הפרלמנט האירופי רוצה לחייב כבל טעינה אחיד לכל המכשירים

– למישהו יש מטען?
– כן בטח.
– אה, זה של אייפון? לא משנה.

לכולנו יצא להתקל בחוסר הנוחות בגלל שחברות שונות משתמשות בכבלים שונים לטעינה של מכשירים. זה נפוץ במיוחד בטלפונים ניידים. ב-2009 היו בשוק 30 מטענים שונים. המצב השתפר והיום יש שלושה עיקריים: ה-micro usb (הטרפז עם שתי הבליטות), ה- lightning הייחודי של אפל וחיבור ה-c-type (החדש שעובד לשני הכיוונים). כמובן שאפשר לטעון שמספר המטענים מצטמצם ללא רגולציה, אבל נראה שחברת אפל לא עומדת לוותר על המטען הייחודי שלה.

לאחרונה הפרלמנט של האיחוד האירופי העביר החלטה שקוראת לנציבות (מעין "הממשלה") של האיחוד האירופי לקבוע רגולציה שתחייב חיבור אוניברסאלי למטענים של כל המכשירים.

למה לחייב כבל אוניברסאלי למטען?

העניין שזה לא רק מעצבן (חווית משתמש). יש פה גם עניין תחרותי – כי אם כל המכשירים שלכם עובדים על אותו ממשק ומבוססים על אותם כבלים, יהיה לכם קשה יותר לעבור לחברה אחרת. האסטרטגיה של אפל במובן הזה היא לבנות למשתמשים מעין "כלוב של זהב" – מכשירים מעולים, שלא מתממשקים לשום יצרן אחר.
זה מזכיר קצת את המצב בשוק הסלולר בישראל לפני רפורמת ניוד המספרים. יכולתם לעזוב את סלקום, אבל הייתם צריכים לוותר גם על מספר הטלפון שלכם – וזה אומר שתצטרכו להודיע לכולם שהחלפתם מספר. החברות ידעו את זה ובנו על כך שהטרטור הזה ימנע מחלק מהלקוחות להחליף חברה. אותו דבר עם הכבלים של המטען – זה חסם מעבר. לא מוחלט, אבל הוא מקטין את המעבר בין מתחרים.

וחוץ מהשיקול התחרותי יש עוד עניין – שיקול סביבתי. ההחלטה של הפרלמנט מציינת שכל תושב של האיחוד מייצר בממוצע 16.6 קילו של פסולת אלקטרונית בשנה. בסך הכל מדובר על 12.3 מיליון טונות של פסולת אלקטרונית בשנה. זיהום רב ודי מיותר.
הטענה היא שכיום בגלל ריבוי אמצעי הטעינה, צרכנים רוכשים יותר מטענים וכבלים בהשוואה למצב עולם שבו היה מטען אוניברסאלי אחד ("consumers own, use and often carry with them many different chargers for similar battery-operated devices; whereas the present oversupply of chargers therefore causes excessive costs and inconvenience to consumers and an unnecessary environmental footprint").

ההחלטה והתוצאות האפשריות

ולכן הפרלמנט האירופי קורא (ומזמין) רגולציה שתחייב שמכשירים (ומטענים) שמשווקים באיחוד האירופי יהיו מסוג אחד בלבד. לפי ההערכות כנראה שזה יהיה ה-c-type.

רגולציה כזו תהיה לא נוחה לכל החברות, אבל אין ספק שהנפגעת הגדולה (שהיא בעצם הסיבה שבכלל צריך כזו רגולציה) היא אפל. אפל צפויה להיפגע משמעותית במספר מישורים. יש כמובן את הפגיעה באסטרטגיה העסקית של החברה, שהתבססה עד היום על בידול וחסמי מעבר. מטען אוניברסאלי אומר שאם יש לי מכשיר אפל, המטען שלו יכול לשמש אותי גם אם אני ארכוש מכשיר אנדרואיד.

ההשפעות המעניינות יותר הן במישור הלוגיסטי. לאפל, כמו ליתר החברות, יש מלאי של מוצרים על המדף. גם טלפונים סלולרים שבשוק או בחנויות וגם מטענים שבשוק או בחנויות. כל אלו יהפכו להיות לא רלוונטיים ברגע שיהיה אסור לשווק אותם באיחוד האירופי. בנוסף, צריך לזכות שאפל לא עובד מהיום למחר. המלאי שלה לא נמצא רק בחנויות וגם לא רק במחסנים. יש לה שרשרת ייצור שלמה וחוזים מול יצרנים, עם מלאי לייצור טלפונים ומטענים בחיבור lightning .

