למה פייסבוק מבקשת שיפקחו עליה?

בשנים האחרונות פייסבוק סופגת הרבה מאוד ביקורת – מעקב אחר משתמשים, פגיעה בפרטיות, קיממבריג' אנליטיקס ומה לא. אבל לפני בערך שנה משהו השתנה. פייסבוק מזמינה רגולציה על חברות אינטרנט ועל רשתות חברתיות. היא מבקשת שיטילו עליה רגולציה. מארק צוקרברג פרסם טור דעה שבו הוא קרא להטיל רגולציה בארבעה תחומים שונים: פיקוח על תוכן, פעילות פוליטית באינטרנט, הזכות לפרטיות והזכות של משתמשים לשלוט במידע שלהם (data portability).

למה פייסבוק מזמינה רגולציה ממשלתית?

מה קורה פה? האם פייסבוק ראתה את האור והיא מוסרת את עצמה לרגולטור?

לדעתי פייסבוק לא אלטרואיסטית ואין פה מעשה צדקה. זה באינטרס שלה שיטילו רגולציה. למרות שחברות מתנגדות להטלת רגולציה עליהן (במיוחד רגולציה חדשה), לעיתים קרובות רגולציה מועילה ומחזקת את השחקנים החזקים. סיפרתי בעבר על כך שרגולציית הפרטיות של האיחוד האירופי, ה-GDPR הייתה צפוייה לפגוע בחברות בינ"ל גדולות אבל המרוויחות הגדולות ממנה היו גוגל וחברות ענק נוספות. הסיבה לכך פשוטה – שחקנים קטנים יותר פשוט לא מסוגלים להתמודד על עלויות הציות הגבוהות, עלויות שלא מזיזות לחברות כמו גוגל ופייסבוק. במובן הזה, רגולציה הורגת מתחרים פוטנציאלים ומונעת מפייסבוק 2 לצאת לאוויר העולם.

לדעתי רגולציה ממשלתית תשרת את פייסבוק ולכן היא מזמינה אותה. בואו ניקח את ארבעת התחומים שמארק צוקרברג מיפה ונראה איך רגולציה בכל תחום תשרת את פייסבוק.

פיקוח על תוכן

כרגע לפייסבוק יש בעיה בכל מה שנוגע לתוכן שמשתמשים מעלים. אם פייסבוק מסירה "מהר מידי" תכנים שעלולים להיות בעייתיים – תוקפים אותה על כך שהיא מצנזרת. אם היא מגיבה "לאט מידי" – מאשימים אותה שהיא מאפשרת הסתה, גזענות ופשעי שנאה. פייסבוק פיתחה כלים אוטומטיים שיסמנו מיידית תוכן חשוד, אבל זה לא פתר את המתח בין חופש הביטוי לבקרה על תכנים אלימים.

כרגע האחריות מוטלת על פייסבוק והיא לא מצליחה להתמודד עם האתגר הזה. מה הפתרון? רגולציה! רגולציה תסיר את האחריות מפייסבוק ותקבע אילו ביטויים מותרים ואילו לא – ואיך פייסבוק צריכה לפעול. פייסבוק מבקשת שימנו לה אפוטרופוס שיסיר ממנה את האחריות לעסוק בשאלות בקרת תוכן. כמובן שרגולציה לא תפתור את הבעיה המהותית וגם לא תפתור את הבעיה של פייסבוק, היא פשוט תעביר את האחריות למישהו אחר. ואנחנו יודעים שגם לחברות פרטיות, גם לתקשורת וגם לציבור – מאוד קל להאשים את הממשלה כשמשהו משתבש.

כנראה שיש פה גם אלמנט אנטי-תחרותי. לפייסבוק יש מערך בקרת תוכן די טוב, שכולל גם טכנולוגיה וגם צוות מיומן. ברגע שתהיה רגולציה על הנושא, פייסבוק לא תתקשה לעמוד בה. מי שיתקשה לציית לרגולציה על הנושא הם שחקנים חדשים, שיצטרכו להקים מערך כזה מאפס ויש סיכוי טוב שהם לא יצליחו או יוותרו מראש. עוד יתרון מבחינת פייסבוק.

