איך צריכה להיראות הרגולציה על קורקינטים חשמליים מחוץ לתל אביב?

למה אנחנו לא רואים קורקינטים חשמליים שיתופיים מחוץ לתל אביב?

כל הדיון על קורקינטים ואופניים חשמליים מתרכז בתל אביב. אבל גם בערים אחרות, פחות דחוסות וצפופות, צריך פתרונות תחבורה לטווח הבינוני.

חברות לשיתוף קורקינטים חשמליים מעדיפות לפעול בתל אביב ובערים הסמוכות לה, בלב גוש דן. המגמה שסחפה את תל אביב לא ממש מתרחשת בערים אחרות בישראל. והבעיה הזו לא ייחודית לישראל. בארה"ב חברות לשיתוף קורקינטים נוטשות ערים רבות. מדובר על ערים לא קטנות, כמו אטלנטה, סן דייגו, פיניקס, שרלוטסביל וסן אנטוניו. חברת ליים טענה שהיא נאלצה לעזוב את אותן ערים בגלל רגולציה עודפת ולא מתאימה. כתוצאה מכך התושבים של אותן ערים נפגעים. חבר מועצת עיריית סן דייגו צייץ בהסכמה וכתב שהעירייה קבעה רגולציה מוגזמת.

בשנה – שנה וחצי האחרונות ראינו גל של רגולציה חדשה על קורקינטים חשמליים. הוסדרו נושאים רבים: מי רשאי לרכב עליהם, כמה קורקינטים מותר להפעיל, איפה מותר להם לנסוע ואיפה מחנים אותם. אבל מסתבר שמרוב רגולציה, הפעילות של אותן חברות פשוט נפסקת בערים מסוימות.

קורקינטים חשמליים הם פתרון יעיל וחסכוני לנסיעות בטווח בינוני וגם לפתרון בעיית "המייל האחרון". העובדה שאנשים רבים משתמשים בהם מוכיחה שהם מספקים ערך ועונים על צורך אמיתי. כשהרגולציה הורגת פעילות מסוימת (במקום להסדיר אותה), זה ציון נכשל לאותה רגולציה.

המגבלות של ערים קטנות יותר

הרגולטורים והרשויות של ערים פחות מרכזיות יכולים לשפר את הסיכויים שאצלם יפעלו חברות שיתוף קורקינטים. הם פשוט צריכים לזכור שהן לא צפופות כמו ערים גדולות. שרלוטסביל היא לא ניו יורק וסן אנטוניו היא לא סן פרנסיסקו. לשם ההשוואה של הצפיפות – בשיקגו יש 11,960 אנשים לכל מייל רבוע, בעוד שבסן דיאגו יש 4,003 אנשים לכל מייל רבוע (וסן דיאגו יחסית גדולה, יש ערים הרבה יותר קטנות). כשהצפיפות היא שליש – יש פחות אנשים ופחות נסיעות (וכנראה שהמרחקים יותר גדולים, מה שהופך את הקורקינט החשמלי לפחות מתאים). ולכן יש פחות משתמשים בקורקינטים החשמליים בערים קטנות ובפרברים.

זה אומר שלחברות יותר קשה כלכלית ולוגיסטית לפעול בערים לא צפופות. ההוצאות שלהן גדולות יותר וההכנסות קטנות יותר, בהשוואה לעיר גדולה וצפופה. החברות לא יכולות לשרוד תחת אותה רגולציה שנקבעה בעיר גדולה וצפופה.

עכשיו תוסיפו לזה רגולציה שגם מוסיפה עלויות וגם פוגעת בשירות. למשל, רגולציה שמחייבת את המשתמשים להחנות את הקורקינטים רק באזורי חנייה שהעירייה קובעת. הרגולציה הזו פוגעת בשירות: עבור המשתמש שמסיים רכיבה – הוא לא יכול לעצור סמוך ליעד שלו, אלא צריך לחפש חניה. והמשתמש שרוצה להתחיל נסיעה יכול לעשות את זה רק מהחניה שאושרה על ידי העירייה (הוא צריך ללכת לשם ברגל). זה פוגע בזמינות ובנגישות של הקורקינטים. בעיר צפופה כמו תל אביב או סן פרנסיסיקו זה מעצבן אבל לא נורא. בעיר לא צפופה, כמו אשדוד, נתניה או סן אנטוניו – זה ממש פוגע באיכות השירות כי התוצאה היא שהקורקינט יהיה רחוק מהמשתמש.

אותה רגולציה גם מקשה על החברה בפעילויות תחזוקה. תחשבו על הזמן שלוקח לאסוף 5 קורקינטים. בתל אביב, ייקח לכם מעט זמן לאסוף 5 קורקינטים לצורך טיפול טכני או בשביל להטעין אותם. אבל בעיר פרוסה שאינה דחוסה (כמו אשדוד או ראשון לציון) ייקח לכם יותר זמן ויותר מרחק נסיעה.

צריך לקבוע רגולציה שמותאמת לעיריות קטנות יותר

לכן, אם עיריות רוצות לאפשר ולעודד פעילות של חברות שיתוף קורקינטים בתחומן – הן צריכות להתאים את הרגולציה, ולא להעתיק אותה מערים גדולות וצפופות. למשל, לאפשר לרוכבים להחנות את הקורקינטים סמוך ליעד שלהם, בלי המגבלות המחמירות שנקבעו בעירים צפופות כמו תל אביב (שגם מתמודדות עם בעיות שלא קיימות בערים קטנות יותר).

אגב, אני חושב שהמגבלות שערים כמו תל אביב קבעו על החניה של קורקינטים מחמיצות את העיקר. במקום לקבוע רשימה שחורה שתקבע איך אסור להחנות (לא לחסום את הדרך), הן השתמשו ברשימה לבנה שקובעת איפה מותר לחנות (רק במקומות שהעירייה סימנה). זה צמצם משמעותית את הגמישות של המשתמשים.

ההבחנה הזו קריטית עבור ערים קטנות ולא צפופות, בגלל המרחקים והכדאיות הכלכלית המוגבלת.

עוד דבר, שאמור להיות מובן מאליו – לא לייקר בכוח את הפעילות של החברות. בעיר ראלי (בירת קרולינה הצפונית) העירייה החליטה להכפיל את האגרה שמוטלת על כל קורקינט שיתופי מ-150$ ל-300$ לכלי. זה הבריח את החברות. ראינו שהפעילות של החברות בערים האלו לא כלכלית, אז הדבר הכי בסיסי שהערים האלו צריכות לעשות זה לא להפוך בכוח את הפעילות להפסדית.

יכול להיות שעירייה לא צפופה אפילו תבחר לתת לחברת שיתוף הקורקינטים סובסידיה, אבל זה עוד רחוק. בשלב הראשון צריך להימנע מרגולציה אגרסיבית ויקרה שתחסל את הפעילות של החברות בערים הפחות גדולות.

הכדור נמצא בידיים של אותן עיריות. הן יכולות להעתיק באופן עיוור את הרגולציה של הערים הגדולות (שהיא לא תמיד מושלמת), או שהן יקבעו רגולציה שמותאמת לצרכים ולאילוצים של עצמן. רגולציה טובה היא לא שיווניות באופן עיוור, אלא מותאמת לשוני בין מצבים שונים.

היופי במקרה הזה הוא שיש פה קארמה. כל עירייה קובעת לעצמה את הרגולציה והיא תחליט האם לפגוע בתושבים שלה או לא.

מה אפשר לעשות כדי לצמצם אלימות משטרתית?

לאחרונה יש מתח סביב הפעלת כוח ואלימות על-ידי שוטרים. זה קורה בישראל וזה קורה בעוד מדינות. כמובן שפרשת ג'ורג' פלויד בארה"ב היא נקודת קיצון.

אם רוצים להבין את הבעיה ולפתור אותה, בואו ננסה להבין מה זה אומר להיות שוטר – מה דרישות הכניסה לתפקיד הרגיש והמאתגר הזה ואיך מנהלים כוח משטרתי. נסתכל על ארה"ב כי שם הבעיה חמורה מאוד ולאחרונה יש שם כמה ניסיונות מעניינים לתקן את הליקויים.

בואו נסתכל על שוטרים כמו אנשים שעוסקים במקצועות אחרים. תחשבו על רופאים, רואי חשבון ובעלים של מסעדה. על כולם חלים חוקים מסוימים. רק שמשהו לא עובד מספיק טוב עם הרגולציה של השוטרים.

מה הסטנדרט כדי להיות שוטר?

יש שתי שאלות רגולטוריות חשובות להבטחת הסטנדרט הנדרש משוטרים: מה הדרישות כדי להפוך לשוטר ומה הקו האדום שמביא להדחה של שוטר.

באופן כללי למרות שלשוטרים יש אחריות וסמכויות רבות, יש מקצועות פחות רגישים שדורשים יותר הכשרה. בארה"ב, בישראל ובעוד מדינות בעולם יש דרישה לקבל רישיון כתנאי לעסוק במקצועות שונים – זה יכול להיות ייעוץ השקעות, ריפוי בעיסוק או שמאות.

למשל, בקליפורניה צריך לעבור 1,600 שעות הכשרה ומבחן הסכמה כדי לעבוד כקוסמטיקאית, אבל רק 664 שעות כדי להיות שוטר. בפלורידה מעצב פנים חייב לעבור הכשרה של 1,760 שעות כדי לקבל רישיון ממשלתי, ושוטר חייב הכשרה של 770 שעות. זה קצת מוזר בהתחשב במורכבות התפקיד של שוטרים, הכוח שמוענק להם וסוג ההחלטות שהם צריכים לקבל בתנאי לחץ. כמובן שזה לא נגמר במספר שעות ההכשרה, ויש חשיבות גם לתוכן של ההכשרה ולמנגנון הסינון.

מאוד פופולארי לדרוש מאנשים פרטיים לקבל רישיון לפני שהם עוסקים במקצוע או פותחים עסקים, אבל שכחנו לשאול מה לגבי ה"רישיון" להיות שוטר.

הדחה ותביעה

החצי השני הוא הדחה של שוטרים, כי כמו בכל פעילות, את רוב הבעיות אי אפשר לזהות מראש. בארה"ב קשה מאוד להדיח שוטרים, גם אם הם פעלו באופן לא ראוי. יש מדינות בארה"ב שבכלל לא מאפשרות להדיח שוטרים, אבל גם במדינות שכן מאפשרות להדיח שוטרים זה מאוד נדיר. למה? פרופסור רוג'ר גולדמן הסביר ש"אם ניתן להדיח שוטר רק בגין הרשעה בעבירה חמורה, אז לא ידיחו כל כך הרבה שוטרים."

