למדוד את הרגולציה: מה שרואים ומה שלא רואים

הפעם אני רוצה לספר לכם על ההבדל בין נשיאים אמריקאים שונים. נתחיל עם הנשיא טראמפ. טראמפ כל הזמן מתגאה בשני דברים: שהוא מבטל רגולציה קיימת ושהוא מונע יצירה של רגולציה חדשה.

בואו ננסה לראות אם זה נכון, וגם – איך בכלל מודדים את זה?

מתחילים בנתונים

תראו גרף. הגרף הזה מראה את כמות הרגולציות עם השפעה משמעותית שנקבעו על ידי נשיאים אמריקאים שונים. לחצו כאן כדי לפתוח את הגרף בגדול.

ציר X (האופקי) הוא ציר הזמן, בחודשים של כהונת נשיא.
ציר Y (אנכי) סופר באופן מצטבר כמה רגולציה נקבעה בכהונה של אותו נשיא.

הגרף הזה לא מתייחס לכל הרגולציה שנקבעה, אלא רק לרגולציה שהעלות שלה היא לפחות 100 מיליון דולר בשנה. רגולציה שעוברת את הרף הזה מוגדרת כ"רגולציה עם השפעה משמעותית".

בגדול אפשר לראות כמה רגולציה כל נשיא יצר, ובאיזה קצב.

מכיוון שטראמפ עוד לא סיים קדנציה אחת, הקו שלו קצר יחסית. באופן אירוני, הקו של טראמפ בצבע כתום.
הקו יותר ארוך אם הנשיא כיהן שתי קדנציות (קלינטון – כחול כהה; בוש הבן – צהוב; אובמה – תכלת; רייגן – אדום).

מה המספרים מלמדים אותנו?

1. הרבה רעש והרבה רגולציה

טראמפ עושה המון רעש על חסימת רגולציה, אבל בפועל הוא לא יוצא דופן.
טראמפ יצר בערך 90 רגולציה משמעותיות. זאת כמות דומה לבוש האב, לבוש הבן, ולא רחוק מקלינטון.

טראמפ לא עשה משהו יוצא דופן, תשוו לרייגן שבאותו פרק זמן העביר בערך 25 רגולציות משמעותיות.

2. ימין ושמאל

רייגן הוא ללא ספק חוסם הרגולציה הכי חזק ב-40 השנים האחרונות. בשמונה שנים הוא חתם על בערך 160 רגולציות משמעותיות.

בקצה השני יש לנו את אובמה שנמצא בליגה משלו. בשמונה שנים הוא העביר כמעט 500 רגולציות משמעותיות.

כל היתר (כולל טראמפ) – באמצע.

3. רגולציה של חצות

רגולציה היא עולם רומנטי עם שקיעות, ויש גם רגולציה של חצות.

מה זה רגולציה של חצות?

נכון שחצות זו הנקודה שבה מתחלף יום? אז תחשבו על חצות כנקודה שבה מתחלף ממשל – נשיא אחד יוצא ונשיא חדש נכנס במקומו.
רגולציה של חצות היא רגולציה שנקבעת ברגע האחרון של הכהונה, ממש לפני החילופים. אפשר לראות שאצל כל הנשיאים (חוץ מרייגן), יש פתאום עליה תלולה בקצה הימני של הגרף – בסוף הכהונה.
כולם מנצלים את החודשים האחרונים כדי להעביר הרבה רגולציות.

זה בולט כשנשיא מכהן מפסיד בבחירות. כי הבחירות לנשיאות מתקיימות בתחילת נובמבר, אבל החילופים מתבצעים ב-20 לינואר. אחרי שנשיא מכהן מפסיד, יש לו עוד חודשיים וחצי של כהונה בבית הלבן. הוא יודע שזאת ההזדמנות האחרונה שלו להעביר רגולציה. תסתכלו על הקו הירוק (בוש האב): בחודשיים האחרונים הוא קפץ מ-150 ל-180.
אבל הוא לא מיוחד, כמעט כולם עושים את זה.

הסתייגויות – או – מה לא רואים בגרף

1. הגרף הזה מודד את מספר הרגולציות שיצרו עלות משמעותית. אבל הוא עיוור לתועלות. יכול להיות שיש שתי רגולציות שכל אחת מהן תעלה 100 מיליון דולר – אבל רגולציה אחת מיותרת, והרגולציה השניה מועילה מאוד.