פעילות פוליטית

מאז בחירות 2016 לנשיאות ארה"ב, הפעילות הפוליטית בפייסבוק נמצאת במרכז סדר היום הציבורי. מנהיגים בכל העולם חוששים מקמפיינים מוסווים ברשתות החברתיות. החשש הוא ממניפולציות על דעת הקהל ועמדות הבוחרים לקראת מערכות בחירות דמוקרטיות. למשל, יש חשד שפעילים שקשורים לרוסיה השקיעו כ-100,000 דולר בקמפיין ממומן בארה"ב סביב נושאים כמו אלימות משטרתית ורגולציה על כלי נשק. סוכנות רוסית הובילה קמפיין לא ממומן והגיעה באמצעותו לכשני מיליון גולשים. זה המעט שאנחנו יודעים וזו רק ההתחלה.

פייסבוק ניסתה לקבוע כללים ולבצע אימות של הגורמים שמפרסמים ומריצים קמפיינים, אבל בסוף האחריות לקבוע מי לגיטימי ומי לא מוטלת עליה לפי שיקול דעתה. ובדיוק כמו בבקרת התוכן זה מצב מאוד לא נוח מבחינתה.

פרטיות

פייסבוק ידועה כ"ילד הרע" בתחום הפרטיות. היא התנגדה ל-GDPR האירופי ונלחמת בבית המשפט נגד רגולציית פרטיות של מדינת קליפורניה. אז למה היא חותרת שיטילו עליה רגולציית פרטיות?

זה לא שפייסבוק מתלהבת מה-GDPR ומשלל החובות והמגבלות שלה. העדיפות הראשונה של פייסבוק היא למנוע מראש או להתחמק בדיעבד מרגולציית פרטיות.

לדעתי לפייסבוק יש שתי מטרות בזירת הפרטיות. מטרה אחת הזכרתי קודם – רגולציית פרטיות מטילה עלויות כבדות ולכן היא מחסלת תחרות. בתחום הפרסום נתח השוק של פייסבוק וגוגל רק גדל בזכות ה-GDPR. המטרה השנייה היא שאם כבר יש רגולציית פרטיות, אז שלפחות תהיה רגולציה עולמית אחת. לדעתי פייסבוק מאוד מפחדת ממצב של כפל רגולציה – שהיא תצטרך לציית גם לרגולציה אמריקאית, גם לרגולציה אירופית ואולי לעוד מערכת רגולטוריות באותו נושא.

שליטה במידע

הרעיון הוא שלמשתמשים יש שליטה על המידע שלהם – אם שיתפת מידע בשירות א', אתה יכולים לשמור אותו, למחוק אותו או להעביר את המידע הזה לשירות ב'. צוקרברג טען שצריך רגולציה שתבטיח את זה. ובאותה נשימה צוקרברג כותב בטור שלו על ה-Data Transfer Project, פרויקט של גוגל לייצר סטנדרט אחיד – פורמט להעברת מידע על משתמשים בין פלטפורמות. אז אם כבר יש מיזם פרטי שמטפל בזה, למה צריך רגולציה?

כנראה שפייסבוק רוצה להלבין את המידע שהיא מעבירה בתוך הבית. אתם בוודאי יודעים שפייסבוק רכשה את אינסטגרם ואת WhatsApp. והיא ספגה ביקורת על כך שהיא מעבירה מידע ומצליבה מידע על משתמשים בין הפלטפורמות השונות. רגולציה תאפשר למשתמשים להעביר מידע בין לפטפורמות אבל היא גם תסלול את הדרך כדי להלבין את מה שפייסבוק עושה היום.

רגולציה – מגן או חרב?

כשמישהו קורא להטלת רגולציה, זה תמיד מוצג כצעד לטובת הציבור. גם מארק צוקרברג מדבר על ערכים ראויים. אבל צריך לזכור שאף אחד לא מבקש שיטילו עליו רגולציה כי מתחשק לו.

