המאבק בפורנוגרפיית ילדים עלול לסגור את האינטרנט

אחת התופעות המטרידות והכי מתועבות בעיני היא פורנוגרפיית ילדים. התופעה כנראה הייתה שולית בעבר, אבל בעידן האינטרנט היא התרחבה עוד ועוד.

בישראל העיסוק בתופעה מצומצם יחסית (זה ממש לא אומר שהתופעה עצמה מצומצמת). בארה"ב מבוצעת בקרה רבה על התופעה.

הניו יורק טיימס דיווח (על בסיס מחקר של "המרכז לטיפול בילדים נעדרים ובניצול ילדים") על היקף התופעה. בשנת 1998 היו 3,000 דיווחים על תוכן של פורנוגרפיית ילדים באינטרנט. בשנת 2008 היו יותר מ-100,000 דיווחים ובשנת 2018 היו 18,400,000 דיווחים (18.4 מיליון). התכנים שדווחו בשנה האחרונה כללו יותר מ-50 מיליון תמונות וסרטונים שזוהו כמכילים פורנוגרפיית ילדים. מגיפה.

מה האחריות של פלטפורמות תוכן?

החוק בארה"ב לא מטיל על פלטפורמות אינטרנט – כמו YouTube, WhatsApp, telegram או פייסבוק – אחריות לגבי פורנוגרפיית ילדים שמפורסמת על גבן. סעיף 230 לחוק ההגינות בתקשורת (Communications Decency Act) קובע שפלטפורמות אינטרנט לא אחראיות לתוכן שהמשתמשים מעלים אליהן. יש להן חסינות מתביעות, המשמשים אחראיים ולא הפלטפורמות.
אגב, לפני שנה האיחוד האירופי העביר רגולציה שמטילה אחריות לזכויות יוצרים על הפלטפורמות, ולכן הן צריכות לבדוק את כל התוכן מראש. הרגולציה האירופית מעוררת לא מעט קשיים – כתבתי על זה יחד עם עו"ד יונתן ברוורמן בפוסט הזה.

מספר סנטורים אמריקאים פועלים כיום לשנות את סעיף 320 כדי להטיל על הפלטפורמות אחריות ובכך להיאבק בתופעה המטרידה. להצעת החוק החדשה קוראים ERAN IT Act. אלו ראשי תיבות (אני חייב להקדיש מתי שהוא פרק לראשי התיבות של חקיקה אמריקאית).

לפי הצעת החוק, החברות יהיו אחראיות לכך שלא תפורסם אצלן פורנוגרפיות ילדים ובית משפט יוכל לקבוע שבגלל שהפלטפורמה התרשלה היא סייעה בהפצת פורנוגרפיית ילדים באינטרנט. אבל החברות יוכלו לקבל הגנה.

הגנה – עמידה בכללים ממשלתיים מומלצים

לפי הצעת החוק יקבעו כללים מנחים (Best Practice) וחברה שתעמוד בהם – תקבל חסינות מתביעות.

הכללים עצמם לא מופיעים בהצעת החוק, הם יקבעו לאחר מכן על-ידי וועדת מומחים. לפי הצעת החוק, תוקם וועדה רגולטורית שתכלול 19 מומחים מרקעים מקצועיים שונים. וכדי לאשר את הכללים המנחים צריך להעביר הצבעה ברוב מיוחד של 14 מתוך 19 (73%).

גם חברות שלא יעמדו בכללים יוכלו לנסות לשכנע את בית משפט שהן נקטו באמצעים סבירים כדי למנוע שימוש בשירותים שלהם כדי לנצל קטינים (“reasonable measures…to prevent the use of the interactive computer service for the exploitation of minors”). אבל במסלול הזה יש עוד פחות וודאות.

הבעיה הגדולה – הצפנה ופרטיות

להצעת החוק יש מטרה ראויה, אבל יש איתה גם בעיות. הצעת חוק עלולה לקבוע איסור דה-פקטו על הצפנה קצה לקצה של תקשורת.

הצפנה קצה לקצה (end-to-end encryption) יוצרת הצפנה בין שני הצדדים לתקשורת (למשל שני אנשים שמתכתבים בטלגרם), ומונעת מצד שלישי לצתת לשיחה. היא מבטיחה פרטיות וסודיות. ובעולם של ריגול ומעקב באינטרנט יש חשיבות אדירה להצפנה קצה לקצה.

עורך הדין שצפוי לעמוד בראש הוועדה הרגולטורית שתכתוב את הכללים (William Barr) מתכנן שבמסגרת הכללים המנחים יהיה אסור לפלטפורמה להשתמש בהצפנה קצה לקצה. המטרה היא כמובן למצוא תוכן פורנוגרפי (כי אם הוא מוצפן, אי אפשר לתפוס אותו).

זאת אומרת שבאמצעות כללים טכניים שלא מופיעים בחוק של הקונגרס תבוטל האפשרות להשתמש בהצפנה קצה לקצה במגוון פלטפורמות שרוצות הגנה מתביעות של מיליוני דולרים.

מה המטרה האמיתית?

ארגונים שעוסקים בזכויות הפרט ומומחים לסייבר ולפרטיות מזהירים שהצעת החוק מנוצלת למטרות נסתרות. חלק מהם מגדירים את הצעת החוק "התקפת פתע על הזכות להצפנה".

החשש הגדול הוא שהממשל מנצל את סוגיית הפורנוגרפיה כדי להסיר את ההגנה שהצפנה מעניקה. הסרה של ההצפנה תאפשר לסוכנויות ממשלתיות אחרות, כמו ה-NSA, לרגל ביתר קלות אחרי אזרחים באמצעות הטלפון הסלולרי שלהם.

אם זה נכון, אני לא יודע מה יותר מטריד – הניסיון הערמומי של הממשל האמריקאי לרגל אחרי אזרחי העולם, או הנכונות לנצל סוגיה רגישה כמו פורנוגרפיית ילדים?

ואולי בכלל אפשר למצוא פתרון שיאפשר להילחם בפורנוגרפיית ילדים בלי לפגוע באפשרות להצפנה באינטרנט? יש מי שטוען שבכלל אין סתירה ושאפשר להילחם בתופעה בלי להגביל הצפנה.

אז אולי אין פה קונספירציה, אלא סתם תהליך גרוע של קבלת החלטות (כמו שראינו בתחומים אחרים כמו אפליה, תחרות ומכסים).

שלוש שאלות לסיום

החקיקה הזו מעלה אינספור סוגיות. אי אפשר לגעת בכולן, אבל הנה שלוש שאלות שאני פותח לדיון –

1. האם בכלל מעשי לדרוש מהפלטפורמות לנטר את כל התוכן שעובר דרכן ולהיות אחראיות עליו?
באינטרנט פעילים מאות מיליוני משתמשים, שמעלים טריליוני קבצים. כל הזמן. הם יכולים בכל רגע להעלות קובץ או להסיר אותו. אז האם הרעיון שעומד מאחורי החוק החדש בכלל הגיוני ואפשרי טכנולוגית? התייעצתי עם כמה חברות בתחום הסייבר וכולן אמרו שזו טכנולוגיה סופר מאתגרת ויקרה.

2. האם זה בכלל יעבוד?
הרגולציה הזו תשלול מכולנו – אנשים רגילים – הצפנה קצה לקצה. אבל רוב פורנוגרפיית הילדים בכלל נמצאת ב-dark net ומשלמים עליה במטבעות קריפטו (מוצפנים). אז הרגולציה הזו רק תדחוף את הפדופילים ל-dark net והם ימשיכו להשתמש בביטקוין ומטבעות קריפטו אחרים. אז למרות הכוונה הטובה, והפגיעה בציבור הגולשים, הפדופילים ימשיכו פשוט במקום אחר. כוח לא תמיד עובד.

3. האם נכון שהקונגרס יצביע על חוק שהתוכן שלו עדיין לא ידוע כי הוא עדיין לא נקבע?
ההצפנה היא דוגמה לנושא דרמטי שעלול להיקבע באופן צדדי בלי דיון ציבורי ובלי פיקוח.

מניסיוני לפעמים המשחק בין שכבות שונות של רגולציה מאפשר להתחמק מעבודה מסודרת על רגולציה. זה קורה כשההוראות מפוצלות בין חוק של הכנסת לבין תקנות מכוח החוק.

הרבה פעמים כשרגולטור מנסח הצעת חוק (למשל חובת רישיון) ושואלים אותו שאלות קשות הוא עונה – "את זה נקבע בתקנות, עוד מוקדם לדבר על זה".
וכשהשאלות עולות בשלב כתיבת התקנות, הוא אומר – "כבר נקבע בחוק שאנחנו חייבים לדרוש רישיון. עכשיו מאוחר מידי – אין מה לפתוח את זה במסגרת התקנות."

כמובן שבכל שלב של התהליך מתאים דיון אחר ואי אפשר לפתוח הכל כל הזמן. השאלה היא איך לוודא שמתמודדים עם השאלות הקשות ולא מתחמקים מהן.

איך רגולציה מחייבת באה לעולם ומה קרה לשיקול הדעת של רופאים?

האם אתם הולכים לרופא כדי שיעשה מה שכתוב בחוק, או כדי שיבדוק אתכם ויתאים לכם טיפול לפי המאפיינים שלכם?

נראה לי שהתשובה ברורה.

כשאנחנו הולכים לבעל מקצוע, אנחנו מצפים שהוא יבחן את המצב שלנו ויחליט מה נכון לעשות במקרה הספציפי לפי הידע המקצועי והניסיון שלו.

אבל החקיקה בארה"ב אוסרת על רופאים לעשות את זה. במגוון נושאים, אין לרופא שיקול דעת איך לטפל בחולה. החוק מכתיב לו את הפרוטוקול הרפואי.