2. הגרף הזה סופר רגולציה עם השפעה משמעותית, אבל הוא לא מבחין בגודל שלהן. אנחנו לא רואים הבדל בין רגולציה שתעלה 100 מיליון לרגולציה שתעלה 800 מיליון.

3. הוא גם לא סופר את הרגולציות שיוצרות עלות של פחות מ-100 מיליון דולר. אם קבעתי שתי רגולציות, שכל אחד מהן תעלה 90 מיליון דולר – הן לא מופיעות כאן.

איפה הבעיה?

חשוב למדוד, אבל אי אפשר למדוד הכל. ולמדידה יש חסרונות.

המדידה גם משפיעה על המציאות. במקרה הזה – כולם מכירים את הרף של ה-100 מיליון ולכן מהנדסים את הכל סביבו.

זה לא נגמר שם. אם עוברים את הרף של 100 מיליון דולר צריך לגבש את הרגולציה בתהליך מסודר שנקרא RIA (שימוש בנתונים, ניתוח של הבעיה, ניהול סיכונים וכו'). אבל גם הנשיא וגם הרגולטורים יודעים שיש כזה רף, אז הם יכולים לעשות כל מיני משחקים (כמו לפצל את הרגולציה) כדי לא לעבור את הרף הזה.

אבל מתי אנחנו יודעים כמה הרגולציה תעלה? רק בסוף הדרך, אחרי שהשלמנו את התהליך והחלטנו מה תהיה הרגולציה רק אז אפשר לכמת את העלויות שלה. אבל RIA עושים בהתחלה.
אז זה קצת מוזר שלפי העלות (שמתבררת רק בסוף) קובעים איזה תהליך יעשו מההתחלה. הפרדוקס הזה מוכיח שהרף הזה הוא קצת פיקציה.

יש לזה פתרון פשוט. לקבוע שכל רגולציה צריך לגבש בתהליך מסודר והגיוני, בלי תנאים ורף כזה או אחר. כמובן שבסוגיות גדולות יהיה תהליך מעמיק ובסוגיות קטנות יהיה תהליך מצומצם. אבל אין סיבה שנקבע רגולציה (שיש לה תועלות ועלויות) בלי שנשתמש בנתונים, ננתח את הבעיה ונשווה כמה חלופות. זה בסיסי ולא צריך להגביל את זה רק לרגולציה גדולה במיוחד.

__

הגרף נבנה ע"י ה- Regulatory Studies Center באוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון. הוא מבוסס על נתונים ממשלתיים של OIRA.

זה לא הגרף היחיד שמתאר את הרגולציה האמריקאית. תכתבו לי אם אהבתם ונסתכל על עוד גרפים בעתיד.

השעה האפלה של משרתי הציבור

לפני כמה ימים צפיתי בפעם השנייה בסרט "שעה אפלה" (Darkest Hour). הסרט מתרחש בשנת 1940 בבריטניה. בזמן שהגרמנים כובשים במהירות את הולנד וצרפת, ההנהגה הבריטית המבוהלת צריכה להחליט איך לפעול – האם לחתום על הסכם שלום עם הגרמנים או לבחור בגישה לוחמנית.

בעיני הסרט מעולה וגרי אולמן נותן ביצוע מעולה בתפקיד צ'רצ'יל. ובצפייה השנייה שמתי לב למסר מעניין על עבודת הממשלה. לא בטוח שלכך התכוונו היוצרים של הסרט , אבל זו יצירה אומנותית וזו הפרשנות שלי.

** אזהרת ספויילרים – מכאן אני מתחיל לתאר את המתרחש בסרט **

הדילמה של צ'רצ'יל

בתחילת הסרט צ'רצ'יל ממונה לראש ממשלה בשל אילוצים קואליציוניים. צ'רצ'יל דוגל בקו לוחמני – הוא מאמין שהיטלר מסוכן ואסור להיכנע לו. מהצד השני ניצבים צ'מברליין והליפקס – שדוגלים בקו פשרני ובחתירה להסכם שלום עם היטלר. כולם מפחדים, כולם רוצים בטובתה של בריטניה והם מתווכחים על הדרך הנכונה לפעול. ברקע מגיעים דיווחים על נפילת צרפת ועל כך שהצבא הגרמני עומד לכתר ולהשמיד את הכוחות הבריטים בצרפת.