למעורבות ממשלתית יש מחיר, ולפעמים המחיר הזה משרת מישהו. במינימום ההצהרות של פייסבוק משיגות לה סיקור חיובי שמשפיע על דעת הקהל, במקסימום היא עשויה לקבל בדיוק את מה שהיא רוצה – רגולציה שתחסום מתחרים ותקל עליה.

להתמודד עם שינויי האקלים

כמה חודשים אחרי שהנשיא טראמפ נכנס לבית הלבן הוא הודיע שארה"ב תפרוש מאמנת פריז בנושא האקלים. זו הייתה רעידת אדמה כי לכולם היה ברור שהפרישה של ארה"ב מהאמנה תחליש אותה מאוד. פרשנים טענו שבלי ארה"ב, ההסכם עלול לקרוס או להיות חסר ערך ללא רגולציה אמריקאית. [הפוסט לא עוסק בסוגיה עצמה של שינוי אקלים – קיומה של התופעה, הסיבות לה, הסכם פריז וכו']

בתוך פחות מחודש – ביוני 2017 התפרסמה הכרזה הפוכה. "We are still in". יותר מ-3,600 גופי שלטון מדינתיים ומקומים בארה"ב וגם מנהלים מהסקטור הפרטי הצהירו במכתב לקהילה הבינ"ל שהם עדיין מחויבים להסכם פריז. החלק המעניין הוא החתימה של מנהלים בחברות פרטיות שהתחייבו וולונטרית לפעול כדי להתמודד עם שינויי האקלים (וזה יעלה להם די הרבה כסף).

פרופ' ג'ונתן גיליאן (Jonathan Gilligan) פרסם בחודש יולי 2019 נייר מדיניות שסקר את הפעולות שחברי "We are still in" ביצעו וכיצד הם יכולים לפעול כדי לקדם את עקרונות אמנת פריז בלי רגולציה של הממשל הפדרלי.

גיליאן מתמקד בפעולות שיבוצעו על ידי "ממשל פרטי" (private governance) – חברות עסקיות, ארגונים ואנשים פרטיים שפועלים כדי לקדם יעדים שמסורתית היו מבוצעים באמצעות רגולציה ממשלתית. לדעתו הם יהיו יותר יעילים אם הם יתמקדו בקידום יעדים ולא בניסיון למנוע או להגביל פעילות. במילים אחרות, עדיף לחזק את החיובי ולא לנסות לחסום את השלילי – גזרים עדיפים על מקלות (שזה אולי ישמע קצת מוזר למי שמתעסק ברגולציה).

איך עסקים פרטיים יכולים למנוע את שינויי האקלים?

בין החותמים על ההכרזה אפשר למצוא חברות כמו Nike, Johnson & Johnson, מייקרוסופט, ליפט, HP, מקדונלד'ס ופורד. אותן חברות החליטו לקחת על עצמן התחייבות והטילו על עצמן רגולציה עצמית. אותן חברות מבצעות פעולות ונושאות בעלויות כדי לקדם מדיניות ציבורית שמשפיעה על הסביבה. זה נעשה ללא חובה רגולטורית – מיוזמתן ומבחירה.
למשל, הדוח השנתי של יוזמת Carbon Disclosure הראה שבשנת 2017 יותר מ-4,000 חברות פעלו כדי להטמיע פתרונות סביבתיים בשרשרת האספקה שלהן. לפי הדוח, הפעולות האלו הפחיתו את פליטת הפחמן הדו-חמצני ב-551 מיליון טונות. ההשפעה של אותן חברות לא נגמרת בתהליכים הפנימיים. יש להן כוח קנייה והן גם משקיעות במחקר ופיתוח. ולכן הן יכולות לדרוש מהספקים ומהמפיצים שלהן לאמץ סטנדרטים סביבתיים, וגם להפנות תקציבי מחקר ופיתוח לטובת הנושא.

דוגמה נוספת היא תעשיית העץ בארה"ב. חברות עץ שפועלות ביערות פרטיים דואגות לכרות עד 2% מהעצים בכל שנה, כדי לשמר את המרקם האקולוגי. בנוסף, כמו שמסביר אמיר קופר, "כ-13% מהעצים ביערות פרטיים נשתלו על ידי בני אדם, לעומת 3% בלבד ביערות בבעלות ציבורית". תמריץ לשמור על הסביבה לטווח הארוך.