שימו לב לפער בין שוטרים לבעלי מקצועות אחרים. כדי לשלול רישיון מקצועי (נניח לחשמלאי או לעורך דין) לא צריך להמתין להרשעה בעבירה פלילית חמורה. וגם רישיון עסק (נניח מסעדה או קיוסק) אפשר לשלול על הפרת הכללים, בלי הרשעה פלילית. תשאלו כל בעל מסעדה – אם העסק לא עומד בדרישות – ישללו לו את הרישיון. לא צריך לחכות לפסק דין פלילי.

טוב, אז קשה להדיח שוטרים, אבל הרבה פעמים אומרים שאם אפשר לתבוע מישהו על נזק זה תחליף לרגולציה – כי אפשר להרתיע אותו וגם לקבל פיצוי על הנזק. רק שזה לא ממש קיים אצל שוטרים. בארה"ב שוטרים נהנים מחסינות מפני תביעות בגין עבירות אפילו אם הם ביצעו עבירה שפגעה בזכויות הקבועות בחוקת ארה"ב. כדי לתבוע שוטר צריך להוכיח שהשוטר פגע בכוונה בזכויות של אזרח. ואם זה לא מספיק – כל שוטר זכאי למימון מלא של הוצאות ההליך המשפטי.

כמה כוח מותר לשוטרים להפעיל?

בפוסט קודם ראינו שבארה"ב החוק מאוד לא ברור לגבי מה מותר ואסור לשוטר לעשות מבחינת הפעלת כוח ואלימות. זה כמובן מעצים את הבעיה כי גם בזמן אמת וגם בבית משפט – אין גבולות ברורים. שתי הצעות חוק בארה"ב מנסות להתמודד עם הבעיה הזו – אחת של הדמוקרטים ואחת של הרפובליקנים. הנה כמה נקודות מרכזיות מתוך הצעות החוק:

1. הארכת ההכשרה של שוטרים.

2. תמריצים כלכליים לשוטרים שיסתובבו עם מצלמות גוף (שמצלמות מה שהשוטר רואה).

3. אחיזת חנק של אזרחים. בהצעה הדמוקרטית נקבע איסור מוחלט על אחיזת חנק. לפי ההצעה הרפובליקנית יהיה מותר להשתמש באחיזת חנק רק כדי לנטרל אדם אבל אסור יהיה להביא למותו של אדם. עצם העיסוק בנושא הזה מלמד שהיום אין איסור לשוטר לחנוק אזרח למוות.

4. הדמוקרטים מציעים לבטל את החסינות של שוטרים מתביעות במקרים בהם השוטרים פגעו בזכויות אדם ביודעין או בהתעלמות מהן.
הרפובליקנים מדברים באופן כללי על שינוי שיטת החסינות (בחקיקה עתידית), אבל הם רוצים לתמרץ את תחנות המשטרה לבצע יותר הדרכות והכשרות לשוטרים להימנע מהסלמה ואלימות מיותרת.

5. פרופייליג (profiling) גזעני. אחת הטענות נגד המשטרה היא שהשוטרים מתמקדים באזרחים אפרו-אפרקיאיים באופן מפלה. לפי ההצעה הדמוקרטית, תחנות משטרה שלא יאסרו במפורש על ביצוע פרופיילינג גזעני – לא יקבלו תקציבים פדרליים. הרפובליקנים לא מתייחסים לנושא.

שתי הצעות החוק עוסקות בקביעת כללים, כאשר ההצעה של הדמוקרטים הרבה יותר דיכוטומית –מותר או אסור. כנראה שצריך לתקן את הכללים וזה טוב שהכללים יהיו ברורים. אבל נראה שזה לא מספיק. כללים כאלו קובעים מי שומר חוק ומי עבריין, אבל הם לא בהכרח גורמים לאנשים לציית לחוק. כללים וחוקים לא משנים את התנהגות באופן אוטומטי. לצד הכללים, צריך גם מנגנון שיגרום למערכת העצומה הזו לשנות את התרבות ואת ההתנהגות שלה בפועל.

מודל הפיקוח העצמאי של הנשיא טראמפ

לעומת הצעות החוק (שמתפרסות על פני מאות עמודים), הנשיא טראמפ פרסם צו נשיאותי קצר (ארבעה עמודים) שמייצר מנגנון פיקוח מקורי.

הצו מתייחס לאיסוף נתונים והרחבת ההכשרה של השוטרים וגם לתקציב כדי לייצר יותר שקיפות ולפרסם יותר מידע לציבור.

אבל העיקר בצו הוא מנגנון פיקוח ובקרה חיצוני, שהמטרה שלו לשנות את הנורמות בתחנות המשטרה דרך שרשרת הפיקוד הפנימית. הצו מורה להקים ולהסמיך גופים עצמאיים חוץ ממשלתיים, שיבקרו ויעריכו את תחנות המשטרה. אותם גופים יבחנו את ההכשרות, את המדיניות בתחנות המשטרה, את שיטות הניהול ואת האכיפה הפנימית שהקצינים מבצעים מול השוטרים – לגבי בטיחות, מתן שירות לציבור ושקיפות.

טראמפ הורה שהתובע הכללי יקבע את הקריטריונים שלפיהם הגופים העצמאיים יבחנו את תחנות המשטרה. הוא גם קובע בצו תכנים מחייבים להדרכות למשל – איסור שימוש באחיזת חנק. רק תחנות משטרה שישתפו פעולה עם גופי בקרה חיצונים כאלו (שיפרסמו את הדוחות שלהם לציבור) יהיו זכאיות למענקים מהממשל הפדרלי. זאת אומרת, ישתלם לתחנות משטרה להיכנס תחת זכוכית המגדלת של גופי בקרה חיצוניים ועצמאיים.

הגופים האלו מזכירים סוכוניות דירוג אשראי, שהן גופים פרטיים שבודקות מה סיכוי שחברות מסחריות ושממשלות יחזירו הלוואות שהן לקחו. מעניין לראות אם גופי הבקרה על תחנות משטרה יתפתחו לכיוון דומה.

הפתרון של טראמפ סוגר את המעגל. ויחד עם אחת מהצעות החוק (שנקווה שתעבור) הוא יכול לשנות את האופן שבו השוטרים בארה"ב פועלים.

צריך גם וגם

הצעות החוק והמודל של טראמפ נותנים קריאת כיוון לצעדים שצריך לנקוט כדי לטפל באלימות המשטרתית. התמודדות עם תופעה כזו מצריכה פתרון מקיף.

צריך גם דרישות סף לכניסה למקצוע; וגם פיקוח ניהולי ויכולת להדיח שוטרים מכהנים.
צריך גם כללים ברורים של מותר ואסור; וגם שהמערכת תדע להכשיר, לדרוש וליישם אותם.
צריך גם מקלות (לדרוש פיקוח, שקיפות והכשרה אינטנסיבית); וגם גזרים (תמריצים ומשאבים שיאפשרו את התכניות החדשות).

קל להסתכל רק על צד של המשוואה ולהציג הצעות פופוליסטיות שלא יפתרו את הבעיה. כשהבעיה מורכבת ועמוקה צריך פתרון כולל.

ואם אתם מחפשים רשימה (לא מלאה) של צעדים שצריכים להיות בתכנית לצמצום אלימות משטרתית, אז הנה:

1. להבחין בין משימות שמירת סדר לבין משימות של טיפול בעבריינות ואלימות חמורה. חלק ניכר מהפעילות של המשטרה מתבצעת מול אזרחים נורמטיביים לשם שמירת סדר. הבחנה כזו צריכה להיות בתכניות הכשרה, בפקודות ואולי אפילו בהפרדה מבנית.

2. מקצועיות. להיות שוטר טוב זה מקצוע. צריך להשקיע בזה, לטפח ולקדם את הטובים, לקבוע קריטריונים מדידים ולנהל את המערכת לפיהם.

3. כללים ופיקוח. קביעת כללים מאוד ברורים – לשימוש בכוח, לפתיחה באש, לביצוע חיפושים ועוד. להפעיל פיקוח פנימי וחיצוני עם סנקציות על הפרה של הכללים.

4. הכשרה והשקעה בהון האנושי. אי אפשר לצפות מאנשים לעשות משהו אם הם לא יודעים איך לעשות אותו. הכשרה היא לא רק בכניסה לארגון, אלא בשגרה. רענון של נהלים וגם רכישת מיומנויות חדשות. השקעה באנשים היא תנאי בסיסי למקצועיות וגם ליישום של הכללים.

5. תמריצים. צריך להיות כדאי לעשות את הדבר הנכון. צריך לתגמל את השוטרים והמפקדים על עמידה ביעדים ועל ציות לכללים, וההיפך. תשומת הלב הניהולית נמשכת בדרך כלל לטיפול במי שלא בסדר. מערכת טובה מקפידה לתת חיזוקים חיוביים ותמריצים (לא בהכרח חומריים).

___

הפוסט נכתב יחד עם גל וינרבה

סינגפור והקורונה – מדיניות 360 מעלות

לסינגפור יש סיפור מעניין עם הקורונה.
אם דרום קוריאה הגיעה מוכנה לקורונה בזכות מגיפה ה-MERS, אז סינגפור עשתה את שיעורי הבית שלה בהתפרצות של מגיפת ה-SARS בשנת 2003. והם הגיעו מוכנים עם תכנית לניהול משברים בריאותיים.

סינגפור השתלטה באופן יפה על המחלה. הם הצליחו לקבע את מספר המתים על 27 איש בלבד (הגרף הצהוב). זה מרשים במיוחד לאור העובדה שבסוף אפריל הייתה התפרצות קשה (מעל עשרת אלפים נדבקים) בקרב עובדים זרים שגרים במעונות צפופים שהגדילה את מספר החולים הפעילים (הגרף הכחול). שני הגרפים הבאים נלקחו מהאתר worldmeter ב-22.7.2020.

מעניין להשוות את סינגפור לישראל. בסינגפור יש אוכלוסיה של כ-5 מיליון (חצי מישראל באופן גס). ולמרות זאת המצב אצלנו נראה שונה בתכלית. בסינגפור יש היום כ-5,000 חולים ו-27 נפטרים, בישראל יש כ-31,000 חולים ו-425 נפטרים. מה שעוד בולט זה שבסינגפור אין גל שני. גם שני הגרפים הבאים לקוחים מ-worldmeter והם מציגים את מספר המתים ואת מספר החולים הפעילים בישראל.

 

סינגפור פעלה בשני מישורים:
1. קבעה רגולציה נוקשה כדי להתמודד עם המחלה.
2. קבעה רגולציה ומדיניות כדי להתמודד עם הבעיות שיצרה הרגולציה הבריאותית.