הדבר העצוב הוא שבחלק מהמקרים מדובר בתקלה. אפשר אפילו לומר – תאונה.

השערות, המלצות ורגולציות

אחת הבעיות הקשות של השנים האחרונות היא התמכרות למשככי כאבים. המרכז למניעת מחלות בארה"ב (CDC) העריך שבשנת 2017 מתו יותר מ-70,000 איש משימוש יתר במשככי כאבים (Opioid). קובעי מדיניות רבים מנסים להתמודד עם התופעה הזו באמצעות מחקר, בקרה ורגולציה.

בשנת 2016 ה-CDC פרסם קווים מנחים (guidelines) לגבי מתן משככים כאבים לחולים שסובלים מכאב כרוני. המסמך הזה נועד להיות המלצה אופציונאלית בלבד, כמו שנכתב ממש בראשית המסמך:

"ההחלטה הטיפולית צריכה להתבסס על הקשר בין הרופא למטופל ועל מצבו הרפואי של החולה"

"ההמלצות מבוססות על מידע לא מלא… עם מגבלות משמעותיות"

ומשפט המחץ: "ההמלצות במסמך זה הן וולונטריות, ולא מהוות סטנדרט מחייב", במקור: "The recommendations in the guideline are voluntary, rather than prescriptive standards."

אז ההמלצות הן וולונטריות ומבוססות על מידע חלקי. מה עשו רגולטורים ובתי מחוקקים במדינות ארה"ב? חוקקו אותן כרגולציה מחייבת – שכופה על הרופאים איך לטפל בחולים. ברוב מדינות ארה"ב נקבעו מגבלות, למשל על המינונים של משככי כאבים שאפשר לרשום למי שסובל מכאב כרוני. הרגולציה הזו ביטלה את היכולת של הרופאים להפעיל שיקול דעת לגבי אופן הטיפול.

הרגולציה הזו נקבעה למרות התנגדות וביקורת חריפה של רופאים כולל ה-AMA (התאחדות הרופאים). רופאים הסבירו שאם יחייבו אותם לפעול לפי פרוטוקול טיפול קשיח ולא מתאים – זה יפגע בחולים ואפילו יסכן אותם.

אבל כל זה לא עזר. ההמלצה הוולונטרית הפכה לרגולציה כופה.

אין מספיק מידע, אבל יש עוד עיוותים

חשוב לזכור שה-CDC ציין במפורש בהמלצה שלו שאין מספיק מידע אמפירי ולכן עדיף להסתמך על שיקול הדעת של הרופא המטפל. בזמן שמדינות שונות בתוך ארה"ב התעלמו מזה וקבעו רגולציה, הממשל הפדרלי התייחס בכובד ראש לבעיה של מחסור במידע. בשנת 2018 מנהל ה-FDA פרסם תכנית להתייעצות מקיפה על הנושא במטרה לאסוף מספיק נתונים אמפיריים, כדי שאפשר יהיה לגבש הנחיות מדויקות ואולי לקבוע מדיניות מחייבת.

ואם זה לא מספיק אז מסתבר שהמדינות שהפכו את ההמלצות לחקיקה מחייבת עשו המון טעויות בדרך. בשנת 2019 ה-CDC פרסם הבהרה לקווים המנחים שלו והתריע שכשהפכו את ההמלצות לחקיקה, נעשו שגיאות מקצועיות, שחלקן מסכנות את החולים.

בשנת 2019 שני חברים בצוות שגיבש את ההמלצות של ה-CDC פרסמו מאמר שכותרתו "אין קיצורי דרך לשימוש בטוח במרשמים למשככי כאבים". במאמר הם מסבירים שהם בחרו לקבוע המלצות לא מחייבות בגלל שלא היה להם מספיק מידע אמפירי. בנוסף, הם כותבים שחלק מהמחוקקים והרגולטורים שקבעו רגולציה עשו את זה בצורה שממש סותרת את ההמלצות.

אז לא רק שמדובר בהמלצות שהפכו לרגולציה מחייבת – גם התוכן המקצועי של הרגולציה שגוי.

מה משותף לרופאים ולקובעי מדיניות?

באותה שנה משרד הבריאות האמריקאי (ה-HHS) פרסם דוח של צוות בין משרדי על טיפול בכאבים. בתקציר המנהלים הם כותבים בצורה עדינה שהרגולציה שנקבעה גרמה לנטישת חולים שסובלים מכאבים ("forced tapers and patient abandonment"). המסקנות של הצוות הבין משרדי כוללות:

1. צריך לשים דגש על טיפול מותאם אישית למטופל.

2. החלטות לגבי טיפול במשככי כאבים צריכות להיות מבוססות על האבחנות של המטופל ולא לפי מסגרת גורפת וכללית.

3. הרופא המטפל צריך לבחון את הסיכונים והתועלות למטופל מהאפשרויות השונות ולבחור בפרקטיקה שתטיב עם המטופל.

נשמע די בסיסי וקשה להאמין שיש מחלוקת על עקרונות כל כך בסיסיים. אבל למרות האמירות הברורות האלו, המדינות השונות בארה"ב עדיין מפעילות רגולציה ששוללת את שיקול דעת של הרופאים.

חמישה שיעורים קצרים מהסיפור הזה

1. לא לבלבל בין הנחיות והמלצות רכות, לרגולציה כופה. גם בארץ יש ערבוב מושגים. שיעור בעברית: "המלצה" ו"הנחיה" הן לא מחייבות ואי אפשר להעניש מישהו שלא מציית להן. רוצים לומר שההוראה מחייבת? פשוט תגידו "הוראה" (למשל – "הוראות משרד הבריאות, ולא "הנחיות משרד הבריאות").

2. הסיפור הזה הוא דוגמה עצובה לאופן שבו הנחיות והמלצות רכות הופכות לחובות ולאיסורים. זה קורה גם במקרים בהם ברור שאין מספיק מידע כדי לקבוע כללים מחייבים.

3. קל לקבוע רגולציה אבל קשה לבטל אותה, גם כשכל אנשי המקצוע ומומחי המדיניות אומרים שהיא שגוייה מהיסוד. הרגולציה הזו חלה עד היום ברוב מדינות ארה"ב.

4. מחוקקים אוהבים לחוקק, רגולטורים אוהבים לרגלט (לקבוע רגולציה). אני לא מתכוון להכליל אבל כולנו רוצים להיות פרודוקטיביים ולהראות תפוקות ותוצרים. במקרה של הרגולציה הזו הם היו כל כך נלהבים לקבוע רגולציה, אפילו אם זה אומר לאמץ המלצה שנועדה להיות וולונטרית, על בסיס מידע חלקי – וגם את זה הם עשו באופן שגוי.

5. מה עושים כשיש אי ודאות? במקרה הזה החליטו לקבוע הוראות נוקשות שמבטלות את שיקול הדעת של הסגל הרפואי. במציאות אי אפשר ליצור כללים שיתאימו לכל מצב. תפקידם של אנשי המקצוע לתת מענה ולפתור בעיות. המחוקק והרגולטור לא יכולים לצפות הכל. במקרה הזה, הרגולציה היא ממש הכרזת אי אמון ברופאים.

אנחנו מוכרחים להיות הרבה יותר זהירים וצנועים בקביעת מדיניות. וזה כולל גם נכונות לתקן החלטות שקיבלנו בעבר.

הכישלון של ארה"ב וההצלחה של ניו זילנד בטיפול בקורונה

בשבוע שעבר ניו זילנד הודיעה שהיא הצליחה למגר את הקורונה. ניו זילנד היא המדינה הראשונה שמכריזה שאין יותר חולים מאובחנים במדינה.

החודשים האחרונים היו מבחן עולמי בניהול משברים. כשהקורונה פרצה לחיינו, כתבתי על עקרונות לניהול משברים בריאותיים. חלק מהמדינות ניהלו את המשבר יותר טוב וחלק פחות טוב. את התוצאות אנחנו רואים בחדשות סביבנו.

אז בואו נראה מה סוד ההצלחה של ניו זילנד – איך הם יישמו ניהול משברים יותר טוב ממדינות אחרות. כדי שיהיה מעניין – נשווה לארצות הברית, שפחות מצליחה להתמודד עם המשבר.

אסטרטגיה אחרת

מודלים אפידמיולוגיים חזו שאם לא תושג שליטה על הקורונה, היא תביא למוות של 14,000 איש בניו זילנד (מתוך אוכלוסיה של 5 מיליון איש, חצי מישראל). הם זיהו שיש לקורונה תקופת דגירה ארוכה שבמהלכה האדם עוד לא חולה אבל הוא מדבק, וזה הופך אותה לסיכון משמעותי. פחות חשוב אם המודלים האלו מדוייקים, אלא מה שקרה בפועל – ניו זילנד החליטה שהיא לא תיתן לזה לקרות.

במקום לנסות "לשטח את העקומה" לאורך זמן, ממשלת ניו זילנד החליטה למחוץ את העקומה לגמרי: לחסום ולמגר את הוירוס. אם מעניין אתכם להבין את האסטרטגיה שלהם – אני ממליץ לקרוא את המאמר הזה.

בעוד שרוב המדינות החמירו את האמצעים באופן הדרגתי ככל שהמחלה התפשטה, האסטרטגיה של ניו זילנד הייתה הפוכה: להתחיל חזק ואז לשחרר.

1. הגבלת תנועה וסגירת גבולות

יומיים אחראי שארגון הבריאות העולמי הכריז על הקורונה כמשבר עולמי, ניו זילנד אסרה על כניסה של תיירים שהיו בסין, ואזרחים ותושבי קבע יכלו להיכנס למדינה אבל אחרי בידוד. תיירים שלא היו בסין יכלו להיכנס לניו זילנד, בתנאי שיכנסו לבידוד בייתי. החל מה-10 לאפריל, כל מי שנכנס לניו זילנד חייב לעבוד בדיקת קורונה ולהיכנס לבידוד במתקן מפוקח. הצעד הזה עצר את הכניסה של חולים נוספים למדינה.