הכסף הגדול לא נמצא בתוך החברות הריאליות, אלא בסקטור הפיננסי. סוכנות הדירוג Moody's (אחת משלושת גופי דירוג האשראי הגדולים בעולם) הודיעה שהיא תתחיל להתחשב בסיכונים משינויי אקלים כשהיא תקבע את דירוג האשראי של מדינות. וזה לא עוצר בסוכנויות הדירוג.

מוסדות ושחקנים פיננסיים יכולים להטמיע מדיניות סביבתית אצל חברות פרטיות וגם להזרים השקעות (שידרשו כדי לבצע צעדים סביבתיים). פרופ' גיליאן מסביר שמשקיעים מוסדיים כמו קרנות פנסיה אמריקאיות הודיעו שלדעתן הן מחוייבות לשקול את ההשלכות ארוכות הטווח שעלולות להיות לשינויי האקלים (כחלק מחובת האמונים שלהן כלפי בעלי המניות והעמיתים). דמיינו שגופים מוסדיים, שמנהלים טריליוני דולר של הציבור, יתחילו להשקיע ולהצביע באסיפות בעלי המניות לפי שיקולים של קידום מדיניות סביבתית. כשזה יקרה חברות ציבוריות רבות יהיו חייבות ליישר קו.

אז מה המשקיעים ובעלי המניות יכולים לעשות?

מי שמחזיק מניה יכול לעשות איתה שלושה דברים: לקבל דיבידנד (רווח שהחברה מחלקת), למכור או להצביע באסיפת בעלי המניות. לפי גיליאן, אקטיביזם מסורתי של בעלי מניות בנושאים כמו סביבה, התמקד במכירת המניות של החברה כמעין "עונש" כלפיה (שיגרום לירידה בערך המניה ויפגע במוניטין שלה). אבל זה אמצעי מאוד לא אפקטיבי וכשמדובר בחברות גדולות, בדרך כלל יהיה מי שישמח לקנות את המניות שלהן, במיוחד במחיר נמוך. וחוץ מזה – הנהלה של חברה לא יודעת שמישהו מכר את המניות שלו בגלל נושא סביבתית.

האלטרנטיבה היא לא לנסות להעניש, אלא לנסות לקדם, להיות קונסטרוקטיביים. לקחת חלק בממשל התאגידי של החברות ולקדם אג'נדה באמצעות זכות ההצבעה שלהם. יש סוגיות שחייבות לעלות להצבעה של בעלי המניות. ולבעלי המניות יש גם אפשרות ליזום הצבעה על נושא מסויים (אם אוספים חתימות של מספיק בעלי מניות). בעלי המניות מוסמכים לקבוע את תקנון החברה והוראות התקנון מחייבות את החברה, כך שהן כמו רגולציה שבעלי המניות מטילים על החברה.

וזה מתחיל לקרות. למשל, גיליאן מראה שבשנת 1999 בממוצע רק 8% מבעלי המניות השתתפו בהצבעה על נושאים סביבתיים, אבל ב-2013 הממוצע כבר עמד על 21%. זו מגמה חדשה ורואים שיש פה עקומת למידה.

אז זו הטכניקה ועכשיו צריך לבחור את המדיניות והאמצעים שיקדמו את המדיניות הסביביתית. למשל, בעלי מניות של חברות תעשייה או של רשתות שיווק יכולים לקדם מעבר למוצרים עם חיסכון אנרגטי. לדוגמה, נורות LED צורכות 80% פחות חשמל ומייצרות 70% פחות גזי חממה בהשוואה לנורות חוט להט. זה דבר קונקרטי שאפשר לדרוש, נניח הפסקת השימוש בנורות חוט להט בתוך 5 שנים.

ואם רוצים שינוי משמעותי, צריך לקחת בחשבון שזה ייקח זמן. ולכן גם משקיעים שמקדמים מדיניות צריכים לעבוד בראייה ארוכת טווח. בהקשר הזה, למשקיעים מוסדיים ולקרנות גידור יש יתרון על בעלי מניות מהציבור – כי יש להם כוח הצבעה משמעותי, יכולת לנתח מידע ולעקוב אחרי הנהלת החברה לאורך זמן.