סינגפור הטילה רגולציה בריאותית מאוד מחמירה שכללה סגירת עסקים, הגבלות תנועה של אזרחים, הגבלות כניסה למדינה, חובות בידוד ועוד. אלו הוראות שאנחנו מכירים ולכן שווה להתמקד במערך האפדימיולוגי שהם הפעילו.

שבירת שרשרת ההדבקה

חלק מרכזי מהפרוטוקול של סינגפור הוא שבירת שרשרת ההדבקה. השיטה שלהם מורכבת מכמה שלבים:

1. תחקיר אפדימיולוגי מיידי.
ברגע שאדם מאובחן בקורונה, הוא עובר תחקור על-ידי צוות רפואי. זה יכול להיות צוות חירום באמבולנס או בבית חולים (יש שפע של גורמים שמוסמכים לבצע חקירה אפדימיולוגית באופן מיידי). התחקיר מועבר למשרד הבריאות.

2. תחקיר משלים.
משרד הבריאות של סינגפור בוחן את התחקיר ומשלים אותו בתוך 24 שעות מרגע האיבחון בקורונה. שלב זה כולל גם יצירת קשר עם כל מי שהיה במגע או בסביבה של החולה. הם גם יוצרים קשר עם מוסדות וחברות שזוהו בתחקיר – למשל חברות תחבורה ציבורית, או מסעדה שבה החולה היה. הם ממשיכים לעבות את התחקיר ובמקביל מיידעים את כל מי שצריך לדעת על כך שזוהה חולה מאומת. משרד הבריאות פועל בשיתוף המשטרה כדי לאסוף, לנתח ולהצליב מידע.

3. טכנולוגיה.
כל המידע נשמר ומנוהל דיגיטלית – מה שמאפשר לבצע ניתוחים ולשתף מידע בין גופים ממשלתיים. בנוסף, הציבור התבקש להתקין על המכשירים הסלולריים אפליקציה וולונטרית שאוספת מידע על מיקום (GPS) וקרבה של טלפונים אחרים באמצעות bluetooth. המידע נשמר מקומית על המכשיר והאדם יכול להסכים להעביר אותו – כשהוא מאובחן כחולה קורונה.

4. בידוד.
משרד הבריאות יוצר מיידית קשר עם כל מי שהיה במגע עם החולה. אם יש להם תסמינים של קורונה (כמו חום או שיעול) – מיידי מאשפזים אותם בבידוד ומבצעים עבורם בדיקת קורונה. אם אין להם תסמינים – הם מוכנסים לבידוד ללא אישפוז. כל אדם שנדרש להיכנס לבידוד מקבל אפשרות להעביר את הבידוד במתקן ממשלתי (כמו מלונות הקורונה בישראל). צוותי אבטחה מוודאים שמי שנמצא בבידוד לא יוצא מהחדר ושאף אחד לא נכנס.

5. איתור אנשים שהיו במגע.
אם לא מצליחים לאתר מישהו שהיה במגע עם חולה קורונה, או שמהתחקיר האפדימילוגי לא מצליחים לזהות מי הוא – משרד הבריאות פונה למשטרה שתסייע בחקירה ובאיתור אותו אדם. חוקרי משטרה פועלים ממש כמו שמפענחים פשע – אוספים ראיות, בודקים צילומים ועוד – כדי לאתר חולים פוטנציאלים שאפילו לא יודעים שהם אולי נדבקו. הכל מבוצע מאוד מהר כי הם מבינים שיש סיכוי שאותו אדם מסתובב ומדביק עוד אנשים.

המערך האפידמיולוגי החזק הזה אפשר להם למקד ולצמצם את המגבלות והפגיעה בציבור.

כתבתי כאן הרבה על רגולציה שנקבעה כמענה למגיפת הקורונה וכולנו גם שמענו וחווינו כזו רגולציה. הסיפור של סינגפור יפה כי הם לא הסתפקו ברגולציה שתבלום את הסיכון הבריאותי, אלא ביצעו גם צעדים שיבלמו את הנזק שהרגולציה יצרה.

להתמודד עם המשבר הכלכלי

לכולם היום ברור שהקורונה גורמת נזקים, אבל הם מוגבלים. רוב הציבור יכול להמשיך לעבוד ולחיות את חייו. המגבלות שנדרשו כדי לבלום את המגיפה יצרו משבר כלכלי חמור. כמו בארץ ובעוד מדינות – המגבלות האלו סגרו עסקים, יצרו אבטלה ומנעו פעילות חברתית וכלכלית.

לכן, בסינגפור יצרו מעטפת מדיניות שלמה כדי לחיות עם הרגולציה החדשה ועם הקשיים שהיא מציירת. ב-7 לאפריל הפרלמנט של סינגפור העביר חוק זמני להתמודדות עם משבר הקורונה (לחוק נקבעו סעיפי שקיעה כדי לוודא שהוא לא יחול לאחר המשבר). מדובר בחוק רוחבי ומקיף שמטפל בהרבה מאוד בעיות וסוגיות. למשל-

1. הגנה מפני הפרות חוזים.
בתחום החוזים יש מונח שנקרא "סיכול חוזה" – כשביצוע החוזה הופך בלתי אפשרי או בלתי מעשי (כתבתי על זה כאן). בתקופת הקורונה זו בעיה אמיתית כי לפעמים המגבלות מנעו במפורש ביצוע של חוזים (למשל, אין טיסות אז אין הובלה אווירית), ולפעמים המשבר הכלכלי מנע בעקיפין ביצוע חוזים.
בסינגפור קבעו הגנה מפני תביעות על הפרת חוזים שאי אפשר לקיים בגלל הקורונה. ההגנה הזו זמנית והיא נועדה למנוע מהציבור להיגרר לגל של תביעות על הפרות חוזה.

2. פשיטת רגל.
המשבר הכלכלי עלול להוביל אנשים ועסקים לפשיטת רגל. לכן נקבעו הקלות זמניות כדי למנוע מצב של חדלות פירעון ופשיטת רגל. למשל, הם האריכו את פרק הזמן שבו אי תשלום חוב הופך לפשיטת רגל. פה המטרה היא להימנע מנזקים בלתי הפיכים.

המטרה של שני הצעדים האלו (חוזים ופשיטות רגל) היא להקפיא מצב ולא לתת לשיתוק הכלכלי שהרגולציה יצרה לגרום נזק קבוע.

3. במקום פגישה פנים אל פנים.
בהרבה חוקים יש חובה להתייצב פיזית פנים אל פנים. למשל, דיון בבית משפט הוא כזה, וגם חלק מהרגולציה דורשת נוכחות פיזית. לכן נקבעו חלופות שיגברו על החקיקה הרגילה, כמו video conference, הצבעה מרחוק ולשלוח נציג שימלא את מקומי בדיון או בהצבעה. הם קבעו הרבה מאוד חלופות מותרות וגם הסמיכו את הממשלה לאשר עוד.

4. תמיכה כספית, אבל עם אחריות.
סינגפור העבירה עדכון לתקציב שלה, והוא כלל מספר תכניות סיוע.
אחת מתכניות הדגל היא הלוואות בערבות מדינה (המדינה לוקחת על עצמה 90% מהסיכון), שצריך להחזיר בתוך 5 שנים לכל היותר.
חבילות הסיוע גם מיועדות לעזור לעסקים לפעול בתקופת הקורונה – למשל יש "בונוס" לעסק שיאמץ מערכת תשלומים דיגיטלית. יש גם תכנית מענקים שלמה לקידום פרודוקטיביות באמצעות מימון הטמעה של טכנולוגיות לייעול תהליכים.
התכניות האלו לא מפזרות כסף ככה סתם, אלא תומכות בציבור בצורה חכמה. הן משאירות את האזרחים והעסקים בשליטה ועם אחראיות לקבלת החלטות (ולהחזר הלוואות), כשהמדינה מסייעת.

למנוע משבר דמוקרטי

המגבלות הבריאותיות המחמירות משפיעות גם על היבטים אזרחיים. למשל, איך מכנסים את הפרלמנט כשיש איסור על התקהלות וכשלא רוצים שחברי הפרלמנט ידבקו ויחלו?

בדיוק בשביל זה סינגפור תיקנה את סעיף 64 לחוקה שלה. התיקון הזה מאפשר לפרלמנט להתכנס גם במיקום אחר (נניח בבניין עם חדרים מרווחים יותר או להתפצל למספר אתרים), אם הפרלמנט סבור שיש סיכון בהתכנסות. הסעיף בעצם מאפשר לפרלמנט להמשיך לתפקד באופן מותאם לאירוע.
שימו לב שהסמכות לקבל כזו החלטה היא של הפרלמנט ושהחלטה כזו יכולה להיות בתוקף למשך שישה חודשים בלבד (ואז צריך להצביע שוב אם רוצים לחדש אותה).
אגב, בישראל החוק קובע שמקום מושבה של הכנסת הוא ירושלים (לא ספציפית במשכן הכנסת) ושיו"ר הכנסת רשאי לכנס את הכנסת במקום אחר.

הפרלמנט של סינגפור לא שכח לייצר פתרונות גם לחגיגה של הדמוקרטיה – הבחירות. חוק מיוחד שעבר נועד לאפשר לאזרחים שנמצאים בבידוד להצביע, קבע הסדרים לפעילות ועדת הקלפי וספירות הקולות ואפילו מאפשר למועמד שנבחר לבצע את ההשבעה לתפקיד מרחוק אם הוא חולה בקורונה.

.

סינגפור התמודדה טוב עם הקורונה בזכות רגולציה ומערך אפידמיולוגי חזק. אבל בחרתי לדבר דווקא על המעטפת שהם יצרו כדי לרכך את הפגיעה בחברה ובכלכלה.

הם הבינו די מהר שנדרשת מסגרת חדשה להמון תחומים – צריך לאפשר טכנולוגיה, למנוע קריסה של עסקים ולשמור על סדרי המשטר. כל הפתרונות האלו נקבעו לתקופה קצובה, כדי לאפשר בחינה שלהם בעוד כמה חודשים.

סינגפור היא דוגמה למדינה שהתאמצה לתת מענה מקיף לכל ההיבטים של המשבר באמצעות תכנית הרמונית שמתאמת בין הפן הבריאותי, המשפטי והכלכלי. ממש חשיבה של 360 מעלות. זה אתגר גדול ולכן חשוב ללמוד מהניסיון שלהם.

להגן על הציבור מפני מוזיקה

כמו שראינו בעבר, רגולציה היא מקצוע של ניהול סיכונים. אנחנו קובעים אותה היכן שיש תופעה שיוצרת סיכון משמעותי לציבור. אפשר להתווכח איפה בדיוק הגבול עובר, אבל העיקרון עצמו מוסכם.

