אנחנו כאן כדי להגן עליכם – מפני עצמכם

משרד התחבורה מחייב רוכבי אופנוע לחבוש קסדה.
החובה הזו לא באה בגלל שרוכבי האופנוע מסכנים את הזולת. היא מיועדת להגן על רוכבי האופנוע עצמם. ואם רוכב אופנוע אומר "תודה, אבל אני מוותר על הקסדה" – הוא מפר את החוק והוא ייענש. החוק מחייב את רוכב האופנוע להגן על עצמו.

האם המדינה צריכה לחייב רוכבי אופנוע לחבוש קסדה?

בדרך כלל אנחנו קובעים רגולציה כדי שאנשים לא יפגעו בזולת. למשל, אנחנו מחייבים את הנהגים לעצור ברמזור אדום כדי שהם לא ידרסו הולכי רגל. ואנחנו נעניש נהג שלא עוצר באדום, כי הוא מסכן הולכי רגל. אנחנו מפקחים על הנהגים (יוצרי הסיכון), כדי להגן על הולכי הרגל (הנפגעים).

אבל יש גם לא מעט רגולציה שמיועדת להגן עליכם – מפני עצמכם.

החובה לחבוש קסדה היא דוגמה קלאסית. אנחנו נעניש רוכב אופנוע שנוסע בלי קסדה כדי להגן עליו מפני עצמו. אם רוכב אופנוע מעז לסכן את עצמו – הוא יהיה גם הקורבן וגם העבריין.

בג"צ האופנועים

בתחילת שנות ה-70 התנהל בישראל דיון ציבורי בשאלת הקסדות. עד אז משרד התחבורה חייב רוכבי אופנוע לחבוש קסדות רק בדרכים בין-עירוניות. ובשנות ה-70 משרד התחבורה החליט להרחיב את החובה ולחייב חבישת קסדה גם בתוך העיר.

קבוצת אופנוענים עתרה לבג"צ נגד הרגולציה החדשה. האופנוענים הסכימו שקסדה באמת משפרת את ההגנה על רוכב אופנוע בעת תאונה, אבל טענו שמשרד התחבורה יכול לקבוע רגולציה רק אם היא מיועדת למנוע פגיעה בזולת. לטענתם, הפרט חופשי לעשות כל מה שירצה כל עוד הוא לא מזיק למישהו אחר. כמו שאומר הציטוט המפורסם:

"חופש התנועה של האגרוף שלי נגמר איפה שהאף שלך מתחיל"

רוכבי האופנועים טענו שבחברה דמוקרטית אדם חופשי לסכן את עצמו ואסור למדינה להתערב בזה, בטח לא להטיל עליו איסור פלילי. הרי אפשר גם לומר שעצם הנסיעה על אופנוע היא פעילות מסוכנת לרוכב – ולכן יש לאסור אותה.

בית המשפט דחה את הטענות ואיפשר למשרד התחבורה לקבוע את הרגולציה – שחלה כמובן עד היום.

בעצם השאלה היא האם המדינה יכולה לאסור על אדם לפגוע או לסכן את עצמו.

החוק הפלילי בישראל לא אוסר על אדם להתאבד. להתאבד זו לא עבירה. למרות שזו הפגיעה הכי ישירה והכי קשה שאדם יכול לגרום לעצמו. אגב, סעיף 302 לחוק העונשין אוסר לשדל או לסייע למישהו אחר להתאבד, אבל אדם רשאי לנסות להרוג את עצמו.

אז אם החוק הפלילי העיקרי שלנו מתיר לנו לפגוע בעצמנו, למה הרגולציה מתחום התחבורה לא מאפשרת לנו להסתכן? מוזר.

פטרנליזם

התופעה הזו נקראת פטרנליזם – הגנה על המפוקח מפני עצמו. הרבה מהרגולציה נאכפת באמצעות המשפט הפלילי, אבל כשמתרחקים מהעולם הפלילי אפשר למצוא עוד ועוד דוגמאות לפטרנליזם.

למשל, דיני העבודה קובעים זכויות מינימום לעובדים, כמו שכר מינימום. העובד לא רשאי להסכים לקבל שכר יותר נמוך.

רגולציה רבה בתחום הבריאות היא פטרנליסטית – הגבלות על עישון נועדו בראש ובראשונה למנוע פגיעה במעשן עצמו (וגם בסביבה), וכך גם הגבלות על שימוש בסמים או רגולציה על משקאות משכרים.

