התמכרות לרשתות חברתיות

כולנו מכורים למשהו. חלק מאיתנו מכורים לחומרים – קפאין, ניקוטין, אלכוהול. חלק מכורים להרגלים והתנהגויות – הימורים, כסיסת ציפורניים, התמכרות לעבודה. בשנים האחרונות יש תופעה מדאיגה – התמכרות למוצרים טכנולוגיים ובעיקר לרשתות חברתיות. זה לא במקרה. יש הרבה טענות שחברות טכנולוגיה בונות את המוצרים שלהן כדי לייצר אפקט ממכר.

התמכרויות עלולות להיות הרסניות ולכן חשוב לטפל בהן ברצינות.

חוק SMART למניעת התמכרויות לרשתות חברתיות

כדי להתמודד עם הבעיה הזו, סנטור אמריקאי הגיש הצעת חוק בשם Social Media Addiction Reduction Technology, או בקיצור – SMART. ההתמכרות של פוליטיקאים אמריקאים היא לחוקים עם ראשי תיבות קליטים. לפי הצעת החוק, יאסר על חברות אינטרנט לנצל פסיכולוגיה אנושית כדי להחליש את יכולת הבחירה של המשתמש או הצרכן (מזכיר קצת את תופעת התבניות האפלות, שכתבתי עליה בעבר).

מעבר לאיסור הכללי והעמום, הצעת החוק כוללת כמה איסורים ספציפיים: ניגון אוטומטי של סרטוני וידאו (autoplay ב-youtube), וגם "מישחוק" שנותן למשתמש חיזוק חיובי על שימוש באפליקציה (כמו "הכרה" או badge שפייסבוק נותנת למשתמשים פעילים).

החוק גם קובע מגבלת זמן לגלישה ברשתות חברתיות. 30 דקות ביום. לכל הרשתות החברתיות ובכל המכשירים. אחרי 30 דקות, כל הרשתות החברתיות צריכות להינעל. המשתמש יוכל לשנות את המגבלה הזו, אבל היא תתאפס ל-30 דקות בתחילת כל חודש.

הבעיה העיקרית עם הצעת החוק היא שנראה שמחוקקים בלי להבין. סעיף 6 לחוק מורה לערוך מחקר מקיף כדי להבין את התופעה ואת הסיבות להתמכרות לרשתות חברתיות. אז אולי כדאי לעשות את המחקר לפני שמחוקקים? מסתבר שיש קצת מחקר על הנושא וייתכן שהבעיה שונה ממה שנדמה למנסחי הצעת החוק. מחקר אחד שמצאתי לא מצא ראיות מובהקות לכך שרשתות חברתיות פוגעות בבני נוער. זה לא אומר שלא צריך רגולציה, זה אומר שאנחנו לא יודעים מספיק.

ויש בעיות גם בתוכן של החוק.
החוק אוסר על פונקציות טכנולוגיות, אבל טכנלוגיה היא ניטרלית מבחינה מוסרית ואפשר להשתמש בה לגם למטרות חיוביות. למשל, אפשר להשתמש ב-autoplay למטרות טובות, כמו הורים שרוצים שהילדים שלהם יצפו ברצף בתכניות חינוכיות ומעשירות.

ומצד שני, טכנולוגיה יכולה להיות מזיקה. הצעת החוק מבקשת לייצר פונקציות חדשות למטרות חיוביות, כמו נעילת חשבון אחרי 30 דקות שימוש ביום. אבל משתמש לא מכור עלול להינעל מחוץ לחשבון שלו ולהיפגע מכך. למשל, מישהו שמשתמש ברשת חברתית למטרות עבודה או כדי לשמור על קשר עם קרובי משפחה שלו. והכי חמור – מישהו שרוצה לקרוא פוסטים על מדיניות רגולציה ולא יכול בגלל שהרגולציה סגרה לו את פייסבוק.

זה נכון שאתרי אינטרנט ורשתות חברתיות אחראיים לבזבוז של זמן רב. אבל יש בהן גם תוכן אמיתי שהיום קל להפיץ יותר מאי פעם. ההוכחה הכי יפה ליתרונות של אותן פלטפורמות היא שהסנטור שהגיש את הצעת החוק SMART פרסם טור דעה חריף נגד הרשתות החברתיות בו הוא טען ש"היה עדיף שפייסבוק הייתה נעלמת" – ומיהר לפרסם את הטור הזה בפייסבוק.

שתי אלטרנטיבות

אם אין לנו מספיק מידע, עדיף שלא נמהר לחוקק – בוודאי שלא חוקים כל כך גורפים. ואם חשוב לנו לטפל בנושא, יש כמה דברים שאנחנו יכולים לעשות בנתיים (עד שנערוך מחקר מקדים וננתח את הבעיה).

1. מענה ממוקד. יש מספיק כלים רגולטוריים לטפל בבעיה הזו. בארה"ב ה-Federal Trade Commission ובישראל הרשות להגנת הצרכן, מחזיקות בסמכויות רחבות למנוע ניצול ופגיעה בצרכנים. ה-FTC כבר עשתה את זה. הרגולטורים בתחום יכולים לפרסם חוות דעת שמבהירות את הרגולציה ולנקוט בפעולות אכיפה ממוקדות בפרקטיקות בעיתיות של פלטפורה כזו או אחרת.

