האומץ לפעול לפי הנתונים

כיום מקובל שצוות של מספר עובדים מפעיל רכבת אבל בתעשייה כבר נערכים לאפשרות שבאמצעות מחשבים ורובוטים אפשר יהיה לצמצם את הצוות לעובד אחד בלבד.

המגמה הזו התנגשה חזיתית עם טיוטת רגולציה שפורסמה על ידי מנהל הרכבות הפדרלי (FRA) בשנת 2016. כחלק מהניסיון לצמצם תאונות רכבת ולשפר את הבטיחות, ה-FRA פרסם טיוטת רגולציה שתחייב שעל כל רכבת יהיו לפחות שני אנשי צוות בכל רגע נתון במהלך ההפעלה של הרכבת.

במאמר מוסגר – ההצעה הזו לרגולציה די אירונית כי בזמן שמשרד התחבורה האמריקאי משקיע בקידום רגולציות חדשניות שיאפשרו מעבר לרכבים אוטונומיים, הוא במקביל העלה הצעה לרגולציה שתחייב שעל רכב יהיו שני בני אדם שיפעילו אותה. דין אחד למכוניות ודין אחר לרכבות. אבל זה לא הדבר היחיד שמוזר. בעשור האחרון הממשל הפדרלי חייב את חברות הרכבות להשקיע מיליארדי דולרים בהתקנת מערכות שנקראת PTC (positive train control). המערכות האלו מאפשרות שליטה מרכזית ומרחוק ברכבת. למה צריך כזו מערכת? כי הגורם המרכזי לתאונות הוא טעויות אנוש (אגב, התקנת המערכת הזו עלתה 13 מיליארד דולר, והתועלת ממנה תהיה מקסימום 400 מיליון דולר – ככה שהיא ממש לא עומדת במבחן עלות-תועלת).

הנקודה היא שהרגולטורים מחייבים התקנה ושימוש במערכות טכנולוגיות יקרות כי הם מבינים שבני אדם עושים טעויות מסוכנות או לא מגיבים מספיק מהר כדי לטפל  בסיכונים שמישהו אחר יצר (ראו כאן ופה). אז אם האסטרטגיה של הרגולטור היא לעבור לשימוש במערכות מחשב במקום נהגים אנושיים שעושים טעויות – למה הוא מחייב את חברות הרכבות להפעיל את הרכבות עם צוות מינימלי ולא מאפשר מעבר למערכות ממוחשבות?

כנראה שיש סיבה בטיחותית שמצדיקה את החובה להעסיק לפחות שני עובדים על כל רכבת, אולי רצו שעובד אחד יוכל לגבות את העובד השני.

בכל מקרה, אני לא הצלחתי למצוא סיבה כזו וה-FRA המשיך בדיונים, בהליכי שיתוף ציבור ובקידום טיוטת הרגולציה הזו.

סיבוב פרסה

וכאן מגיע החלק המעניין. בשנת 2019 ה-FRA הודיע שהוא מושך את טיוטת הרגולציה שפורסמה ב-2016. ה-FRA הסביר שהחובה להעסיק לפחות שני עובדים על הרכבת לא תתרום לבטיחות הרכבות ולא מהווה מענה לגורמים לתאונות הרכבות שאירועו בשנים האחרונות (שתי התאונות הבולטות מהשנים האחרונות בצפון אמריקה אירעו ב-Casselton וב-Lac-Mégantic).
ה-FRA בעצם מודה שטיוטת הרגולציה שהוא כתב ופרסם – הייתה מיותרת, כי הנתונים מראים שלא צריך אותה.

ה-FRA קובע מפורשות אין קשר ישיר מבחינת הבטיחות בין היקף צוות הרכבת לבין התאונות שהתרחשו בעבר ("There Is No Direct Safety Connection Between Train Crew Staffing and the Lac-Mégantic or Casselton Accidents"). ההחלטה הזו מבוססת על מחקר שנתמך בנתונים והוא הפריך את ההנחה שגודל צוות העובדים ברכבת תורם לשיפור הבטיחות. ובגלל שהם מצאו שהפתרון בטיוטת הרגולציה לא משפיע על הבעיה – הם החליטו שלא צריך לאמץ אותו.