מדינות אחרות לא אימצו מדיניות כזו על כל מי שנכנס אליהן (בדיקת קורונה + בידוד מפוקח). למשל, ארה"ב לא קבעה הוראות כאלו עד היום.

2. סגר

ב-22.3 זוהתה בניו זילנד ההדבקה המקומית הראשונה שלא ידעו לשייך לחולה שנדבק בחו"ל. באותה תקופה מספר החולים הכפיל את עצמו כל יומיים. בתוך שלושה ימים הוטל סגר כללי (דרגה 4). הסגר היה מאוד נוקשה: הממשלה סגרה את כל בתי הספר, את המוסדות הציבוריים ואת כל העסקים הלא חיוניים. אפילו גני שעשועים נסגרו ונדנדות ננעלו עם אזיקונים כדי שאי אפשר יהיה לשחק בהן. בדומה לישראל, לתושבים היה מותר לצאת מהבית רק כדי לקנות מזון ותרופות, ומותר היה להיפגש רק עם מי שגר באותה דירה. ראש ממשלת ניו זילנד הכריזה מראש על סגר כללי של ארבעה שבועות, וביקשה מהציבור להתגייס ולסייע להיחלץ מהמשבר.

כמו שראינו בישראל, ציות לסגר הוא חצי-וולונטרי, כי המשטרה לא יכולה להיות בכל מקום. אבל זה לא הספיק לממשלת ניו זילנד. ולכן היא עודדה את הציבור לדווח על הפרות. הם הטילו אלפי קנסות והגישו כתבי אישום ביותר מ-300 מקרים.

הסגר תפס את המחלה בשלב מאוד מוקדם – כשהם הטילו אותו היו רק 102 חולים מאובחנים בכל המדינה.

סגר הוא האמצעי הכי אגרסיבי לשבירת שרשרת ההדבקה. הוא מאוד אפקטיבי אבל יש לו עלויות גבוהות – כולנו ראינו והרגשנו את המשמעות של זה בחודשים האחרונים. גוגל אספו מידע אנונימי על תנועה של הציבור במקומות שונים, ובדוח שלהם על ניו זילנד אפשר לראות את השינוי (הדוח המקורי לא זמין, אבל הלינק מפנה לניתוח עם נתונים מתוכו).

3. ציוד רפואי וציוד מיגון

מדינות רבות התמודדו עם מחסור של ציוד. החל מחומרי חיטוי ועד למסכות וציוד מגן אחר. ניו זילנד הקימה מרשם לאומי של ציוד מיגון נחוץ, והזמינה יצרנים ויבואנים לראות מה צריך ולייצר ציוד שחסר. היא בעצם שיקפה יותר טוב את הביקושים ורתמה את השוק כדי שיעזור לה. זה עזר לצמצם מחסור בציוד וגם עזר לכלכלה המקומית שנפגעה פחות כי היא מצאה דרך להיות רלוונטית בזמן המשבר.

4. בדיקות

סיפרתי בהרחבה איך הרגולטורים האמריקאים הכריחו להשתמש רק בבדיקות של ה-CDC ורק במעבדות ממשלתיות. להבדיל, ניו זילנד הקימה מיזם ציבורי-פרטי משותף, לרכש של ערכות בדיקה וחומרים שנחוצים למעבדות. זאת אומרת, במקום לחסום ולהיות ריכוזי – להבין שאנחנו במשבר ושצריך לשתף פעולה כדי להשיג ערכות בדיקה.

5. ניטור: מעקב אחרי מי שהיה במגע עם חולים

בהרבה מדינות, כולל ישראל, הגישה הייתה שכאשר מאבחנים אדם כחולה – מכניסים לבידוד של שבועיים את כל מי שהיה איתו במגע.

בניו זילנד אימצו גישה יותר הדוקה: כאשר מאבחנים אדם כחולה – עושים בדיקות לכל מי שהיה איתו במגע. זה אומר הרבה יותר בדיקות ומצד שני זה מצמצם את הבידוד, כי אם מתקבלת תשובה שלילית – משתחררים מהבידוד.

הם עשו את זה בעיקר באמצעות ראיונות של כל חולה, כדי לתחקר איפה הוא היה ועם מי הוא היה במגע ב-14 יום האחרונים.
הם השלימו את זה באמצעות כלי טכנולוגי: הממשלה בניו זילנד השיקה אפליקציה שעוזרת לאדם לדעת אם הוא היה במגע עם חולה מאובחן (דומה לאפליקציית "המגן" של משרד הבריאות הישראלי). ממה שאני בדקתי, בארה"ב אין שגרת תחקור חולים ואין אפליקציה דומה.

6. חזרה לשגרה

אמרנו שהאסטרטגיה של ניו זילנד היא להתחיל חזק ואז לשחרר. צריך לדעת גם איך מעניקים הקלות למשק.

ב-27.4 ניו זילנד התחילה לשחרר את הסגר – והורידה את רמת הסיכון מרמה 4 לרמה 3. הנה דוגמאות למגבלות שחלו תחת רמה 3: הם איפשרו פתיחת מסגרות חינוך רק לילדים עד גיל 10; קבעו שעובדים חייבים לעבוד מהבית אלא אם זה בלתי אפשרי; איפשרו לעסקים להיפתח אבל ללא כל אינטרקציה פיזית עם הלקוחות; מקומות בילוי (בריכות, חדרי כושר, מרכזי מזון, קולנועים) נשארו סגורים; התכנסויות מותרות רק לצורך חתונות ולוויות – ורק עד 10 אנשים. הכללים נאכפו באדיקות גם בשלב הזה.

אחרי שבועיים וחצי, ב-13.5, הם הורדו את רמת הסיכון לרמה .2 וב-8.6 הורידו שוב לרמה 1, שלא כוללת כמעט הגבלות ורק הנחיות כמו שמירה על היגיינה. ושם הם נמצאים היום.

7. תקשורת פתוחה ושקופה

הממשלה הקפידה לעבוד עם הציבור. נתונים פורסמו באופן גלוי. ראש הממשלה קיימה מסיבות עיתונאים באופן קבוע על בסיס יומי. והם כל הזמן הקפידו לספק ודאות, למשל כשהטילו סגר – אמרו מראש שזה סגר לארבעה שבועות לפחות. כשהציבור נמצא במצב של ודאות, אין תחושה של אובדן שליטה ואפשר להחזיק מעמד יותר זמן.

התוצאות

נכון לעכשיו ניו זילנד נקייה מקורונה. שילוב של מערך בדיקות, ניטור של האוכלוסייה, סגר הדוק בזמן ושחרור הדרגתי ומבוקר – השיג תוצאות.

בסיכום הכולל, נכון ל-14.6.2020 היו בניו זילנד רק 1,504 חולים בסך הכל (בישראל 19,008 ובארה"ב מעל 2 מיליון), ורק 22 מתים בניו זילנד (בישראל 300, ובארה"ב יותר מ-117,000). ההשוואה לארצות הברית מעניינת כי היא פעלה שונה מניו זילנד בכמעט כל אלמנט של ניהול המשבר.

הגרף הקטן שבניתי מראה את ההבדל הטרגי בין ארה"ב לניו זילנד.

corona new zealand

סייגים וטענות נגד שכדאי להזכיר

1. בניו זילנד הטילו סגר מאוד קשה.
העלויות של סגר קשה וממושך הן גבוהות. יש פחות נתונים על הפגיעה הכלכלית בניו זילנד בהשוואה למדינות אחרות, אבל זה לא אומר שהסגר שם לא פגע בכלכלה או באזרחים.

2. ניו זילנד היא מדינת אי.
לדעתי זו הסתייגות חלשה, כי רוב תנועה בני האדם היא אווירית בכל מקרה. למשל, לארה"ב נכנסו המון חולים דרך נמלי התעופה (ולא בגלל הגבול היבשתי עם קנדה ומקסיקו).

3. ניו זילנד פחות צפופה ממדינות מערביות רבות.
זו בעיני הסתייגות חשובה, כי ראינו שהוירוס מתפשט מהר בערים גדולות וצפופות. אין בניו זילנד עיר שדומה לניו יורק או לפריז.
אבל בעיני זה דווקא טיעון בעד האסטרטגיה של ניו זילנד. אם הוירוס יותר מדבק ויותר מסוכן במדינות צפופות עם ערים גדולות – אז דווקא במדינות כאלו צריך לאמץ מדיניות אגרסיבית שתעצור את ההתפשטות שלו. תחשבו על עיר כמו עם מטרו צפוף כמו ניו יורק או לונדון. במילים אחרות, אולי מדינה דלילה כמו ניו זילנד הייתה יכולה לצלוח את הקורונה בלי סגר קשה, כי היא לא צפופה. אבל מדינות צפופות יותר פגיעות להדבקה המונית ודווקא הן היו צריכות לנקוט אמצעים דרסטיים יותר.

4. הפעם זה עבד.
קל לקחת בדיעבד מקרה שהצליח ולהסביר בראייה לאחור למה זה היה נכון. אבל מקבלי החלטות לא יודעים בזמן אמת את מה שאנחנו יודעים בדיעבד. חשוב להפיק לקחים מהניסיון של מדינות שונות, אבל צריך לזכור שזו חוכמה בדיעבד.

___

תמונת הפוסט: New Zealand Flag by Christoph Strässler

למה יש מהומות בארה"ב? בעיות ברגולציה על אלימות משטרתית

בשבועיים האחרונים ארצות הברית בוערת. זה התחיל ברצח של ג'ורג' פלויד שנחנק על-ידי שוטר.
אבל זה לא באמת התחיל שם. זה התחיל מזמן, כי המוות של פלויד הוא חלק מתופעה רחבה של אלימות משטרתית בארצות הברית.
המקרה הזה מעורר שאלות קשות לגבי גבולות הכוח של המשטרה.
למשטרה יש תפקיד חיוני, אבל היא ארגון אלים מעצם הגדרתו, כי היא מחזיקה בסמכות חוקית להפעיל כוח.