2. לחזק את הציבור. כשקורה משהו לא טוב, האינסטינקט שלנו הוא לרדוף אחרי "האנשים הרעים". לאורך זמן התוצאה היא "משחק תופסת" אינסופי בין הרגולטור למפוקחים. צנזורה היא דוגמה קלאסית לכישלון כזה. הרבה יותר אפקטיבי לחזק את הציבור – כדי שלא יהיו "קורבנות". אפשר לסייע למשתמשים לשלוט טוב יותר בסביבה הדיגיטלית, למשל – להדריך איך לבטל את הגלילה האינסופית ברשתות חברתיות, איך לבטל התראות push בנייד ואיך לבטל את ה-autoplay ב-youtube.

אפשר לקחת את זה צעד קדימה עם בקרה. לא בקרה ומעקב ממשלתיים, בקרה עצמית שלנו. אתן שתי דוגמאות לאפליקציות אנדרואיד חינמיות שעוזרות לי (לא פרסומת, משתף מניסיון אישי). actiondash מציגה לי דוחות על הזמן שביליתי מול מסך הטלפון ועל מספר ההתראות שקיבלתי בשעה/ יום/ שבוע. stay focused חוסמת אפליקציות והתראות מיותרות ומציגה לי באופן בולט כמה פעמים פתחתי את הטלפון ביממה האחרונה. ויש עוד המון כלים.

כלים כאלו מחזקים אותנו ובונים לנו יכולת להתמודד עם גירויים ומניפולציות שונות. כמו חקיקה כופה, הם אפקטיביים רק אם מתאימים לבעיה שאיתה אנחנו מתמודדים. ולכן כלים כאלו לא רק עוזרים למשתמש, הם גם פיילוט מצויין להבנת הבעיה. דמיינו שבמקום להקדיש זמן לגיבוש חקיקה לבעיה שאנחנו לא מבינים, היינו משקיעים את הזמן והמאמץ כדי לספק לציבור המשתמשים מידע וכלים שיעזרו להם.

הרגלים רעים

אם אתם אנשי ימין תתאכזבו לשמוע שהסנטור שמקדם את הצעת החוק הוא רפובליקני בשם ג'וש הווליס (Josh Hawley’s) שבאופן כללי מתנגד לרגולציה כבדה ול-big government. לכאורה זה לא מסתדר אידיאולוגית כי "הוא אמור להיות נגד רגולציה". אבל לדעתי זה בכלל לא עניין אידיאולוגי כי במציאות הדברים יותר מורכבים. לכל אחד מאיתנו יש נקודה רכה שקרובה לליבו. אדם יכול להתנגד לרגולציה עד שזה נוגע לנושא שחשוב לו – למשל שמירה על הסביבה או חינוך מיוחד או בטיחות תינוקות.

מדיניות רגולציה היא מעבר לאידיאולוגיה פוליטית. אנחנו לא צריכים לקבוע חוקים לגבי תופעות שאנחנו לא מבינים. אנחנו לא צריכים לקבוע מדיניות שתגרום יותר נזק מתועלת. אנחנו חייבים להגדיר יעדים מדידים ולבדוק את התוצאות של הרגולציה בפועל. זה נכון בין אם אתם בימין, בשמאל או במרכז.

הצעת החוק של סנטור ג'וש הווליס היא תזכורת שכולנו מכורים למשהו. חלק מאיתנו מכורים לקפאין, ניקוטין ואלכוהול. חלק מאיתנו מכורים להחלטות חפוזות ללא נתונים. רגולציה כזו עלולה להיות הרסנית, לא פחות מהתמכרות.

מדד Doing Business 2020

לפנות בוקר התפרסם מדד Doing Business לשנת 2020 ויש בו כמה בשורות מרשימות מרתקות.

מדובר במדד של הבנק העולמי שמשמש כדי להעריך את איכות הסביבה העסקית של מדינות שונות. המדד בודק תחומים כמו: הקמת עסק חדש, היתרי בנייה, רישום זכויות במקרקעין, קבלת אשראי, מסחר בינ"ל ואכיפת חוזים. התחומים האלו נבחרו בגלל שיש להם השפעה קריטית על יזמים ועל עסקים קטנים ובינוניים.

מה חדש במדד קלות עשיית עסקים 2020?

במדד לשנת 2020 (שפורסם היום ב-23.10.2019) ישראל ממשיכה לעלות במדד!

במדד של השנה שעברה (2019), ישראל קפצה ממקום 54 למקום 49 (5 מקומות למעלה). השנה, ישראל קופצת שוב: ממקום 49 למקום 35 (14 מקומות נוספים!). חוץ מישראל יש עוד כמה מדינות שעשו שיפור יפה.

המדינות שעשו הכי הרבה שיפור בשנה האחרונה

הבנק העולמי גם מציין מי הן 20 המדינות המצטיינות בהיקף השיפור בשנה האחרונה. כל אחת מהמדינה ברשימה הזו ביצעה רפורמות עומק בלפחות שלושה תחומים, מתוך 10 התחומים שנכללים במדד. באופן לא מפתיע, כל המדינות האלו הן מדינות מתפתחות: ערב הסעודית, טוגו, אוזבקיסטן וזימבבואה. בתור דוגמה, בחרתי להביא את הסיפור של ניגריה, כי יש לנו נטייה לזלזל ולהתנשא על מדינות אפריקאיות. בעיני ניגריה מלמדת שמדינות רבות מתמודדות עם אותם אתגרים וגם שאפשר לפתור בעיות שאנחנו מתמודדים איתן.