עוד נקודה מעניינית – מהניתוח של ה-FRA עולה שהרגולציה הזו הגיעה כתגובה בדיעבד לתאונות רכבת שהתרחשו בעבר. אחד המבחנים לרלוונטיות של טיוטת הרגולציה הוא – האם היא הייתה מונעת את שתי התאונות שהתרחשו בעבר. זו רגולציה שמופעלת בגלל משבר שהתרחש בעבר. זה לא בריא שהרגולציה שאנחנו קובעים עבור העתיד מכוונת ומוכתבת על-ידי אירועי עבר.

אבל מה שחשוב זה שה-FRA עשה עבודת מטה: הוא ניתח את הנתונים, ראה שלא צריך את הרגולציה שהוצעה ומשך את טיוטת הרגולציה. נשמע מובן מאליו, אבל זה ממש לא.

מחשבות לסיום: למה הציעו את הרגולציה הזו מלכתחילה?

ועדיין עולה השאלה – אם הנתונים הוכיחו שאין צורך ברגולציה, איך טיוטת הרגולציה הזו נולדה? אם אין קשר בין הבעיה לפתרון, אז איך קיבלנו את טיוטת הרגולציה הזו?

סיבה ראשונה הוצעה ע"י מכון CEI. הם טענו שמאחורי הרגולציה הזו עומדים ארגוני עובדים שפחדו מאוטומציה שתאפשר לצמצם את כוח האדם ולכן הם דחפו רגולציה שתחייב מינימום אנשי צוות על כל רכבת. שימו לב שזה בכלל לא שיקול בטיחותי.

סיבה אפשרית שנייה היא הטיות לעניין שליטה ויכולת ההשפעה. תחושת בטן שיותר אנשי צוות אנושיים זה יותר טוב. אבל אם תאונות נגרמות בלל טעויות אנוש זה פשוט לא נכון. חוץ מזה, גם אם צריך נהגים אנושיים, זה ממש לא אומר שיותר אנשי צוות = יותר בטיחות. ריבוי אנשי צוות עלול לייצר החלטות סותרות או בעיות תיאום.

סיבה אפשרית שלישית היא אסונות עבר. כשרגולציה עתידית מעוצבת כדי לטפל באסונות עבר, אנחנו גם מסתכלים אחורה במקום להסתכל קדימה על העתיד, ואנחנו גם מנוהלים רגשית כי אנחנו סוחבים איתנו את הזיכרון מהאסון / תאונה. הנימוקים של ה-FRA מתכתבים עם תאונות עבר ויכול להיות שכל הרעיון לרגולציה הזו הגיע מניסיון להגיב לאירוע שהתרחש בעבר.

בכל מקרה, ה-FRA חסך מהציבור רגולציה מיותרת.

ראוי לציין שאחרי שהושקעה הרבה עבודה מקצועית ומשפטית, הם השתכנעו שהם טעו – שהרגולציה הזו לא נחוצה. והם לא התביישו למשוך אותה ולא לקדם אותה. גם לאינרציה של תהליכים בתוך הממשלה יש כוח, ויפה לראות שבמקרה הזה הם החליטו לבצע שינוי כיוון והתקבלה ההחלטה הנכונה.

הרגולציה האמריקאית ממשיכה לזרוע הרס: אין מסכות מיגון מפני הקורונה

לפני שלושה שבועות כתבתי על כך שארה"ב מאבדת שליטה על הקורונה בגלל רגולציה גרועה. התוצאות לא איחרו לבוא: היום יש בארה"ב יותר חולים מבכל מדינה אחרת (מעל 200,000) ומתו שם כבר יותר מ-5,000 איש.
יש מחסור עולמי אדיר במסכות N95, וגם בארה"ב אין מספיק מסכות כאלו עבור הצוותים הרפואיים.

