מי הופך את הרגולציה הסביבתית למסורבלת?

בחודש ינואר ממשל טראמפ עורר דיון ציבורי (והתנגדות) כשהוא הודיע על רפורמה ברגולציה הסביבתית על פרויקטי בניה. רוב התגובות בארצות הברית התייחסו לרפורמה כאל ביטול או צמצום חלקים מהרגולציה הסביבתית. כמובן שהירוקים התנגדו לרפורמה ומי שחושב שיש יותר מידי רגולציה סביבתית – תמך בצמצום שלה.

אבל המציאות יותר מורכבת. מדובר ברפורמה שתייעל ותרענן את הרגולציה הסביבתית והמוקד שלה אינו בביטול. וכמו כל דבר – גם ברגולציה הסביבתית יש מה לשפר.

🎧 ידעתם שיש גם פודקאסט? מוזמנים להאזין – בכל האפליקציות 🎧

מה מתקנים ולמה?

הרפורמה מתמקדת בחוק שנקרא National Environmental Policy Act, שנחקק ב-1969. זאת אומרת שהוא כבר בן 51. מזל טוב.
החוק הזה היה חלק מהגל הראשון של החקיקה הסביבתית בארצות הברית. מה שמיוחד בחוק זה שהוא לא מיועד להגביל את התעשייה הפרטית, אלא שהוא בעיקר מופנה לרשויות הממשלתיות – כדי להקטין את הפגיעה הסביבתית שפרויקטים ממשלתיים גורמים (למשל סלילת כבישים ותשתיות אחרות).

איך מוודאים שהרשויות הממשלתיות לא יתעלמו משיקולים סביבתיים? החוק בעצם יצר שורה של פרוצדורות מחייבות, שהממשלה צריכה לבצע בכל פרויקט. למשל, לייצר ניתוח השפעות סביבתי (environmental impact statements) ולהכין נימוק בכתב להחלטות שכרוכות בפגיעה בסביבה. החוק גם מאפשר לאנשים פרטיים ולארגונים לתבוע ולקבל פיצוי מהממשלה אם הניתוח סביבתי לא שלם או לא מדויק.

כוונות טובות, תוצאות בעייתיות

אני לחלוטין בעד שמירה על הסביבה וריסון הפעולות של הממשלה. אבל בפועל החוק וההשפעות שלו התפתחו למימדים מפלצתיים, הרבה מעבר למטרה המקורית.
כשהחוק עבר, הרעיון היה להבטיח שהרשויות הממשלתיות מבינות את ההשפעות הסביבתיות של הפרויקטים, על בסיס עיקרון פארטו (20% מהמשאבים משיגים 80% מהאפקט). בשנת 1981, כשהחוק היה בן 12 (בת מצווה!), ההערכות היו שניתוח ההשפעות הסביבתי של פרויקט לא יהיה מסמך ארוך (עד 100-150 עמודים גג) ותהליך ההכנה שלו ייקח עד שנה. במשך חמישים שנים החוק והפרוצדורות סביבו הלכו ותפחו. בשנת 2016 נמצא שלוקח יותר מחמש שנים להכין את הניתוח הסביבתי ושהאורך הממוצע שלו הוא יותר מ-600 עמודים.
בחמישים שנים הבירוקרטיה הכפילה את עצמה פי 5 ויצרה עיכובים משמעותיים.

התוצאה בפועל היא תשתיות מיושנות. חלקן לא מותאמות לצרכים העדכניים וחלקן במצב ירוד ואפילו מסוכן.

כנראה שהמנגנונים והבירוקרטיות הלכו והתארכו בגלל התביעות בבתי המשפט. החוק הטיל על הרשויות חובות ויצר מנגנון אכיפה של תביעות אזרחיות. ונראה שהרשויות פועלות כהכנה לתביעה האזרחית. במילים אחרות – החשש מפני תביעה מנהל את התהליך. הרשויות הממשלתיות עושות דוקטורט – לא כדי להגיע לניתוח הכי טוב עבור הפרויקט – אלא כדי לבנות קייס חזק לבית משפט.

וסברה פרטית שלי (שאני לא יכול להוכיח): חלק מהארגונים הסביבתיים משתמשים בתביעות בבתי המשפט, ובעלויות של הכנת הניתוח הסביבתי כדי להרתיע רשויות ממשלתיות ולחסום פרויקטים. הכוונה היא לא לחסום במקרים ספציפיים פרויקטים שיגרמו נזק רב, אלא חסם באמצעות עלויות וטרטור משפטי כדי שהרשויות יעדיפו לזנוח את הפרויקטים מראש.
קצת כמו מה שבירוקרטיה עושה לעסקים שמוותרים מראש ולא נפתחים.

הרפורמה המוצעת

הרפורמה שממשל טראמפ מציע כוללת כמה רכיבים. ראשית, היא מצמצמת את תחולת החוק, כך שהוא יחול במלואו רק על פרויקטים עיקריים (major projects). פרויקטים קטנים יהיו פטורים מרוב ההליך הזה.
שנית, הם רוצים לקבוע מגבלת זמן של שנתיים להשלמת ניתוח ההשפעות הסביבתי (שימו לב שזה עדיין כפול מהזמן שהוערך לפני כמה עשורים). המטרה של השינוי הזה היא לא להכריח את הרשויות לעבוד מהר, אלא להגן עליהן בבתי משפט. לא יבקרו אותן על כך שלא השקיעו יותר משנתיים בהכנת הניתוח.
שלישית, הם רוצים לקבוע באופן מפורש את גבולות הגזרה של הניתוח. למשל, שלא צריך לעשות ניתוח וכימות של השפעות עקיפות. לדוגמה – אם בונים כביש, אז יבצעו הערכה של הנזק לסביבה מסלילת הכביש, אבל לא יצטרכו לנתח את ההשפעה הסביבתית של הרכבים שיסעו עליו, כי זו השפעה עקיפה. השפעות עקיפות הן דבר שקשה ויקר לכמת. ובגלל שאף אחד לא יודע להעריך את השפעות העקיפות במדויק – זה אחד הדברים שהופכים את ההליך המשפטי לסיוט. גם השינוי הזה של החוק מיועד לייצר הגנה בהליכים משפטיים, כי ניתוח השפעות עקיפות הוא אחד הדברים שהכי מסבכים ומאריכים את הניתוחים הללו.

יתרונות וחסרונות של הרפורמה

אני לא בטוח שזו הדרך הנכונה לתקן את הרגולציה ולפתור את הבעיה. אם התביעות בבתי המשפט הן מה שגורם לסירבול ולעיוות בתהליכים – צריך לתקוף את הבעיה הזו בשני מישורים. מצד אחד, צריך לצמצם את החשיפה לתביעות באופן ישיר. זאת אומרת לקבוע על מה אפשר לתבוע ועל מה לא.
מצד שני, צריך לקבוע מה יחשב ניתוח טוב – מה צריך לעשות ומה לא צריך לעשות.