ניגריה

ניגריה הפכה את תהליך הקמת עסק לפשוט וקל, באמצעות מערכת דיגיטלית חדשה, שמשותפת לרשות המיסים ולרשות החברות. הדיגיטציה לא עוצרת בהקמת עסק – ניתן לבצע חלק מהתהליכים מול רשות החברות באופן ממוחשב לחלוטין, בלי צורך במפגש פרונטלי עם נציג ממשלה.

עוד שינוי נוגע להתחברות לרשת החשמל. עד היום חיבור לחשמל חייב שמהנדס חשמל מטעם הממשלה יבדוק את העסק/ הנכס שמבקש להתחבר לרשת החשמל. ניגריה ביצעה שיפור במערך הפיקוח והרישוי – והקימה מערך הסמכה למהנדסי חשמל. אם מהנדס חשמל פרטי עבר הסמכה הוא יכול לבצע את הבדיקה וכך הוא חוסך את הטרטור ואת זמן ההמתנה למהנדס ממשלתי.

רפורמה שלישית נוגעת לייעול הליכים משפטיים. בניגריה יש הליך משפטי מיוחד לבירור סכסוכים ולתביעות קטנות. מערכת בתי המשפט פרסמה נהלים שקבעו בירור מקדמי של העובדות לפני המשפט והגבילו את האפשרות לדחות דיונים (דחיות הן מחלה של המון מערכות שיפוט, והן גורמות להתמשכות הליכים).

ולסיום, רשויות המכס בנגריה אחראיות על הפיקוח על יבוא ויצוא. הם איחדו הרבה רגולטורים שמפקחים על יבוא ויצוא לתוך מערכת ממוחשבת אחת, וכך ייעלו את תהליך העבודה וקיצרו את זמן ההמתנה בנמלים. יש גם אפשרות לשלם את המכסים והמיסים באופן אלקטרוני, אבל בעיני זה פחות מרשים.

מה מקור השיפור של ישראל במדד?

תתרגלו לזה – ישראל במקום ה-35 במדד קלות עשיית עסקים. בתוך שנתיים עלינו בכמעט 20 מקומות ועקפנו את שוויץ, הולנד ופורטוגל.

אין פה רפורמה אחת מרגשת, אלא אוסף של הרבה תיקונים שיחד מצטרפים לשינוי הגדול. למשל, רשות המיסים הקלה את תהליך רישום עסק באמצעות מערכת דיגיטלית שמאחדת את התהליך של בעל העסק מול מע"מ ומול מס הכנסה. בנוסף, יש שיפור במדד תשלום מיסים – יותר קל להגיש דיווחים ולשלם מיסים. במצטבר, הצעדים האלו וצעדים נוספים, עושים שינוי מהותי. בתת-המדד של תשלום מיסים ישראל זינקה ממקום 90 למקום 13!

בנוסף, רפורמת נתוני האשראי של בנק ישראל מקלה על קבלת אשראי לעסקים. גם הטאבו (רשם המקרקעין) שהיה האחראי המרכזי לשיפור של השנה שעברה, המשיך בפישוט וקיצור תהליכים לרישום נכס.

בואו נדבר על ההשפעות של של שיפור כזה. הבנק העולמי בודק את הקשר בין שיפור במדד לבין משיכת השקעות זרות לאותה מדינה. לפי מודל אקונומטרי של הבנק העולמי, כל עלייה של אחוז בציון במדד (לא בדירוג) שווה בין 250-500 מיליון דולר של השקעות בשנה. ישראל השתפרה ב-3%, שיכולים להיות שווים מיליארד וחצי דולר של השקעות בשנה. זה עוד מקומות עבודה, עוד פרויקטים ועוד כסף שיגיע אלינו מבחוץ.

כאן בטח יקפצו הספקנים וישאלו – איך זה קפיצה כזאת אפשרית? מה זה אומר?

בעיני זה אומר שני דברים:

דבר ראשון – שהמצב בישראל לא גרוע כמו שאנחנו נוהגים לחשוב. יש לנו קצת נטייה להלקאה עצמית. להתמקד בשלילי, לספר לעצמנו כמה אנחנו נוראיים בהשוואה למדינות אחרות. אבל צריך לזכור שישראל היא מדינה מערבית ומתקדמת, עם חברה וכלכלה איתנות. וחוץ מזה, כשמדינות מציגות את עצמן – הן בדרך כלל מדגישות את מה שטוב, ומסתירות את הצדדים הפחות מחמיאים (כמו אנשים). אז כשאנחנו משווים את עצמנו למדינות אחרות, צריך לזכור שהמצב אצלם פחות מדהים ממה שמשווקים לנו.

דבר שני – שהמדד הוא לא חזות הכל. המדד חשוב אבל גם חלקי. המדד מתייחס לתחומים ספציפיים ולא כולל נושאים רבים כמו רגולציה פיננסית או רגולציה סביבתית. בנוסף, אופן החישוב שלו מאוד קל להפעלה, אבל גם קצת פשטני.

אז לסיכום – כל הכבוד לכל מי שמחולל את השינוי הזה. זה לא אומר שהכל מושלם, אלא בעיקר שאנחנו בכיוון הנכון.

____

הפוסט נכתב יחד עם יעל פולק-גליק.