תפיסה ליברלית מכבדת את החירות ואת האוטונומיה של הזולת. זה אומר לאפשר לאנשים לחשוב ולעשות דברים, גם אם הם נראים בעיננו מטופשים.

הצדקות אפשריות למדיניות פטרנליסטית

1. כאשר סיכון עצמי מסכן גם את הזולת.
יש מצבים שבהם הרגולציה מגינה גם עלי וגם על אחרים. למשל, חגורת בטיחות מגינה עלי, אבל אם הנוסעים במושב האחורי לא חגורים – בזמן תאונה הם עלולים לעוף ולפגוע במי שיושב במושב הקדמי.

2. כאשר סיכון עצמי מטיל עלויות על הזולת.
למשל, במערכת בריאות ציבורית, כאשר אדם מסכן את עצמו – הוא מגלגל את העלויות על אחרים. למשל, מי שמעשן הרבה כנראה יצרוך יותר שירותי בריאות ממי שלא מעשן. עלות הטיפול במעשן מתפזרת על כל הציבור, גם על מי שלא מעשן. ולכן יש טענה שתחת מערכת בריאות ציבורית יש הצדקה לרגולציה על עישון, צריכת מזון לא בריא וכו'.

3. החלטה לא רציונאלית.
האדם שמסכן את עצמו לא מודע לסיכונים / לא מבין את משמעות הבחירה שלו / לא יכול לשכלל את כל המידע – ולכן צריך שהמדינה תתערב ותגן עליו. בניגוד להצדקות הקודמות, ההצדקה הזו לא ליברלית.

יש מקום לדיון ציבורי מעמיק – האם יש צורך בכל הרגולציה הפטנרליסטית שנקבעה בתחומים שונים. במקביל אני חושב שברגולציה פטרנליסטית צריך להעלות את הרף ולהיות הרבה יותר זהירים.

האם פטרנליזם עובד?

עד עכשיו דיברנו פילוסופיה וערכים. אבל אני פונקציונליסט. אני מאמין במה שעובד. וצריך לבטל רגולציה אם היא לא משפרת חיים של אנשים. יש הרבה רגולציה פטרנליסטית וקשה לבדוק את זה. הנה ניסיון אחד.

הכלכלן דן מיטשל בדק את מצב הפטרנליזם באירופה.

הוא בנה מדד של רמת הפטרנליזם של המדינות השונות. פינלנד זכתה לתואר המדינה הכי פטרנליסטית, וגרמניה הכי פחות. המדד הזה מתבסס רק על הרגולציה ביחס לאלכוהול, מזון ומשקאות קלים, טבק וסיגריות אלקטרוניות. כמובן שיש תחומים רבים, כמו קסדות, שלא מופיעים בפנים.

לאחר מכן מיטשל שואל האם יש תועלת באותה רגולציה פטרנליסטית? הוא בודק את זה באמצעות מתאם בין פטרנליזם לתוחלת חיים (כמה שנים אנשים חיים). והתשובה באה באמצעות שני גרפים.

בגרף הראשון אנחנו רואים את היחס בין פטרנליזם לתוחלת חיים – אין ממש קשר: אין תוחלת חיים גבוהה במיוחד במדינות הפטרנליסטיות (פינלנד ואסטוניה). מיטשל טוען שהרגולציה על עישון, מזון לא בריא ואלכוהול – לא עושה את העבודה. ולכן מעבר לשאלה המוסרית, פטרנליזם לא מקדם את איכות החיים של הציבור.

הגרף השני מציג את היחס בין שגשוג כלכלי (תוצר ריאלי לנפש) לבין תוחלת חיים. בהחלט יש מתאם. במדינות שנהנות משגשוג כלכלי – תוחלת החיים גבוהה יותר. כמובן שרגולציה איכותית תורמת לשגשוג כלכלי ורגולציה גרועה פוגעת בכלכלה.

 

כמובן שזו טענה מוגבלת ולא מחקר מקיף. ועדיין הטענה של דן מיטשל מאוד חזקה בעיני. כי בלי קשר לאידיאולוגיה – אם הרגולציה לא מגינה עליכם (מפני עצמכם), היא פשוט לא טובה.

וזו השאלה החשובה שאנחנו צריכים לשאול במישור הפרקטי.