במילים אחרות – כדי שאפל לא תפגע כלכלית, צריך לאפשר לה למכור את המלאי שקיים בחנויות, במחסנים ובפס הייצור – לפני שהרגולציה נכנסת לתוקף. כמובן שדחייה כזו תאפשר לאפל לשמר את המצב. ומצד שני, אם יוחלט לדחות את הכניסה של הרגולציה לתוקף, נניח עד 2022 – איזה צרכן יקנה טלפון עם חיבור lightning , כשהוא יודע שבעוד שנתיים אי אפשר יהיה לקנות עבורו מטען? כנראה שגם רגולציה עם דחייה במועד הכניסה לתוקף תפגע מאוד באפל.

אגב, זה מייצר עוד כאב ראש לאפל, כי היא תצטרך לבחור האם להחזיק שני דגמים: דגם לשיווק באירופה ודגם לשיווק בשאר העולם (פס ייצור ושיווק כפול זה דבר יקר להחריד), או להיכנע ולעבור לייצר רק מכשירים שמותרים באירופה. אירופה היא שוק של מאות מיליוני צרכנים ואי אפשר להתעלם ממנה (לעומת ישראל, למשל, שלא מספיק גדולה כדי לקבוע כזו רגולציה ולהשפיע על אפל).

רגולציה חדשנית, חדשנות רגולטורית

השיקול הכי מעניין הוא בכלל חדשנות. הרגולציה המוצעת היא תקן תהליך וכמו שהסברתי בעבר, תקני תהליך הם דרך בדוקה לחסל חדשנות והתקדמות טכנולוגית. אם האיחוד האירופי יחייב את כל היצרניות שלווק טלפונים ומטענים שעומדים במפרט של c-type, כדי לאמץ את הדור הבא של חיבורים אולי יצטרכו תיקון של הרגולציה. האיחוד האירופי יצטרך להקדיש תשומת לב כדי לוודא שהוא לא חוסם חדשנות וקידמה טכנולוגית.

והדיון על הדור הבא מתחבר לשמועות שרצות עכשיו בתעשיה. יכול להיות שאפל תחליט לדלג לחלוטין מעל הרגולציה הזו ולבצע מהלך סופר-חדשני: לעבור באופן גורף לטעינה אל-חוטית של כל המכשירים שלה. ככה במכה אחת היא חוסכת מעצמה את כל הדיונים על כבלים, כי היא פשוט לא תשתמש בהם. ובמצב כזה אפל תוכל לייצר מכשירי טעינה אל חוטיים ייחודיים שמתאימים רק לטלפונים שלה.
מהלך כזה יחייב את האיחוד האירופי לחשוב שני צעדים קדימה: אולי כדי לקבוע רגולציה אפקטיבית, הם יצטרכו לקבוע גם סטנדרטים למכשירי טעינה אל-חוטיים, אחרת הרגולציה רק מזיזה את הבעיה ולא באמת פותרת את תופעת השוני בין ציוד של חברות שונות.

בעצם יש פה מתח בין רגולציה שתפגע בקידמה (תקני תהליך) לבין קידמה שתהפוך את הרגולציה ללא רלוונטית. המתח בין רגולציה לטכנולוגיה מעולם לא היה חד כמו היום.

הפרלמנט האירופי קרא לנציבות לאמץ רגולציה עד יולי 2020, כך שבקרוב נדע האם ואיך תראה הרגולציה על הסמארטפון שלנו.

למה לא להגביל פליטת מתאן לאטמוספירה?

החקלאים בניו זילנד מתגאים בכך שבמדינה שלהם יש יותר פרות וכבשים מאשר בני אדם. הניו זילנדים מאוד מתגאים גם באיכות התוצרת החקלאית שהם מייצאים לכל העולם. מצד שני, ענף החקלאות אחראי לכמעט חצי מפליטת גזי החממה של כל ניו זילנד. המקור העיקרי של רוב גזי החממה האלו הוא בגזים שהפרות והכבשים פולטות כי הם מכילים הרבה מתאן. מתאן מזיק לאטמוסיפרה אבל ההשפעה שלו מוגבלת כי הוא מתפרק הרבה יותר מהר מגזים אחרים, למשל פחמן דו חמצני.