עושים סדר בג'ונגל הנהלים

"אנחנו עושים רפורמה בבירוקרטיה כדי להפוך את הבירוקרטיה לרזה ואחראית. אנחנו נבטיח שהחוקים נאכפים באופן הוגן". כך הכריז הנשיא טראמפ על המהלך הדרמטי האחרון שלו.

החומר השחור של הרגולציה

בשבוע שעבר (9.10.2019) טראמפ חתם על שני צווים נשיאותיים שתוקפים את החור השחור של הרגולציה – תופעת הנהלים (Guidance Documents). רגולציה היא כללים מחייבים שהממשלה קובעת ואוכפת. הכללים האלו נמצאים בחוקים של הפרלמנט, תקנות של שרים וגם בנהלים שהדרג המקצועי קובע.

מה הסיפור עם הנהלים? הנה שלוש דוגמאות קצרות

1. פרסום: חוקים ותקנות חובה לפרסם במקום רשמי. בישראל הם חייבים להתפרסם ב"רשומות", הפרסום הרשמי של משרד המשפטים. בארצות הברית הם מתפרסמים ב-Code of Federal Regulations. איפה נהלים מפורסמים? לא ברור. ואף אחד לא בודק שהם באמת מתפרסמים.

2. בקרה ומעקב: אנחנו יודעים כמה חוקים יש וכמה תיקונים עבר כל חוק. אבל אנחנו לא יודעים כמה נהלים יש והאם הם תוקנו ומתי.

3. תהליך יצירה: חוק צריך לעבור ב- 3 או 4 קריאות ודיונים בוועדות הכנסת לפני שהוא מתפרסם ברשומות. תקנות עוברות בחינה של ייעוץ משפטי וחתימה של השר. מה הפרוצדורה ליצור נוהל? די גמיש.

ובדיוק בזה הצווים החדשים באים לטפל.

איך יוצרים נהלים?

המטרה של צו הראשון היא לעשות סדר בתופעת הנהלים. בדרך כלל צווים נשיאותיים מתחילים במטרות או בהוראות, הצו הזה קצת מזכיר כתב אישום: "רק לקונגרס יש את הסמכות לחוקק" וממשיך: "הרגולטורים יכולים לספק הבהרות באמצעות הנחיות לא מחייבות. עם זאת, רגולטורים לפעמים השתמשו בסמכות הזו בצורה לא הולמת במטרה להטיל רגולציה בלי לעמוד בהוראות חוק הפרוצדורה המנהלית (APA)". הצו גם קובע שאותם נהלים לא תמיד מפורסמים לציבור.

הצו הנשיאותי מחייב כל רגולטור לפרסם את כל הנהלים בעמוד אינטרנט מרכזי אחד, שאפשר יהיה לחפש בו. הוא גם מחייב כל רגולטור לציין באותו אתר שאין להנחיות תוקף מחייב, אלא אם יש הסמכה מפורשת לכך בחוק של הקונגרס.

אז אנחנו רואים פה בעיה ופתרון. הרגולטורים (דרג מקצועי) מוציאים כל מיני מסמכים. המסמכים האלו מפרשים את החוק, מרחיבים אותו וגם מוסיפים דרישות חדשות. כדי להוציא נהלים והנחיות לא צריך לעשות תהליך שיתוף ציבור, לעשות ניתוח מסודר, או לפרסם את הנוהל. ולכן הפתרון המתבקש הוא לחייב פרסום של כל הנהלים וההנחיות בעמוד מרכזי אחד. בנוסף, הצו מחייב שנהלים עם השפעה משמעותית (עלות גבוהה, הוראות חדשות וכו') יעברו תהליך שיתוף ציבור והערות ציבור מלא, כמו חוקים של הקונגרס ותקנות.

הגבלות על שימוש בנהלים

הצו השני עוסק בשקיפות והגינות בהליכי אכיפה, ומטפל בבעיות אחרות של תופעת הנהלים. יש המון נהלים, אין פרסום מסודר שלהם ולכן ספק אם הציבור יודע מה נדרש ממנו.
לכן הצו קובע שאי אפשר לפתוח בהליך אכיפה נגד אדם בלי שהוא היה יכול לדעת מראש באופן סביר על הוראות הרגולציה. הצו מבהיר שצריך להימנע מאכיפה כלפי אזרח שיוצרת “unfair surprise" – הציבור צריך לדעת על הרגולציה ולא ייתכן שיופתע כשבאים להעניש אותו.

הצו גם אוסר שנהלים יקבעו הוראות וחובות חדשות על אנשים מחוץ לממשלה. זה מאוד מזכיר את המשפט המנהלי בישראל שקובע שרשות ממשלתית יכולה לייצר "הנחיות פנימיות" (בפועל יש בישראל הרבה מאוד נהלים שרגולטורים מפנים כלפי הציבור). לפי הצו הנשיאותי, אם נוהל של רגולטורי מטיל על הציבור חובות שלא נקבעו בחוקים ובתקנות, אין לו תוקף ואי אפשר לאכוף או להעניש על בגין אותן הוראות.

שני הצווים זוכים לתמיכה די רחבה – ואפילו מתנגדים מושבעים של טראמפ (כמו קאס סנטיין) שיבחו אותו על המהלך.

אתגר הנהלים

נהלים הם תופעה מאוד נפוצה במדינה המודרנית. ממשלות מאוד אוהבות את הכלי הזה, כי הוא פרקטי. קל ופשוט להוציא נהלים. הבעיה היא שבניגוד לחוקים ותקנות – שעבורם יש כללי משחק מאוד ברורים – לגבי נהלים המצב פחות מוגדר.