במובן הזה, הפטור מניתוח השפעות עקיפות הוא פתרון נכון כי הוא מגדיר איך נראה ניתוח טוב ומה ה"הישג הנדרש". אבל לדעתי, קביעת פרק זמן מקסימלי זה פתרון פחות מוצלח. קביעת פרק זמן מקסימלי לתהליך הניתוח זה כמו לקבוע את מספר העמודים המירבים לניתוח. זה לא פותר את הבעיה. למה? כי זה בעצם ניסיון לפתור בעיה בירוקרטית עם פתרון בירוקרטי. עדיף להתמקד בתוצר ולא בתהליכים.

ואם רוצים לתקן את הבעיה צריך לזכור מאיפה מגיע העיוות. השימוש בתביעות אזרחיות ובאיום בתביעה גרם למערכת הממשלתית לאמץ מדיניות מתגוננת. זה לא מה שאנחנו רוצים.
אנחנו לא רוצים שהחלטות מדיניות יתקבלו כחלק מטקטיקה משפטית לקראת דיון בבית משפט. אנחנו רוצים ניתוח הוליסטי אמיתי שמביא בחשבון את כל השיקולים הרלוונטיים, כולל שמירה על הסביבה.
זה מצער שבמקום מצפן פנימי (מקצועי, ניהולי ודמוקרטי) ושאיפה לשרת את הציבור, הרשויות נאלצות להתנהל באופן טקטי כדי להגיע מוכנות לבתי משפט.

איך דרום קוריאה התמודדה עם הקורונה?

דרום קוריאה וארה"ב אימתו את החולה הראשון בקורונה ב-20 לינואר. נכון ל-23.5 בדרום קוריאה חלו 218 אנשים למיליון תושבים ומתו 5 אנשים למיליון תושבים. לשם ההשוואה, בארה"ב חלו 4,983 למיליון תושבים ומתו 295 אנשים לכל מיליון תושבים. זה פי 20 חולים ופי 60 מתים.
ברור שדרום קוריאה התמודדה יותר טוב עם הקורונה.

ההבדל הזה נובע מכך ששתי המדינות פעלו אחרת לגמרי. סיפרתי פה בעבר על טעויות שהאמריקאים עשו, החל מהגבלות על ביצוע בדיקות, בירוקרטיה שמנעה יבוא מסכות ורגולציה שחולשת על רישוי חיסונים. אבל אחרי כל הטעויות, האמריקאים ניסו לעשות מה שעשו בישראל ובעוד מדינות – להטיל סגר נרחב שמונע התפשטות של המחלה, אבל פוגע בכלכלה.

בקוריאה עשו משהו אחר, שהיה מאוד מאוד אפקטיבי.

למה קוריאה הייתה צעד אחד לפני כולם?

דרום קוריאה יישמה לקחים שהיא למדה בעצמה כשהיא התמודדה עם התפרצות של מחלה ה-MERS בשנת 2015 (שהיא קרובת משפחה של ה-covid-19). באותה התפרצות נדבקו בקוריאה 186 איש ומתו 38 איש כתוצאה מה-MERS. כמעט 17,000 היו בסגר כחלק מהניסיון לשלוט במחלה. אחד הדברים שהפתיעו את הממשלה היה "מפיצי על" (super spreader), חולים בודדים שהדביקו המון אנשים אחרים.

במסגרת הפקת הלקחים מה-MERS, פיתחו ואימצו בדרום קוריאה גישה אחרת. במרכז המדיניות יש עיקרון ה-3T: Test, Trace, Treat: בדיקות, מעקב וטיפול. שימו לב שהשילוש הקדוש שלהם לא כולל סגר (שתופס מקום משני באסטרטגיה).

הרעיון הוא שמבצעים הרבה מאוד בדיקות ודואגים לקבל תוצאות מהר. ואז אפשר לתת מענה מיידי לכל אדם: אם הוא נקי – הוא ממשיך כרגיל, אם הוא חולה מאוד – יקבל טיפול, ואם הוא נדבק ולא מאוד חולה – יכנס לבידוד תחת השגחה רפואית.

כשהבדיקות נעשות מהר ובכמויות גדולות – לא צריך להטל סגר נרחב, פשוט כי יודעים מי צריך להיות בבידוד ומי לא.

והנה חמישה צעדים שקוריאה עשתה כדי לטפל בקורונה.

1. לא לחשוש להודות שאנחנו במשבר ולפעול בהתאם

דרום קוריאה מסווגת כל מחלה לפי סולם של 4 שלבים: כחול, צהוב, כתום ואדום. ב-2015 הגופים המקצועיים המליצו לממשלה להעביר את מחלת ה-MERS מרמת סיכון "צהוב" (caution) לרמת סיכון "כתום" (alert). זה לא נעשה. וכל משבר ה-MERS נוהל כאשר המחלה מוגדרת ברמה צהובה.
במשבר הקורונה של 2020 זה נראה אחרת. ב-20 לינואר אומת חולה ראשון ורמת הסיכון הועלתה מכחול לצהוב. אחרי שבוע, ב-27 לינואר (כשהיו ארבעה חולים), רמת הסיכון הועלתה לכתום. וב-23 לפברואר רמת הסיכון עודכנה לאדום. לא צריך לחיות בלחץ ולא צריך להגזים בשגרה, אבל בעת משבר צריך לדעת להגיב מהר. תשוו למה שכתבתי על ארה"ב.

2. פחות שליטה ממשלתית מרכזית – יותר הזדמנויות

ב-2015 הרגולטור הדרום קוריאני לא אישר שימוש פרטי בערכות בדיקה ל-MERS. ולכן אנשים היו חייבים להגיע לבתי חולים – ושם הם הפיצו את נגיף ה-MERS (עד שבתי החולים הפכו למקור ההדבקה הכי גדול). גם לא היו מספיק בדיקות.

הדרום קוריאנים הבינו שהם חייבים לערוך המון בדיקות ושצריך גם הרבה מעבדות שינתחו אותן, מיד כשמחלה מתחילה להתפשט. הם שינו את החוק וקבעו שבמצב חירום הרגולטור יכול לאשר באופן גורף שימוש בערכות בדיקה גם בלי לעבור ניסויים והליך רישוי מלא.

במשבר הקורונה הם איפשרו לחברות פרטיות להשתמש בערכות חדשניות שאין להן רישיון ואישרו למעבדות פרטיות לנתח אותן. כך הם הצליחו לבצע 20,000 בדיקות ביום, רובן בחינם. זה איפשר להם להימנע מסגר נרחב וגם להשתלט מהר על המחלה.

הממשלה בדרום קוריאה קיבלה חדשנות באהדה ולא נאבקה או הקשתה על מיזמים פרטיים. זה הוביל ליצירת פתרונות מקוריים כמו drive-through: בדיקה בלי לצאת מהרכב (לא המצאנו את זה בישראל).
בסך הכל הוקמו בדרום קוריאה כ-600 עמדות לבדיקת קורונה. זה התאפשר בזכות האמון שנתנו בחברות מהמגזר הפרטי.