למה בכלל נתנו למשטרה רשות להפעיל כוח?

(בלי להיכנס לדיון פילוסופי)

אם אנחנו קובעים כללים, אנחנו צריכים גם יכולת לוודא שאנשים מצייתים להם.
תחשבו על הכללים הכי בסיסיים, למשל אסור לגנוב. אם אני גונב למישהו את הארנק – למי יש סמכות לתפוס אותי בכוח, ולהוציא ממי את הארנק? (וגם להכניס אותי לכלא נגד רצוני)
למשטרה.

בלי הסמכות של המשטרה להפעיל כוח אנחנו לא יכולים לאכוף הוראות. אנחנו גם לא יכולים לטפל בעבריינים ולא לחייב אנשים לשלם קנסות.
משם מגיעה כל הסמכות של המדינה להפעיל כוח גם במקרים אחרים – לדרוש מסמכים, לסגור עסקים, לאסור הפגנות ועוד. שלטון החוק במדינה המודרנית מבוסס על זה שיש גוף עם סמכות כזו. זה מה שהופך את הרגולציה מהמלצה לכללים מחייבים.

אז אנחנו מבינים למה יש למשטרה סמכות להפעיל כוח.
אבל כמה כוח מותר למשטרה להפעיל ואיפה עובר הגבול?

הפעלת כוח על ידי המשטרה

דמיינו שהזמנתי אתכם לשחק איתי משחק שהמצאתי. זה משחק שאף פעם לא שיחקתם ואתם לא מכירים אותו.
מה הדבר הראשון שתעשו? כנראה שתבררו את חוקי המשחק. הרי לא תצליחו להסתדר במשחק אם אתם לא יודעים את החוקים שלו. אז אתם פותחים את ספר החוקים של המשחק שלי ואחד החוקים המרכזיים הוא – "תשחקו באופן סביר".
מה אתם עושים עם הכלל הזה? ממש לא ברור מה זה אומר.

זו, בגדול, ההגדרה המקורית של סמכות המשטרה להפעיל כוח. בואו נסתכל על הכללים בישראל ונשווה לארצות הברית לכבוד המהומות שיש שם.

החקיקה על שימוש בכוח משטרתי בישראל

החוק הראשי שמסדיר את פעילות המשטרה נקרא "פקודת המשטרה". וסעיף 4א.(א)(3)(ב) קובע:

"מצא שוטר כי קיים חשש ממשי לפגיעה חמורה בביטחון הנפש או הרכוש, רשאי הוא – […] לצורך הצלת הנפש או הרכוש – […] לעשות כל פעולה הדרושה באופן חיוני, ולהשתמש בכוח סביר כלפי אדם או רכוש לצורך ביצוע פעולה כאמור."

הדגש פה הוא שמותר לשוטר "להשתמש בכוח סביר" כדי להגן על אנשים ועל רכוש.
וכאן עולה השאלה המתבקשת – מה זה כוח סביר?

נכתבו הרים של פרשנות על המונח "סביר" ו"סבירות". למשל על "האדם הסביר". אז אותו דבר קיים לגבי שוטרים (הקלאסיקה היא בג"צ 465/75 דגני נ' שר המשטרה). למשל, בית המשפט העליון פסק:

"על תגובת שוטר, גם במצב של איום לכאורה, להיות סבירה ומידתית".

(רע"פ 3232/10 סיקולר נ' מדינת ישראל)

יש כל כך הרבה כתיבה על המונח הזה בגלל שהוא לא ברור. הוא לא אומר לנו מה הם כללי המשחק. ויש סיטואציות שבהן הכרחי שכללי המשחק יהיו ידועים וברורים מאוד. למשל, כשמבוצע פשע, או במעצר, או כשאדם מתנגד למעצר, או כשהפגנה הופכת אלימה. במצבים כאלו אנחנו צריכים חוקים ברורים ככל האפשר. המונח "סביר" לא מספק את הבהירות הזאת.

העבודה של שוטרים מאוד קשה. הם לא מקבלים החלטות בנחת במשרד. הם בשטח, בסביבה מאתגרת וצריכים לפעול מהר.
בית המשפט העליון מודע לכך ששוטרים פועלים במצבים שבהם הרוחות סוערות, שהגבול דק וקל לחצות אותו:

"שוטרי ישראל […] הסמכות והמרות שהוענקו להם, רק לצרכי ביצוע התפקיד ניתנו ואסור שיעשה בהם שימוש לרעה […] המעבר מ'כח סביר' לאלימות מיותרת הוא מהיר ומפתה וחלילה להם לעבור את הגבול"

(ע"פ 64/86 אשש נ' מדינת ישראל)

בואו נסתכל לדוגמה על גבולות הכוח שמותר שוטרים להפעיל כשהם מבצעים עיכוב ומעצר.
עיכוב, הוא כמו "מיני מעצר" שמוגבל לשלוש שעות, בדרך כלל כדי לתשאל אדם.
לפי חוק סדר הדין הפלילי (מעצרים), כשמבצעים עיכוב מותר להפעיל "כוח סביר", בתנאי שהוא לא גורם לחבלה (זה גם נאמר בדיון בכנסת בהקשר נוסף).
אבל במעצר מותר להפעיל כוח לא סביר ומותר גם לגרום לחבלה. אז מה הגבולות – סביר או לא סביר?

החוק בישראל לא נותן תשובה מספיק ברורה. בארצות הברית המצב יותר מעורפל.

שימוש בכוח משטרתי בארה"ב

פסק הדין המרכזי שם נקרא Graham והוא פירש את המגבלות של המשטרה לפי התיקון ה-14 לחוקת ארצות הברית. בפסק הדין נקבע מבחן די מסובך שמורכב מכמה שלבים, די מבלבלים:

  1. סבירות. גם אצלם בוחנים אם השוטר פעל באופן "סביר". סביר זה ראוי (אובייקטיבי). אבל הם בוחנים מה היה ראוי באותו מקרה – תחת המגבלות והאילוצים (סובייקטיבי). ואם זה נשמע לכם סותר, אתם לא לבד. חוקרים קוראים למבחן הזה "סוביקטיביות אובייקטיבית" (subjective objectivity).
  2. בחינה פרטנית. נאמר שצריך לבחון כל מקרה לגופו ולהסתכל על מגוון קריטריונים. למשל, מה חומרת העבירה המקורית שהשוטר רצה למנוע, האם החשוד התנגד לשוטר ועוד שיקולים. וכשצריך לבחון כל מקרה לגופו, אין לנו כלל ברור מראש.
  3. סלחנות. בית המשפט אומר שלא צריך לדרוש מהשוטרים לקבל החלטה מדוייקת בגלל שהם צריכים לפעול בתוך שברירי שניה ובמצבים מתוחים. זה מתעלם מהעובדה שהשוטרים מאומנים לזה ושזאת העבודה שלהם. אבל יותר חמור – אם אנחנו אומרים שזה בסדר ששוטרים יקבלו החלטות שגויות להפעיל כוח מוגזם – כל המבחן הזה ריק מתוכן. כי שוטרים תמיד צריכים להגיב מהר ובזמן אמת.

המבחן הזה הביא לתוצאות מאוד בעייתיות. למשל בפסק דין מאוחר יותר בית המשפט העליון של ארצות הברית קבע שזה בסדר ששוטר ירה על רכב שברח – למרות שזה היה בניגוד לכל הכללים והנהלים. אבל מאשרים את ההחלטה שלו כי השוטר קיבל ההחלטה בתוך בשבריר שניה.

נראה שהגישה הזאת של בית המשפט העליון של ארצות הברית, גרמה לכך שאין כללים ברורים ותרמה לתופעות של אלימות משטרתית בארה"ב.

הכלל שאנחנו צריכים

ולכן מזל שבישראל נקבעו הוראות נוספות, שמפרשות את החקיקה בצורה יותר מוצלחת.

למשל, פקודות המטה הארצי של המשטרה, קובעות שלושה תנאים לשימוש בכוח: (1) שימוש כדין; (2) עם הצדקה; ו-(3) לא מופעל כוח מעבר למידה הנדרשת. זה מבחן טוב. במיוחד התנאי השלישי כי הוא קובע במפורש שצריך להפעיל את מינימום הכוח ההכרחי. זה אומר שהשוטר צריך להוכיח שהוא לא היה יכול להסתפק בפחות כוח.
בדומה, גם פקודת המטה הארצי לעניין פתיחה באש קובעת שמדובר במוצא אחרון, שחייבים לתת אזהרה ושבאופן כללי לא משתמשים בכלי יריה בעת מעצר. בסך הכל ברור וישים.

הכללים האלו, שמשטרת ישראל קבעה בעצמה, יותר טובים. פשוט כי הם ברורים להפעלה. גם לשוטר שמגיב בלהט הרגע.



השימוש בכוח משטרתי הוא אלימות לכל דבר. והגבולות שלה חייבים להיות ברורים במיוחד בגלל שלמשטרה יש סמכות חוקית להפעיל כוח. זה לא משחק ולא תרגיל אקדמי שאפשר לפתור עם מושגים מורכבים כמו "אוביקטיביות סובייקטיבית".

הפעלת כוח על-ידי המשטרה חייבת להיות מוסדרת באמצעות כללים ברורים ופשוטים ליישום. כאלה שמצד אחד יספקו גמישות מבצעית לשוטר בשטח; אבל מצד שני גם יקבעו גבולות ברורים ויגבילו את המשטרה.
החוקים חייבים להיות ברורים כדי להגן על חיי אדם.

איך דרום קוריאה התמודדה עם הקורונה?