בפועל מחוקקים ורגולטורים פועלים אחרת. קחו למשל את החקיקה שמקודמת בתקופה האחרונה במדינת ניו המפשיר בארה"ב. הצעת חוק מבקשת לחייב רישיון ממשלתי כדי לעסוק בטיפול באמצעות מוזיקה (music therapists).

כשמטילים רגולציה של רישיון עיסוק בעצם קובעים שאסור לעסוק בתחום בלי אישור מראש שניתן על-ידי המדינה. חובה לקבל אישור מראש היא רגולציה מאוד אגרסיבית שעלולה לייצר יותר נזק מתועלת.  מוצדק לדרוש רישיון לעסוק בתחום מסוים כאשר מתקיימים שלושה תנאים מצטברים: (1) מדובר בפעילות שיוצרת סיכון משמעותי לזולת; (2) הגורם המסוכן לא יפעל באופן זהיר, אלא אם הממשלה לא תכריח אותו באמצעות רגולציה; (3) אפשר לבדוק מראש אם העוסק בתחום מסוכן או לא, ולסנן את המסוכנים.

האם תרפיה באמצעות מוזיקה מצדיקה רגולציה כזאת? לדעתי לא. אין פה סיכון משמעותי (וגם אם יש, לא ברור למה חייבים התערבות ממשלתית) וגם לא ברור מה אפשר לבדוק מראש. ניו המפשיר היא לא המדינה היחידה שהחליטה לטפל בפעילות המסוכנת הזו באמצעות רגולציה ממשלתית – בניו יורק, ויסקונסין, קליפורניה, ג'ורג'יה ועוד מדינות דורשים רישיון כדי להיות תרפיסט במוזיקה.

אבל זה לא מקרה יוצא דופן. ממשלות קובעות מגבלות על עיסוק במקצועות רבים, גם אם הם לא מסוכנים. כתבתי בעבר על כך שבארה"ב צריך רישיון כדי לעבוד כחופף שיער במספרה. לא כספר עם מספריים חדים, אלא כדי לחפוף שיער (בדיוק כמו שאתם חופפים לעצמכם את השיער בבית ללא רישיון, רחמנא ליצלן).

מאיפה מגיעה הדרישה לרישיון של מקצועות לא מסוכנים?

בדרך כלל יש אמונה שהממשלה היא הגורם הכי טוב כדי להגן על הציבור. במקרה הזה "להגן על הציבור" זה לקבוע קריטריונים מקצועיים כולל על איכות, לבדוק האם בעלי המקצוע בתחום מספיק טובים ולפעול כדי להוציא מהשוק את אלו שלא מספיק טובים. אבל מי זו "הממשלה"? איך היא מבינה בתחומים מקצועיים כמו הנדסת חשמל, עריכת דין, פסיכיאטריה, הדברה ותרפיה במוזיקה?

היא לא. ולכן היא יכולה לעשות אחד משלושה דברים:
(1) לקבוע ולאכוף הוראות בתחום שהיא לא מבינה – שזה רע מאוד;
(2) להקים גוף ממשלתי מקצועי ולגייס אליו מהנדסים, עורכי דין וכו' – זה כרוך בהוצאה תקציבית בעיקר בשביל תקנים לאותם עובדים;
(3) להסתמך על גוף מקצועי שאינו ממשלתי. למשל בארה"ב יש איגוד הרופאים (ה-AMA) שקובע מי יכול להיות רופא ואיך. בישראל יש לנו את לשכת עורכי הדין.

בין אם הממשלה מקימה רגולטור חדש ובין אם היא מעניקה סמכויות לאיגוד מקצועי חוץ ממשלתי – זה יוצר סידור ממש טוב עבור אותם אנשי מקצוע. ובנוסף, יש את אלו שיקבלו תפקיד, מעמד, כוח ולפעמים הם מרוויחים גם משרה ממשלתית.

ובמקרה של תרפיה באמצעות מוזיקה – מי שיזם ומקדם את הצעת החוק הם לא משפחות של נפגעי תרפיסטים של מוזיקה. היוזמים של הצעת החוק הם שלושה תרפיסטים בעצמם, שבמקרה עומדים בדרישות של הצעת החוק שהם כתבו.

עלויות ונזקים

רגולציה מתאפיינת בכפייה – זה היתרון וזה גם החיסרון שלה. הצעת החוק קובעת שכדי לקבל רישיון צריך השכלה אקדמית בתחום, לעבור 1,200 שעות הכשרה בתחום ועוד שורה של דרישות. הנפגעים המידיים שלה יהיו אנשים שעוסקים כיום בתחום אבל לא עומדים בדרישות – והם יאבדו את העבודה שלהם. מעבר לזה, רגולציה על מקצוע חוסמת ומגבילה כניסה של אנשים חדשים לתחום (שהם המתחרים של העוסקים הקיימים) ולכן היא מקטינה תחרות ופוגעת בצרכנים. ויש קבוצה שלישית שיכולה להיפגע ברגולציה כזו – אזרחים מקבוצות מיעוט שלא דוברים אנגלית שוטפת. הם יכולים להיות תרפיסטים מעולים, אבל יתקשו לעמוד בדרישות ובתהליכים הבירוקרטיים כדי לקבל רישיון.

וזה לא קורה רק בתחום של מוזיקה. בארה"ב יש 32 מדינות שמחייבות רישיון עיסוק כדי לעסוק בקליעת צמות. תהליך הרישוי וההסכמה כרוך בעד 2,000 שעות הכשרה ועלות כספית של 20,000$ (תלוי במדינה). קליעת צמות היא מקצוע מסוכן בדיוק כמו מוזיקה, מבחינת מספר הקורבנות שהם יוצרים (אפס).

יש אלטרנטיבות

אבל אם הרגולציה הזו פותרת בעיה אמיתית ומצילה אנשים מפגיעה מסוכנת, היא שווה את זה. הבעיה שזה לא ככה במקרה של עיסוק בתרפיה באמצעות מוזיקה. יכול להיות שמי שעוסק בתרפיה מוזיקלית לא יספק שירות איכותי לצרכן ששילם לו, אבל היכולת לגרום לנזק ולפגיעה ממשיים די מוגבלת (מעבר לנזק שכל אדם יכול לגרום לזולת בלי קשר לעיסוק המקצועי שלו).

אם בכל זאת חשוב לנו לטפל בסיכונים המינימליים האלו, יש פתרונות ביניים הרבה יותר אלגנטיים ופחות דורסניים מרגולציה של רישיון מקצועי. הנה אלטרנטיבה אחת לדוגמה.
לקבוע רגולציה של "תעודה ממשלתית". כל אחד רשאי לעסוק בתחום, אבל אם אתם רוצים לקרוא לעצמכם "מטפלים מוסמכים באמצעות מוזיקה", אתם צריכים לעבור הכשרה ובחינה שהממשלה קבעה. הרגולציה היא רק על התואר והיא לא מגבילה עיסוק. רגולציה כזו מאפשרת לצרכן לדעת מי עבר מסלול ממשלתי מוגדר, אבל הוא יכול לקבל שירות גם ממי שלא.

 

נראה שאין פה סיכון שמצריך רגולציה. כולנו רוצים לקבל שירות בטוח ואיכותי. השאלה היא האם הדרך הנכונה להגיע לשם היא רישיון ממשלתי. יש לא מעט אלטרנטיבות שלא כרוכות בהטלת מגבלות. ובכל מקרה – חשוב שמי שיקבע את הרגולציה הוא גורם ממשלתי בלתי תלוי ולא אדם מהשוק שיש לו אינטרס משל עצמו.

הרגולציה שיוצרת הומלסים

מספר ההומלסים בלוס אנג'לס גדל ב-12% בשנה האחרונה והגיע לכמעט 59,000 איש שחיים ברחוב. זה מספר מטורף. זה כמו כל האוכלוסייה שחיה בנהריה או בגבעתיים. ברחוב. וזה רק בעיר אחת בלבד.

יש הרבה סיבות לכך שאנשים מגיעים לגור ברחוב. למשל – חולי נפשי, התמכרויות וקריסה של התא המשפחתי. כולן קשות וטרגיות.

אבל יש עוד גורם לתופעה הזו. הולמסים הם אנשים חסרי בית. בקליפורניה אין מספיק בתים – דבר שבוודאי לא עוזר לבעיית ההומלסים. המחסור בבתים הוא בעיה בפני עצמו, והוא גם גורם לעלייה במחירי הדיור.

בואו ניקח לדוגמה את העיר סנטה מוניקה, שהיא חלק מהמטרופולין לוס אנג'לס. בשנת 2017 המחיר החציוני של בית היה 1.1 מיליון $. זה אומר שחצי מהבתים עולים יותר מ-1.1 מיליון דולר (כמעט 4 מיליון ₪). מה שבאמת מזעזע זה ש-90% מהבית עולים יותר מ-500,000$ (1.8 מיליון ₪). טוב, לא חייבים לקנות בית, אפשר לשכור דירה קטנה. אז לא. שכר הדירה הממוצע לדירת שני חדרים (חדר שינה אחד וסלון) הוא 3,700$ לחודש (כ-13,000 ₪).

כשאדם נקלע למשבר רפואי, נפשי או משפחתי – אין לו סיכוי לקנות או אפילו לשכור דירה במחירים כאלו. אם יש בשוק רק דירות יקרות, מי שנקלע למשבר עלול להיזרק לרחוב או שיאלץ לעבור למקום אחר.
ומספר ההומלסים לא יורד, אלא גדל בקצב מפחיד.

הטרגדיה הזו היא תוצאה של רגולציה גרועה. כתבתי לפני שנה על רגולציית ה-NIMBY בסן פרנסיסקו. זו רגולציה שמגבילה מאוד את האפשרות לבנות והיא אפילו מאפשרת לבעלי הקרקעות לסכל בניה באזור שלהם. אותה תופעה קיימת בכל קליפורניה, גם בלוס אנג'לס.

בעלי הבתים בקליפורניה

קליפורניה נחשבת לאחת המדיניות שהכי מזוהות עם המפלגה הדמוקרטית ועם אג'נדה חברתית. הם מאוד דואגים לזכויות אדם, לשוויון, לרווחה וכו'. והם בהחלט מצביעים ככה – בבחירות 2016 לנשיאות, הילרי קילינטון ניצחה בפער אדיר: היא קיבלה 61.5% מהקולות, כשטראמפ זכה ל-31.5% בלבד.

הבעיה היא שהם מצביעים לעוד דברים חוץ מלנשיא ארצות הברית. במישור המדינתי והעירוני – מדינת קליפורניה וערים דמוקרטיות כמו לוס אנג'לס אימצו חוקים עם מגבלות דרקוניות על שימוש בקרקע ועל האפשרות לבנות.