ה-FDA יצא בשורת הקלות רגולטורית סביב משבר הקורונה, אבל הן לא פתרו את המחסור במסכות שחשובות במיוחד לצוותים בבתי החולים.

אפשר היה לפתור את המחסור הזה ולמגן את הצוותים הרפואיים אם היו משתמשים בגרסה הסינית למסכות N95, שנקראת KN95 ונמצאו בעלות הגנה אפקטיבית. למה אי אפשר? כי יבוא של המסכות האלו טעון אישור מה-FDA, והם עדיין לא נתנו אישור כזה.

הרגולציה האמריקאית קובעת שכל ציוד רפואי, כולל מסכות רפואיות, חייב לקבל רישיון מה-FDA. והרישיון הזה הוא תנאי ליבוא של מסכות וציוד אחר לתוך ארצות הברית. אגב, כמו מסכות ה-KN95, גם רוב מסכות ה-N95 מיוצרות בסין. אז אי אפשר לומר שהבעיה היא שמדובר במסכות תוצרת סין.

ההקלות לשעת חירום שה-FDA נתן בשבוע שעבר נועדו לאפשר יבוא ושימוש במסכות שמקבילות לדגם N95. אבל באופן תמוה (שלא הוסבר) ה-FDA השאיר בחוץ את ה-KN95, למרות רמת ההגנה הגבוהה שלו ולמרות שיש מלאי גדול ממנו בעולם.

המשטר הנוכחי של אישורים מראש מחייב אישור ממשלתי כתנאי לשחרור של המסכות מהמכס. אנחנו במשבר בריאות וסובלים ממחסור בציוד מיגון. אבל אי אפשר לייבא בלי אישור מפורש מהממשלה.
וכשברירת המחדל היא איסור ליבא מיגון, הרגולציה בעצם אומרת שעדיף שלא יהיה מיגון בכלל, מאשר שיהיה מיגון שאנחנו עדיין לא בדקנו (מסכות KN95 נבדקו על ידי גורמים שונים בעולם).

משטר של אישורים מראש נותן למדינה שליטה חזקה על פעילויות, כי חייבים לקבל אישור לפני ביצוע הפעולה. אבל זה גם החיסרון של השיטה הזו – היא מייצרת חסמים ובירוקרטיה. וככה רגולציה עם מטרה טובה, גורמת לתוצאות גרועות, אפילו קטלניות.

עדכון: ה-FDA אישר (באיחור) ליבא מסכות KN95. אני חושב שזו העדות הכי חזקה לכך שהחסימה לכתחילה הייתה שגויה. נקווה שהיא לא עלתה בחיי אדם.

הרפורמה ברגולציה על מפעלי בשר

יש שאלות שתמיד חוזרות כשעובדים על רפורמה ברגולציה. קחו למשל פיקוח על מפעלי מזון. בטח נשאל – איך צריך לפקח עליהם? מה בדיוק הפקחים צריכים לעשות? ואיך מייצרים מקסימום פיקוח אפקטיבי עם המשאבים הקיימים?

רפורמה שבוצעה ממש לאחרונה בארה"ב עונה על השאלות האלו בצורה מעניינת.

בדצמבר 2019 נכנסה לתוקף רפורמה שה-USDA (משרד החקלאות האמריקאי) החליט לבצע ברגולציה על בתי שחיטה לבשר חזיר (אל חשש, הפוסט לא מכיל תמונות או תיאורים גרפיים).

לפני שנכנסים לרפורמה, אני צריך לתת לכם רקע קצרצר על הפיקוח הווטרינרי על מפעלי מזון מהחי. מזון מהחי הוא מוצר רגיש ולכן הרגולציה עליהם מאוד מקיפה. היא מסדירה את מבנה המפעל, שלבי הייצור, בעלי התפקידים בו, איך ומתי לפסול מוצרים, הטמפרטורה במפעל וכו'. הרגולציה גם מחייבת נוכחות של רופאים וטרינרים ופקחים במפעלים.