המקרה הזה נותן לנו תשובה לשאלה שבדרך כלל נראית לנו תיאורטית – מה יקרה אם הממשלה לא תטפל בסיכון משמעותי? ומאחוריה עומדת שאלה עובדתית אבל גם אידיאולוגית – האם רגולציה ממשלתית היא הפתרון היחידי כדי לגרום לאנשים ולתאגידים לפעול נכון, או שגם שחקנים מהמגזר הפרטי יקדמו מדיניות חיובית גם בלי רגולציה?

בזכות טראמפ ויוזמת We are still in קיבלנו "ניסוי טבעי" על נושא מדיניות חם וטעון – שינויי האקלים.

נראה שבמקרה הזה שחקנים פרטים מקדמים מדיניות והם יכולים להשתמש בכלים האלו כדי להשפיע אפילו יותר.

האם הגיע הזמן לרגולציה על החלל?

מי שעוקב אחרי הבלוג יודע שכל הזמן חלה עליכם רגולציה. כשאתם יושבים בבית מול המחשב, כשאתם מפליגים בים וגם כשאתם טסים בשמיים. סביב כל אחת מהפעולות האלו יש הרבה מאוד רגולציה.

לפקח על החלל החיצון

אבל יש מקום אחד שנשאר יחסית ריק מרגולציה – החלל. האם זה עומד להשתנות?

צפוף בחלל החיצון

מה עולה לכם בראש כשאתם שומעים "רגולציה על החלל"? אסטרונאוטים? חייזרים? מושבות על הירח ועל מאדים?

בפועל, התושבים הקבועים ביותר שלנו בחלל הם לוויינים. לווייני תקשורת, ריגול, מזג אוויר וכו'. חלקם צבאיים, חלקם ממשלתיים וחלקם של חברות פרטיות. הלווין הראשון – ספוטניק 1 – שוגר לחלל על-ידי הרוסים בשנת 1957. מאז שוגרו כמעט 9,000 לווינים ומתוכם כמעט 5,000 עדיין במסלול סביב כדור הארץ. ובכל שנה מצטרפים אליהם כמה מאות לווינים חדשים. החלל הופך ונהיה צפוף.

וחוץ מלווינים, החלל גם מתמלא בזבל ("space junk"), שהופך לבעיה גדולה. NASA עוקבת אחרי יותר מ-500,000 עצמים שמוגדרים כזבל שמרחף סביב כדור הארץ. חלק מהעצמים האלו נעים במהירות של כ-28,000 קמ"ש ולכן הם יכולים להות קטלניים גם אם הם קטנים.

בתחילת חודש ספטמבר 2019 לווין של סוכנות החלל הארופית ביצע תמרון כדי שלא להתנגש בלווין של חברת SpaceX (של אילון מאסק).

להמשיך לקרוא האם הגיע הזמן לרגולציה על החלל?

קיצו של ניתוח עלות-תועלת?

כבר שנים שהוא מעורר פרובוקציות. אבל במהלך הקמפיין לנשיאות זה רק החמיר. וגם אחרי שטראמפ נבחר לנשיא הוא המשיך לצפצף על כללי המשחק.

כבר שנתיים וחצי שטראמפ בבית הלבן. לאורך התקופה הזו יותר ויותר מומחים טוענים שהאג'נדה שלו היא להפחית רגולציה בכל מחיר ולא בהכרח לייעל את השירות לציבור או להגדיל את הרווחה הכלכלית של אזרחי ארה"ב. מסתבר שיש הבדל גדול בין הפחתת רגולציה להפחתת עלויות רגולציה. ההבדל הזה בא לידי ביטוי ביחס למבחן עלות תועלת.