למשל, אין דרישה פורמלית מפורשת שנהלים יתפרסמו. וככה אנחנו הגענו למצב הנוכחי שיש נהלים שמחייבים את הציבור, אבל לא מפורסמים (או מפורסמים בצורה מפוזרת בכל מיני אתרי אינטרנט, כך שאי אפשר למצוא אותם אפילו אם מחפשים).

בישראל אנחנו קוראים להם "נהלים" אבל יש להם עוד שמות. לפעמים קוראים להם "מפרט" ולפעמים "הנחיות", "המלצות", "דרישות", "הוראות עבודה" ועוד. גם תנאים ברישיון הם בעצם נוהל שנקבע על ידי הדרג המקצועי. בלי קשר לשם שלהם, בדרך כלל הם מחייבים. בארה"ב קוראים להם Guidance Documents (הנחיות). לפי השם הם בגדר רשות או המלצה. אבל לא, הם מחייבים. ולא רק שהם מחייבים – הם גם מטילים הוראות חדשות ומשנים את המצב המשפטי. יש לא מעט אכיפה שמבוצעת על סמך אותם נהלים.

אתגר הנהלים קים בהרבה מדינות. בארה"ב יש הרבה עיסוק בתופעה הזו (למשל במזכרים של שר המשפטים ושל סגנו). בישראל רק התחלנו לעסוק בנושא. למשל, לפני שנה מנכ"ל משרד החקלאות פרסם חוזר מנכ"ל שחייב לפרסם את כל הנהלים של המשרד בפורטל רגולציה אחד שמאפשר לבצע בו חיפוש. זה היה מהלך חדשני ראשון מסוגו בממשלה, כי לראשונה המערכת חייבה את עצמה לפרסם את כל הנהלים ואפילו בעמוד אחד מרוכז. וזו רק ההתחלה: בקרוב הממשלה צפויה להקים פלטפורמה מרוכזת לפרסום כלל ממשלתי כל כל הנהלים.

בנוסף, אם בארה"ב מחייבים שנהלים עם השפעה גדולה יעברו תהליך מסודר – בישראל נקבע לפני שנה שכל רגולציה צריך לגבש בתהליך קבלת החלטות סדור.

לסיכום, יש סיבה טובה להיות אופטימיים. מדינות מתחילות לטפל בג׳ונגל השחור של הנהלים. זה לא יקרה ביום אחד ויש לנו עוד דרך לעשות, אבל המערכת הולכת ומשתפרת. זו מגמה עולמית שישראל היא חלק ממנה.

אולי יום אחד נדע לומר כמה נהלים יש בישראל.

הורדת מחירי הדיור באמצעות שיפור הרגולציה

מחירי הדיור, משבר הדיור, יוקר המחייה. אחד הנושאים הכי מדוברים בשיח הכלכלי בישראל – שלא מצליחים לפתור. אז הנה הצצה לניסיון מעניין של מדינה קטנה אחרת שמנסה להוריד את מחירי הדיור. קוראים לה – ארצות הברית.

בחודש יוני 2019 הנשיא טראמפ חתם על צו נשיאותי שמקים גוף חדש שתפקידו להמליץ על דרכים להפחית רגולציה כדי להוזיל את מחירי הדיור ולקצר את תהליכי התכנון והבניה. מטה הדיור האמריקאי החדש ינתח לעומק רגולציות שונות ברמה הפדרלית, המדינתית והמקומית כדי להבין ממה מורכב הסבך הרגולטורי ובעיקר – אילו רגולציות תורמות לבעיה.
באופן כללי אפשר למפות שלוש דרכים שבהן רגולציה מזיקה לשוק הדיור: (1) מייקרת את עלות הבניה והדירות; (2) מעכבת בנייה של דירות; (3) חוסמת לחלוטין ומונעת פרויקטים.

מחקרים רבים נערכו בארה"ב והצביעו על האופן שבו הרגולציה של תכנון ורישוי בנייה מייקרת את הדיור עבור האמריקאיים, מאטה את הבניה ולפעמים גם חוסמת אותם כליל.

אילו בעיות יש ברגולציה האמריקאית?

הנה כמה דוגמאות לרגולציה שכנראה נמצאות ברשימת הבעיות שמטה הדיור בוחן. הראשונה היא רגולציה שמגבילה שימושים לפי אזור (zoning) – למשל שבאזורים מסויימים אסור לפתוח עסקים ובאזורים אחרים אסור לבנות דירות למגורים. למשל, מחקר שבחן את מחירי הדיור במנהטן ניו-יורק מצא שהגורם המרכזי למחירי הדיור הגבוהים הוא ההגבלות על השימוש בקרקע.

כמובן שתהליכי התכנון והרישוי יהיו במוקד העבודה של מטה הדיור, כי תהליכים אלו נוטים להתארך (מה שגם מאוד מייקר אותם).