מה כוללת הרפורמה?

מתוך כל הרגולציה המקיפה על התחום, הרפורמה מתבססת על שני שינויים מרכזיים.

השינוי הראשון – ביטול המגבלה על קצב העבודה במפעלים.

עד היום הרגולציה הגבילה את המפעלים לקצב של 18 חזירים ביום. ההנחה מאחורי המגבלה הזו היא שכשעובדים יותר מהר עלולים להחמיץ תקלות בבדיקה וגם לעשות טעויות אחרות בגלל המהירות.
במסגרת הרפורמה מבטלים את המגבלה הכמותית. בניתוח שנלווה לתיקון, ה-USDA קורא למגבלה הזו "חסם רגולטורי מיותר" (“unnecessary regulatory obstacle"). לאחר ביטול המגבלה הכמותית הפיקוח יתמקד בסטנדרטים בריאותיים כמו שאריות כימיות וספירת חיידקים. במקום לומר למפעל באיזה קצב יעבוד, יבדקו את התוצרים שלו.

השינוי השני – צמצום מספר הפקחים הממשלתיים בתוך המפעל ושינוי התפקיד שלהם.

עד היום הרגולציה חייבה שבכל מפעל יהיו לפחות שבעה פקחים ממשלתיים בכל עת. אלו לא פקחים שמגיעים אחת לתקופה כדי לבצע ביקורת, הפקחים האלו נמצאים במפעל תמיד. אסור למפעל לעבוד אם אין בו שבעה פקחים.
העניין הוא שרוב הפקחים לא פיקחו על המפעל או בדקו אם הוא עובד בהתאם להוראות, אלא עבדו על פס הייצור כמו הפועלים במפעל. הפקחים הממשלתיים ביצעו חלק מהעבודה בנקודות שונות בתהליך.

במסגרת הרפורמה ה-USDA משאיר את הפקחים בתוך המפעלים אבל מצמצם את מספר הפקחים ומשנה את התפקיד שלהם.
מספר הפקחים יצטמצם משבעה לשלושה והם יפסיקו לבצע פעולות על פס הייצור במפעל, אלא יפקחו על המפעל. ביום אחרי הרפורמה הפקחים יבדקו את הבשר בתחילת ובסוף התהליך כדי לוודא שהוא עומד בסטנדרטים הווטרינריים.
מנהל ה-Food Safety and Inspection Service (היחידה ב-USDA שאחראית על הנושא), אמר ששינוי התפקידים יאפשר לפקחים לבצע פעולות שישפיעו באופן ישיר על בטיחות המזון וגם לפקח על רווחת בעלי החיים.

יתרונות

יתרון חשוב מבחינת המפעלים הוא שהשינוי הזה מאפשר להם גמישות תפעולית גבוהה יותר בתהליך וזה יאפשר להם לאמץ שיטות עבודה יעילות ומודרניות יותר.

זה שינוי משמעותי כי המפעלים נושאים בעלות הפקחים (הם משלמים אגרות והיטלים לממשלה כדי לממן את שכר הפקחים). השינוי הזה גם פותר בעיות עקיפות. כשבתוך מפעל פרטי מסתובבים ועובדים שבעה פקחים ממשלתיים שהם לא עובדים של המפעל, זה יוצר חיכוך והפרעות. דמיינו שבמקום העבודה שלכם יסתובב באופן קבוע מפקח ממשלתי שיכול לעצור את העבודה או לחלק דוחות, והוא גם עושה חלק מהעבודה בעצמו. זה יוצר חיכוך מתמיד, דינמיקה בעייתית ומפריע לשני הצדדים.