דרום קוריאה וארה"ב אימתו את החולה הראשון בקורונה ב-20 לינואר. נכון ל-23.5 בדרום קוריאה חלו 218 אנשים למיליון תושבים ומתו 5 אנשים למיליון תושבים. לשם ההשוואה, בארה"ב חלו 4,983 למיליון תושבים ומתו 295 אנשים לכל מיליון תושבים. זה פי 20 חולים ופי 60 מתים.
ברור שדרום קוריאה התמודדה יותר טוב עם הקורונה.

ההבדל הזה נובע מכך ששתי המדינות פעלו אחרת לגמרי. סיפרתי פה בעבר על טעויות שהאמריקאים עשו, החל מהגבלות על ביצוע בדיקות, בירוקרטיה שמנעה יבוא מסכות ורגולציה שחולשת על רישוי חיסונים. אבל אחרי כל הטעויות, האמריקאים ניסו לעשות מה שעשו בישראל ובעוד מדינות – להטיל סגר נרחב שמונע התפשטות של המחלה, אבל פוגע בכלכלה.

בקוריאה עשו משהו אחר, שהיה מאוד מאוד אפקטיבי.

למה קוריאה הייתה צעד אחד לפני כולם?

דרום קוריאה יישמה לקחים שהיא למדה בעצמה כשהיא התמודדה עם התפרצות של מחלה ה-MERS בשנת 2015 (שהיא קרובת משפחה של ה-covid-19). באותה התפרצות נדבקו בקוריאה 186 איש ומתו 38 איש כתוצאה מה-MERS. כמעט 17,000 היו בסגר כחלק מהניסיון לשלוט במחלה. אחד הדברים שהפתיעו את הממשלה היה "מפיצי על" (super spreader), חולים בודדים שהדביקו המון אנשים אחרים.

במסגרת הפקת הלקחים מה-MERS, פיתחו ואימצו בדרום קוריאה גישה אחרת. במרכז המדיניות יש עיקרון ה-3T: Test, Trace, Treat: בדיקות, מעקב וטיפול. שימו לב שהשילוש הקדוש שלהם לא כולל סגר (שתופס מקום משני באסטרטגיה).

הרעיון הוא שמבצעים הרבה מאוד בדיקות ודואגים לקבל תוצאות מהר. ואז אפשר לתת מענה מיידי לכל אדם: אם הוא נקי – הוא ממשיך כרגיל, אם הוא חולה מאוד – יקבל טיפול, ואם הוא נדבק ולא מאוד חולה – יכנס לבידוד תחת השגחה רפואית.

כשהבדיקות נעשות מהר ובכמויות גדולות – לא צריך להטל סגר נרחב, פשוט כי יודעים מי צריך להיות בבידוד ומי לא.

והנה חמישה צעדים שקוריאה עשתה כדי לטפל בקורונה.

1. לא לחשוש להודות שאנחנו במשבר ולפעול בהתאם

דרום קוריאה מסווגת כל מחלה לפי סולם של 4 שלבים: כחול, צהוב, כתום ואדום. ב-2015 הגופים המקצועיים המליצו לממשלה להעביר את מחלת ה-MERS מרמת סיכון "צהוב" (caution) לרמת סיכון "כתום" (alert). זה לא נעשה. וכל משבר ה-MERS נוהל כאשר המחלה מוגדרת ברמה צהובה.
במשבר הקורונה של 2020 זה נראה אחרת. ב-20 לינואר אומת חולה ראשון ורמת הסיכון הועלתה מכחול לצהוב. אחרי שבוע, ב-27 לינואר (כשהיו ארבעה חולים), רמת הסיכון הועלתה לכתום. וב-23 לפברואר רמת הסיכון עודכנה לאדום. לא צריך לחיות בלחץ ולא צריך להגזים בשגרה, אבל בעת משבר צריך לדעת להגיב מהר. תשוו למה שכתבתי על ארה"ב.

2. פחות שליטה ממשלתית מרכזית – יותר הזדמנויות

ב-2015 הרגולטור הדרום קוריאני לא אישר שימוש פרטי בערכות בדיקה ל-MERS. ולכן אנשים היו חייבים להגיע לבתי חולים – ושם הם הפיצו את נגיף ה-MERS (עד שבתי החולים הפכו למקור ההדבקה הכי גדול). גם לא היו מספיק בדיקות.

הדרום קוריאנים הבינו שהם חייבים לערוך המון בדיקות ושצריך גם הרבה מעבדות שינתחו אותן, מיד כשמחלה מתחילה להתפשט. הם שינו את החוק וקבעו שבמצב חירום הרגולטור יכול לאשר באופן גורף שימוש בערכות בדיקה גם בלי לעבור ניסויים והליך רישוי מלא.

במשבר הקורונה הם איפשרו לחברות פרטיות להשתמש בערכות חדשניות שאין להן רישיון ואישרו למעבדות פרטיות לנתח אותן. כך הם הצליחו לבצע 20,000 בדיקות ביום, רובן בחינם. זה איפשר להם להימנע מסגר נרחב וגם להשתלט מהר על המחלה.

הממשלה בדרום קוריאה קיבלה חדשנות באהדה ולא נאבקה או הקשתה על מיזמים פרטיים. זה הוביל ליצירת פתרונות מקוריים כמו drive-through: בדיקה בלי לצאת מהרכב (לא המצאנו את זה בישראל).
בסך הכל הוקמו בדרום קוריאה כ-600 עמדות לבדיקת קורונה. זה התאפשר בזכות האמון שנתנו בחברות מהמגזר הפרטי.

3. תקשור סיכונים

בהתפרצות ה-MERS הרשויות הסתירו מידע מהציבור ולפעמים פשוט לא התאמצו למסור אותו. זה יצר חוסר אמון ופגע ברמת הציות. במשבר הקורונה, הגישה הייתה שלציבור יש זכות לדעת ושזה גם ישפר את רמת הציות להוראות.
הם אפילו הקימו יחידה לתקשור סיכונים, שתפקידה להבטיח שהציבור מקבל מידע מלא, ברור ובאופן מהיר ושוטף.

4. מעקב אחרי חולים ובידוד פרטני

הרשויות השתמשו במגוון אמצעים כדי לבצע מעקב אחרי הציבור, כדי שברגע שמישהו מוגדר כחולה – אפשר להתחקות אחרי כל המקומות שבהם הוא היה ולאתר את כל מי שהיה שם באותו זמן. מעקב סלולרי היה אחד הכלים. לא נכנס לדיון סביב סוגיית הפרטיות בהקשר הזה, אבל חשוב לומר שבזכות השקיפות והתקשורת הפתוחה, הציבור תמך במדיניות הזו. למשל, בסקר אחד 40% מהציבור אמרו שהם תומכים במדיניות, 49% תמכו בהרחבת איסוף המידע ורק 6% חשבו שיש לצמצם אותו.

כשמשלבים את זה עם כמות גדולה של בדיקות מהירות, מקבלים מענה מאוד חזק למגיפה.

5. שיתוף פעולה עם השלטון המקומי

בעת משבר התגובה המיידית היא להיות ריכוזי. אבל הקוריאנים בחרו לשתף את השלטון המקומי – הם שיתפו אותם במידע והאצילו להם סמכויות לטפל במשבר. שימו לב שנוצר פה כבר משולש של שיתוף פעולה: שלטון מרכזי – שלטון מקומי – ומגזר פרטי. זו גישה ליברלית שממש הפוכה ממה שעשו ממשלות רבות בעולם – החל מסין ועד ארה"ב.

שיתוף הפעולה עם השלטון המקומי הוכיח את עצמו במיוחד בהתמודדות עם אוכלוסיות שהצריכו טיפול מיוחד. למשל, הקורונה התפשטה במהירות בתוך קהילה דתית בשם Shincheonjji Church of Jesus. היו לכך שתי סיבות מרכזיות: הם מקיימים טקסים דתיים בצפיפות רבה והם לא נשמעו להוראות של הממשלה (למשל, לא השתמשו במסיכות). בשלב מסוים יותר מ-60% מהנדבקים בקורונה בכל קוריאה היו מתוך אותה קהילה.

כאשר נתנו לשלטון המקומי סמכות ואחריות לנהל את המשבר – הם יכלו לפעול מהר ובהתאם למאפיינים המיוחדים של אותו מקרה, בלי לדווח ובלי לבקש אישור מהממשלה המרכזית. עיריית דאגו (Daegu) הובילה את המהלך לטיפול באותה קהילה, שבשיאו כלל בדיקה של 100% מהקהילה (200,000 איש) – כדי לאתר את כל החולים.

מה באמת מיוחד במה שדרום קוריאה עשתה?

כשעוברים על הצעדים השונים והלקחים שדרום קוריאה הפיקה, קשה שלא להשוות אותם למה שקרה בישראל ובמדינות אחרות בעולם.

אני חושב שהלקח הכי חשוב הוא שאנחנו חייבים ללמוד ולהשתפר, כי יהיה בעתיד עוד אתגרים. יהיה גל שני של הקורונה, יהיו רעידות אדמה ויהיו משברים אחרים. ואם לא נלמד מהניסיון שלנו, דברים לא ישתפרו.

יש ציטוט מפורסם (שלא ברור מי אמר אותו): "אל תבזבזו משבר טוב" (Never let a good crisis go to waste). לכל המדינות בעולם יש הזדמנות לנצל את המשבר הזה, כמו שדרום קוריאה עשתה אחרי 2015. האלטרנטיבה היא לתת לעבר לחזור על עצמו.

חוק לעידוד תרומת איברים

תרומת איברים מצילה חיים. זה ברור. אבל למרות שיש לי שתי כליות ואני צריך רק אחת – אני לא ממהר לתרום כלייה. אגב, גם דם (שהוא "איבר" מתחדש) אנחנו לא ממהרים לתרום.