רגולציה אחרת שלדעתי על הכוונת של מטה הדיור היא הגבלות ותקני מינימום. למשל, תקני חנייה שקובעים מינימום מקומות חניה על כל יחידת מגורים. רגולציה כזו גם מקטינה את מספר הדירות שאפשר לבנות (כי יותר שטח מוקצה לחניות) וגם פוגעות במרקם העירוני והופכות אותו לפרברי (ובעקיפין גורמות לכך שיותר שטח יוקדש לכבישים עבור כל המכוניות). עוד סוג של תקן מינימום הם תקנים אנרגטיים. לדוגמה, אם קובעים שבניינים חדשים חייבים להיבנות עם חלונות מבודדים – הדרישה הזו עלולה לייקר את מחירי הדירות. והתוצאות יותר מורכבות כשהדרישות יותר מסובכות (וזה קורה בדרך כלל) – למשל אם חובה להתקין דוד חשמל מיוחד חלה רק על בניינים מעל 10 קומות, אז חלק מהקבלנים יעדיפו לבנות בניינים של 9 קומות בלבד.

ובעיה נוספת היא רגולציה שמעודדת או מאפשרת פרקטיקה של NIMBY – קבוצות מקומיות שמתנגדות לפרויקט כי הוא קרוב אליהן.

מה המטרה?

חלק מהארגונים בארה"ב חוששים שבמטה הדיור יעדיפו מהלכים קלים ושטחיים במקום ייעול שיטתי ומעמיק של תהליכי הרישוי. למשל, הקואליציה לדיור של בעלי הכנסה נמוכה פרסמה אזהרה שלא למהר לבטל רגולציות שעוסקות בדיוק בר השגה כי התוצאה תהיה פגיעה באוכלוסיות חלשות והיא לא תביא לשיפור משמעותי בהליכי הרישוי.

האזהרה הזו מגלמת שאלה בסיסית שהצו הנשיאותי מעלה – באילו רגולציות ובאילו בעיות טראמפ מתכוון לטפל. מהצו זה ממש לא ברור ולכן גם פוליטיקאים, גם חברות פרטיות וגם ארגוני חברה אזרחית – חוששים שהוא לא יטפל בבעיות האמיתיות או שחלילה יגרום לנזק.

יש רגולציות שמעצבות את מבנה השכונות ומשפיעות על הרכב האוכלוסיה (וכך פוגעות במוביליות החברתית והכלכלית). זו בעיה שמפריעה בעיקר לדמוקרטיים בארה"ב. מצד שני, יש רגולציות שמטילות מגבלות על תעשיית הבניה – החל מדיני עבודה, רגולציה של בטיחות ועוד. בעיות כאלו ברגולציה מפריעות יותר לרפובליקניים.

הכל פוליטי?

בלי קשר לממצאים ולהמלצות של מטה הדיור החדש, כבר עכשיו טראמפ יודע שהוא צריך לקבל החלטה אסטרטגית.

טראמפ יצטרך לבחור מול מי הוא מוכן להיאבק: מול הרגולטורים המקצועיים (בממשל הפדרלי ובמדינות) כדי לייעל את התהליכים באמת, או מול הפוליטיקאים משתי המפלגות כדי לשנות הוראות כלליות.

התיקון האמיתי, מהשורש יחייב נבירה בהוראות המקצועיות שהרגולטורים קבעו, ניהול מלחמת שוחות, וניעור כללי של המערכת הממשלתית כדי לייעל תהליכים. זה קשה, זה אפור וזה דורש זמן וסבלנות. טראמפ עבר את אמצע הקדנציה שלו והוא ירצה להראות תוצאות מוגמרות לפני הבחירות בנובמבר 2020. אין לו הרבה זמן עד הבחירות ולדעתי מעולם לא הייתה לו הסבלנות שדרושה בשביל לעשות טיפול שורש יסודי ברגולציית התכנון והבניה.

רפורמה זה קשה

לכן מאוד יכול להיות שטראמפ יבחר שלא להיכנס למאבק מול הרגולטורים המקצועיים ויעדיף לקדם רפורמה שהוא יכול להעביר בקונגרס. כדי לעשות את זה הוא יבחר נושאים שהם יחסית בקונצנזיוס מבחינת רוב הרפובליקנים והדמוקרטיים. דוגמה לנושא כזה היא תקני החניה שמחייבים את יזם להקים כחלק מהפרויקט חניות (ובארה"ב גם ממש גארג' להחנות בתוכו את הרכב). מדובר בקרקע יקרה ובעלויות בניה ופיתוח. יש סיכוי לא רע שהדמוקרטים והרפובליקנים יסכימו לצמצם את השימוש בתקני חניה מחייבים, למרות שרכב פרטי ובית עם חניה נמצאים בלב האתוס האמריקאי.

וזו המלכודת של טראמפ – התיקון האמיתי והמהותי של הרגולציה ידרוש תהליך מעמיק בתוך הממשלה, זה ייקח זמן וידרוש תשומת לב רבה לפרטים. ומצד שני – תיקון חקיקה נקודתי ומהיר לא יפתור את בעיות השורש ויהיה קשה להעביר אותו בקונגרס (גם בישראל עלו הצעות כמו מע"מ 0 על דירות, שהצריכו תיקוני חקיקה). כנראה שאפשר יהיה להעביר בקונגרס צמצום של תקני החניה המחייבים, אבל אין סיכוי שקונגרס שנשלט על-ידי רוב דמוקרטי יעביר הקלות רגולטוריות כמו הפחתת סטנדרטיים לחיסכון באנרגיה או שכר מינימום לעובדי הבנייה.