לאורך הסרט צ'רצ'יל נמצא במאבק מול יריביו הפוליטיים. הסצנות המתוחות ביותר לא עמוסות באקשן. יש בחדר 5-6 אנשים בלבד. כי ככה מתקבלות החלטות – בפורומים מצומצמים. לאורך הסרט מופעל על צ'רצ'יל לחץ רב והוא נשחק, עד שהוא עומד להודיע לפרלמנט על כניסה לשיחות שלום עם היטלר. בדרך לפרלמנט הוא מחליט לרדת מהרכב שלו ולנסוע את יתר הדרך ברכבת התחתית. ושם מתרחש רגע השיא של הסרט.

צ'ר'צ'יל נכנס לקרון מלא באנשים רגילים, פוגש אותם בחיי היום יום שלהם. כולם מזהים אותו ומשתתקים אבל כשהקרח נשבר, הנוסעים בקרון מציגים את עצמם בפני צ'רצ'יל והוא מבקש להתייעץ איתם – האם הם מוכנים למלחמה ואף לפלישה גרמנית, והאם הם מעוניינים בהסכם שלום עם היטלר. התשובה של הציבור מוחצת. הם מוכנים להילחם עד טיפת הדם האחרונה ולעולם לא יסכימו לחתום על הסכם שלום על היטלר. זה רגע ההארה של צ'רצ'יל. כשהוא מגיע לפרלמנט הוא מכנס בלשכה שלו ישיבה פתוחה אליה כולם מוזמנים, והוא מודיע שהוא מתנגד להסכם שלום. משם צ'רצ'יל צועד לפרלמנט ומציג עמדה לוחמנית ובלתי מתפשרת כלפי היטלר וגרמניה הנאצית. הוא מצליחה לסחוף גם את יריביו הפוליטיים לתמוך במדיניות הזו.
[רוב הסרט תואם את האירועים ההיסטוריים אבל הסצנה ברכבת התחתית לא התרחשה במציאות]

אז מה גיליתי בצפייה השנייה בסרט? שהוא מותח ביקורת על האופן שבו החלטות ממשלתיות מתקבלות.

איך מתקבלות החלטות?

סגור וקטן מול פתוח וגדול

מצאתי ניגוד בין שני עולמו מקבילים: העולם של הפוליטיקאים ומקבלי ההחלטות, והעולם של הציבור הרחב. רואים את הניגוד הזה בסצנות השונות – האם השיח מתקיים בין קבוצה מצומצמת של 3-4 אנשים, או בין מספר לא מוגבל של משתתפים כמו בקרון הרכבת ובדיון פתוח בלשכה של צ'רצ'יל? רוב הסצנות הן בחדרים סגורים שאי אפשר להיכנס אליהם וכמובן שלא יוצאים אל הציבור. היציאה של צ'רצ'יל לציבור מתרחשת במקרה והיא שוברת את המוסכמה שהשיח מתנהל בין מקבלי ההחלטות.

מגוון ותמהיל

הסצנות הסגורות לא רק מתאפיינות במספר מועט של משתתפים, אלא רק בהרכב מוגדר. כולם גברים, לבנים, רובם המכריע מבוגרים ודי ברור שהם אנשי "צווארון לבן". אותו דבר אנחנו רואים בפרלמנט, יש אולי שתי נשים.
לעומת זאת, ברחוב האוכלוסייה מגוונת מאוד ובקרון הרכבת התחתית יש גברים ונשים, חלקם פועלי כפיים, גבר שחור, ילדים ואמהות עם תינוקות. קהילה מגוונת, ציבור אמיתי כמו במציאות.

טקטיקה מול אותנטיות

מאחורי הדיונים הפוליטיים יש טקטיקה. לא הכל על השולחן. למשל, צ'מברליין והליפקס שואלים את צ'רצ'יל שאלות פרובוקטיביות כדי להוציא ממנו תשובה שתירשם בפרוטוקול ותשמש נגדו. זה שיח טקטי של עמדות ולא שיח אותנטי של צרכים.