בישראל יש 1,235 איש שממתינים להשתלת איבר, מתוכם 857 לכליה. בארצות הברית יש כ-113,000 איש שממתינים להשתלת איברים. ובממוצע כל יום מתים 20 איש כי הם לא קיבלו תרומת איברים בזמן.

כדי להתמודד עם הבעיה הזו, משרד הבריאות האמריקאי (Health and Human Services או בקיצור – HHS), מקדם שתי רפורמות שמיועדות להגדיל את מספר תרומות האיברים.

להמשיך לקרוא חוק לעידוד תרומת איברים

שקט! מפקחים

הבריטים נחשבים לאחד העמים המנומסים ביותר בעולם. אבל לא בטוח שהתדמית הזו נכונה.

בשנים האחרונות יותר ויותר ערים בבריטניה מפעילות סעיף חוק (PSPOs) כדי לקבוע מגבלות על חופש הביטוי. ליתר דיוק הם קבעו איסור על קללות.

עיריות קובעות איסור להשתמש במרחב הציבורי ב-foul and abusive language, כשהעונש על הפרה עומד על אלף פאונד. מאז 2014 הטרנד הזה התפשט בין די הרבה עיריות שקבעו איסורים כאלו והן גם אוכפות אותם ומטילות קנסות (למרות שלפי הנתונים אין המון אכיפה).

מה שמדהים באיסור הזה הוא שמדובר באיסור מאוד כללי, שלא ברור מה הגבולות שלו. הגרדיאן הבריטי תהה אם מותר לומר את הפנינה הבריטית “bloody hell”. חוק שלא ברור ולא מובן לציבור הוא חוק ממש ממש גרוע.

להמשיך לקרוא שקט! מפקחים

האם ואיך לפקח על Airbnb?

הכלכלה המשתפת סוחפת את העולם ומשנה את כללי המשחק. בישראל אנחנו מכירים את הכלכלה השיתופית בשתי סוגיות: Airbnb לשיתוף נכסים ו-Uber לשיתוף בנסיעות. את Uber אנחנו לא באמת מכירים כי הרגולציה המסורתית חוסמת אותה, אבל Airbnb נכנסה לישראל כמו ליתר העולם ועוררה שאלות שונות. למשל, המלונאים מתנגדים לה ודורשים להחיל רגולציה קפדנית על דירות מגורים שמושכרות ב-Airbnb, יש מי שטוען שהשכרת הדירות פוגעת במרקם העירוני ועיריית תל אביב אפילו החליטה להכפיל את הארנונה על דירות שמושכרות לפרקי זמן קצרים.

רוב הדיון הזה מונע מאינטרסים ומבוסס על מעט נתונים, אם בכלל. אבל לאחרונה (נובמבר 2019) התפרסם סוף סוף מחקר רציני על הנושא. אבנר בירך ברק ויפעת הולצמן-גזית, בחנו אמפירית את ההשפעות של Airbnb על היצע הדירות לשכירות (הבנה של התופעה בישראל) וגם ניתחו שלוש רגולציות על Airbnb מהעולם (חלופות לפתרון וההשפעות שלהן).

מה ההשפעה של Airbnb על שוק השכירות בישראל?

החלק הראשון של המחקר בדק איך Airbnb השפיעה על היצע הדירות הזמינות למגורים לטווח ארוך – בתל אביב ובירושלים. בגדול, Airbnb מאפשרת לקחת דירות שמושכרות לטווח ארוך ולהשכיר אותן לטווח קצר. זה אומר שיש פחות דירות להשכרה לטווח ארוך. השאלה המעניינת היא כמה ומה ההשפעה של השינוי הזה.

להמשיך לקרוא האם ואיך לפקח על Airbnb?

איך אוסלו הצליחה להגיע לאפס הולכי רגל ורוכבי אופניים הרוגים ב-2019?

בשנת 2019 נהרגו בתאונות דרכים במדינת ישראל 349 בני אדם, מתוכם 127 היו הולכי רגל, רוכבי אופניים ומשתמשים בכלים שלא חייבים ברישיון. בכל העולם תאונות דרכים הן גורם מוות משמעותי. נשאלת השאלה מה אנחנו עושים ואיך אפשר לצמצם את המספר הזה.

בשנת 2019 אוסלו הצליחה לרשום הישג משמעותי: אפס הולכי רגל ורוכבי אופניים הרוגים. אפס. עגול. הם כמעט הצליחו להגיע לאפס הרוגים בתאונות דרכים בכלל, אבל נהג שמת כתוצאה מהתנגשות בגדר הפך להרוג היחידי בשנת 2019.

לשם ההשוואה באוסלו חיים כ-700,000 איש. היא מקבילה לתל אביב + חולון + בת ים. לא עיר ענקית כמו ניו יורק, אבל עיר גדולה עם אפס הולכי רגל ורוכבי אופניים הרוגים. אתם חייבים להודות שזה מרשים.

להמשיך לקרוא איך אוסלו הצליחה להגיע לאפס הולכי רגל ורוכבי אופניים הרוגים ב-2019?

האם ההקלות הרגולטוריות בזמן הקורונה מצמצמות בירוקרטיה?

בשבועות האחרונים פרסמתי כאן ביקורת קשה על ההתמודדות של ממשלת ארה"ב מול הקורונה – בהתחלה על כך שה-CDC מנע ביצוע בדיקות ולפני שבוע על כך שה-FDA חסם יבוא של מסכות KN95.

היום אני רוצה להציג לכם את ההקלות של ה-FDA ברגולציה על מכשור רפואי. בואו נראה מה הם עשו והאם זה מספיק.

והיום נתמקד במכשור כמו מכונות הנשמה, שחיוניות כדי להציל חיים אבל צפוי מחסור אדיר בהן.

איך לקבל אישור לציוד רפואי מה-FDA?

ציוד רפואי זו קבוצה מאוד רחבה. ציוד רפואי הוא ציוד שמשמש לאבחון, טיפול או הקלה במצב רפואי. כל מכשור שנופל תחת ההגדרה הזו צריך לקבל רישיון מה-FDA. השלב הראשון הוא למלא טופס 510(k). בטופס המון פרטים על המכשור, ואז ה-FDA בודק את האפקטיביות והבטיחות של המכשיר לפי השימושים שהוצהרו בטופס.

כמובן שלוקח ל-FDA זמן לבצע את הבדיקה של טופס 510(k). לפי האתר של ה-FDA, כשהכל עובד חלק, לוקח להם 100 ימים לתת תשובה מרגע ההגשה. וזה לא כולל השלמות ואת ההמתנה בתור. אגב, ההגשה הזו כל כך מסובכת, שה-FDA היו חייבים לפרסם הנחיות ומדריכים למילוי הטופס. למשל מדריך של 28 עמודים נטו (שנחשב לאחד המדריכים הקצרים כי בדרך כלל הם מוציאים ספר עם הנחיות).

להמשיך לקרוא האם ההקלות הרגולטוריות בזמן הקורונה מצמצמות בירוקרטיה?

האומץ לפעול לפי הנתונים

כיום מקובל שצוות של מספר עובדים מפעיל רכבת אבל בתעשייה כבר נערכים לאפשרות שבאמצעות מחשבים ורובוטים אפשר יהיה לצמצם את הצוות לעובד אחד בלבד.

המגמה הזו התנגשה חזיתית עם טיוטת רגולציה שפורסמה על ידי מנהל הרכבות הפדרלי (FRA) בשנת 2016. כחלק מהניסיון לצמצם תאונות רכבת ולשפר את הבטיחות, ה-FRA פרסם טיוטת רגולציה שתחייב שעל כל רכבת יהיו לפחות שני אנשי צוות בכל רגע נתון במהלך ההפעלה של הרכבת.

להמשיך לקרוא האומץ לפעול לפי הנתונים

הרגולציה האמריקאית ממשיכה לזרוע הרס: אין מסכות מיגון מפני הקורונה

לפני שלושה שבועות כתבתי על כך שארה"ב מאבדת שליטה על הקורונה בגלל רגולציה גרועה. התוצאות לא איחרו לבוא: היום יש בארה"ב יותר חולים מבכל מדינה אחרת (מעל 200,000) ומתו שם כבר יותר מ-5,000 איש.
יש מחסור עולמי אדיר במסכות N95, וגם בארה"ב אין מספיק מסכות כאלו עבור הצוותים הרפואיים.

ה-FDA יצא בשורת הקלות רגולטורית סביב משבר הקורונה, אבל הן לא פתרו את המחסור במסכות שחשובות במיוחד לצוותים בבתי החולים.

אפשר היה לפתור את המחסור הזה ולמגן את הצוותים הרפואיים אם היו משתמשים בגרסה הסינית למסכות N95, שנקראת KN95 ונמצאו בעלות הגנה אפקטיבית. למה אי אפשר? כי יבוא של המסכות האלו טעון אישור מה-FDA, והם עדיין לא נתנו אישור כזה.

להמשיך לקרוא הרגולציה האמריקאית ממשיכה לזרוע הרס: אין מסכות מיגון מפני הקורונה

הרפורמה ברגולציה על מפעלי בשר

יש שאלות שתמיד חוזרות כשעובדים על רפורמה ברגולציה. קחו למשל פיקוח על מפעלי מזון. בטח נשאל – איך צריך לפקח עליהם? מה בדיוק הפקחים צריכים לעשות? ואיך מייצרים מקסימום פיקוח אפקטיבי עם המשאבים הקיימים?

רפורמה שבוצעה ממש לאחרונה בארה"ב עונה על השאלות האלו בצורה מעניינת.

בדצמבר 2019 נכנסה לתוקף רפורמה שה-USDA (משרד החקלאות האמריקאי) החליט לבצע ברגולציה על בתי שחיטה לבשר חזיר (אל חשש, הפוסט לא מכיל תמונות או תיאורים גרפיים).