רגולציה אחידה או דיפרנציאלית?

יש הסכמה כללית שצריך לצמצם פליטת פחמן דו חמצני, אבל ממשלת ניו זילנד לא ממש ידעה האם ואיך לטפל בפליטות המתאן. עד שבנובמבר 2019 הפרלמנט של ניו זילנד חוקק חוק שהתפרסם כ"חוק אפס פחמן" (zero carbon). החוק החדש קובע שעד 2050 יש להפחית לאפס את פליטות גזי חממה שנשארים באטמוספירה, חוץ ממתאן. עבור מתאן נקבע הסדר מיוחד ומקל: עד שנת 2030 יש להפחית את פליטת המתאן ב-10% ועד 2050 יש להגיע להפחתה של 24%-47% עד 2050 (בתלות בכמה פרמטרים). מבין גזי החממה השונים, המתאן קיבל סוג של "פטור" ולא צריך להגיע לאפס פליטות.

הגישה הדיפרנציאלית שמותאמת למאפייני הגזים השונים נתמכה על ידי הוועדה להגנת הסביבה של הפרלמנט. גם בלי להיות מומחה לגזים (גזולוג?), מהצעת החוק ברור שיש הבדל מהותי בין הגזים – גם מבחינת ההשפעה הסביבתית שלהם (גז שמתפרק) וגם מבחינת המקורות ומנגנון ההיווצרות שלהם. הסברתי כאן בעבר שרגולציה צריכה להיות מותאמת לקבוצות שונות ואין טעם ב"שוויון" מדומה בין דברים שונים.

ויש עוד סיבה טובה לגישה הדיפרנציאלית שמבחינה בין מתאן לגזי חממה אחרים. בעלי חיים הם יצורים ביולוגים ולכן הם פולטים גזים. בעוד שמכונה במפעל אפשר להחליף או להתקין בה מסננים, אי אפשר לשים לפרה פקק. ובעלי חיים פולטים כל מיני גזים באופן טבעי. חובה למנוע לחלוטין פליטת מתאן תטיל על החקלאים הניו זילנדים דרישה לא הגיונית ולא מעשית.

דעת הציבור מול הניתוח המקצועי

לא כולם מסכימים עם זה. היו ארגונים סביבתיים שדרשו להגיע לאפס פליטות של כל סוגי הגזים עד 2050, בלי חריגים. והם לא לבד, בהליך שיתוף הציבור סביב הצת החוק המקורית 91% מהמשיבים מקרב הציבור ענו שהם תומכים ברף גורף ואחיד של אפס פליטות עד 2050. במילים אחרות – הארגונים הסביבבתיים והציבור הרחב היו בעד רף של אפס פליטות גם למתאן, אבל הרגולטור והמחוקקים החליטו אחרת. אגב, החקלאים טענו שלא צריך להגביל בכלל את פליטת המתאן. לדעתם המגבלות שנקבעו הן מוגזמות – עם עלויות גבוהות והרבה מעבר למה שצריך מבחינה סביבתית.

למה הניו זילנדים החליטו להתייחס למתאן באופן נפרד אם 91% מהמשתתפים בשיתוף הציבור היו רף של אפס פליטות גם למתאן? כי החלטות מקצועיות טובות הן לא עניין של רוב ומיעוט. הרגולטור בדק את השפעות גזי החממה השונים ומצא שלא צריך להפחית את שיעור הפליטה של מתאן ל-0 כדי להגיע ליעדים הלאומיים שאליהם ניו זילנד התחייבה באמנת פריז. זאת אומרת שהחלטה לדרוש אפס פליטת מתאן תהיה מאוד מאוד יקרה ולא הכרחית. חשוב לשתף ולשמוע, אבל החלטה איכותית צריכה להתקבל על סמך הנתונים וההשפעות של המדיניות.

החלטות מדיניות הן לא עניין של פופולריות. העובדה שחלק מהציבור נגד או בעד משהו היא לא סיבה לכופף את הרגולציה המקצועית. בהחלט צריך להיות קשובים לציבור, אבל לא נקבל החלטה מזיקה שאנחנו יודעים שהיא שגויה מקצועית רק כי אנשים חתמו על עצמה או הפגינו. זה נקרא פופוליזם. ויש גבול דק בין פופוליזם לרגולטור שמוטה בגלל לחץ של קבוצות אינטרס.