למה להגביל את האפשרות להשתמש בקרקע? יכולות להיות המון סיבות.

למשל, בלוס אנג'לס יש הרבה פקקים, ואם יבנו עוד בתים – יהיו שם יותר תושבים שיעמיסו עוד יותר על הכבישים הפקוקים. בנוסף, כולם אוהבים שטחים פתוחים. וכמובן – אם הרגולציה מגבילה בנייה היא מייקרת את מחירי הנדל"ן. ואם יש בבעלותכם בית או דירה, זה מצוין שהמחיר שלהם יעלה ותוכלו למכור אותם ביותר כסף.

יש להם תמריץ למנוע הקמה של בתים ודירות, כי כשיש מחסור – שווי הבתים שבבעלותם עולה. אז משתלם לבעלי הדירות לייצר חסמים ברגולציה על תכנון ובניה, כדי שלא יהיה תכנון ולא תהיה בנייה.

כמובן שזה נכון בעוד מדינות – לבעלי הדירות יש תמריץ שלא יבנו יותר מידי דירות, כי זה יוריד את שווי הנכסים שלהם.

בעלי הדירות הם לא אנשים רעים. סביר להניח שהם אפילו לא יודעים שזו התוצאה של הרגולציה.
ואפשר להניח שהם לא רוצים לאנשים יזרקו לרחוב. גם אם עושים ניתוח קר – אף אחד לא רוצה לייצר עוד הומלסים בעיר שלו.

ההשפעות של מחסור בדירות

חלקכם בטח סקפטיים. אולי מחירי הנדל"ן גבוהים בגלל דברים אחרים, כמו בנייה ירוקה וחכמה מבחינת אנרגטית יותר או רמת חיים יותר גבוהה. אז קודם כל צריך לומר שבקליפורניה יש חובה לבנות בניינים לפי סטנדרטים סביבתיים די מחמירים (green building) – כך שגם זה תוצר של רגולציה.

אבל לגופו של עניין – מחקר שבדק את הנושא מצא ש-90% מהאפקט של מחירי נדל"ן גבוהים נובע מכך שקליפורניה מגבילה את היצע (כמות) הבתים. פשוט חסרים בתים, ואז: (א) אין מספיק בתים; (ב) הבתים הקיימים יקרים, גם לקניה וגם בשכירות.

אנשים טובים

קליפורניה היא דוגמה לפרדוקס. היא נחשבת למדינה "שמאלית" בפוליטיקה האמריקאית. בכל מה שנוגע להוצאה ממשלתית, הם בעד מערכת רווחה, שוויון ועזרה לחלשים. אבל בכל מה שנוגע לרגולציה – הם דואגים שהרגולציה תייקר את מחירי הדיור – כדי להעלות את שווי הדירות שלהם.

אמרנו שיש כמעט 59,000 הומלסים שחיים ברחובות לוס אנג'לס. בבחירות לנשיאות, תושבי קליפורניה יצביעו למי שיבטיח לחלק קצבאות לאותם הומלסים, ובמקביל ימשיכו לשמר רגולציה שמונעת בניית דירות. פרדוקס.

אבל אולי פשוט נטפל בבעיה מהשורש, ונסיר את הרגולציה שיוצרת מחסור בדירות?

לא כי זה נכון כלכלית. ולא בגלל שבירוקרטיה זה רע. אלא מתוך חמלה כלפי החלש, כלפי מי שחי ברחוב.

מילה לסיום

חשוב לומר שהתמונה מורכבת. אחד מידידי הבלוג כתב לי שכשהוא גר בארה"ב הוא שמע על עיריות שמחלקות להומלסים כרטיסי אוטובוס כדי שיעברו למקומות אחרים. תחקיר של הגרדיאן בדק את תנועת ההומלסים בארה"ב ומצא שערים באמת מחלקות כרטיסי אוטובוס ומעודדות הומלסים לעבור לערים אחרות.
כך שמדיניות ציבורית משפיעה על תופעת ההומלסים ועל הסבל שלהם בהרבה דרכים.

 

למה הנשרים לא חוצים את הגבול לפורטוגל?

אם תסתכלו על המפה בתמונה של הפוסט, תראו משהו מוזר. הנשרים מספרד לא נכנסים לפורטוגל.

מזג האוויר, הטבע והטופוגרפיה זהים. כמובן שהנשרים יכולים לעוף מעל לגבול והם לא צריכים לעבור ביקורת גבולות.
אז למה שהנשרים יעצרו בגבול היבשתי וכמעט לא יחצו אותו לפורטוגל?

מסתבר שמאחורי התעלומה הזאת מסתתרת רגולציה.
בשנת 2002 נקבעה באיחוד האירופי רגולציה שנועדה להתמודד עם מחלת הפרה המשוגעת. הרגולציה מחייבת לטפל מידית בפגרים של בקר – לקבור או לשרוף אותם. הטיפול המיידי בפגרים נועד לצמצם דרסטית את הסיכון להדבקה והפצה של המחלה.אבל לאיחוד האירופי אין סמכות מוחלטת על המדינות החברות בו. ולאחר מספר שנים, ספרד הפסיקה ליישם את הרגולציה הזאת. אבל פורטוגל המשיכה ליישם אותה וחייבה טיפול מיידי בפגרים של פרות.התוצאה היא שבפורטוגל מסלקים את הפגרים מהר, ובספרד הם נשארים בטבע.

ואיפה שאין פגרים טעימים – לא תמצאו נשרים.

_____

כל הפרטים והתמונה של הפוסט לקוחים מתוך המחקר הזה:

Invisible barriers: Differential sanitary regulations constrain vulture movements across country borders

איך רגולציה מחייבת באה לעולם ומה קרה לשיקול הדעת של רופאים?

האם אתם הולכים לרופא כדי שיעשה מה שכתוב בחוק, או כדי שיבדוק אתכם ויתאים לכם טיפול לפי המאפיינים שלכם?

נראה לי שהתשובה ברורה.

כשאנחנו הולכים לבעל מקצוע, אנחנו מצפים שהוא יבחן את המצב שלנו ויחליט מה נכון לעשות במקרה הספציפי לפי הידע המקצועי והניסיון שלו.

אבל החקיקה בארה"ב אוסרת על רופאים לעשות את זה. במגוון נושאים, אין לרופא שיקול דעת איך לטפל בחולה. החוק מכתיב לו את הפרוטוקול הרפואי.

הדבר העצוב הוא שבחלק מהמקרים מדובר בתקלה. אפשר אפילו לומר – תאונה.

השערות, המלצות ורגולציות

אחת הבעיות הקשות של השנים האחרונות היא התמכרות למשככי כאבים. המרכז למניעת מחלות בארה"ב (CDC) העריך שבשנת 2017 מתו יותר מ-70,000 איש משימוש יתר במשככי כאבים (Opioid). קובעי מדיניות רבים מנסים להתמודד עם התופעה הזו באמצעות מחקר, בקרה ורגולציה.

בשנת 2016 ה-CDC פרסם קווים מנחים (guidelines) לגבי מתן משככים כאבים לחולים שסובלים מכאב כרוני. המסמך הזה נועד להיות המלצה אופציונאלית בלבד, כמו שנכתב ממש בראשית המסמך:

"ההחלטה הטיפולית צריכה להתבסס על הקשר בין הרופא למטופל ועל מצבו הרפואי של החולה"

"ההמלצות מבוססות על מידע לא מלא… עם מגבלות משמעותיות"

ומשפט המחץ: "ההמלצות במסמך זה הן וולונטריות, ולא מהוות סטנדרט מחייב", במקור:

"The recommendations in the guideline are voluntary, rather than prescriptive standards."

אז ההמלצות הן וולונטריות ומבוססות על מידע חלקי. מה עשו רגולטורים ובתי מחוקקים במדינות ארה"ב? חוקקו אותן כרגולציה מחייבת – שכופה על הרופאים איך לטפל בחולים. ברוב מדינות ארה"ב נקבעו מגבלות, למשל על המינונים של משככי כאבים שאפשר לרשום למי שסובל מכאב כרוני. הרגולציה הזו ביטלה את היכולת של הרופאים להפעיל שיקול דעת לגבי אופן הטיפול.

הרגולציה הזו נקבעה למרות התנגדות וביקורת חריפה של רופאים כולל ה-AMA (התאחדות הרופאים). רופאים הסבירו שאם יחייבו אותם לפעול לפי פרוטוקול טיפול קשיח ולא מתאים – זה יפגע בחולים ואפילו יסכן אותם.

אבל כל זה לא עזר. ההמלצה הוולונטרית הפכה לרגולציה כופה.

אין מספיק מידע, אבל יש עוד עיוותים

חשוב לזכור שה-CDC ציין במפורש בהמלצה שלו שאין מספיק מידע אמפירי ולכן עדיף להסתמך על שיקול הדעת של הרופא המטפל. בזמן שמדינות שונות בתוך ארה"ב התעלמו מזה וקבעו רגולציה, הממשל הפדרלי התייחס בכובד ראש לבעיה של מחסור במידע. בשנת 2018 מנהל ה-FDA פרסם תכנית להתייעצות מקיפה על הנושא במטרה לאסוף מספיק נתונים אמפיריים, כדי שאפשר יהיה לגבש הנחיות מדויקות ואולי לקבוע מדיניות מחייבת.

ואם זה לא מספיק אז מסתבר שהמדינות שהפכו את ההמלצות לחקיקה מחייבת עשו המון טעויות בדרך. בשנת 2019 ה-CDC פרסם הבהרה לקווים המנחים שלו והתריע שכשהפכו את ההמלצות לחקיקה, נעשו שגיאות מקצועיות, שחלקן מסכנות את החולים.

בשנת 2019 שני חברים בצוות שגיבש את ההמלצות של ה-CDC פרסמו מאמר שכותרתו "אין קיצורי דרך לשימוש בטוח במרשמים למשככי כאבים". במאמר הם מסבירים שהם בחרו לקבוע המלצות לא מחייבות בגלל שלא היה להם מספיק מידע אמפירי. בנוסף, הם כותבים שחלק מהמחוקקים והרגולטורים שקבעו רגולציה עשו את זה בצורה שממש סותרת את ההמלצות.

אז לא רק שמדובר בהמלצות שהפכו לרגולציה מחייבת – גם התוכן המקצועי של הרגולציה שגוי.

מה משותף לרופאים ולקובעי מדיניות?