הדילמה של טראמפ לא תיאורטית והיא משותפת לעוד נבחרי ציבור שהבטיחו להוריד את מחירי הדיור. זה לא סוד שהרגולציה בתחום התכנון והבניה צריכה לעבור שיפור ושהתהליכים הבירוקרטיים צריכים דיאטה רצינית. גם הציבור וגם הרגולטורים ירוויחו מתהליך כזה בטווח הארוך. אבל פוליטיקאי צריך להיות אמיץ או משוגע כדי להיכנס למהלך כזה ולתת גיבוי לכוח המשימה שיעשה סדר אמיתי בנבכי הרגולציה.

איך קוראים להמבורגר צמחוני?

מדינת מיסיסיפי בארה"ב אוסרת על על חנויות לקרוא להמבורגרים צמחוניים "המבורגרים צמחוניים". נשמע לכם מוזר? אתם לא לבד.

למה מותר לקרוא בשר?

חוקים שאוסרים הטעיה הם לא דבר חדש. למשל אסור לומר שמוצר ללא בשר מכיל בשר. אבל החוק החדש (שנכנס לתוקף ביולי 2019) מרחיב את האיסור גם למוצרים שבדרך כלל מכילים בשר. התוצאה היא שאסור לקרוא להמבורגר טבעוני "המבורגר טבעוני" (vegan burger) או לנקניקיה צמחונית "נקניקיה צמחונית" (veggiehot dog). זה אסור גם אם השם של המוצר מכיל בפירוש את המילה "צמחוני".

מסתבר שלדעת המחוקקים במיסיספי, הצרכנים עלולים לחשוב ש"המבורגר טבעוני" מכיל בשר. אם אתם שואלים אותי, זה חוק מיותר. ולא רק שהוא מיותר – הוא גם די מזלזל באינטיליגנציה של הצרכנים. וככל שמתעמקים בחוק – הוא נשמע יותר הזוי. כי אם לדעתנו צרכנים עלולים לטעות בדבר כל כך פשוט ולחשוב ש"המבורגר צמחוני" הוא בשרי, אז הם מתבלבלים ממש בקלות. איך הם יכולים לבחור דירה, ביטוח או פנסיה אם הם יחשבו ש"צמחוני" הוא בשרי?

אז נראה שהחוק לא פותר שום בעיה צרכנית. אבל לדעתי הוא דווקא עלול לבלבל. אם ליצרנים אסור לקרוא להמבורגר הצמחוני שלהם "המבורגר צמחוני", איך הם אמורים לקרוא לו? אולי הם יקראו לו "קציצה צמחונית בלחמניה" או "תערובת מעולת מן הצומח בתוך מאפה חיטה"? באופן אבסורדי, החוק מונע מהיצרנים להשתמש בביטוי הכי ברור ואינטואיטיבי לצרכנים. אותי זה דווקא יותר מבלבל.

מה לגבי חלב?

שליש מהמשפחות בארה"ב צורכות מוצרי חלב מהצומח, כמו חלב סויה או חלב שקדים. מסתבר שה-FDA חושש שאותם צרכנים טועים לחשוב שמדובר בחלב מן החי ולא מן הצומח. מנהל ה-FDA רוצה להילחם בסימון המטעה שעלול לגרום לצרכנים לחשוב שחלב אורז או חלב סויה הם חלב מן החי.

ה-FDA מגדיר "חלב" כ- "הפרשת חלבית … המתקבלת בחליבה מלאה של פרה בריאה אחת או יותר" (“lacteal secretion…obtained by the complete milking of one or more healthy cows”). החוק הזה קיים עכשיו וה-FDA מתכוון להתחיל לאכוף אותו כדי להגן על הצרכנים המסכנים שחשבו שחלב שקדים מופק מפרות. אגב, ההגדרה לא כוללת חלב כבשים או עיזים, אז לפי החוק היבש גם להם אסור לקרוא "חלב".

ומה נחשב מיונז?

ה-FDA דואג להגן גם על צרכני המיונז מפני מוצרים שלא מכילים ביצים. המותג הטבעוני JUST ("הוגן") שיווק תחליף צמחוני למיונז שנקרא "JUST Mayo". מבחינת הרגולטור זו הייתה הטעייה. ה-FDA טען שהמונח "מיונז" (Mayo) שמור רק למוצרים שמכילים ביצים – ושלח לחברה מכתב התראה לפני נקיטה בהליכי אכיפה (בסוף ה-FDA החליט לוותר).

את מי החוק באמת משרת?

בפוסט קודם – על רגולציה של תיונים בישראל – ראינו שבעלי אינטרס משתמשים באינטרס הציבורי כדי להצדיק רגולציה שתעזור להם. אף אחד לא מקדם רגולציה ואומר "תעבירו את החוק הזה כי הוא יאפשר לי להעלות מחירים". תמיד יש איזו מטרה חברתית ראויה.

לדעתי זה הסיפור גם במקרה הזה.

ההגנה על הצרכנים היא רק סיפור כיסוי. מי שבאמת מרוויח מרגולציה כזו הן חברות מתעשיית הבשר, החלב והביצים. תחליפי בשר הם תחרות למוצרי בשר (כשמם כן הם – תחליפיים). אם מישהו מוכר המבורגר צמחוני, ייתכן שאני אקנה אותו במקום מוצר בשר. וזה כמובן מאוד מפריע למי שמגדל ומוכר מוצרי בשר, ביצים וחלב.