לעומת זאת, הציבור מדבר מהבטן. הוא "יצרי" במובן הטוב – אותנטי. כשהם צועקים שהם לא מוכנים להיכנע להיטלר אין מאחורי התשובה מניפולציה, זה באמת הרצון שלהם. יוצרי הסרט בחרו להדגיש שהציבור הוא לא המון מטומטם, אלא משכיל ואינטליגנטי: כשצ'רצ'יל יושב בקרון הוא מתחיל לומר ציטוט ואחד מהנוסעים משלים אותו.

משל שיתוף הציבור

אני לא חושב שהמסר של הסרט הוא הנגדה בין הפוליטיקה לבין הציבור. נקודת המפנה של הסרט היא המפגש של הפוליטיקאי עם הציבור. מפגש שלא מתרחש עד לאותה סצנה. הסרט הוא על שני עולמות שלא טוב שיש ביניהם ניתוק. העם והממשלה צריכים להיות בשיח.
הסרט מציב בפנינו מראה – זה סיפור על כך שמקבל ההחלטות לא פוגשים את הציבור ולא שומעים אותו.

אחרי שצ'רצ'יל פוגש את הציבור ושומע אותו – מגיעה ההתבהרות, הוא יודע מה הוא צריך לעשות. זה לא אומר שכל החלטה מקצועית צריכה להיות מוכתבת על פי הדעה הפופולרית ברחוב. אבל שיח עם הציבור מחבר אותנו למציאות והוא גם מאפשר לחדד ולדייק את המחשבות.

אפשר לראות שני צ'רצ'ילים – אחד של העולם הפוליטי המסוגר ואחד של העולם שבו פותחים את השיח לציבור ומקשיבים להם. צ'רצ'יל הוא שחקן פוליטי ותיק, והוא דימוי למערכת הממשלתית כולה שלא באה במגע עם הציבור שאותה ההיא אמורה לשרת. לפחות בסרט, שיתוף הציבור הציל את צ'רצ'יל כי לבד הוא לא הצליח להתמודד עם הלחץ הפוליטי.

מקבלי החלטות יכולים לשבת עם עצמם ולהחליט לבד, והם יכולים לצאת ולשמוע את הציבור לפני שמקבלים החלטה. זה גם ההבדל בין צ'רצ'יל ליריבים שלו. לכולם יש כוונות טובות וכולם מוכנים לעשות פשרות. אבל צ'רצ'יל הוא היחיד שפוגש את הציבור ואז משקף את התובנות והעמדות שלהם.

ואם הגעתם עד לכאן – מגיע לכם קצת לצחוק. אני ממליץ לכם לצפות בקטע הזה מתוך הסרט, שבו צ'רצ'יל מתקשר לרוזוולט נשיא ארה"ב ומבקש ממנו תמיכה צבאית. בשיחת הטלפון שני המנהיגים מנסים למצוא דרך יצירתית לעקוף רגולציה ממשלתית.

__

הסרט זמין לצפייה בנטפליקס.

חמש שאלות שצריך לשאול לפני שקובעים רגולציה על פרטיות

מידע הוא הנפט של המאה ה-21 ולכן רגולציה של מידע תהיה הרגולציה של המאה ה-21.

זה כבר התחיל. בשנת 2018 נכנס לתוקף ה-GDPR (רגולציית הפרטיות האירופית) ובתחילת השנה הערכתי ששנת 2019 תהיה שנת הרגולציה על ההייטק. בין אם זה בגלל רשתות חברתיות ובין אם זה בגלל עידן ה-big data, רגולטורים בכל העולם מתעסקים בקביעת רגולציה על פרטיות.

כשפרשיה של פגיעה בפרטיות מתפוצצת יש דחף חזק למהר ולקבוע רגולציה ("מישהו חייב לעשות משהו"). המיידיות הזו היא תוצאה של הטיה קוגניטיבית שמונעת מאיתנו לגבש מדיניות בצורה מסודרת. הנה חמש שאלות שכדאי לשאול כשמגבשים רגולציה – וקצת תשובות ומחשבות בקשר לרגולציית פרטיות. להמשיך לקרוא חמש שאלות שצריך לשאול לפני שקובעים רגולציה על פרטיות

קפיצה חשובה קדימה: החלטת ממשלה מס' 4398 על רגולציה חכמה

חדשות טובות – מחזקים את מדיניות הרגולציה בישראל!