3. תקשור סיכונים

בהתפרצות ה-MERS הרשויות הסתירו מידע מהציבור ולפעמים פשוט לא התאמצו למסור אותו. זה יצר חוסר אמון ופגע ברמת הציות. במשבר הקורונה, הגישה הייתה שלציבור יש זכות לדעת ושזה גם ישפר את רמת הציות להוראות.
הם אפילו הקימו יחידה לתקשור סיכונים, שתפקידה להבטיח שהציבור מקבל מידע מלא, ברור ובאופן מהיר ושוטף.

4. מעקב אחרי חולים ובידוד פרטני

הרשויות השתמשו במגוון אמצעים כדי לבצע מעקב אחרי הציבור, כדי שברגע שמישהו מוגדר כחולה – אפשר להתחקות אחרי כל המקומות שבהם הוא היה ולאתר את כל מי שהיה שם באותו זמן. מעקב סלולרי היה אחד הכלים. לא נכנס לדיון סביב סוגיית הפרטיות בהקשר הזה, אבל חשוב לומר שבזכות השקיפות והתקשורת הפתוחה, הציבור תמך במדיניות הזו. למשל, בסקר אחד 40% מהציבור אמרו שהם תומכים במדיניות, 49% תמכו בהרחבת איסוף המידע ורק 6% חשבו שיש לצמצם אותו.

כשמשלבים את זה עם כמות גדולה של בדיקות מהירות, מקבלים מענה מאוד חזק למגיפה.

5. שיתוף פעולה עם השלטון המקומי

בעת משבר התגובה המיידית היא להיות ריכוזי. אבל הקוריאנים בחרו לשתף את השלטון המקומי – הם שיתפו אותם במידע והאצילו להם סמכויות לטפל במשבר. שימו לב שנוצר פה כבר משולש של שיתוף פעולה: שלטון מרכזי – שלטון מקומי – ומגזר פרטי. זו גישה ליברלית שממש הפוכה ממה שעשו ממשלות רבות בעולם – החל מסין ועד ארה"ב.

שיתוף הפעולה עם השלטון המקומי הוכיח את עצמו במיוחד בהתמודדות עם אוכלוסיות שהצריכו טיפול מיוחד. למשל, הקורונה התפשטה במהירות בתוך קהילה דתית בשם Shincheonjji Church of Jesus. היו לכך שתי סיבות מרכזיות: הם מקיימים טקסים דתיים בצפיפות רבה והם לא נשמעו להוראות של הממשלה (למשל, לא השתמשו במסיכות). בשלב מסוים יותר מ-60% מהנדבקים בקורונה בכל קוריאה היו מתוך אותה קהילה.

כאשר נתנו לשלטון המקומי סמכות ואחריות לנהל את המשבר – הם יכלו לפעול מהר ובהתאם למאפיינים המיוחדים של אותו מקרה, בלי לדווח ובלי לבקש אישור מהממשלה המרכזית. עיריית דאגו (Daegu) הובילה את המהלך לטיפול באותה קהילה, שבשיאו כלל בדיקה של 100% מהקהילה (200,000 איש) – כדי לאתר את כל החולים.

מה באמת מיוחד במה שדרום קוריאה עשתה?

כשעוברים על הצעדים השונים והלקחים שדרום קוריאה הפיקה, קשה שלא להשוות אותם למה שקרה בישראל ובמדינות אחרות בעולם.

אני חושב שהלקח הכי חשוב הוא שאנחנו חייבים ללמוד ולהשתפר, כי יהיה בעתיד עוד אתגרים. יהיה גל שני של הקורונה, יהיו רעידות אדמה ויהיו משברים אחרים. ואם לא נלמד מהניסיון שלנו, דברים לא ישתפרו.

יש ציטוט מפורסם (שלא ברור מי אמר אותו): "אל תבזבזו משבר טוב" (Never let a good crisis go to waste). לכל המדינות בעולם יש הזדמנות לנצל את המשבר הזה, כמו שדרום קוריאה עשתה אחרי 2015. האלטרנטיבה היא לתת לעבר לחזור על עצמו.

האם ממשלות יתנו תעודות חיסון קורונה?

אני רוצה לספר לכם על רגולציה חדשה שכנראה תפגשו בקרוב. הצצה קטנה לעתיד.

ינואר 2021. אתם יוצאים מהבית והולכים לקניון או לתחנת רכבת. פקחים עומדים בכניסה וגם מסתובבים. הם אוכפים את ההוראות לגבי מספר הלקוחות בעסק, חבישת מסכות, ריחוק חברתי וכו'.
אבל תהיה קבוצה של אנשים שפטורים לחלוטין מכל המגבלות. אנשים שיש להם תעודה ממשלתית שמוכיחה שהגוף שלהם מחוסן נגד קורונה.

לדעת ולהוכיח שאתם מחוסנים

בחודשים האחרונים ממשלות ניהלו את התפרצות הקורונה – והטילו סגר שנועד למנוע הדבקה (שליש מאוכלוסיית העולם הייתה בסגר). אבל עכשיו צריך לעבור מחירום לשגרה. ויכול להיות שתעודות חיסון הן הדרך לשחרר את הכלכלה בלי להגדיל את הסיכון להידבקות.

כנראה שיש הרבה אנשם שנדבקים ומחלימים מקורונה ללא שום סימפטומים. במחקרים שונים עלה שבין 5% ל-80% מהחולים בקורונה לא דיווחו על שום סימפטום. אנשים כאלה יכולים להיות מחוסנים ואפילו לא לדעת על זה. אם נוכל להוכיח שמישהו מחוסן – נוכל לאפשר לו לחזור לשגרה. הרבה ממשלות שוקלות את הכיוון הזה וה-WHO התחיל לדבר על דרכון חיסון (immunity passport).

צ'ילה

צ'ילה היא המדינה הראשונה שהציגה מערכת ממשלתית לניהול רישום של תעודות חיסון. בהתחלה הם הצהירו שהם ינפיקו תעודות חיסון למי שיראה שיש לו נוגדים בשתי בדיקות נוגדנים, ושהוא החלים (שבועיים בלי סימפטומים). אחר כך הם אמרו שהתעודות רק יוכיחו החלמה ולא יוכיחו התחסנות.

מדינות מערביות עדיין בודקות

משרד הבריאות הבריטי ומשרד הבריאות הספדי בוחנים את האפשרות להנפיק תעודות חיסון. בחודש מרץ גרמניה התחילה לבצע בדיקות לאיתור נוגדנים בהיקף עצום, במטרה שיוכלו למפות מי מחוסן ומי לא. זו תשתית לאפשרות של הנפקת תעודות חיסון.

בארה"ב סנטור ביל קסידי הציע להקים מרשם דיגיטלי של תושבים מחוסנים. ד"ר אנטוני פאוסי מכוח המשימה הפדרלי אמר שהנושא עדיין בבחינה ושהוא עשוי להיות רלוונטי.