מדיניות ישימה

לעיתים קרובות גם לרגולטור יש אג'נדה. רגולטורים סביבתיים רוצים לקדם הגנה על הסביבה ורגולטורים בתחום הבריאות רוצים לשמור על בריאות הציבור. ולפעמים יש תחושה שצריך "לכוון למעלה" כשמעצבים רגולציה – זאת אומרת לקבוע את המקסימום שאנחנו רוצים ושהציבור ימצא את הדרך לציית.

יש שתי בעיות עם גישה כזו. הבעיה הראשונה היא שגישת המקסימום מנוגדת למבחן עלות-תועלת, כי מנסים להשיג את מקסימום התועלת בלי קשר לעלויות. הבעיה השניה היא שגישת המקסימום מתעלמת מהשאלה הבסיסית – האם הרגולציה ישימה? האם אפשר בכלל לציית לה?

למשל בדוגמה הניו זילנדית, היעדים המרוככים שנקבעו לפליטות המתאן מבוססים על מחקרים ממשלתיים ואקדמיים שבדקו את הישמות של הפחתת פליטות מתאן מבעלי חיים. המחקרים הממשלתיים מצאו שאם הניו זילנדים יפעילו את כל הכלים שעומדים לרשותם, במקסימום הם יוכלו לצמצם בין 10%-21% עד שנת 2030 (בחוק נקבע 10%) ובין 22%-48% עד שנת 2050 (בחוק נקבע 24%-47%). המחקרים האלו לא בדקו מה צריך להפחית, אלא מה אפשר להפחית – בתרחיש אופטימלי כשמפעילים את כל האמצעים האפשריים.

אז אפשר היה לקבוע שצריך להפחית 100% מהפליטות (יעד אפס). זה נשמע טוב – יעד אגרסיבי, מספר עגול. אבל אם זה לא אפשרי התוצאה תהיה עגומה. אם נאכוף את הדרישה הבלתי אפשרית – נדרוס את השוק ונהרוס אותו. ואם לא נאכוף את הדרישה הבלתי אפשרית – מי שיציית יפגע ומי שלא יציית יהנה מהיעדר האכיפה.

החוק הניו זילנדי הוא דוגמה טובה – רגולציה דיפרנציאלית, מבוססת נתונים ולא על לחץ פופוליסטי וכזו שאפשר ליישם. זה שיעור חשוב עבור קובעי מדיניות.

סיכום שנת 2019 במדיניות רגולציה בארה"ב – טראמפ סוגר שלוש שנים בבית הלבן

טראמפ סוגר שנת כהונה שלישית בבית הלבן והסיום של 2019 היא הזדמנות טובה לבחון את תמונת המצב בארה"ב.
הגוף שמנהל את מדיניות הרגולציה בארה"ב נקרא OIRA והוא פועל בבית הלבן כבר 40 שנים. בדוח שמסכם את שנת 2019 הם מציגים את המגמות המרכזיות ברגולציה של הממשל האמריקאי ואת המהלכים שבוצעו.

טראמפ בבית הלבן: תקציר הפרקים הקודמים

ההוראה המרכזית שטראמפ הטיל על הרגולטורים היא לצמצם את עלויות הרגולציה שלהם (בצו נשיאות 13771 מיד כשהוא נכנס לתפקיד). לכל משרד הוגדר כמה רגולציה (בעלויות) מותר לו להוסיף או שהוא צריך להפחית.

מאז הוא הספיק לייעל את תהליכי האישור של פרויקטי תשתית, לחסום איוש כוח אדם לגופים רגולטורים שלא שיתפו איתו פעולה, לדרוס את מבחן עלות תועלת, ולפרסם שני צווים נשיאותיים שמחייבים שקיפות והגינות בנהלים הרגולטוריים.

לקריאת סיכומי השנה הקודמים שלי על ארה"ב – סיכום שנת 2018 וסיכום שנת 2017.

תקציב הרגולציה והחיסכון של 2019

במהלך 2019 הרגולטורים בארה"ב ביצעו 150 שינויים של הפחתת רגולציה ו-35 שינויים של הוספה משמעותית של רגולציה (הוספה משמעותית – יותר מ-100 מיליון דולר בשנה בעלויות לציבור). כל הפעולות האלו מסתכמות בסך להפחתת עלויות נטו של 13.5 מיליארד דולר בשנה. זה אולי נשמע מרשים אבל זה פחות מהיעד שהוצב.