לפני שנכנסים לרפורמה, אני צריך לתת לכם רקע קצרצר על הפיקוח הווטרינרי על מפעלי מזון מהחי. מזון מהחי הוא מוצר רגיש ולכן הרגולציה עליהם מאוד מקיפה. היא מסדירה את מבנה המפעל, שלבי הייצור, בעלי התפקידים בו, איך ומתי לפסול מוצרים, הטמפרטורה במפעל וכו'. הרגולציה גם מחייבת נוכחות של רופאים וטרינרים ופקחים במפעלים.

מה כוללת הרפורמה?

מתוך כל הרגולציה המקיפה על התחום, הרפורמה מתבססת על שני שינויים מרכזיים.

השינוי הראשון – ביטול המגבלה על קצב העבודה במפעלים.

להמשיך לקרוא הרפורמה ברגולציה על מפעלי בשר

האם להטיל סגר? על אפס סיכון ותגובה מהירה לקורונה

לפני שבוע איטליה הטילה סגר מלא על כל המדינה. שוטרים וחיילים מסתובבים ומוודאים שאנשים לא מפרים את הסגר. הסגר הזה בא אחרי ההתפשטות חסרת המעצורים של נגיף הקורונה באיטליה, שהביא את מערכת הבריאות שלהם לסף קריסה (ויש שאומרים שהיא כבר קורסת).

לחצו כאן לקריאת הפוסט הקודם – על הכשלים של האמריקאים בטיפול בקורונה. וכאן אפשר לקרוא את הפוסט הכללי על ניהול משברים.

התגובה של האיטלקים היא דוגמה לכשלים אופיינים של קביעת רגולציה. הם הפעילו מדיניות מאוד אגרסיבית. ויותר חזק, זה לא בהכרח יותר טוב. אבל התגובה האגרסיבית שלהם הגיעה בשלב מאוחר.
רגולציה נקבעת בדרך כלל אחרי שהבעיה קיימת, ולכן היא בעצם תגובה בדיעבד – ולא מראש.

הסגר הטוטלי הוא ניסיון ללכת למצב של אפס סיכונים. במקום ניהול סיכונים הם בחרו באמצעים דרקוניים (השוו למה שנעשה בישראל, סינגפור והונג קונג). איטליה בעצם משכפלת את מה שהסינים עשו.

להמשיך לקרוא האם להטיל סגר? על אפס סיכון ותגובה מהירה לקורונה

הסיבה שהקורונה משתוללת בארה"ב: רגולציה גרועה

לבתי חולים בארה"ב יש את הציוד הנדרש לביצוע בדיקה של קורונה והם היו יכולים לבדוק הרבה מאוד אנשים. אבל המרכז למניעת מחלות של הממשל הפדרלי (CDC) רצה ליישם בדיקה חדשה ומתוחכמת שמיועדת לבדוק שורה של וירוסים חוץ מהקורונה. לכן ה-CDC חייב את בתי החולים לבצע רק את הבדיקה המיוחדת שהוא פיתח ואסר עליהם לבצע כל בדיקות אחרות. בנוסף, נקבע שאסור למעבדות של בתי החולים לבצע את הבדיקה בעצמן, אלא רק במעבדה של ה-CDC ובשש מעבדות ממשלתיות בלבד (זה ממש מעט עבור מדינה ענקית כמו ארה"ב). ה-CDC הפך את עצמו למונופול ממשלתי על הבדיקות קורונה. אגב, זה נוהל ייחודי שלא קיים במדינות אחרות והוא גם חורג מההנחיות של ארגון הבריאות העולמי, ה-WHO.

השילוב של בדיקה ייחודית, איסור על שימוש בציוד המקובל וחובה לעבוד רק עם מעבדות ממשלתיות יצר צוואר בקבוק רציני. כמו בכל רגולציה – כאשר יוצרים סרבול או בירוקרטיה, התהליך מתארך והפרודוקטיביות יורדת (במקרה הזה – מבצעים פחות בדיקות). השלטון הפדרלי יצר מגבלה מלאכותית על היקף הבדיקות שאפשר לבצע.

לצערנו זה לא נגמר שם. חלק מערכות הבדיקות של ה-CDC היו פגומות. הבדיקה המיוחדת לא מזהה את הוירוס (false negative) וגם אנשים חולים נמצאו בריאים. ה-CDC הכריח את כל המערכת לעבוד עם ערכות פגומות.

סיכום ביניים: יש צוואר בקבוק בבדיקות + הערכות של ה-CDC פגומות ולא מזהות שמישהו חולה.

להמשיך לקרוא הסיבה שהקורונה משתוללת בארה"ב: רגולציה גרועה

כשרגולציה סביבתית ורגולציה פיננסית נפגשות

רגולציה היא עולם מאוד טריטוריאלי. רגולטור אחד מפקח על תחבורה, רגולטור שני מפקח על הסביבה, רגולטור שלישי מפקח על אנרגיה, וכו'. בדרך כלל רגולטורים פועלים בתחומי עומק, ב-silos נפרדים. לכל אחד יש את התחום שלו. הם לא אוהבים להתערב בתחומים של אחרים (ועוד פחות אוהבים שאחרים מתערבים בתחום שלהם). אבל מה קורה כאשר הסיכונים בתחום של רגולטור אחד זולגים לתחום של רגולטור אחר?

שינוי האקלים הוא דוגמה לכך. שריפות היער חסרות התקדים באוסטרליה ושיאי החום שנשברו במקומות רבים בשנה שעברה המחישו שוב את ההשלכות המסוכנות של שינויי האקלים הגלובליים. גוברת ההבנה כי למשבר יהיו גם השלכות פיננסיות. רגולטורים, בנקים ומשקיעים מוסדיים מתחילים לשאול עצמם שאלות כמו – מה יהיו ההשפעות הכלכליות של עליית פני הים על נכסי נדל"ן שקרובים לחוף, האם החשיפה לתעשיות מזהמות עשויה לפגוע ביציבות גופים פיננסיים, והאם גלי חום ובצורות יגבירו את האינפלציה במחירי המזון.

בעולם ניהול הסיכונים נהוג לדבר על "ברבורים שחורים" – אירועים מאוד נדירים שקשה לצפות מראש, אבל עם השפעה קטסטרופלית. הבנק להסדרי סליקה בינלאומיים (BIS) מכנה את הסיכונים הסביבתיים כ"ברבור ירוק" – אירועים בלתי צפויים שנובעים ממשבר אקלים ועלולים להביא למשבר פיננסי עתידי.

הפעילים הסביבתיים החדשים

בית ההשקעות הגלובלי BlackRock הודיע בחודש שעבר על שינוי דרמטי במדיניות ההשקעה שלו. במכתבים השנתיים למנהלים וללקוחות, הצהיר מנכ"ל BlackRock לארי פינק שמעכשיו החברה תתייחס לנושא הקיימות (sustainability) כמרכיב בלתי נפרד מניהול ההשקעות שלה, והיא תיתן משקל מיוחד לסיכונים הנובעים משינוי האקלים העולמי.

להמשיך לקרוא כשרגולציה סביבתית ורגולציה פיננסית נפגשות

הפרלמנט האירופי רוצה לחייב כבל טעינה אחיד לכל המכשירים

– למישהו יש מטען?
– כן בטח.
– אה, זה של אייפון? לא משנה.

לכולנו יצא להתקל בחוסר הנוחות בגלל שחברות שונות משתמשות בכבלים שונים לטעינה של מכשירים. זה נפוץ במיוחד בטלפונים ניידים. ב-2009 היו בשוק 30 מטענים שונים. המצב השתפר והיום יש שלושה עיקריים: ה-micro usb (הטרפז עם שתי הבליטות), ה- lightning הייחודי של אפל וחיבור ה-c-type (החדש שעובד לשני הכיוונים). כמובן שאפשר לטעון שמספר המטענים מצטמצם ללא רגולציה, אבל נראה שחברת אפל לא עומדת לוותר על המטען הייחודי שלה.

לאחרונה הפרלמנט של האיחוד האירופי העביר החלטה שקוראת לנציבות (מעין "הממשלה") של האיחוד האירופי לקבוע רגולציה שתחייב חיבור אוניברסאלי למטענים של כל המכשירים. להמשיך לקרוא הפרלמנט האירופי רוצה לחייב כבל טעינה אחיד לכל המכשירים

למה פייסבוק מבקשת שיפקחו עליה?

בשנים האחרונות פייסבוק סופגת הרבה מאוד ביקורת – מעקב אחר משתמשים, פגיעה בפרטיות, קיממבריג' אנליטיקס ומה לא. אבל לפני בערך שנה משהו השתנה. פייסבוק מזמינה רגולציה על חברות אינטרנט ועל רשתות חברתיות. היא מבקשת שיטילו עליה רגולציה. מארק צוקרברג פרסם טור דעה שבו הוא קרא להטיל רגולציה בארבעה תחומים שונים: פיקוח על תוכן, פעילות פוליטית באינטרנט, הזכות לפרטיות והזכות של משתמשים לשלוט במידע שלהם (data portability).

למה פייסבוק מזמינה רגולציה ממשלתית?

מה קורה פה? האם פייסבוק ראתה את האור והיא מוסרת את עצמה לרגולטור?

לדעתי פייסבוק לא אלטרואיסטית ואין פה מעשה צדקה. זה באינטרס שלה שיטילו רגולציה. למרות שחברות מתנגדות להטלת רגולציה עליהן (במיוחד רגולציה חדשה), לעיתים קרובות רגולציה מועילה ומחזקת את השחקנים החזקים. סיפרתי בעבר על כך שרגולציית הפרטיות של האיחוד האירופי, ה-GDPR הייתה צפוייה לפגוע בחברות בינ"ל גדולות אבל המרוויחות הגדולות ממנה היו גוגל וחברות ענק נוספות.