סין

סין הלכה על גישה אחרת. הם לא עושים בדיקות פרטניות ולא מנפיקים תעודות. הממשלה הסינית עוקבת אחרי האזרחים ולכן יש להם המון מידע. הם מעריכים את רמת הסיכון של כל אזרח ונותנים לו ציון לפי צבע: ירוק, צהוב ואדום. על כל טלפון סלולר חייבת להיות מותקנת אפליקציה שגם עוקבת אחריכם וגם מציגה את ציון הצבע שלכם. ככה זה כשפרטיות זה לא דרמה. פקחים בודקים את הצבע בטלפון של אזרח כשהוא רוצה להיכנס לאזורים ציבוריים.

לאט לאט, יש עוד בעיות

יכול להיות שתעודות חיסון יאפשרו לנו להחזיר את המשק למצב יותר שגרתי תוך בקרה בריאותית. אבל יש כמה חסמים ובעיות שצריך להביא בחשבון לפי שמאמצים כזאת מדיניות.

1. בדיקות

מאחורי משטר של תעודות חיסון צריך מערך גדול של בדיקות נוגדנים. והבדיקות האלו צריכות להיות מספיק טובות כדי שנוכל להסתמך עליהן. מומחים בארה"ב ובבריטניה אומרים שחלק ניכר מהבדיקות הן באיכות מפוקפקת וקשה להסתמך עליהן.

2. חסינות

לא בטוח שמי שחלה מפתח חסינות. ביפן, דרום קוריאה וסין נמצאו מספר אנשים שחלו ואז נדבקו שוב. אבל לא בטוח אם אנשים נדבקים שוב או שהיו שגיאות בבדיקות. או גם וגם.

וגם אם המחלימים מפתחים חסינות – נצרך לבדוק לכמה זמן ההתחסנות מחזיקה. בשפה של רגולציה: נצטרך לקבוע את תדירות החידוש של תעודת ההתחסנות. ממש כמו חידוש רישיון.

3. חסינים ונשאים

זה שיש לאדם נוגדנים בגוף והוא מחוסן, לא אומר שהוא הפסיק להיות מדבק. יותר מזה, מאחר שהוירוס שורד על משטחים, אז גם אדם מחוסן יכול להעביר את הוירוס בנגיעה ממקום למקום, למשל מהידית של הדלת אל שולחן.

ויש לי חשד שמי שהבריא וקיבל תעודת חסינות יהיה פחות זהיר ופחות יפעל לפי הוראות הבטיחות.

5. תעודות חיסון עלולות להגביר הידבקות

תעודה שניתנת רק למי שחלה, הבריא והתחסן עלולה ליצר תמריצים בעייתיים. תחשבו למשל שמי שלא נדבק נמצא בסגר – אסור לו ללכת לעבודה ולנסוע בין מדינות. והמצב הזה יכול להימשך חודשים ואפילו שנים.

אבל כולם יודעים שיש דרך להשתחרר מהמגבלות האלו – לקבל תעודת התחסנות. כל מה שצריך לעשות זה להידבק במחלה. אנשים עלולים לנסות להידבק בכוונה כדי להתחסן.

תעודה שמשחררת אותנו מהמגבלות יוצרת תמריץ להפר את ההוראות ולהידבק. כי אם אני לא בקבוצת סיכון, אולי עדיף לי להידבק מאשר להמשיך לחיות בסגר. וזה בדיוק הפוך מ"שיטוח העקומה" (האטת קצב ההדבקה). זה מזכיר דוגמאות אחרות לרגולציה שגורמת לתוצאות בלתי רצויות – כמו פיקוח על פעוטות שמזיק להם; חוק ג'ונס שפגע בתחרות; רגולציה נגד אפליה; והגבלת השימוש בנשק.

בהערת שוליים – התנהגות כזאת מזכירה את "מסיבות ההדבקה" – אנשים שהיו נפגשים עם חולים כדי להידבק במחלה ולהתחסן באופן "טבעי". זו בעצם גרסה מרוככת של מתנגדי החיסונים. רופאים מסכימים שזה רעיון ממש רע.

ייקח זמן עד שנוכל להשתמש בתעודות חיסון, אבל יכול להיות שזה יהיה פתרון ביניים עד שיהיו לנו חיסונים ותרופות.

למה רכבים חשמליים מזהמים יותר מרכבים רגילים?

כולם מדברים על משבר האקלים ועל צעדים שצריך לעשות כדי להגן על הסביבה. ממשלות תומכות וגם כופות מעבר לאנרגיה פחות מזהמת וחברות מספרות לנו שהמוצרים שלהן מפחיתים את הפגיעה בסביבה. אחד המוצרים הפופולאריים בטרנד הירוק הזה הוא רכבים חשמליים.

אבל כנראה שהטרנד הזה מבוסס על אינטואיציה לא נכונה.

הערת עריכה: בגרסה המקורית נעשה שימוש לא מדויק במונח "זיהום" ביחס למחקרים שמוזכרים בפוסט. המחקרים שמוצגים כאן התמקדו בפליטת פחמן דו-חמצני, ולא בחנו את כל סוגי הזיהום . ולכן בוצע תיקון בנוסח הפוסט. תודה למגיבים.

המחקר שזיעזע את גרמניה

קבוצת חוקרים ממכון המחקר הגרמני IFO פרסמה בשנת 2019 מחקר שסתר את האינטואיציה ואת ההנחות המקובלות. לפי המחקר, רכבים חשמליים יוצרים בין 11% ל-28% יותר פחמן דו חמצני בהשוואה לרכבים עם מנוע דיזל. המחקר הזה יצר רעידת אדמה בגרמניה, כי הממשלה התחייבה להפחית את פליטת הפחמן הדו חמצני ב-40% עד 2030.

המחקר השווה בין שלושה רכבים: Tesla Model 3 בתור הרכב החשמלי, Mercedes 220d עם מנוע דיזל, ו-Mercedes C Class שהוסבה ממנוע בנזין למנוע גז נוזלי (שאמור להיות יותר חסכוני ופחות מזהם). המחקר הזה בדק את הפליטות התייחס למעגל החיים המלא של כל רכב (full life cycle) – החל מהייצור של הרכב ועד הקילומטר האחרון שהוא נוסע. המחקר השוואה בין הרכבים בהנחה שכל אחד מהם נוסע 150,000 ק"מ בסך הכל. והם השתמשו בנתונים שנאספו במחקרים של ממשלת שבדיה.

בסך הכל, המרסדס עם מנוע הדיזל יצרה 141 גרם של פחמן דו חמצני לק"מ נסיעה, כולל פליטת הפחמן שכרוכה בהפקת הדלק (קידוח, זיקוק והובלה). הרכב החשמלי של טסלה יצר בין 156 ל-181 גרמים של פחמן דו חמצני לק"מ נסיעה (זה כולל את הפליטה שכרוכה בייצור הסוללה – חציבה ועיבוד של מתכות כמו ליתיום, קובלט ומגנזיום). הרכב החשמלי פלט יותר פחמן דו חמצני.