השורה התחתונה של הרפורמה

מבחינת הרגולטור והתעשייה מדובר ברפורמה היסטורית, כי הרגולציה לא עברה שינוי משמעותי כבר יותר מ-50 שנים. לפי הניתוח שנלווה לתיקון, הרפורמה תחסוך לציבור כ-50 מיליון דולר בשנה (עלויות ציות) ולממשלה כ-6 מיליון דולר בשנה. בנוסף, ה-USDA מעריך שההתייעלות הזו תאפשר להשיג תוצאות בריאותיות טובות יותר, שהוערכו בהיקף של 10 מיליון דולר בשנה.

יש שתי הערות שחשוב לי לציין.
הראשונה – שמדובר ברפורמה מורכבת ומטבע הדברים תיארתי אותה באופן חלקי כדי לא לסבך ולהאריך.
השניה – כמו לכל מהלך משמעותי גם לרפורמה הזו יש מבקרים ומתנגדים. מספר פקחים התריעו שהרפורמה תחליש את הפיקוח על המפעלים. בנוסף, יש ארגוני עובדים וגם מחקרים עצמאיים שטוענים שעבודה מהירה יוצרת סיכון לבטיחות העובדים. ארגון העובדים UFCW אפילו הגיש תביעה נגד ה-USDA לעצור את הרפורמה.

הרכיבים מאחורי רפורמה טובה

אני לא מומחה לווטרינריה ולכן אני לא נכנס לדיון המקצועי על הרפורמה. אבל אפשר ללמוד כמה רכיבים טובים מהרפורמה הזו, כשיעור לכל קובע מדיניות.

1. מחקר מקדים ופיילוט.

הרפורמה מבוססת על פילוט מוצלח עם מחקר מלווה שבוצע במשך 15 שנים בחמישה מפעלים. בפיילוט ראו שהשינוי ישים ושהמפעלים הצליחו לעמוד בסטנדרטים הבריאותיים של ה-USDA. לפי המחקר, שיטת הפיקוח החדשה גם אפקטיבית וגם יעילה יותר (יש גם ביקורות על המחקר הזה). התבססות על נתונים זה דבר מבורך.

2. מעבר מתקן תהליך לתקן ביצוע.

המגבלה על קצב הייצור היא תקן תהליך. זו לא המטרה האמיתי של הרגולטור, אבל יש הנחה שאם יגבילו את הקצב זה יביא לתוצאות טובות יותר מבחינת בטיחות ובריאות. הרבה יותר מדוייק ויעיל לקבוע תקן ביצוע – שמחייב את המפוקח להשיג תוצאה מוגדרת, ומאפשרת לו לבחור איך להגיע אליה. ברוב המקרים תקני ביצוע עדיפים על תקני תהליך ולכן יש היגיון בשינוי הזה.

3. לפקח ולא לבצע.

רגולציה טובה קובעת מעט כללים מדויקים שידקרו את הנקודות הקריטיות כדי לנהל סיכונים טוב יותר. הממשלה יכולה לפקח אבל היא לא יכולה ולא יודעת לבצע את העבודה המקצועית במקום העסקים. גם אין לה מספיק כוח אדם בשביל זה והיא מאטה ומעכבת את תהליכי הייצור. זה כמו שאין לממשלה את כוח האדם כדי לנקות את מפעלי המזון, אבל היא יכולה לפקח על הניקיון במפעלים. לכן זה טוב שהמפקחים כבר לא עובדים על קו הייצור, אלא יעסקו בפיקוח.
השינוי הזה מאפשר יותר גמישות – גם לפקחים וגם למפוקחים. המחקר של הפילוט העלה ששחרור הפקחים מעבודה על קו הייצור מאפשר להם לבצע יותר משימות פיקוח כדי לנטר את המצב הסניטרי שלו.