בעצם מדובר בתחרות. סוגיה מסחרית. לא בהטעיית הצרכן ובטח שלא בבריאות. וזה מה שאמר נציג של תעשיית הבשר בראיון ל-Vox על החוק של מדינת מיסיסיפי: "הצעת חוק זו תגן על מגדלי הבקר שלנו מפני הצורך להתחרות במוצרים שלא מבעל חיים" ("This bill will protect our cattle farmers from having to compete with products not harvested from an animal").

אפשר לספר מעשיות על הטעיית הצרכן. אפשר לדבר על הערכים התזונתיים (למשל, של חלב מן החי מול חלב מן הצומח). ואפילו אפשר לנהל דיון פילוסופי ואתי על תעשיית המזון מן החי. אבל כל הדיונים האלו לא רלוונטיים. מדובר בשחקנים מסחריים שפשוט משתמשים ברגולציה כדי לחסום תחרות. זו לא סתם תחרות, אנחנו רואים כאן תעשיות גדולות ומסורתיות שנאבקות בחברות חדשות וחדשניות. עבר מול עתיד.

הטכנולוגיה משתפרת. המצאות ומוצרים חדשים נכנסים לשוק (כמו Impossible Foods ו-Beyond Meat). חלק מהצרכנים מעדיפים את התחליפים מסיבות אידיאולוגיות, חלק מסיבות בריאותיות וחלק מצמצמים צריכת בשר כדי להפחית השפעות על הסביבה.

תעשיית המזון מן החי יכולה לפתח פתרונות חדשנים – למצוא שיטות שאפשרו לה להוריד מחירים, לשפר את הטעם או להפחית את החתימה הסביבתית. במקום להתחרות ולהשתפר, נראה שחלק מהחברות והארגונים בחרו לא לעשות את זה. במקום, הם משחקים "הגנה" ומשתמשים ברגולטור כדי לחסום תחרות. אפשר לראות את השימוש ברגולציה כצעד שמבטא ייאוש.

בדצמבר 2018 בית המשפט הפדרלי לערעורים (של המחוז התשיעי) פסק שסימון חלב שקדים כ"חלב" לא מהווה הטעיה. לפי השופטים, הכינוי "חלב" למוצר מן הצומח לא יטעה את הצרכן הסביר. לאור פסק הדין הזה נראה שצרכן סביר לא יחשוב שמוצר שנקרא "המבורגר טבעוני" מכיל בשר.

השאלה הגדולה היא איזה תפקיד הרגולטורים יקחו במאבק המסחרי הזה. האם הם יהיו כלי בידי התעשיות המסורתיות וישמרו את הסטטוס קוו (חוק שקובע ש"המבורגר" זה רק מבשר) או שהם יאפשרו חדשנות ויעודדו הגדלה של מגוון המוצרים שקיימים לרשות הצרכן?

השאלה הקטנה היא האם חקיקה כזו בכלל עוזרת לצרכנים? מה דעתכם – חוקים כאלה משפרים את הבהירות או מבלבלים אתכם?

 

אגב, נראה שמדינת מיסיסיפי נסוגה מהרגולציה הזו. לאור התנגדות קשה הם הודיעו שלא יאכפו את החוק ויבחנו תיקון שלו.

מה היה קורה אם היינו יכולים להיות בלתי נראים?

או מה יקרה אם נוכל לקרוא מחשבות? או להנדס גנטית בעלי חיים ללא הגבלה?

מה יהיו ההשפעות של טכנולוגיות כאלו על החברה? ואיזו מדיניות או רגולציה נצטרך במקרים כאלו?

ממשלה שנערכת מראש לשינויים

רוב המדינות לא מתעסקות בשאלות של "מה אם" (what if), אלא עוסקת בפתרון הבעיות הקיימות. הן לא פנויות לחשוב על הבעיות והדילמות של העתיד, גם אם הן נמצאות ממש מעבר לפינה. אבל יש יוצא דופן: למחלקת המחקר של הפרלמנט האירופי יש יחידה לחיזוי טכנולוגי בשם STOA. הם חוקרים מגמות ומנסים לחזות מגמות, צרכים ובעיות עתידיות – כדי להתכונן אליהן מראש. להמשיך לקרוא מה היה קורה אם היינו יכולים להיות בלתי נראים?

הניסיון לטפל באפליה בשוק הדיור

רגולציה למניעת אפליה – אין ראוי מזה.

למשל החוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים. יש שני אתגרים עם חקיקה למניעת אפליה – קשה לאכוף אותה (לכו תוכיחו שאני לא רוצה למכור לכם מוצר דווקא בגלל הגיל שלכם) ולא בטוח שהיא בכלל אפקטיבית.

איך לטפל בבעיות של אפליה?

יש סימני שאלה סביב רגולציה שאוסרת אפליה. למשל ארה"ב עוסקת הרבה באפליה בתחום המגורים. בשנת 1968 עבר חוק שאסר על אפליה במכירה והשכרה של בתים. החוק עבר כחלק מגל החקיקה למען זכויות האזרח של שנות ה-60, שנועד לטפל באי השוויון וההפרדה על רקע גזעי. באותה תקופה היה מאוד נפוץ שבשכונות "לבנות" יסרבו להשכיר או למכור דירות לאפרו-אמריקאים.

אבל למרות החוק הזה, שעבר לפני יותר מ-50 שנים, עדיין יש סגרגציה (הפרדה) בתוך הערים האמריקאיות. להמשיך לקרוא הניסיון לטפל באפליה בשוק הדיור