כמה חודשים אחרי שהנשיא טראמפ נכנס לבית הלבן הוא הודיע שארה"ב תפרוש מאמנת פריז בנושא האקלים. זו הייתה רעידת אדמה כי לכולם היה ברור שהפרישה של ארה"ב מהאמנה תחליש אותה מאוד. פרשנים טענו שבלי ארה"ב, ההסכם עלול לקרוס או להיות חסר ערך ללא רגולציה אמריקאית. [הפוסט לא עוסק בסוגיה עצמה של שינוי אקלים – קיומה של התופעה, הסיבות לה, הסכם פריז וכו']

בתוך פחות מחודש – ביוני 2017 התפרסמה הכרזה הפוכה. "We are still in". יותר מ-3,600 גופי שלטון מדינתיים ומקומים בארה"ב וגם מנהלים מהסקטור הפרטי הצהירו במכתב לקהילה הבינ"ל שהם עדיין מחויבים להסכם פריז. החלק המעניין הוא החתימה של מנהלים בחברות פרטיות שהתחייבו וולונטרית לפעול כדי להתמודד עם שינויי האקלים (וזה יעלה להם די הרבה כסף).

פרופ' ג'ונתן גיליאן (Jonathan Gilligan) פרסם בחודש יולי 2019 נייר מדיניות שסקר את הפעולות שחברי "We are still in" ביצעו וכיצד הם יכולים לפעול כדי לקדם את עקרונות אמנת פריז בלי רגולציה של הממשל הפדרלי.

גיליאן מתמקד בפעולות שיבוצעו על ידי "ממשל פרטי" (private governance) – חברות עסקיות, ארגונים ואנשים פרטיים שפועלים כדי לקדם יעדים שמסורתית היו מבוצעים באמצעות רגולציה ממשלתית. לדעתו הם יהיו יותר יעילים אם הם יתמקדו בקידום יעדים ולא בניסיון למנוע או להגביל פעילות. במילים אחרות, עדיף לחזק את החיובי ולא לנסות לחסום את השלילי – גזרים עדיפים על מקלות (שזה אולי ישמע קצת מוזר למי שמתעסק ברגולציה).

איך עסקים פרטיים יכולים למנוע את שינויי האקלים?

בין החותמים על ההכרזה אפשר למצוא חברות כמו Nike, Johnson & Johnson, מייקרוסופט, ליפט, HP, מקדונלד'ס ופורד. אותן חברות החליטו לקחת על עצמן התחייבות והטילו על עצמן רגולציה עצמית. אותן חברות מבצעות פעולות ונושאות בעלויות כדי לקדם מדיניות ציבורית שמשפיעה על הסביבה. זה נעשה ללא חובה רגולטורית – מיוזמתן ומבחירה.
למשל, הדוח השנתי של יוזמת Carbon Disclosure הראה שבשנת 2017 יותר מ-4,000 חברות פעלו כדי להטמיע פתרונות סביבתיים בשרשרת האספקה שלהן. לפי הדוח, הפעולות האלו הפחיתו את פליטת הפחמן הדו-חמצני ב-551 מיליון טונות. ההשפעה של אותן חברות לא נגמרת בתהליכים הפנימיים. יש להן כוח קנייה והן גם משקיעות במחקר ופיתוח. ולכן הן יכולות לדרוש מהספקים ומהמפיצים שלהן לאמץ סטנדרטים סביבתיים, וגם להפנות תקציבי מחקר ופיתוח לטובת הנושא.

דוגמה נוספת היא תעשיית העץ בארה"ב. חברות עץ שפועלות ביערות פרטיים דואגות לכרות עד 2% מהעצים בכל שנה, כדי לשמר את המרקם האקולוגי. בנוסף, כמו שמסביר אמיר קופר, "כ-13% מהעצים ביערות פרטיים נשתלו על ידי בני אדם, לעומת 3% בלבד ביערות בבעלות ציבורית". תמריץ לשמור על הסביבה לטווח הארוך.

הכסף הגדול לא נמצא בתוך החברות הריאליות, אלא בסקטור הפיננסי. סוכנות הדירוג Moody's (אחת משלושת גופי דירוג האשראי הגדולים בעולם) הודיעה שהיא תתחיל להתחשב בסיכונים משינויי אקלים כשהיא תקבע את דירוג האשראי של מדינות. וזה לא עוצר בסוכנויות הדירוג.