באותה שנה משרד הבריאות האמריקאי (ה-HHS) פרסם דוח של צוות בין משרדי על טיפול בכאבים. בתקציר המנהלים הם כותבים בצורה עדינה שהרגולציה שנקבעה גרמה לנטישת חולים שסובלים מכאבים ("forced tapers and patient abandonment"). המסקנות של הצוות הבין משרדי כוללות:

1. צריך לשים דגש על טיפול מותאם אישית למטופל.

2. החלטות לגבי טיפול במשככי כאבים צריכות להיות מבוססות על האבחנות של המטופל ולא לפי מסגרת גורפת וכללית.

3. הרופא המטפל צריך לבחון את הסיכונים והתועלות למטופל מהאפשרויות השונות ולבחור בפרקטיקה שתטיב עם המטופל.

נשמע די בסיסי וקשה להאמין שיש מחלוקת על עקרונות כל כך בסיסיים. אבל למרות האמירות הברורות האלו, המדינות השונות בארה"ב עדיין מפעילות רגולציה ששוללת את שיקול דעת של הרופאים.

חמישה שיעורים קצרים מהסיפור הזה

1. לא לבלבל בין הנחיות והמלצות רכות, לרגולציה כופה. גם בארץ יש ערבוב מושגים. שיעור בעברית: "המלצה" ו"הנחיה" הן לא מחייבות ואי אפשר להעניש מישהו שלא מציית להן. רוצים לומר שההוראה מחייבת? פשוט תגידו "הוראה" (למשל – "הוראות משרד הבריאות, ולא "הנחיות משרד הבריאות").

2. הסיפור הזה הוא דוגמה עצובה לאופן שבו הנחיות והמלצות רכות הופכות לחובות ולאיסורים. זה קורה גם במקרים בהם ברור שאין מספיק מידע כדי לקבוע כללים מחייבים.

3. קל לקבוע רגולציה אבל קשה לבטל אותה, גם כשכל אנשי המקצוע ומומחי המדיניות אומרים שהיא שגוייה מהיסוד. הרגולציה הזו חלה עד היום ברוב מדינות ארה"ב.

4. מחוקקים אוהבים לחוקק, רגולטורים אוהבים לרגלט (לקבוע רגולציה). אני לא מתכוון להכליל אבל כולנו רוצים להיות פרודוקטיביים ולהראות תפוקות ותוצרים. במקרה של הרגולציה הזו הם היו כל כך נלהבים לקבוע רגולציה, אפילו אם זה אומר לאמץ המלצה שנועדה להיות וולונטרית, על בסיס מידע חלקי – וגם את זה הם עשו באופן שגוי.

5. מה עושים כשיש אי ודאות? במקרה הזה החליטו לקבוע הוראות נוקשות שמבטלות את שיקול הדעת של הסגל הרפואי. במציאות אי אפשר ליצור כללים שיתאימו לכל מצב. תפקידם של אנשי המקצוע לתת מענה ולפתור בעיות. המחוקק והרגולטור לא יכולים לצפות הכל. במקרה הזה, הרגולציה היא ממש הכרזת אי אמון ברופאים.

אנחנו מוכרחים להיות הרבה יותר זהירים וצנועים בקביעת מדיניות. וזה כולל גם נכונות לתקן החלטות שקיבלנו בעבר.

הכישלון של ארה"ב וההצלחה של ניו זילנד בטיפול בקורונה

בשבוע שעבר ניו זילנד הודיעה שהיא הצליחה למגר את הקורונה. ניו זילנד היא המדינה הראשונה שמכריזה שאין יותר חולים מאובחנים במדינה.

החודשים האחרונים היו מבחן עולמי בניהול משברים. כשהקורונה פרצה לחיינו, כתבתי על עקרונות לניהול משברים בריאותיים. חלק מהמדינות ניהלו את המשבר יותר טוב וחלק פחות טוב. את התוצאות אנחנו רואים בחדשות סביבנו.

אז בואו נראה מה סוד ההצלחה של ניו זילנד – איך הם יישמו ניהול משברים יותר טוב ממדינות אחרות. כדי שיהיה מעניין – נשווה לארצות הברית, שפחות מצליחה להתמודד עם המשבר.

אסטרטגיה אחרת

מודלים אפידמיולוגיים חזו שאם לא תושג שליטה על הקורונה, היא תביא למוות של 14,000 איש בניו זילנד (מתוך אוכלוסיה של 5 מיליון איש, חצי מישראל). הם זיהו שיש לקורונה תקופת דגירה ארוכה שבמהלכה האדם עוד לא חולה אבל הוא מדבק, וזה הופך אותה לסיכון משמעותי. פחות חשוב אם המודלים האלו מדוייקים, אלא מה שקרה בפועל – ניו זילנד החליטה שהיא לא תיתן לזה לקרות.

במקום לנסות "לשטח את העקומה" לאורך זמן, ממשלת ניו זילנד החליטה למחוץ את העקומה לגמרי: להמשיך לקרוא הכישלון של ארה"ב וההצלחה של ניו זילנד בטיפול בקורונה

למה יש מהומות בארה"ב? בעיות ברגולציה על אלימות משטרתית

בשבועיים האחרונים ארצות הברית בוערת. זה התחיל ברצח של ג'ורג' פלויד שנחנק על-ידי שוטר.
אבל זה לא באמת התחיל שם. זה התחיל מזמן, כי המוות של פלויד הוא חלק מתופעה רחבה של אלימות משטרתית בארצות הברית.
המקרה הזה מעורר שאלות קשות לגבי גבולות הכוח של המשטרה.
למשטרה יש תפקיד חיוני, אבל היא ארגון אלים מעצם הגדרתו, כי היא מחזיקה בסמכות חוקית להפעיל כוח.

למה בכלל נתנו למשטרה רשות להפעיל כוח?

(בלי להיכנס לדיון פילוסופי)

אם אנחנו קובעים כללים, אנחנו צריכים גם יכולת לוודא שאנשים מצייתים להם.
תחשבו על הכללים הכי בסיסיים, למשל אסור לגנוב. אם אני גונב למישהו את הארנק – למי יש סמכות לתפוס אותי בכוח, ולהוציא ממי את הארנק? (וגם להכניס אותי לכלא נגד רצוני)
למשטרה.

בלי הסמכות של המשטרה להפעיל כוח אנחנו לא יכולים לאכוף הוראות. אנחנו גם לא יכולים לטפל בעבריינים ולא לחייב אנשים לשלם קנסות.
משם מגיעה כל הסמכות של המדינה להפעיל כוח גם במקרים אחרים – לדרוש מסמכים, לסגור עסקים, לאסור הפגנות ועוד. שלטון החוק במדינה המודרנית מבוסס על זה שיש גוף עם סמכות כזו. זה מה שהופך את הרגולציה מהמלצה לכללים מחייבים.

אז אנחנו מבינים למה יש למשטרה סמכות להפעיל כוח.
אבל כמה כוח מותר למשטרה להפעיל ואיפה עובר הגבול? להמשיך לקרוא למה יש מהומות בארה"ב? בעיות ברגולציה על אלימות משטרתית

מי הופך את הרגולציה הסביבתית למסורבלת?

בחודש ינואר ממשל טראמפ עורר דיון ציבורי (והתנגדות) כשהוא הודיע על רפורמה ברגולציה הסביבתית על פרויקטי בניה. רוב התגובות בארצות הברית התייחסו לרפורמה כאל ביטול או צמצום חלקים מהרגולציה הסביבתית. כמובן שהירוקים התנגדו לרפורמה ומי שחושב שיש יותר מידי רגולציה סביבתית – תמך בצמצום שלה.

אבל המציאות יותר מורכבת. מדובר ברפורמה שתייעל ותרענן את הרגולציה הסביבתית והמוקד שלה אינו בביטול. וכמו כל דבר – גם ברגולציה הסביבתית יש מה לשפר.

🎧 ידעתם שיש גם פודקאסט? מוזמנים להאזין – בכל האפליקציות 🎧

מה מתקנים ולמה?

הרפורמה מתמקדת בחוק שנקרא National Environmental Policy Act, שנחקק ב-1969. זאת אומרת שהוא כבר בן 51. מזל טוב. להמשיך לקרוא מי הופך את הרגולציה הסביבתית למסורבלת?

איך דרום קוריאה התמודדה עם הקורונה?

דרום קוריאה וארה"ב אימתו את החולה הראשון בקורונה ב-20 לינואר. נכון ל-23.5 בדרום קוריאה חלו 218 אנשים למיליון תושבים ומתו 5 אנשים למיליון תושבים. לשם ההשוואה, בארה"ב חלו 4,983 למיליון תושבים ומתו 295 אנשים לכל מיליון תושבים. זה פי 20 חולים ופי 60 מתים.
ברור שדרום קוריאה התמודדה יותר טוב עם הקורונה.

ההבדל הזה נובע מכך ששתי המדינות פעלו אחרת לגמרי. סיפרתי פה בעבר על טעויות שהאמריקאים עשו, החל מהגבלות על ביצוע בדיקות, בירוקרטיה שמנעה יבוא מסכות ורגולציה שחולשת על רישוי חיסונים. אבל אחרי כל הטעויות, האמריקאים ניסו לעשות מה שעשו בישראל ובעוד מדינות – להטיל סגר נרחב שמונע התפשטות של המחלה, אבל פוגע בכלכלה.

בקוריאה עשו משהו אחר, שהיה מאוד מאוד אפקטיבי.

למה קוריאה הייתה צעד אחד לפני כולם?

דרום קוריאה יישמה לקחים שהיא למדה בעצמה כשהיא התמודדה עם התפרצות של מחלה ה-MERS בשנת 2015 (שהיא קרובת משפחה של ה-covid-19). באותה התפרצות נדבקו בקוריאה 186 איש ומתו 38 איש כתוצאה מה-MERS. כמעט 17,000 היו בסגר כחלק מהניסיון לשלוט במחלה. אחד הדברים שהפתיעו את הממשלה היה "מפיצי על" (super spreader), חולים בודדים שהדביקו המון אנשים אחרים. להמשיך לקרוא איך דרום קוריאה התמודדה עם הקורונה?

האם ממשלות יתנו תעודות חיסון קורונה?

אני רוצה לספר לכם על רגולציה חדשה שכנראה תפגשו בקרוב. הצצה קטנה לעתיד.

ינואר 2021. אתם יוצאים מהבית והולכים לקניון או לתחנת רכבת. פקחים עומדים בכניסה וגם מסתובבים. הם אוכפים את ההוראות לגבי מספר הלקוחות בעסק, חבישת מסכות, ריחוק חברתי וכו'.
אבל תהיה קבוצה של אנשים שפטורים לחלוטין מכל המגבלות. אנשים שיש להם תעודה ממשלתית שמוכיחה שהגוף שלהם מחוסן נגד קורונה.