להמשיך לקרוא למה פייסבוק מבקשת שיפקחו עליה?

להתמודד עם שינויי האקלים

כמה חודשים אחרי שהנשיא טראמפ נכנס לבית הלבן הוא הודיע שארה"ב תפרוש מאמנת פריז בנושא האקלים. זו הייתה רעידת אדמה כי לכולם היה ברור שהפרישה של ארה"ב מהאמנה תחליש אותה מאוד. פרשנים טענו שבלי ארה"ב, ההסכם עלול לקרוס או להיות חסר ערך ללא רגולציה אמריקאית. [הפוסט לא עוסק בסוגיה עצמה של שינוי אקלים – קיומה של התופעה, הסיבות לה, הסכם פריז וכו']

בתוך פחות מחודש – ביוני 2017 התפרסמה הכרזה הפוכה. "We are still in". יותר מ-3,600 גופי שלטון מדינתיים ומקומים בארה"ב וגם מנהלים מהסקטור הפרטי הצהירו במכתב לקהילה הבינ"ל שהם עדיין מחויבים להסכם פריז. החלק המעניין הוא החתימה של מנהלים בחברות פרטיות שהתחייבו וולונטרית לפעול כדי להתמודד עם שינויי האקלים (וזה יעלה להם די הרבה כסף).

להמשיך לקרוא להתמודד עם שינויי האקלים

האם הגיע הזמן לרגולציה על החלל?

מי שעוקב אחרי הבלוג יודע שכל הזמן חלה עליכם רגולציה. כשאתם יושבים בבית מול המחשב, כשאתם מפליגים בים וגם כשאתם טסים בשמיים. סביב כל אחת מהפעולות האלו יש הרבה מאוד רגולציה.

לפקח על החלל החיצון

אבל יש מקום אחד שנשאר יחסית ריק מרגולציה – החלל. האם זה עומד להשתנות?

צפוף בחלל החיצון

מה עולה לכם בראש כשאתם שומעים "רגולציה על החלל"? אסטרונאוטים? חייזרים? מושבות על הירח ועל מאדים?

בפועל, התושבים הקבועים ביותר שלנו בחלל הם לוויינים. לווייני תקשורת, ריגול, מזג אוויר וכו'. חלקם צבאיים, חלקם ממשלתיים וחלקם של חברות פרטיות. הלווין הראשון – ספוטניק 1 – שוגר לחלל על-ידי הרוסים בשנת 1957. מאז שוגרו כמעט 9,000 לווינים ומתוכם כמעט 5,000 עדיין במסלול סביב כדור הארץ. ובכל שנה מצטרפים אליהם כמה מאות לווינים חדשים. החלל הופך ונהיה צפוף.

וחוץ מלווינים, החלל גם מתמלא בזבל ("space junk"), שהופך לבעיה גדולה. NASA עוקבת אחרי יותר מ-500,000 עצמים שמוגדרים כזבל שמרחף סביב כדור הארץ. חלק מהעצמים האלו נעים במהירות של כ-28,000 קמ"ש ולכן הם יכולים להות קטלניים גם אם הם קטנים.

בתחילת חודש ספטמבר 2019 לווין של סוכנות החלל הארופית ביצע תמרון כדי שלא להתנגש בלווין של חברת SpaceX (של אילון מאסק).

להמשיך לקרוא האם הגיע הזמן לרגולציה על החלל?

התרומה של הרגולציה להפחתת השימוש בפחם

אחת הדרכים הנפוצות לייצור חשמל היא שריפת פחם. בישראל, תחנות כוח פחמיות הן מקור זיהום האוויר הגדול ביותר ולכן המשרד להגנת הסביבה מתנגד להקמת תחנות כוח פחמיות נוספות. העמדה הזו לא ייחודית לישראל ובמדינות רבות מחפשים תחליפים לפחם כמקור ייצור חשמל.

אבל בעשור האחרון השימוש בפחם לייצור חשמל הולך ופוחת. בארה"ב הסקטור ממש קורס: בתוך פחות מעשור (2008-2016) החלק היחסי של הפחם בייצור חשמל צנח ב-38%. ועם הירידה בשימוש בפחם, יש גם ירידה בזיהום הנלווה.

האם המלחמה בפחם הצליחה?

בארה"ב, הרגולציה על שימוש בפחם לייצור חשמל זכתה לכינוי "המלחמה בפחם" (the war on coal). הרציונאל המרכזי הוא שאם הרגולציה תגביל ותייקר את השימוש בפחם – הוא יהפוך להיות פחות אטרקטיבי ויעשה בו פחות שימוש.

להמשיך לקרוא התרומה של הרגולציה להפחתת השימוש בפחם

קיצו של ניתוח עלות-תועלת?

כבר שנים שהוא מעורר פרובוקציות. אבל במהלך הקמפיין לנשיאות זה רק החמיר. וגם אחרי שטראמפ נבחר לנשיא הוא המשיך לצפצף על כללי המשחק.

כבר שנתיים וחצי שטראמפ בבית הלבן. לאורך התקופה הזו יותר ויותר מומחים טוענים שהאג'נדה שלו היא להפחית רגולציה בכל מחיר ולא בהכרח לייעל את השירות לציבור או להגדיל את הרווחה הכלכלית של אזרחי ארה"ב. מסתבר שיש הבדל גדול בין הפחתת רגולציה להפחתת עלויות רגולציה. ההבדל הזה בא לידי ביטוי ביחס למבחן עלות תועלת.

עלייתו ונפילתו של ניתוח עלות תועלת

ניתוח עלות תועלת הוא כלי מאוד חזק כדי לגבש ולבחון מדיניות. סופרים בכסף את הנזק מסיכונים שונים, את התועלות של המדיניות וגם את עלות הציות למדיניות. הרבה אנשים לא מרגישים בנוח עם הניסיון לכמת הכל בכסף ולתת ערך מספרי גם להיבטים כמו חיי אדם, אבל אין מחלוקת שהכלי הזה חשוב ועוזר לייצר החלטות מנומקות ורציונאליות יותר. התפיסה הזו הלכה והשתרשה בעולם – כשארה"ב מובילה את המגמה הזו. גם נשיאים רפובליקניים וגם נשיאים דמוקרטיים הרחיבו את השימוש בה. לאט לאט התפתחה מתודולוגיה לבחינה כלכלית של רגולציה.

אבל נראה שמשהו השתנה בתקופת טראמפ. להמשיך לקרוא קיצו של ניתוח עלות-תועלת?

חמש שאלות שצריך לשאול לפני שקובעים רגולציה על פרטיות

מידע הוא הנפט של המאה ה-21 ולכן רגולציה של מידע תהיה הרגולציה של המאה ה-21.

זה כבר התחיל. בשנת 2018 נכנס לתוקף ה-GDPR (רגולציית הפרטיות האירופית) ובתחילת השנה הערכתי ששנת 2019 תהיה שנת הרגולציה על ההייטק. בין אם זה בגלל רשתות חברתיות ובין אם זה בגלל עידן ה-big data, רגולטורים בכל העולם מתעסקים בקביעת רגולציה על פרטיות.

כשפרשיה של פגיעה בפרטיות מתפוצצת יש דחף חזק למהר ולקבוע רגולציה ("מישהו חייב לעשות משהו"). המיידיות הזו היא תוצאה של הטיה קוגניטיבית שמונעת מאיתנו לגבש מדיניות בצורה מסודרת. הנה חמש שאלות שכדאי לשאול כשמגבשים רגולציה – וקצת תשובות ומחשבות בקשר לרגולציית פרטיות. להמשיך לקרוא חמש שאלות שצריך לשאול לפני שקובעים רגולציה על פרטיות

כשקים קרדשיאן החליטה להיות עורכת דין

קים קרדשיאן היא מגה-סלב. היא לא זמרת. היא לא שחקנית. אבל היא מאוד מפורסמת, מצליחה ועשירה. הסיפור היה יכול להסתיים פה, אבל מסתבר שקים היא גם בחורה שאפתנית.

לפני כמה חודשים, קים התראיינה למגזין האופנה ווג וסיפרה שהיא רוצה להיות עורכת דין. זה לא בגדר חלום – היא התחילה ללמוד משפטים. כנראה שאפילו בשבילה זה מורכב ללמוד בפקולטה למשפטים במקביל לקריירה ולגידול של ארבעה ילדים. אבל זאת לא התכנית שלה.

עורך דין בלי תואר במשפטים

קים חיה במדינת קליפורניה שמאפשרות לקבל הסמכה בעריכת דין מבלי ללמוד תואר במשפטים במוסד אקדמי (גם וירג'יניה, ורמונט ווושינגטון מאפשרות את זה). קליפורניה מאפשרת לקים (ולכל תושב אחר) להפוך לעורכת דין במסלול הבא: להמשיך לקרוא כשקים קרדשיאן החליטה להיות עורכת דין

מה משותף לפייסבוק ולרדיו הגרמני?

אחד הדיונים הסוערים היום הוא איזו רגולציה להטיל על רשתות חברתיות. התשובה תלויה בבעיה שמנסים לפתור. הפעם אני רוצה להסתכל מזווית של פיקוח בשל ריכוז כוח. בתמצית: רשתות חברתיות כמו פייסבוק צברו כוח רב בזכות גל טכנלוגי חדש, וכוח רב עלול גרום לנזק גדול.

מסע בזמן: הרגולציה של הרדיו

פרנקלין פואר מספר שבתחילת המאה ה-20 טכנולוגיה חדשה ומהפכנית שינתה את התקשורת – הרדיו. ממש כמו עם הרשתות החברתיות, בהתחלה השימוש בטכנולוגיה הזו לא היה מפוקח בכלל ולאט לאט נבנתה רגולציה. להמשיך לקרוא מה משותף לפייסבוק ולרדיו הגרמני?