מוסדות ושחקנים פיננסיים יכולים להטמיע מדיניות סביבתית אצל חברות פרטיות וגם להזרים השקעות (שידרשו כדי לבצע צעדים סביבתיים). פרופ' גיליאן מסביר שמשקיעים מוסדיים כמו קרנות פנסיה אמריקאיות הודיעו שלדעתן הן מחוייבות לשקול את ההשלכות ארוכות הטווח שעלולות להיות לשינויי האקלים (כחלק מחובת האמונים שלהן כלפי בעלי המניות והעמיתים). דמיינו שגופים מוסדיים, שמנהלים טריליוני דולר של הציבור, יתחילו להשקיע ולהצביע באסיפות בעלי המניות לפי שיקולים של קידום מדיניות סביבתית. כשזה יקרה חברות ציבוריות רבות יהיו חייבות ליישר קו.

אז מה המשקיעים ובעלי המניות יכולים לעשות?

מי שמחזיק מניה יכול לעשות איתה שלושה דברים: לקבל דיבידנד (רווח שהחברה מחלקת), למכור או להצביע באסיפת בעלי המניות. לפי גיליאן, אקטיביזם מסורתי של בעלי מניות בנושאים כמו סביבה, התמקד במכירת המניות של החברה כמעין "עונש" כלפיה (שיגרום לירידה בערך המניה ויפגע במוניטין שלה). אבל זה אמצעי מאוד לא אפקטיבי וכשמדובר בחברות גדולות, בדרך כלל יהיה מי שישמח לקנות את המניות שלהן, במיוחד במחיר נמוך. וחוץ מזה – הנהלה של חברה לא יודעת שמישהו מכר את המניות שלו בגלל נושא סביבתית.

האלטרנטיבה היא לא לנסות להעניש, אלא לנסות לקדם, להיות קונסטרוקטיביים. לקחת חלק בממשל התאגידי של החברות ולקדם אג'נדה באמצעות זכות ההצבעה שלהם. יש סוגיות שחייבות לעלות להצבעה של בעלי המניות. ולבעלי המניות יש גם אפשרות ליזום הצבעה על נושא מסויים (אם אוספים חתימות של מספיק בעלי מניות). בעלי המניות מוסמכים לקבוע את תקנון החברה והוראות התקנון מחייבות את החברה, כך שהן כמו רגולציה שבעלי המניות מטילים על החברה.

וזה מתחיל לקרות. למשל, גיליאן מראה שבשנת 1999 בממוצע רק 8% מבעלי המניות השתתפו בהצבעה על נושאים סביבתיים, אבל ב-2013 הממוצע כבר עמד על 21%. זו מגמה חדשה ורואים שיש פה עקומת למידה.

אז זו הטכניקה ועכשיו צריך לבחור את המדיניות והאמצעים שיקדמו את המדיניות הסביביתית. למשל, בעלי מניות של חברות תעשייה או של רשתות שיווק יכולים לקדם מעבר למוצרים עם חיסכון אנרגטי. לדוגמה, נורות LED צורכות 80% פחות חשמל ומייצרות 70% פחות גזי חממה בהשוואה לנורות חוט להט. זה דבר קונקרטי שאפשר לדרוש, נניח הפסקת השימוש בנורות חוט להט בתוך 5 שנים.

ואם רוצים שינוי משמעותי, צריך לקחת בחשבון שזה ייקח זמן. ולכן גם משקיעים שמקדמים מדיניות צריכים לעבוד בראייה ארוכת טווח. בהקשר הזה, למשקיעים מוסדיים ולקרנות גידור יש יתרון על בעלי מניות מהציבור – כי יש להם כוח הצבעה משמעותי, יכולת לנתח מידע ולעקוב אחרי הנהלת החברה לאורך זמן.

המקרה הזה נותן לנו תשובה לשאלה שבדרך כלל נראית לנו תיאורטית – מה יקרה אם הממשלה לא תטפל בסיכון משמעותי? ומאחוריה עומדת שאלה עובדתית אבל גם אידיאולוגית – האם רגולציה ממשלתית היא הפתרון היחידי כדי לגרום לאנשים ולתאגידים לפעול נכון, או שגם שחקנים מהמגזר הפרטי יקדמו מדיניות חיובית גם בלי רגולציה?

בזכות טראמפ ויוזמת We are still in קיבלנו "ניסוי טבעי" על נושא מדיניות חם וטעון – שינויי האקלים.

נראה שבמקרה הזה שחקנים פרטים מקדמים מדיניות והם יכולים להשתמש בכלים האלו כדי להשפיע אפילו יותר.