במהלך השבועות האחרונים בטח שמתם לב שהרשת געשה במיוחד סביב מהלך של האיחוד האירופאי שנקרא Directive on Copyright in the Single Digital Market. מדובר במהלך המשמעותי ביותר בתחום דיני זכויות היוצרים באירופה מזה כמה עשורים. בקצרה, האיחוד האירופאי מנסה להגדיר איך מדינות צריכות לאכוף את דיני זכויות היוצרים באינטרנט בפעילות "חוצת גבולות".

כלומר – האירופאים רוצים לוודא שאם DJ איטלקי מעלה לרשת שיר חדש, הזכויות שלו יהיו מוגנות גם בהולנד.

על הדרך אנשים החלו לחשוב (שלא בצדק) ש-MEMES (ממים) יוצאו מחוץ לחוק (אגב, אתם מוגנים כי סעיף 17(7)(b) לדירקטיבה מתיר שימוש לצרכי סאטירה).

המהלך מאפשר לנו לראות את האתגרים שרגולציה מודרנית צריכה להתמודד איתם, ואת האתגרים שהיא יוצרת: רגולציה על-מדינתית, דיני זכויות יוצרים והאינטרנט.

הרגולציה של האיחוד האירופי

אחד היצורים המוזרים ביותר בעולם הרגולציה הוא האיחוד האירופי. עיקר המוזרות שלו נובעת מן העובדה שהוא לא באמת מדינה אבל גם לא באמת ארגון על-מדינתי "רגיל". האיחוד האירופי הוא יצור כלאיים שפועל בכל מיני דרכים. לפעמים הוא יכול לכפות על החברים שלו הסדרים רגולטוריים באופן ישיר – באמצעות regulation ("רגולציה"). ולפעמים הוא פועל באופן עקיף – באמצעות directive ("דירקטיבה"), שקובעת מטרות וגבולות כלליים אבל משאירה לכל אחת מן המדינות לקבוע את הפרטים.
על פניו זה נשמע תמוה: מדוע שהאנשים בבריסל יקבעו את החוק באתונה? מי הסמיך את אנשי מדריד להחליט מה ייעשה בשטוקהולם? את התשובה אפשר למצוא באחת ממטרות העל של האיחוד האירופי: לייצר הרמוניצזיה של הרגולציה במדינות החברות באיחוד, במטרה לייצר שוק אחד עם כללים מוסכמים.

הדוגמה הקלאסית היא ברגולציה על בטיחות מוצרים. בעלת מפעל מאוסטריה רוצה לשווק את התנורים שהיא מייצרת. היא רוצה למכור אותם בפולין, ספרד וצרפת. כל מדינה קובעת הוראות שונות לגבי הבידוד של התנור. בלי הרמוניזציה יצרנית התנורים תצטרך לבנות דגם ייחודי לכל מדינה (וגם להגיש כל דגם לבדיקה רגולטורית בנפרד). הרמוניזציה יוצרת "יישור קו" ותיאום בין רגולטורים במדינות שונות.

דבר דומה קרה בתחום זכויות היוצרים. למשל, להקה שוודית שרצתה להפיץ שיר חדש באנגליה, הייתה צריכה לחתום על הסכם עם חברת הפצה בבריטניה, וההסכם קובע את הזכויות והרווחים. אבל איך אפשר להתנהל אם לשבדיה ובריטניה יש כללים שונים לגבי זכויות יוצרים? למשל, מה קורה אם המדינות קובעות שיעור תמלוגים שונה, מגדירות אחרת מהו "שימוש הוגן" (שימוש שלא פוגע בזכויות יוצרים) או מטילות חובות שונות כדי למנוע הפרת זכויות יוצרים?

הפתרון: הרמוניזציה

ההרמוניזציה באה לפתור בדיוק את הבעיה הזאת ובמשך כמה שנים היא עשתה עבודה לא רעה. אך כיום, בעולם בו פייסבוק, גוגל ודומותיהן יכולות להנגיש לנו את אותה יצירה בלי אף מתווך, נוצרה דילמה: איך מגנים על היוצר בלי להזיק לצרכן הקצה?

בתחום זכויות היוצרים האתגר הרבה יותר מורכב ממה שנדמה.

קחו למשל היבט אחד בלבד: על מי מוטלת החובה למנוע הפרת זכויות יוצרים?

כיום במרבית הפלטפורמות האינטרנטיות יש מנגנון של "הודעה והסרה" – כשיוצר סבור שמפרים את זכויות היוצרים שלו הוא מודיע למפעיל, והמפעיל זה מסיר את התוכן הפוגע (זה מנגנון של אכיפה בדיעבד).
במסגרת הכללים החדשים האירופאים רוצים שמפעילי התוכן יפעלו מראש לסינון תכנים המפירים זכויות יוצרים כדי שמלכתחילה הם לא יעלו לאינטרנט. דרישות כאלו מייצרות קושי תפעולי-טכנולוגי אדיר. למשל, גוגל הודיעה שבגלל הרגולציה היא צפויה לסגור את google news באירופה (זה כבר קרה בספרד אחרי שבשנת 2014 הם העבירו רגולציה דומה).

מעבר לקשיים הפרקטיים, הרגולציה החדשה הזו גם מעלה סדרה אינסופית של שאלות: האם ציטוט של חדשות על ידי שירות שמרכז כותרות מכמה אתרים הוא הפרה של הזכויות? האם "קריאת" הטקסט של אתר לצורך אירכוב ומיון במנוע חיפוש שהגישה אליו היא בתשלום היא הפרה של הזכויות? ובאופן כללי: האם מידע שנוצר מחוץ לאיחוד אך מועבר דרכו יהיה כפוף לרגולציה הזאת? על חלק מן השאלות האלו יש תשובות, אבל על חלק הרבה יותר גדול התשובה לא ברורה או פשוט לא קיימת.

מאחר שזכויות יוצרים היא עניין של מידע והאינטרנט מעביר כמות עצומה של מידע – רגולציה בין-לאומית על זכויות יוצרים היא רגולציה על האינטרנט. לא צריך להרחיב כמה מורכב להטיל רגולציה על האינטרנט.
בגלל הדרך שבה האינטרנט בנוי, אפשר להתגבר על כללים עם תחולה מקומית באמצעות העמדת פנים שהאתר או הגולש ממדינה אחרת (ויעידו כל משתמשי נטפליקס ה"אמריקאים" בישראל). מצד שני, כדי לקבוע כללים שיחולו גלובלי צריך שיתוף פעולה של כל המדינות בעולם (ואם ניסיתם פעם לשכנע את רוסיה לגלות לכם מי ההאקרים שפועלים בשטחה, אתם מבינים למה זה לא עובד).

אז הרגולציה החדשה שהאיחוד האירופאי העביר היא ניסוי מעניין ברגולציה של שטח שכל רגולטור בעולם מתקשה להתמודד איתו. זו לא הפעם הראשונה שהאיחוד מנסה לאסדר היבטים מסויימים של האינטרנט – הוא עשה את זה בהצלחה בשנה שעברה עם ה-GDPR, שנועד לחזק את ההגנה על פרטיות אזרחי האיחוד.

עם הזמן נגלה אם בנושא הזה הרגולטור העל-מדינתי הצליח יותר מהרגולטורים המקומיים.

מוזמנים לחגוג בתגובות את הזכות שלכם להשתמש בממים.
___

הפוסט נכתב יחד עם עו"ד יונתן ברוורמן.