ארבע שנים אחרי שישראל אימצה מדיניות רגולציה (בהחלטת ממשלה 2118), הממשלה העבירה הבוקר (23.12.2018) החלטת ממשלה נוספת (מס' 4398).

ההחלטה החדשה מעבירה אותנו מהתנהלות של פרויקט למערכת מסודרת ועקבית. ההחלטה מחזקת את המנגנונים הקיימים. באופן טבעי, החלטת הממשלה בונה תשתית ומסתכלת על המערכת כולה. לכן לא תראו כאן התייחסות לרגולציה בתחום ספציפי.

להמשיך לקרוא קפיצה חשובה קדימה: החלטת ממשלה מס' 4398 על רגולציה חכמה

מהפכת העלות-תועלת

ותיקי הקוראים בטח זוכרים את הפוסט על הרגולציה בתקופת היובש בארה"ב. האיסור על ייצור, יבוא, שיווק וצריכה של אלכוהול נועד להגן על הציבור, אבל בפועל הוא גרם להרבה יותר נזק ממה שהוא מנע. זה הסתיים בפריחה של ארגוני הפשע ובכך שהממשלה הרעילה אלכוהול שהרג אנשים.

עיקרון העלות-תועלת

כדי לא לעשות שטויות, אנחנו צריכים להבין מראש אילו מחירים יהיו להחלטה שלנו (נזקים, עלויות) ואילו תועלות היא תייצר (כמה תאונות ימנעו, כסף שייחסך). אחר כך עושים השוואה ורואים מה יותר גדול: המינוס או הפלוס.

הספר החדש של קאס סנסטיין (Cass Sunstein) מספר על המהפכה שהתרחשה בממשל האמריקאי מאז שנות ה-80. מהפכת העלות-תועלת.

להמשיך לקרוא מהפכת העלות-תועלת

דילמת הסיגריות האלקטרוניות

האם להתיר שימוש בסיגריות אלקטרוניות?

בעולם קיימת הסכמה שסיגריות מזיקות לבריאות (ראו למשל כאן וכאן). אבל סיגריות אלקטרוניות יוצרות דילמה קשה עבור רגולטורים בתחום הבריאות.

מצד אחד, יכול להיות שכדאי להם לאפשר שימוש בסיגריות אלקטרוניות – כי הן יכולות להיות תחליף לסיגריות "אמיתיות" וכך להציל חיי אדם ולחסוך מיליונים בהוצאות בריאות. מצד שני, יש טענות שסיגריות אלקטרוניות מהוות שער כניסה לעישון סיגריות רגילות, במיוחד עבור בני נוער (למשל באמצעות סיגריות אלקטרוניות בטעמים).

אז איך מכריעים?

להמשיך לקרוא דילמת הסיגריות האלקטרוניות

איך לפקח על מהפכת ה- FinTech?

תכירו את חברת הביטוח lemonade. לוקח 90 שניות לרכוש ממנה פוליסה. ומרגע שהגשתם תביעה על נזק שהתממש – תקבלו את הכסף בתוך 3 דקות. אה, היא לא חברת ביטוח רגילה. היא חברת ביטוח מבוססת טכנולוגיה (AI) שפועלת בהצלחה דרך אתר ואפליקציה.

בטח שמעתם על מטבעות וירטואליים כמו הביטקויין (bitcoin). מדינת ניו יורק קבעה שאסור לבצע מסחר ושימוש במטבעות וירטואליים (כמו הביטקויין) אלא אם יש לכם רישיון ממשלתי. די מסובך לקבל כזה רישיון וההגבלות על בעל רישיון מכבידות. מבדיקה שעשיתי באתר של מחלקת השירותים הפיננסיים של מדינת ניו יורק, מאז אוגוסט 2015 רק 10 חברות קיבלו עד היום רישיון כזה. האחרונה (שאני מצאתי) היא BitPay. משטר של רישיונות מראש מקשה מאד על פיתוחים חדשים והוא מנוגד לתפיסה שמאחורי המטבעות הוירטואליים. כתוצאה מכך חברות ויזמים עזבו את ניו יורק.

להמשיך לקרוא איך לפקח על מהפכת ה- FinTech?