זה לא המחקר היחיד שערער את ההנחה הרווחת לגבי רכבים חשמליים. מחקר אחר מצא שרכבים חשמליים גורמים לפליטת פחמן דו חמצני גבוהה ב- 15%-68% יותר מרכבים המונעים בדלק.

זה לא הרכב – זו הסוללה

המחקר הזה מציף את העובדה שרכב מזהם לא רק כשהוא נוסע על הכביש, אלא גם לפני, אחרי ותוך כדי. ייצור הרכב כרוך בפליטות פחמן דו חמצני, וגם הטיפול ברכבים שירדו מהכביש והפקת האנרגיה שבה הרכב משתמש – כולם פולטים פחמן דו חמצני. במקרה של רכבים חשמליים מקור מרכזי של לפליטת פחמן דו חמצני היא הסוללה. וכמו שהמחקר מראה, ייצור סוללה היא פעולה שכרוכה בהשפעה סביבתית לא מבוטלת.

אבל יש עוד גורם משמעותי שמשפיע על היקף פליטת הפחמן הדו חמצני. את הסוללה צריך להטעין. מחברים את הסוללה לשקע חשמל והיא מתמלאת. אבל איך החשמל הזה מגיע לשקע שלנו? צריך לייצר אותו. וכמו שהפקה ועיבוד של דלק משפיעה על הסביבה, גם הפקת חשמל כרוכה בפליטה של פחמן דו חמצני. ולכן היקף ההשפעה הסביבתית שרכבים חשמליים יוצרים תלוי גם בשאלה – איך מייצרים חשמל אצלכם במדינה? האם משתמשים במזוט? שורפים פחם או גז טבעי? האם משתמשים באנרגיה גרעינית שהיא ירוקה ביותר?

המחקר הנוסף שהזכרתי מדבר על כך שרכב חשמלי פולט יותר פחמן דו חמצני מרכב רגיל, בפער של 15%-68%. זה פער גדול, נדמה שהמחקר לא מדויק. הפער הזה נובע מהיקף פליטת הפחמן הדו חמצני של השיטות השונות לייצור חשמל.

האם אירופה משקרת לעצמה?

המחקר הזה עשה הרבה רעש בגרמניה ובאירופה כולה. באיחוד האירופי מדברים על יעד של אפס פליטות פחמן ועל רכבים עם אפס פליטות פחמן (zero-emission vehicles). אבל גם הם מבינים שאפס זה לא באמת אפס. כרגע הם פועלים כדי שעד 2021 כל הרכבים באירופה יהיו כאלו שפולטים פחות מ-95 גרם פחמן דו חמצני לק"מ. והם שואפים להפחית את הפליטות ל-59 גרם לק"מ עד 2030. כמו שראינו – גם רכבי דיזל וגם רכבים חשמליים די רחוקים מהיעדים האלו.

האיחוד האירופי מתייחס לרכבים חשמליים כאל התקווה הגדולה שתאפשר לשינוי הזה לקרות. אבל המחקר הגרמני מראה שרכבים חשמליים פולטים פחמן דו חמצני – והרבה. ולכן החוקרים הגרמניים מבקרים את המדיניות האירופית וטוענים שהיא בלתי אפשרי מבחינה טכנית ("technically unrealistic"). יש כמובן גם ביקורות על המחקרים האלו – גם מארגונים ירוקים וגם מהכיוון של יצרניות רכבים חשמליים.

שלוש הערות חשובות:
1. המחקר הזה, כמו כל מחקר גדול מבוסס על הנחות. לא בדקתי אותן ויכול להיות שהן לא מדויקות.
2. המחקר הגרמני נערך ביחס לדפוסי פעילות ועלויות ייצור בגרמניה בתקופה מוגדרת. אי אפשר להסיק ממנו מסקנות אוטומטיות לישראל (יכול להיות שהמסקנות רלוונטיות לישראל, אבל צריך לבדוק) וגם ברור שבעתיד דברים ישתנו. אבל הוא כן מציג דוגמה לחשיבה מערכתית, שיכולה לחשוף מסקנות מפתיעות.
3. יש גם מחקרי נגד שמבקרים ותוקפים את המחקר הזה (ותודה לקוראים ששלחו לי), למשל המקור הזה.

הסיפור המרכזי הוא לא מחקר כזה או אחר. הסיפור הוא גם לא בבחירה בין רכב בנזין לרכב חשמלי (די ברור שהרכב החשמלי ינצח וזה רק עניין של זמן). הסיפור הוא למה אנחנו מופתעים.

מעבר לרכב החשמלי – מה יושב מאחורי הסיפור הזה

1. מה שרואים ומה שלא רואים

המחקר הזה מפתיע כי אנחנו יודעים שמנוע בעירה שורף דלק ולכן מזהם. גם אפשר להריח את זה. אנחנו מריחים את הדלק בתחת הדלק ואפשר להריח את העשן שהרכב פולט. מנוע בעירה הוא גם רועש. בקיצור – אנחנו יכולים להרגיש באמצעות החושים שלנו שמנוע בעירה הוא "רע" ומזהם. לעומת זאת, סוללה חשמלית היא נקייה, שקטה ולא מזיקה. לפחות ככה זה מרגיש.
אבל ייצור הסוללה והטעינה שלה כרוכות בזיהום ופליטת פחמן דו חמצני. אנחנו פשוט לא רואים את זה.

זה מקרה קלאסי של הטיה קוגנטיבית של התעסקות במה שאנחנו רואים ולא במה שלא רואים. למרות שלעיתים קרובות מה שלא רואים הוא הרבה יותר גדול ומשמעותי – למשל מספר האנשים שתרופה הצילה יהיה גדול יותר ממספר האנשים שסבלו מתופעות לוואי ממנה. אבל מה שמטריד את הרגולטור תופעות הלוואי של תרופה שתאושר, ולא האנשים שיחלו וימותו בגלל תרופה שלא תאושר.

הזיהום הזה פשוט קורה במקום אחר. הזיהום שכרוך בייצור החשמל מתרחש בתחנת הכוח שמייצרת את החשמל עבורי. זה יכול להיות בקצה השני של העיר, בעיר אחרת, ותיאורטית גם במדינה שכנה. כמובן שההפקה של חומר הגלם (נפט) לחלוטין יכולה להתבצע בצד השני של העולם.
גם הכרייה והייצור של הסוללה כנראה מתבצעת במקום אחר בעולם. הרבה מהמוצרים שאנחנו צורכים מיוצרים בסין ומדינות מתפתחות אחרות. שם אין סטנדרטים של "אפס פליטות". זה פשוט זיהום בחצר של מישהו אחר. נשמע לכם מוכר?

