איזון בין פנאי וקריירה (work-life balance) הוא אתגר משמעותי במיוחד עבור הורים. זה עוד יותר מאתגר עם פעוטות בגילאים צעירים. אחד הפתרונות הפרקטיים הוא לתאם פעילות שבה מספר פעוטות משחקים יחד ואחד ההורים שומר עליהם. ככה אותו הורה יכול להיות עם הפעוטות, והוא מפנה את ההורים של יתר הפעוטות.

זה מה שעשו מספר הורים בוושינגטון די.סי בארה"ב. מאז שנות ה-70 קבוצת הורים ארגנה "play dates" במהלכם אחד ההורים משגיח על מספר פעוטות. מאחר שלאותם הורים אכפת מהילדים שלהם, הם אספו כסף לקופה משותפת ודאגו לביטוח, למזון בריא, לפלסטלינה ועוד. היופי בפתרון הקהילתי הזה הוא שההורים יצרו מסגרת התנדבותית לחלוטין ללא כוונת רווח וללא העסקת עובדים חיצוניים. זה גם הסוד לעלויות הנמוכות – כל משפחה משלמת רק 200$ בשנה לכיסוי העלויות (ובונסף ההורים "תורמים" מזמנם).

נשמע אוטופי? אז כאן מתחיל הסיפור שלנו.

המדינה נחלצת לעזרה

בספטמבר האחרון המפקחת על החינוך הודיעה להורים שהם פועלים בניגוד לחוק.

מסתבר שהקואופרטיב של שמירה משותפת על הילדים שלהם נחשב ל"מעון יום" (day care). וכדי להפעיל מעון יום צריך לקבל רישיון, להעסיק מנהל בעל רקע פורמלי בחינוך, ולתפעל אותו בשגרה בהתאם להוראות רגולטוריות רבות.

עכשיו אתם בטח תוהים – "האם כל מי ששומר על ילד חייב להקים עסק ולקבל רישיון? האם הורים צריכים רישיון כדי לשמור על הילד של עצמם? האמריקאים השתגעו?"

אז לא בדיוק. בחוק של מחוז די.סי יש פרק מיוחד לנושא: Child Development Facilities Regulation. ובסעיף החריגים כתוב שהרגולציה לא תחול על קבוצות משחק קהילתיות לא פורמליות בהשגחת ההורים ("Informal parent-supervised neighborhood play groups"). לכאורה זה בדיוק המקרה שלנו.

אבל המפקחת על החינוך חושבת שהפעילות הקהילת הזו דווקא מאוד פורמלית, בגלל שיש להם אתר אינטרנט, לוח זמנים לשעות המפגשים ובגלל שההורים קבעו לעצמם כללי התנהגות (רגולציה עצמית?), למשל – ההורה שמשגיח חייב להיות עם הילדים ושדעתו לא תהיה מוסחת בגלל טלפון סלולרי וכל הורה מוסר פרטי קשר למקרה חירום.

למה המפקחת התערבה?

בעצם המפקחת על החינוך אומרת להורים – "אנחנו נותנים פטור למסגרות לא מאורגנות, אבל אתם מאורגנים מידי". וזה מעלה שתי שאלות שכל אחד מאיתנו (רגולטור, הורה ופעוט שרוצה לשחק בפלסטלינה) צריך לשאול:

1. מה הבעיה – למה צריך להחיל רגולציה במקרה הזה?

2. מה יהיו ההשפעות – מה יקרה אם נחיל את הרגולציה ונדרוש רישיון ואת יתר החובות?

לדעתי, התשובה די פשוטה. הבעיה היא שאין בעיה. ההתערבות של המפקחת לא נבעה מכך שהילדים בסיכון (הם התמקדו בכך שהמסגרת הוולונטרית פועלת ללא רישיון), אלא כי לדעתה פשוט "צריך" לפקח. לפעמים אומרים את זה בצורה קצת אחרת: "צריך רגולציה כי השוק לא מפוקח". זאת לא סיבה כי זאת לא בעיה.

וכאן אני עובד לשאלה השניה – מה יהיו התוצאות של מדיניות כזו? ההחלטה של המפקחת על החינוך בעצם "מענישה" את ההורים שדואגים למסגרת מסודרת עבור הפעוטות שלהם. כי הורה שלא יצר מסגרת מאורגנת – יהיה פטור מכל רגולציה, והורה שדאג לכללי התנהגות להשגחה על הילדים – חייב ברישיון. זה מקרה קלאסי של התעסקות בטפל ולא בעיקר – התעסקות בהורים ה"טובים". בדרך כלל – כמו במקרה הזה – זה קורה כי זה יותר קל לגורמי הפיקוח והאכיפה.

והתוצאה האבסורדית: מצד אחד, מדיניות כזו לא מתמקדת בהורים שבאמת לא מטפלים כראוי בפעוטות שלהם. ומצד שני – דוחפים את ההורים להריד את הסטנדרטים, ולנהל את המפגשים האלו בצורה פחות בטוחה. למשל, כדי שהמסגרת תחשב פחות מאורגנת ופחות פורמלית – אולי כדאי לא לדרוש שכל הורה ימסור פרטי קשר למקרה חירום. האם זו ההתנהגות שהמפקחת רוצה לקדם?

מה מצדיק רגולציה?

המטרה של כל רגולציה היא לא לפקח לשם הפיקוח, אלא לשפר את החיים של אנשים. לרגולציה יש תפקידים חשובים: לקדם בטיחות, בריאות, תחרות וכו'. וצריך להשתמש בה היכן שהיא מועילה. אבל רגולציה היא אמצעי, לא מטרה.

לכן הרגולטור בוושינגטון די.סי צריך לחשוב מה יקרה אם הוא יצליח. מה יקרה אם המפקחת תצליח לסגור את המסגרת ה"מאורגנות מידי". האם זה ישפר את המצב של פעוטות בני שנתיים?

לפעמים משתמשים בביטוי nanny state (מדינה שעושה בייביסיטר לאזרחים) כדי לבקר רגולציה והתערבות ממשלתית מיותרת. זה מקרה מדהים של nanny state for nannies – מדינה שעושה בייביסיטר על הבייביסיטר.