ואולי המגבלה על קצב הייצור (18 ביום) הסתירה את העובדה שבכלל אי אפשר היה לייצור יותר מהר בגלל הפקחים שעבדו על קו הייצור…

ונקנח עם הזווית הישראלית – בסוף שנת 2017 משרד החקלאות אישר תכנית לרפורמה בפיקוח על משחטות עוף. השיטה החדשה כללה גם צמצום מספר הפקחים והורדה שלהם מקו הייצור כדי לשחרר את פס הייצור ולפנות אותם לפקח על המפעל. הרפורמה עדיין בתהליכי חקיקה וטרם יצאה לפועל.

הרפורמה של ה-USDA והרפורמה הישראלית מדגימות חלק מהרכיבים שנחוצים כדי לשפר מערכת רגולטורית: נתונים, תקני ביצוע ושמירה על גמישות.

האם להטיל סגר? על אפס סיכון ותגובה מהירה לקורונה

לפני שבוע איטליה הטילה סגר מלא על כל המדינה. שוטרים וחיילים מסתובבים ומוודאים שאנשים לא מפרים את הסגר. הסגר הזה בא אחרי ההתפשטות חסרת המעצורים של נגיף הקורונה באיטליה, שהביא את מערכת הבריאות שלהם לסף קריסה (ויש שאומרים שהיא כבר קורסת).

לחצו כאן לקריאת הפוסט הקודם – על הכשלים של האמריקאים בטיפול בקורונה. וכאן אפשר לקרוא את הפוסט הכללי על ניהול משברים.

התגובה של האיטלקים היא דוגמה לכשלים אופיינים של קביעת רגולציה. הם הפעילו מדיניות מאוד אגרסיבית. ויותר חזק, זה לא בהכרח יותר טוב. אבל התגובה האגרסיבית שלהם הגיעה בשלב מאוחר.
רגולציה נקבעת בדרך כלל אחרי שהבעיה קיימת, ולכן היא בעצם תגובה בדיעבד – ולא מראש.

הסגר הטוטלי הוא ניסיון ללכת למצב של אפס סיכונים. במקום ניהול סיכונים הם בחרו באמצעים דרקוניים (השוו למה שנעשה בישראל, סינגפור והונג קונג). איטליה בעצם משכפלת את מה שהסינים עשו.

הסיבה שהקורונה משתוללת בארה"ב: רגולציה גרועה

לבתי חולים בארה"ב יש את הציוד הנדרש לביצוע בדיקה של קורונה והם היו יכולים לבדוק הרבה מאוד אנשים. אבל המרכז למניעת מחלות של הממשל הפדרלי (CDC) רצה ליישם בדיקה חדשה ומתוחכמת שמיועדת לבדוק שורה של וירוסים חוץ מהקורונה. לכן ה-CDC חייב את בתי החולים לבצע רק את הבדיקה המיוחדת שהוא פיתח ואסר עליהם לבצע כל בדיקות אחרות. בנוסף, נקבע שאסור למעבדות של בתי החולים לבצע את הבדיקה בעצמן, אלא רק במעבדה של ה-CDC ובשש מעבדות ממשלתיות בלבד (זה ממש מעט עבור מדינה ענקית כמו ארה"ב). ה-CDC הפך את עצמו למונופול ממשלתי על הבדיקות קורונה. אגב, זה נוהל ייחודי שלא קיים במדינות אחרות והוא גם חורג מההנחיות של ארגון הבריאות העולמי, ה-WHO.

השילוב של בדיקה ייחודית, איסור על שימוש בציוד המקובל וחובה לעבוד רק עם מעבדות ממשלתיות יצר צוואר בקבוק רציני. כמו בכל רגולציה – כאשר יוצרים סרבול או בירוקרטיה, התהליך מתארך והפרודוקטיביות יורדת (במקרה הזה – מבצעים פחות בדיקות). השלטון הפדרלי יצר מגבלה מלאכותית על היקף הבדיקות שאפשר לבצע.

לצערנו זה לא נגמר שם. חלק מערכות הבדיקות של ה-CDC היו פגומות. הבדיקה המיוחדת לא מזהה את הוירוס (false negative) וגם אנשים חולים נמצאו בריאים. ה-CDC הכריח את כל המערכת לעבוד עם ערכות פגומות.