לדעת ולהוכיח שאתם מחוסנים

בחודשים האחרונים ממשלות ניהלו את התפרצות הקורונה – והטילו סגר שנועד למנוע הדבקה (שליש מאוכלוסיית העולם הייתה בסגר). אבל עכשיו צריך לעבור מחירום לשגרה. ויכול להיות שתעודות חיסון הן הדרך לשחרר את הכלכלה בלי להגדיל את הסיכון להידבקות.

להמשיך לקרוא האם ממשלות יתנו תעודות חיסון קורונה?

למה רכבים חשמליים מזהמים יותר מרכבים רגילים?

כולם מדברים על משבר האקלים ועל צעדים שצריך לעשות כדי להגן על הסביבה. ממשלות תומכות וגם כופות מעבר לאנרגיה פחות מזהמת וחברות מספרות לנו שהמוצרים שלהן מפחיתים את הפגיעה בסביבה. אחד המוצרים הפופולאריים בטרנד הירוק הזה הוא רכבים חשמליים.

אבל כנראה שהטרנד הזה מבוסס על אינטואיציה לא נכונה.

הערת עריכה: בגרסה המקורית נעשה שימוש לא מדויק במונח "זיהום" ביחס למחקרים שמוזכרים בפוסט. המחקרים שמוצגים כאן התמקדו בפליטת פחמן דו-חמצני, ולא בחנו את כל סוגי הזיהום . ולכן בוצע תיקון בנוסח הפוסט. תודה למגיבים.

המחקר שזיעזע את גרמניה

קבוצת חוקרים ממכון המחקר הגרמני IFO פרסמה בשנת 2019 מחקר שסתר את האינטואיציה ואת ההנחות המקובלות. לפי המחקר, רכבים חשמליים יוצרים בין 11% ל-28% יותר פחמן דו חמצני בהשוואה לרכבים עם מנוע דיזל. המחקר הזה יצר רעידת אדמה בגרמניה, כי הממשלה התחייבה להפחית את פליטת הפחמן הדו חמצני ב-40% עד 2030.

להמשיך לקרוא למה רכבים חשמליים מזהמים יותר מרכבים רגילים?

חוק לעידוד תרומת איברים

תרומת איברים מצילה חיים. זה ברור. אבל למרות שיש לי שתי כליות ואני צריך רק אחת – אני לא ממהר לתרום כלייה. אגב, גם דם (שהוא "איבר" מתחדש) אנחנו לא ממהרים לתרום.

בישראל יש 1,235 איש שממתינים להשתלת איבר, מתוכם 857 לכליה. בארצות הברית יש כ-113,000 איש שממתינים להשתלת איברים. ובממוצע כל יום מתים 20 איש כי הם לא קיבלו תרומת איברים בזמן.

כדי להתמודד עם הבעיה הזו, משרד הבריאות האמריקאי (Health and Human Services או בקיצור – HHS), מקדם שתי רפורמות שמיועדות להגדיל את מספר תרומות האיברים.

להמשיך לקרוא חוק לעידוד תרומת איברים

שקט! מפקחים

הבריטים נחשבים לאחד העמים המנומסים ביותר בעולם. אבל לא בטוח שהתדמית הזו נכונה.

בשנים האחרונות יותר ויותר ערים בבריטניה מפעילות סעיף חוק (PSPOs) כדי לקבוע מגבלות על חופש הביטוי. ליתר דיוק הם קבעו איסור על קללות.

עיריות קובעות איסור להשתמש במרחב הציבורי ב-foul and abusive language, כשהעונש על הפרה עומד על אלף פאונד. מאז 2014 הטרנד הזה התפשט בין די הרבה עיריות שקבעו איסורים כאלו והן גם אוכפות אותם ומטילות קנסות (למרות שלפי הנתונים אין המון אכיפה).

מה שמדהים באיסור הזה הוא שמדובר באיסור מאוד כללי, שלא ברור מה הגבולות שלו. הגרדיאן הבריטי תהה אם מותר לומר את הפנינה הבריטית “bloody hell”. חוק שלא ברור ולא מובן לציבור הוא חוק ממש ממש גרוע.

להמשיך לקרוא שקט! מפקחים

צריך חיסון לקורונה, ומהר

כולם שואלים מתי נצא מהסגר – ומה יקרה אחר כך. שוב יהיה גל של תחלואה ונחזור לסגר? שואלים מה "אסטרטגיית היציאה".

הקורונה גרמה למשבר כלכלי, אבל בסוף מדובר במחלה. ויש שני דברים מרכזיים שאפשר לעשות כדי לטפל במחלה: למנוע בעזרת חיסונים או לרפא בעזרת תרופות.

ולכן כולנו באמת מחכים שיהיו חיסונים. זו אסטרטגיית היציאה האמיתית.

העניין הוא שייקח זמן עד שיהיו לנו חיסונים. כמה זמן? אל תעצרו את הנשימה.
לפי אנטוני פאוסי, מנהל המרכז הלאומי לאלרגיות ומחלות מדבקות, ההערכה האופטימית היא שייקח עוד שנה – שנה וחצי. וזו ההערכה של האופטימיסטים. פאוסי הסביר שגם אם יש חיסון ובודקים אותו – זה ממש לא אומר שאפשר להתחיל לתת אותו לאנשים ("A vaccine that you make and start testing in a year is not a vaccine that’s deployable"). החיסון (התרכיב) צריך לעבור תהליך מקצועי ורגולטורי ארוך.

התהליך הזה חשוב כי חיסונים הם טיפול מסוכן. אנחנו בעצם מכניסים לגוף שלנו פתוגן מת או מוחלש, כדי שהגוף יכיר אותו ויפתח נוגדנים. אבל חיסון לא בטוח גם עלול לגרום לנו להידבק בפתוגן עצמו – לחלות ואפילו להדביק אחרים. חיסון לא בטוח עלול לגרום להתפרצות המחלה.

להמשיך לקרוא צריך חיסון לקורונה, ומהר

איך אוסלו הצליחה להגיע לאפס הולכי רגל ורוכבי אופניים הרוגים ב-2019?

בשנת 2019 נהרגו בתאונות דרכים במדינת ישראל 349 בני אדם, מתוכם 127 היו הולכי רגל, רוכבי אופניים ומשתמשים בכלים שלא חייבים ברישיון. בכל העולם תאונות דרכים הן גורם מוות משמעותי. נשאלת השאלה מה אנחנו עושים ואיך אפשר לצמצם את המספר הזה.

בשנת 2019 אוסלו הצליחה לרשום הישג משמעותי: אפס הולכי רגל ורוכבי אופניים הרוגים. אפס. עגול. הם כמעט הצליחו להגיע לאפס הרוגים בתאונות דרכים בכלל, אבל נהג שמת כתוצאה מהתנגשות בגדר הפך להרוג היחידי בשנת 2019.

לשם ההשוואה באוסלו חיים כ-700,000 איש. היא מקבילה לתל אביב + חולון + בת ים. לא עיר ענקית כמו ניו יורק, אבל עיר גדולה עם אפס הולכי רגל ורוכבי אופניים הרוגים. אתם חייבים להודות שזה מרשים.

להמשיך לקרוא איך אוסלו הצליחה להגיע לאפס הולכי רגל ורוכבי אופניים הרוגים ב-2019?

האומץ לפעול לפי הנתונים

כיום מקובל שצוות של מספר עובדים מפעיל רכבת אבל בתעשייה כבר נערכים לאפשרות שבאמצעות מחשבים ורובוטים אפשר יהיה לצמצם את הצוות לעובד אחד בלבד.

המגמה הזו התנגשה חזיתית עם טיוטת רגולציה שפורסמה על ידי מנהל הרכבות הפדרלי (FRA) בשנת 2016. כחלק מהניסיון לצמצם תאונות רכבת ולשפר את הבטיחות, ה-FRA פרסם טיוטת רגולציה שתחייב שעל כל רכבת יהיו לפחות שני אנשי צוות בכל רגע נתון במהלך ההפעלה של הרכבת.

להמשיך לקרוא האומץ לפעול לפי הנתונים

האם הגיע הזמן לרפורמה ברגולציה על מקצוע עריכת הדין?

רגולציה על מקצועות היא דבר מאוד מקובל בעולם, ובישראל אפילו יותר מהממוצע. רגולציה כזו קובעת למי מותר לעסוק במקצוע מסוים (זאת אומרת שלאחרים אסור) ולפעמים גם קובעת מגבלות וכללים על מי שעוסק בתחום. קוראים לזה "רישוי מקצוע". התחומים הקלאסיים הם רפואה ועריכת דין. והטיעון הבסיסי הוא: "לא תרצה שאדם מהרחוב ינתח אותך, נכון?".

אבל יש שתי בעיות מרכזיות עם העולם הזה של רישוי מקצועות. בעיה אחת – הרישוי על מקצועות התרחב הרבה מעבר למקצועות "רגישים" כמו רפואה. למשל, בארה"ב יש רישוי למקצועות כמו מעצבי פנים, צבעים וחופפי שיער במספרות. ושם הטיעון פחות חזק. הבעיה השנייה היא חסם הכניסה למקצוע. רישוי מקצועות פוגע בחופש העיסוק, מקשה על אנשים ליזום, למצוא עבודה ולהתפרנס. בתמונת המאקרו, רישוי מקצועות מקשה על אנשים לעסוק במקצוע ומקטין את התחרות בו.

הרגולציה על מקצוע עריכת הדין

אחד המקצועות שכפופים לרישוי כזה באופן מסורתי הוא עריכת דין. בגדול רק לעורכי דין מותר לעשות תמורת תשלום פעולות כמו עריכת מסמכים משפטיים (כמו חוזים או צוואות) וייצוג בהליכים שיפוטיים (כמו בבית משפט, אבל לא רק). הרגולציה כוללת תנאי כניסה (התמחות, בחינת הסמכה) וגם כללים שחלים על עורכי הדין במהלך ביצוע תפקידם (בעיקר כללי אתיקה מקצועית).

הרגולציה על עורכי דין עתיקה כמעט כמו המקצוע עצמו. ובשנים האחרונות כל מיני שחקנים מאתגרים את הגבולות של הרגולציה הזו: בעלי מקצועות משיקים כמו עורכי פטנטים, רואי חשבון ולבנת פורן; וגם חברות הייטק שמפתחות אלגוריתמים שמבצעים עבודה משפטית. המגמות האלו הביאו מדינות רבות (למשל קליפורניה) לבחון ולגבש רפורמות ברישוי מקצוע עריכת הדין – כדי להקל את המגבלות והחסמים. באופן קצת מפתיע פריצת הדרך בתחום התרחשה באוגוסט האחרון דווקא במדינת יוטה בארה"ב.