2. עוד מקרה של NIBMY

כל הסיפור הזה הוא סוג של NIMBY. אנחנו נגד זיהום – אצלנו. אבל אדישים לזיהום שמתרחש במקומות אחרים. האיחוד האירופי רוצה שהרכבים שנוסעים על הכבישים באירופה לא יפלטו הרבה פחמן דו חמצני, אבל מה לגבי הזיהום שמתרחש מחוץ לאירופה?
אני לא חושב שזו החלטה מכוונת, אבל במבחן התוצאה יש פה רגולציית NIMBY והעדפה ציבורית למוצר שאולי מזהם יותר, אבל מזהם רחוק ממני. וזה NIMBY קלאסי.

3. ניתוח מעגל חיים שלם full life cycle

זאת גם דוגמה לצורך בניתוח שלם של הסוגיה, ולסכנה שבהתמקדות באלמנט אחד. אין ספק שהרכב החשמלי עצמו פולט פחות פחמן דו חמצני כשהוא נוסע בהשוואה לרכב ששורף דלק. אבל זו הסתכלות על נקודה אחת ולא על כל התמונה. ראינו דוגמאות כאלו בפוסט על ההשוואה בין שקיות רב-פעמיות לשקיות ניילון וגם בפוסט על הסיבה שהכבלים של אפל נהרסים מהר. וזה קורה כמובן גם בסוגיות לא סביבתיות: אנחנו מתמקדים ברכיב אחד ומחמיצים את יתר ההשפעות של הרגולציה – כמו השפעות לא רצויות של מכסים, או חוק שאמור לחזק את התעשייה המקומית.

4. מלכודת הכוונות טובות

זאת גם דוגמה לסכנה שטמונה בכוונות טובות. ככל שהכוונות שלנו טהורות וטובות יותר, כך אנחנו משוכנעים יותר בצדקת הדרך שלנו ועלולים לא לראות את החסרונות והמגבלות של המהלך שאנחנו מקדמים. במקרה הזה – ההתאהבות ברעיון שאפשר לעבור לרכב חשמלי עם "אפס פליטות" עיוור את מקבלי ההחלטות לגבי חלק ניכר מההשפעות הסביבתיות שהם יוצרים. ובמצב כזה גם אין סיבה שמישהו ישקיע בפיתוח סוללה שהייצור שלה פחות מזהם – כי אף אחד לא יודע שכרגע יש בעיה.

5. העדפת החדש

אני חושב שגם יש פה דוגמה לטובה לכך שאנחנו אוהבים פתרונות חדשניים ומסעירים. וזה פתח לגימיקים. לא כל פתרון חדשני הוא גימיק זול, אבל הרבה פעמים אנחנו אוהבים את הרעיון שיש לנו פתרון חדש, וההתלהבות הזו מונעת מאיתנו לבחון את הרעיון הזה לעומק. לפעמים פתרונות מסורתיים ו"משעממים" הם הפתרון האמיתי. הדוגמה הכי טובה לזה היא שרגולטורים יעדיפו לאמץ רגולציה חדשה ופחות נוטים להשקיע בשיפור פעולות הפיקוח ואכיפה בשטח. זה סזיפי, משעמם ומעייף.

בשורה התחתונה אני רוצה להשאיר שאלה – כמה אומץ צריך בשביל ליזום, לממן ולפרסם מחקר שאומר את ההיפך ממה שכולם רוצים לשמוע?
במקרה הזה ייתכן שחלק מהתעשייה שמחה לשמוע את המחקר הזה, אבל בהרבה מקרים קשה למצוא מישהו מספיק אמיץ או טיפש כדי שיגיד לנו מה שאנחנו צריכים לשמוע אבל לא ממש רוצים.

חוק לעידוד תרומת איברים

תרומת איברים מצילה חיים. זה ברור. אבל למרות שיש לי שתי כליות ואני צריך רק אחת – אני לא ממהר לתרום כלייה. אגב, גם דם (שהוא "איבר" מתחדש) אנחנו לא ממהרים לתרום.

בישראל יש 1,235 איש שממתינים להשתלת איבר, מתוכם 857 לכליה. בארצות הברית יש כ-113,000 איש שממתינים להשתלת איברים. ובממוצע כל יום מתים 20 איש כי הם לא קיבלו תרומת איברים בזמן.

כדי להתמודד עם הבעיה הזו, משרד הבריאות האמריקאי (Health and Human Services או בקיצור – HHS), מקדם שתי רפורמות שמיועדות להגדיל את מספר תרומות האיברים.

לתקן את המערכת

הרפורמה הראשונה הוצעה כדי לתקן כשל מערכתי. בארצות הברית פועלים גופים בשם Organ Procurement Organizations (OPO). מדובר בגופים ללא מטרות רווח, קצת דומים למגן דוד אדום אצלנו. יש 58 OPOs והם אחראיים להשיג איברים להשתלה מאנשים שנפטרו ולשנע אותם באופן בטוח לבית חולים שבו יש חולה שממתין לתרומת איבר.

בממשל האמריקאי יש טענות קשות כלפי ה-OPO. למשל, שהם נכשלים בביצוע תפקידם, כי למרות שנפטרים הרבה אנשים עם איברים שאפשר להשתיל – אלפי אמריקאיים נפטרו בהמתנה לאותם איברים. רופאים אמריקאים דיווחו שהם סירבו להשתיל כליות כי הן היו באיכות לא טובה ואף מסוכנת עבור החולה. מחקר משנת 2016 מצא שמדובר על 50% מהכליות. מטורף.

אני לא אכנס כאן לתוכן הספציפי של השינויים, אבל בגדול מדובר על סטנדרטים יותר מחמירים ופיקוח ובקרה אמיתיים על ה-OPO (כיום הם מדווחים על עצמם ואין פיקוח אמיתי). הסטנדרטים החדשים יעשו מהפכה כי נכון היום מתוך 58 OPO שפועלים, רק כ-20 עומדים בהם. היתר יצטרכו להשתפר או שיסגרו.
לפי ההערכות, השינוי הזה יגדיל את היקף ההשתלות מ- 32,000 ל-37,000 בשנה, עד 2026 (עליה של 15%).

לעשות את הדבר הנכון ולא להפסיד

הרפורמה השנייה באה לטפל בבעיה אחרת. אם אתם תורמים למישהו איבר בעודכם בחיים, אתם תצטרכו להיכנס לניתוח וכנראה גם לתקופת התאוששות והחלמה. הבעיה היא שמי שתורם איבר לא רק "מפסיד" איבר, אלא נפגע כלכלית בעוד דרכים. למשל, לפני הניתוח הוא צריך להגיע לבדיקות, להימנע מפעולות מסויימות, להיות בהשגחה רפואית. ואחרי הניתוח הוא כמובן צריך לעבור תהליך של החלמה והתאוששות, וגם בדיקות מעקב תקופתיות.

מבדיקה של הרשויות הפדרליות, העלויות הנלות מרתיעות תורמים פוטנציאליים מלתרום איברים. ולכן הרפורמה המוצעת תאפשר החזר הוצאות בגין הפסד שכר וגם השתתפות במסגרות לילדים. זה לא תשלום עבור האיברים עצמם, אלא מימון של העלויות העקיפות של תרומת האיברים.