עלייתו ונפילתו של ניתוח עלות תועלת

ניתוח עלות תועלת הוא כלי מאוד חזק כדי לגבש ולבחון מדיניות. סופרים בכסף את הנזק מסיכונים שונים, את התועלות של המדיניות וגם את עלות הציות למדיניות. הרבה אנשים לא מרגישים בנוח עם הניסיון לכמת הכל בכסף ולתת ערך מספרי גם להיבטים כמו חיי אדם, אבל אין מחלוקת שהכלי הזה חשוב ועוזר לייצר החלטות מנומקות ורציונאליות יותר. התפיסה הזו הלכה והשתרשה בעולם – כשארה"ב מובילה את המגמה הזו. גם נשיאים רפובליקניים וגם נשיאים דמוקרטיים הרחיבו את השימוש בה. לאט לאט התפתחה מתודולוגיה לבחינה כלכלית של רגולציה.

אבל נראה שמשהו השתנה בתקופת טראמפ. להמשיך לקרוא קיצו של ניתוח עלות-תועלת?

חמש שאלות שצריך לשאול לפני שקובעים רגולציה על פרטיות

מידע הוא הנפט של המאה ה-21 ולכן רגולציה של מידע תהיה הרגולציה של המאה ה-21.

זה כבר התחיל. בשנת 2018 נכנס לתוקף ה-GDPR (רגולציית הפרטיות האירופית) ובתחילת השנה הערכתי ששנת 2019 תהיה שנת הרגולציה על ההייטק. בין אם זה בגלל רשתות חברתיות ובין אם זה בגלל עידן ה-big data, רגולטורים בכל העולם מתעסקים בקביעת רגולציה על פרטיות.

כשפרשיה של פגיעה בפרטיות מתפוצצת יש דחף חזק למהר ולקבוע רגולציה ("מישהו חייב לעשות משהו"). המיידיות הזו היא תוצאה של הטיה קוגניטיבית שמונעת מאיתנו לגבש מדיניות בצורה מסודרת. הנה חמש שאלות שכדאי לשאול כשמגבשים רגולציה – וקצת תשובות ומחשבות בקשר לרגולציית פרטיות. להמשיך לקרוא חמש שאלות שצריך לשאול לפני שקובעים רגולציה על פרטיות

כשקים קרדשיאן החליטה להיות עורכת דין

קים קרדשיאן היא מגה-סלב. היא לא זמרת. היא לא שחקנית. אבל היא מאוד מפורסמת, מצליחה ועשירה. הסיפור היה יכול להסתיים פה, אבל מסתבר שקים היא גם בחורה שאפתנית.

לפני כמה חודשים, קים התראיינה למגזין האופנה ווג וסיפרה שהיא רוצה להיות עורכת דין. זה לא בגדר חלום – היא התחילה ללמוד משפטים. כנראה שאפילו בשבילה זה מורכב ללמוד בפקולטה למשפטים במקביל לקריירה ולגידול של ארבעה ילדים. אבל זאת לא התכנית שלה.

עורך דין בלי תואר במשפטים

קים חיה במדינת קליפורניה שמאפשרות לקבל הסמכה בעריכת דין מבלי ללמוד תואר במשפטים במוסד אקדמי (גם וירג'יניה, ורמונט ווושינגטון מאפשרות את זה). קליפורניה מאפשרת לקים (ולכל תושב אחר) להפוך לעורכת דין במסלול הבא: להמשיך לקרוא כשקים קרדשיאן החליטה להיות עורכת דין

מה משותף לפייסבוק ולרדיו הגרמני?

אחד הדיונים הסוערים היום הוא איזו רגולציה להטיל על רשתות חברתיות. התשובה תלויה בבעיה שמנסים לפתור. הפעם אני רוצה להסתכל מזווית של פיקוח בשל ריכוז כוח. בתמצית: רשתות חברתיות כמו פייסבוק צברו כוח רב בזכות גל טכנלוגי חדש, וכוח רב עלול גרום לנזק גדול.

מסע בזמן: הרגולציה של הרדיו

פרנקלין פואר מספר שבתחילת המאה ה-20 טכנולוגיה חדשה ומהפכנית שינתה את התקשורת – הרדיו. ממש כמו עם הרשתות החברתיות, בהתחלה השימוש בטכנולוגיה הזו לא היה מפוקח בכלל ולאט לאט נבנתה רגולציה. להמשיך לקרוא מה משותף לפייסבוק ולרדיו הגרמני?