להמשיך לקרוא האם הגיע הזמן לרפורמה ברגולציה על מקצוע עריכת הדין?

הרפורמה ברגולציה על מפעלי בשר

יש שאלות שתמיד חוזרות כשעובדים על רפורמה ברגולציה. קחו למשל פיקוח על מפעלי מזון. בטח נשאל – איך צריך לפקח עליהם? מה בדיוק הפקחים צריכים לעשות? ואיך מייצרים מקסימום פיקוח אפקטיבי עם המשאבים הקיימים?

רפורמה שבוצעה ממש לאחרונה בארה"ב עונה על השאלות האלו בצורה מעניינת.

בדצמבר 2019 נכנסה לתוקף רפורמה שה-USDA (משרד החקלאות האמריקאי) החליט לבצע ברגולציה על בתי שחיטה לבשר חזיר (אל חשש, הפוסט לא מכיל תמונות או תיאורים גרפיים).

לפני שנכנסים לרפורמה, אני צריך לתת לכם רקע קצרצר על הפיקוח הווטרינרי על מפעלי מזון מהחי. מזון מהחי הוא מוצר רגיש ולכן הרגולציה עליהם מאוד מקיפה. היא מסדירה את מבנה המפעל, שלבי הייצור, בעלי התפקידים בו, איך ומתי לפסול מוצרים, הטמפרטורה במפעל וכו'. הרגולציה גם מחייבת נוכחות של רופאים וטרינרים ופקחים במפעלים.

מה כוללת הרפורמה?

מתוך כל הרגולציה המקיפה על התחום, הרפורמה מתבססת על שני שינויים מרכזיים.

השינוי הראשון – ביטול המגבלה על קצב העבודה במפעלים.

להמשיך לקרוא הרפורמה ברגולציה על מפעלי בשר

הסיבה שהקורונה משתוללת בארה"ב: רגולציה גרועה

לבתי חולים בארה"ב יש את הציוד הנדרש לביצוע בדיקה של קורונה והם היו יכולים לבדוק הרבה מאוד אנשים. אבל המרכז למניעת מחלות של הממשל הפדרלי (CDC) רצה ליישם בדיקה חדשה ומתוחכמת שמיועדת לבדוק שורה של וירוסים חוץ מהקורונה. לכן ה-CDC חייב את בתי החולים לבצע רק את הבדיקה המיוחדת שהוא פיתח ואסר עליהם לבצע כל בדיקות אחרות. בנוסף, נקבע שאסור למעבדות של בתי החולים לבצע את הבדיקה בעצמן, אלא רק במעבדה של ה-CDC ובשש מעבדות ממשלתיות בלבד (זה ממש מעט עבור מדינה ענקית כמו ארה"ב). ה-CDC הפך את עצמו למונופול ממשלתי על הבדיקות קורונה. אגב, זה נוהל ייחודי שלא קיים במדינות אחרות והוא גם חורג מההנחיות של ארגון הבריאות העולמי, ה-WHO.

השילוב של בדיקה ייחודית, איסור על שימוש בציוד המקובל וחובה לעבוד רק עם מעבדות ממשלתיות יצר צוואר בקבוק רציני. כמו בכל רגולציה – כאשר יוצרים סרבול או בירוקרטיה, התהליך מתארך והפרודוקטיביות יורדת (במקרה הזה – מבצעים פחות בדיקות). השלטון הפדרלי יצר מגבלה מלאכותית על היקף הבדיקות שאפשר לבצע.

לצערנו זה לא נגמר שם. חלק מערכות הבדיקות של ה-CDC היו פגומות. הבדיקה המיוחדת לא מזהה את הוירוס (false negative) וגם אנשים חולים נמצאו בריאים. ה-CDC הכריח את כל המערכת לעבוד עם ערכות פגומות.

סיכום ביניים: יש צוואר בקבוק בבדיקות + הערכות של ה-CDC פגומות ולא מזהות שמישהו חולה.

להמשיך לקרוא הסיבה שהקורונה משתוללת בארה"ב: רגולציה גרועה

הפרלמנט האירופי רוצה לחייב כבל טעינה אחיד לכל המכשירים

– למישהו יש מטען?
– כן בטח.
– אה, זה של אייפון? לא משנה.

לכולנו יצא להתקל בחוסר הנוחות בגלל שחברות שונות משתמשות בכבלים שונים לטעינה של מכשירים. זה נפוץ במיוחד בטלפונים ניידים. ב-2009 היו בשוק 30 מטענים שונים. המצב השתפר והיום יש שלושה עיקריים: ה-micro usb (הטרפז עם שתי הבליטות), ה- lightning הייחודי של אפל וחיבור ה-c-type (החדש שעובד לשני הכיוונים). כמובן שאפשר לטעון שמספר המטענים מצטמצם ללא רגולציה, אבל נראה שחברת אפל לא עומדת לוותר על המטען הייחודי שלה.

לאחרונה הפרלמנט של האיחוד האירופי העביר החלטה שקוראת לנציבות (מעין "הממשלה") של האיחוד האירופי לקבוע רגולציה שתחייב חיבור אוניברסאלי למטענים של כל המכשירים. להמשיך לקרוא הפרלמנט האירופי רוצה לחייב כבל טעינה אחיד לכל המכשירים

למה לא להגביל פליטת מתאן לאטמוספירה?

החקלאים בניו זילנד מתגאים בכך שבמדינה שלהם יש יותר פרות וכבשים מאשר בני אדם. הניו זילנדים מאוד מתגאים גם באיכות התוצרת החקלאית שהם מייצאים לכל העולם. מצד שני, ענף החקלאות אחראי לכמעט חצי מפליטת גזי החממה של כל ניו זילנד. המקור העיקרי של רוב גזי החממה האלו הוא בגזים שהפרות והכבשים פולטות כי הם מכילים הרבה מתאן. מתאן מזיק לאטמוסיפרה אבל ההשפעה שלו מוגבלת כי הוא מתפרק הרבה יותר מהר מגזים אחרים, למשל פחמן דו חמצני.

רגולציה אחידה או דיפרנציאלית?

יש הסכמה כללית שצריך לצמצם פליטת פחמן דו חמצני, אבל ממשלת ניו זילנד לא ממש ידעה האם ואיך לטפל בפליטות המתאן. עד שבנובמבר 2019 הפרלמנט של ניו זילנד חוקק חוק שהתפרסם כ"חוק אפס פחמן" (zero carbon). החוק החדש קובע שעד 2050 יש להפחית לאפס את פליטות גזי חממה שנשארים באטמוספירה, חוץ ממתאן. עבור מתאן נקבע הסדר מיוחד ומקל: עד שנת 2030 יש להפחית את פליטת המתאן ב-10% ועד 2050 יש להגיע להפחתה של 24%-47% עד 2050 (בתלות בכמה פרמטרים). מבין גזי החממה השונים, המתאן קיבל סוג של "פטור" ולא צריך להגיע לאפס פליטות. להמשיך לקרוא למה לא להגביל פליטת מתאן לאטמוספירה?

סיכום שנת 2019 במדיניות רגולציה בארה"ב – טראמפ סוגר שלוש שנים בבית הלבן

טראמפ סוגר שנת כהונה שלישית בבית הלבן והסיום של 2019 היא הזדמנות טובה לבחון את תמונת המצב בארה"ב.
הגוף שמנהל את מדיניות הרגולציה בארה"ב נקרא OIRA והוא פועל בבית הלבן כבר 40 שנים. בדוח שמסכם את שנת 2019 הם מציגים את המגמות המרכזיות ברגולציה של הממשל האמריקאי ואת המהלכים שבוצעו.

טראמפ בבית הלבן: תקציר הפרקים הקודמים

ההוראה המרכזית שטראמפ הטיל על הרגולטורים היא לצמצם את עלויות הרגולציה שלהם (בצו נשיאות 13771 מיד כשהוא נכנס לתפקיד). לכל משרד הוגדר כמה רגולציה (בעלויות) מותר לו להוסיף או שהוא צריך להפחית.

מאז הוא הספיק לייעל את תהליכי האישור של פרויקטי תשתית, לחסום איוש כוח אדם לגופים רגולטורים שלא שיתפו איתו פעולה, לדרוס את מבחן עלות תועלת, ולפרסם שני צווים נשיאותיים שמחייבים שקיפות והגינות בנהלים הרגולטוריים.

לקריאת סיכומי השנה הקודמים שלי על ארה"ב – סיכום שנת 2018 וסיכום שנת 2017.

תקציב הרגולציה והחיסכון של 2019

במהלך 2019 הרגולטורים בארה"ב ביצעו 150 שינויים של הפחתת רגולציה ו-35 שינויים של הוספה משמעותית של רגולציה (הוספה משמעותית – יותר מ-100 מיליון דולר בשנה בעלויות לציבור). כל הפעולות האלו מסתכמות בסך להפחתת עלויות נטו של 13.5 מיליארד דולר בשנה. זה אולי נשמע מרשים אבל זה פחות מהיעד שהוצב. להמשיך לקרוא סיכום שנת 2019 במדיניות רגולציה בארה"ב – טראמפ סוגר שלוש שנים בבית הלבן

רגולציה על חלב אם

האם תאכילו את התינוק שלכם במזון לתינוקות מיצרן לא מוכר? ומה לגבי חלב אם של מישהי אחרת?

מחקרים הצביעו על יתרונות רבים מתזונה בחלב אם – התפתחות שכלית, חיזוק המערכת החיסונית ותועלות בריאותיות נוספות. אבל מה עושים כאשר האמא של התינוק לא מסוגלת להניק, למשל מסיבות רפואיות? אפשרות אחת היא להזין את התינוק בחלב מאישה אחרת. אפשר להשיג חלב אם ישירות מתורמת החלב או באמצעות בנקים של חלב אם (חלקם פועלים למטרות רווח וחלקם לא). בשנים האחרונות החלו לפעול בישראל בנקים שמציעים חלב אם.

בארה"ב אין רגולציה פדרלית על הנושא ובישראל קיים חוזר של משרד הבריאות שקובע סטנדרטים כלליים. אבל חלב אם לא מפוקח כמו מזון או תוספי מזון.

האם צריך רגולציה על חלב אם?

מאמר של פרופ' מטילדה כהן התפרסם בארה"ב לפני שנה והוא קורא לממשל האמריקאי לקבוע רגולציה על התחום ולהתחיל לפקח עליו. בואו נסתכל על ההצעה לרגולציה על חלב אם וננסה לחשוב האם היא נחוצה והאם היא הגיונית. להמשיך לקרוא רגולציה על חלב אם