מה משותף לפתרונות טובים?

מדובר בשני שינויים מסוגים שונים. אבל יש להם משהו במשותף.

בדרך כלל כשאנחנו נתקלים בבעיה, הנטייה שלנו היא להציע עוד רגולציה. לא רק רגולטורים, גם סתם אנשים. זה בטוח קרה גם לכם. יושבים בבית קפה ומתלוננים על איזו תופעה. ומישהו אומר "צריך להיות חוק נגד זה".
ככה המוח שלנו עובד וככה גם המוח של רגולטורים עובד. הדבר הכי אינטואיטיבי זה לחשוב על עוד כלל. בדרך כלל לאסור משהו.

הרפורמות האלו עושות משהו שונה.

הרפורמה הראשונה לא מטילה עוד הוראות על הציבור. היא מסתכלת פנימה, לתוך מערכת הבריאות. היא מזהה כשל במגנון הציבורי. ה-OPO הם לא בדיוק חלק מהממשלה, אבל זה יותר תיקון של "כשל ממשלה" מאשר תיקון של "כשל שוק". וזה כיוון מרענן כי במקום לנסות לתקן בעיות שנמצאות בחוץ, צריך גם לבדוק את המדיניות ואת המנגנון הציבורי – כי יש בהם לא מעט תקלות ובעיות. אז על ההסתכלות פנימה מגיעה לאמריקאיים מילה טובה.

מאחורי הרפורמה השניה עומד סיפור דומה. יש פה הבנה טובה של הבעיה. הם גילו ששאנשים נרתעים מלתרום איברים, לא בגלל התנגדות עקרונית ולא בגלל הסיכון הרפואי. אלא בגלל העלויות העקיפות (לפני ואחרי הניתוח).
וגם פה – במקום לקבוע מדיניות בומבסטית, לאסור או להכריח – פשוט פותרים את הבעיה בצורה מדוייקת. זה גם אפקטיבי וגם חסכוני במשאבים.

מה שמצא חן בעיני בשתי הרפורמות האלו זה שאין פה ניסיון לגזור סרטים או לקבל כותרות. מדובר בתיקונים מדוייקים, מאוד ממוקדים (אפילו קצת משעממים). אבל אנחנו לא צריכים מדיניות של show off, אלא מדיניות חכמה ומדוייקת שתפתור בעיות.

שקט! מפקחים

הבריטים נחשבים לאחד העמים המנומסים ביותר בעולם. אבל לא בטוח שהתדמית הזו נכונה.

בשנים האחרונות יותר ויותר ערים בבריטניה מפעילות סעיף חוק (PSPOs) כדי לקבוע מגבלות על חופש הביטוי. ליתר דיוק הם קבעו איסור על קללות.

עיריות קובעות איסור להשתמש במרחב הציבורי ב-foul and abusive language, כשהעונש על הפרה עומד על אלף פאונד. מאז 2014 הטרנד הזה התפשט בין די הרבה עיריות שקבעו איסורים כאלו והן גם אוכפות אותם ומטילות קנסות (למרות שלפי הנתונים אין המון אכיפה).

מה שמדהים באיסור הזה הוא שמדובר באיסור מאוד כללי, שלא ברור מה הגבולות שלו. הגרדיאן הבריטי תהה אם מותר לומר את הפנינה הבריטית “bloody hell”. חוק שלא ברור ולא מובן לציבור הוא חוק ממש ממש גרוע.

הנימוס הבריטי בסכנה

כנראה שהבריטים לא רק אוהבים לקלל, אלא גם בעלי חוש הומור. הקומיקאי הבריטי מארק תומס החליט לרדת לשורש העניין. הוא שלח לעירייה רשימה של 425 מילים מסודרות אלפבית וביקש לקבל מהם הבהרה (pre ruling): באילו מילים מותר להשתמש באילו לא. העירייה סירבה להשיב לו. וזה כבר חורג מהדיון העקרוני של חופש הביטוי ואיזה תפקיד המדינה צריכה לשחק. זה כבר ממש חוסר הגינות.

בטור שהוא פרסם, תומס מפתח את הרעיון של רגולציה על קללות. הוא למשל מציע לשכלל את מערך הענישה ולקבוע עונשים מדורגים לפי חומרת הקללות: קללה לא גסה כמו "dum" תחייב בקנס של 30 פני, וככלל שהקללה יותר גסה – כך הקנס יהיה יותר גבוה.
הוא גם מציע לקבוע בחוק הגנות למצבים שבהם מוצדק לקלל, למשל – אם דקרו אותך ומתוך הכאב אתה צועק קללה, תוכל לשלם קנס מופחת. לדעתי תומס הלך רחוק עם הדוגמה של הדקירה. המצב שהכי מצדיק קללה הוא כשהאצבע הקטנה של הרגל מתנגשת בפינה של המיטה.

אבל כל הדיון הזה סביב מדרג הענישה, הגנות והגדרה מדויקת של רשימת הקללות האסורות – רק מחדד עד כמה העיסוק הזה מיותר ואפילו מגוחך. הדבר היפה הוא שתומס ביקש והציע רעיונות מאוד הגיוניים שהיינו מצפים לראות ברגולציה איכותית. אבל כשמיישמים אותם על הנושא הזה, רואים עד כמה זה לא מתאים. וזה בלי לנהל את הדיון הערכי העקרוני לגבי חופש הביטוי שלנו.

בעיני טיעון המחץ הפרקטי נגד רגולציה כזו הוא האכיפה. כדי באמת לפקח, לאכוף ולהעניש על הפרות של הרגולציה הזו צריך מאמץ שיטור אדיר. דמיינו את כמות הפקחים והשוטרים שצריך בשביל לתפוס את כל מי שפולט קללה. תחשבו על פריסת השוטרים במקומות שבהם אנשים מקללים, במקום למקומות שבהם מבוצעות עבירות שבאמת פוגעות במישהו.

תומס מחה נגד הרגולציה של עיריית Salford שביטלה את האיסור בשנת 2019, אבל יש לא מעט ערים נוספות בבריטניה שקבעו ואוכפות חקיקה כזו, למשל Cheshire East ו-Ashford.

המוסר של הפיליפינים

אבל רגולציה על ביטוי היא לא המצאה בריטית. בעיירה פיליפינית בשם בינאלונן נקבע חוק עירוני שאוסר על רכילות.

העונש על עבירה ראשונה הוא 200 פזוס (כ-12$) ושלוש שעות עבודה לתועלת הציבור. העונש על הפרה עבירה חוזרת הוא עד 1,000 פזוס (כ-60$) ושמונה שעות עבודה לתועלת הציבור. נשמע לכם נמוך? השכר הממוצע בפיליפינים הוא 1,000$ בחודש (לפי הנתון הכי מעודכן שמצאתי). השכר החציוני הוא 640$ בחודש. בפרספקטיבה כזאת מדובר בקנס לא קטן בכלל.