סיכום ביניים: יש צוואר בקבוק בבדיקות + הערכות של ה-CDC פגומות ולא מזהות שמישהו חולה.

כשרגולציה סביבתית ורגולציה פיננסית נפגשות

רגולציה היא עולם מאוד טריטוריאלי. רגולטור אחד מפקח על תחבורה, רגולטור שני מפקח על הסביבה, רגולטור שלישי מפקח על אנרגיה, וכו'. בדרך כלל רגולטורים פועלים בתחומי עומק, ב-silos נפרדים. לכל אחד יש את התחום שלו. הם לא אוהבים להתערב בתחומים של אחרים (ועוד פחות אוהבים שאחרים מתערבים בתחום שלהם). אבל מה קורה כאשר הסיכונים בתחום של רגולטור אחד זולגים לתחום של רגולטור אחר?

שינוי האקלים הוא דוגמה לכך. שריפות היער חסרות התקדים באוסטרליה ושיאי החום שנשברו במקומות רבים בשנה שעברה המחישו שוב את ההשלכות המסוכנות של שינויי האקלים הגלובליים. גוברת ההבנה כי למשבר יהיו גם השלכות פיננסיות. רגולטורים, בנקים ומשקיעים מוסדיים מתחילים לשאול עצמם שאלות כמו – מה יהיו ההשפעות הכלכליות של עליית פני הים על נכסי נדל"ן שקרובים לחוף, האם החשיפה לתעשיות מזהמות עשויה לפגוע ביציבות גופים פיננסיים, והאם גלי חום ובצורות יגבירו את האינפלציה במחירי המזון.

בעולם ניהול הסיכונים נהוג לדבר על "ברבורים שחורים" – אירועים מאוד נדירים שקשה לצפות מראש, אבל עם השפעה קטסטרופלית. הבנק להסדרי סליקה בינלאומיים (BIS) מכנה את הסיכונים הסביבתיים כ"ברבור ירוק" – אירועים בלתי צפויים שנובעים ממשבר אקלים ועלולים להביא למשבר פיננסי עתידי.

הפעילים הסביבתיים החדשים

בית ההשקעות הגלובלי BlackRock הודיע בחודש שעבר על שינוי דרמטי במדיניות ההשקעה שלו. במכתבים השנתיים למנהלים וללקוחות, הצהיר מנכ"ל BlackRock לארי פינק שמעכשיו החברה תתייחס לנושא הקיימות (sustainability) כמרכיב בלתי נפרד מניהול ההשקעות שלה, והיא תיתן משקל מיוחד לסיכונים הנובעים משינוי האקלים העולמי.

הפרלמנט האירופי רוצה לחייב כבל טעינה אחיד לכל המכשירים

– למישהו יש מטען?
– כן בטח.
– אה, זה של אייפון? לא משנה.

לכולנו יצא להתקל בחוסר הנוחות בגלל שחברות שונות משתמשות בכבלים שונים לטעינה של מכשירים. זה נפוץ במיוחד בטלפונים ניידים. ב-2009 היו בשוק 30 מטענים שונים. המצב השתפר והיום יש שלושה עיקריים: ה-micro usb (הטרפז עם שתי הבליטות), ה- lightning הייחודי של אפל וחיבור ה-c-type (החדש שעובד לשני הכיוונים). כמובן שאפשר לטעון שמספר המטענים מצטמצם ללא רגולציה, אבל נראה שחברת אפל לא עומדת לוותר על המטען הייחודי שלה.

לאחרונה הפרלמנט של האיחוד האירופי העביר החלטה שקוראת לנציבות (מעין "הממשלה") של האיחוד האירופי לקבוע רגולציה שתחייב חיבור אוניברסאלי למטענים של כל המכשירים. להמשיך לקרוא הפרלמנט האירופי רוצה לחייב כבל טעינה אחיד לכל המכשירים