גם החוק הזה מגביל את חופש הביטוי וקשה להגדיר איפה האיסור נגמר ואיפה הוא מתחיל. רכילות היא לספר סיפור ששמעתם. ואיסור כל כך גורף ועמום עלול לא רק לפגוע בחופש הביטוי, אלא בתקשורת בסיסית בין אנשים.

אני בספק אם האיסור הזה באמת יאכף לאורך זמן – כי יהיה קשה לאכוף אותו. ואם יאכפו אותו ברצינות הציבור כנראה יתמרד. וזה, אגב, סימן מעולה כדי לזהות רגולציה ממש גרועה.

צריך חיסון לקורונה, ומהר

כולם שואלים מתי נצא מהסגר – ומה יקרה אחר כך. שוב יהיה גל של תחלואה ונחזור לסגר? שואלים מה "אסטרטגיית היציאה".

הקורונה גרמה למשבר כלכלי, אבל בסוף מדובר במחלה. ויש שני דברים מרכזיים שאפשר לעשות כדי לטפל במחלה: למנוע בעזרת חיסונים או לרפא בעזרת תרופות.

ולכן כולנו באמת מחכים שיהיו חיסונים. זו אסטרטגיית היציאה האמיתית.

העניין הוא שייקח זמן עד שיהיו לנו חיסונים. כמה זמן? אל תעצרו את הנשימה.
לפי אנטוני פאוסי, מנהל המרכז הלאומי לאלרגיות ומחלות מדבקות, ההערכה האופטימית היא שייקח עוד שנה – שנה וחצי. וזו ההערכה של האופטימיסטים. פאוסי הסביר שגם אם יש חיסון ובודקים אותו – זה ממש לא אומר שאפשר להתחיל לתת אותו לאנשים ("A vaccine that you make and start testing in a year is not a vaccine that’s deployable"). החיסון (התרכיב) צריך לעבור תהליך מקצועי ורגולטורי ארוך.

התהליך הזה חשוב כי חיסונים הם טיפול מסוכן. אנחנו בעצם מכניסים לגוף שלנו פתוגן מת או מוחלש, כדי שהגוף יכיר אותו ויפתח נוגדנים. אבל חיסון לא בטוח גם עלול לגרום לנו להידבק בפתוגן עצמו – לחלות ואפילו להדביק אחרים. חיסון לא בטוח עלול לגרום להתפרצות המחלה.

הבירוקרטיה של ה-FDA

אני מעריך שכמו הרבה מדינות, משרד הבריאות הישראלי ילך בעקבות ה-FDA האמריקאי. רק שהתהליכים שה-FDA דורש מאוד ארוכים ויקרים (זו מחלה כרונית אצלם).

והבעיה היא שהרף שהרגולציה מציבה מאוד גבוה. למשל, אחת הדרישות היא לבצע ניסויים קליניים בחיסון על אוכלוסייה גדולה. למשל, החיסון הראשון נגד וירוס הרוטה (rotavirus) נבדק על יותר מ-70,000 תינוקות לפני שהוא אושר.
ויש שורת דרישות שחלות לפני, תוך כדי ואחרי שבודקים את החיסון על כל נבדק. וכל דבר כזה לוקח זמן.

הנה דוגמאות לכמה שלבים בתהליך שניתן לשנות כדי לקצר ולהאיץ אותו:

  1. מרגע שמגישים את הבקשה להתחיל את שלב 1 של הניסוי, החברה צריכה להמתין 30 יום להערות של ה-FDA (גם אם אין להם הערות בכלל). אפשר לקצר את התקופה הזו, נניח ל-15 יום.
  2. כיום מקובל שתיקים מקצועיים מוגשים כשכל הנתונים וכל תוצאות הבדיקות מוכנים. ה-FDA יכול לאפשר להגיש את המסמכים בשלבים, במקום להמתין עד שהתיק המלא יהיה מוכן. ככה אפשר יהיה לקבל אישורים או דחיות באופן הדרגתי – מה שיקצר את התהליך בין אם החיסון תקין ובין אם לא.
  3. ה-FDA יכול לפרסם פרוטוקולים של חיסונים שנכשלו. אי אפשר לפרסם מידע על חיסונים שהצליחו – כי זה הנכס של החברה שמפתחת את החיסון. אבל ייתכן שאפשר לפרסם מידע על חיסונים שלא עבדו, כדי לשפר את עקומת הלמידה של כל מי שעובד על חיסון.
  4. התוויה מוגבלת. נניח שחיסון מסוים נמצא בטוח ואפקטיבי בסוג מסוים של מקרים (ילדים, מבוגרים, אנשים עם סוג דם A וכו') – לאשר שימוש לאוכולוסיות שעליהן הוא נמצא תקין ולא לחכות עד שהוא יבדק וימצא בטוח ואפקטיבי עבור כולם. זה לא חייב להיות "הכל או כלום".
  5. להכריז על הכרה ברגולציה זרה. אם מדינה שה-FDA הגדיר כמוכרת תאשר חיסון לקורונה – אותו חיסון יהיה מאושר אוטומטית בארה"ב. אגב, את זה כל המדינות צריכות לעשות, במיוחד מדינות קטנות.

בין מהירות לוודאות

הרעיונות האלו לא מושלמים. הם כרוכים בהגדלת הסיכון ואי הוודאות.
מצד אחד, כמובן שמבחינה מדעית צרה, עדיף לא לתת שום הקלה כדי להבטיח שהחיסון יהיה אפקטיבי ובטוח לשימוש.
מצד שני, מגיפת הקורונה יצרה משבר בריאות וכלכלי. אם יהיה לנו חיסון יותר מהר – נציל חיים במישרין ובעקיפין.

אם רוצים לזרז את תהליך הרישוי של חיסון לנגיף הקורונה, צריך לדעת שזה יבוא במחיר של פחות ודאות ודיוק. בכל רגולציה אנחנו משחקים על האיזון בין ודאות לבין מהירות ויעילות. תמיד צריך לעשות פשרות וויתורים.

באופן טבעי, החיסון הראשון לקורונה יהיה חדשני ולא מוכר. אולי יתבסס על טכנולוגיות חדשות שטרם הוכחו. גם החיסון השני יהיה מאתגר. זה לא קל לאשר כזה חיסון.

ה-FDA הוא רגולטור עם תרבות של שנאת סיכון. הוא לא ממוקד הצלחות או פתרון בעיות, אלא בצמצום ומניעה מוחלטת של סיכונים. כדי להאיץ את התהליך ה-FDA יצטרך להתפשר על וודאות לגבי הבטיחות והאפקטיביות של החיסון. לא בטוח שהם יהיו מוכנים לעשות את זה.
ה-FDA צריך לקבל החלטת מדיניות שחורגת משיקולים רפואיים: כמה סיכון אנחנו מוכנים לקחת כדי לאפשר שימוש בחיסון נגד הקורונה.

גם אם נחזור לשגרה בשבועות הקרובים, כולנו עלולים להידבק (כולל מי שחלה והחלים). עד שיהיו חיסונים.