הצו הנשיאות של טראמפ יצר מערכת של תקציב רגולציה: בכל שנה מגדירים לכל משרד ממשלתי יעד נטו לשינוי עלויות הרגולציה. סופרים את כל השינויים ברגולציה שהמשרד עשה באותה שנה ובודקים את ההשפעה נטו – האם העלות הכוללת גדלה או קטנה. וכמו תקציב, לכל משרד יש יעד שאליו הוא צריך להתכנס. לפי השיטה הזו, כל משרד רגולטורי חופשי לשנות את הרגולציה שלו – אבל מגדירים לו לאן הוא צריך להגיע בשורה התחתונה (זה בעצם תקן ביצוע עבור הרגולטורים). זו גישה שלא סופרת את מספר החוקים, אלא מודדת את הרגולציה לפי העלות שמוטלת על הציבור – בחינה מהותית.

לפי היעדים שהוצבו לשנת 2019, הממשל כולו היה צריך להגיע לחיסכון של 18 מיליארד דולר. אז בפועל הביצוע (13.5 מיליארד) היה רק 75%. כשבוחנים לעומק את הדוח רואים גם את מה שחסר בו: חסרה שקיפות. הדוח מציג כמה פעולות הוספה והפחתה היו אבל אין פירוט של כמה עלויות כל פעולה הוסיפה או הפחיתה. הפירוט הוא רק ברמת המשרד.
למשל הפעולות של ה-HHS (מקבילה של משרד הבריאות) הביאו בנטו להפחתת עלויות של כ-11 מיליארד דולר, בעוד שהסוכנות להגנת הסביבה (EPA) והמשרד לחיילים משוחררים הוסיפו עלויות של כ-8 מיליארד דולר כל אחד בשנה נטו. בגלל שה-EPA ביצעה 18 פעולות של הפחתת רגולציה ו-6 פעולות של הוספת רגולציה, אי אפשר לדעת איפה עיקר העלות לציבור.

היעדים שנקבעו לשנת 2019 היו או 0 תקציב רגולציה (זאת אומרת כל השינויים צריכים להסתכם ב-0 תוספת עלות), או תקציב שלילי (צריך להפחית עלויות נטו). בשנת 2019 לאף רגולטור לא נקבע תקציב רגולציה חיובי, שמאפשר הגדלה של העלויות נטו. גם המשרד לחיילים משוחררים וגם ה-EPA חרגו בענק מהיעד שהוצב להן.

כמובן שיש גם ביקורת על כל ההפחתות האלו ויש שטוענים שהצמצום ברגולציה נעשה בצורה לא חכמה שפגעה בציבור.

סיכום תלת שנתי

הדוח גם נותן תמונת מבט רב שנתית על מה שקרה מאז שטראמפ נכנס לבית הלבן. בשלוש השנים 2017-2019 בוצעו בסך הכל 445 שינויים ברגולציה (הכוונה לחוקים ותקנות, אף אחד לא יודע כמה שינויים יש בג'ונגל הנהלים). מתוכם 393 שינויים של הפחתה ו-52 שינויים של הוספה משמעותית של רגולציה. בסך הכל השינויים האלו הביאו לחיסכון נטו של 50.9 מיליארד דולר בשנה לציבור. שני דברים צורמים בסיכום התלת-שנתי:

1. סיווג להפחתת/ הוספת רגולציה. לא ברור איך מחליטים אם שינוי הוא הפחתה או הוספה. הרי תיקון של חוק יכול לכלול גם הוספת רגולציה וגם לצמצם רגולציה. לא ברור מהדוח של OIRA איך הם סיווגו ומה הם עושים כששינוי מכיל גם תוספת וגם הפחתה.

2. לא מתחשבים בצעדים שלא בוצעו. בשנים האחרונות 68 צעדים של הפחתות רגולציה נתקפו בבתי משפט. מתוכם 64 לא שרדו את הביקורת השיפוטית ובוטלו או נחסמו. אבל נראה שהדיווח על החיסכון לציבור לא מביא בחשבון את זה שחלק מההפחתות לא קרו בפועל. (בישראל, אגב, אנחנו מודדים ביצוע בפועל).

מבט לשנת 2020

שנת 2020 תהיה השנה האחרונה של הקדנציה של טראמפ. ו-OIRA כבר פרסמו את היעדים של הרגולטורים ל-2020. יש שלוש דברים מעניינים ביעדים שנקבעו לרגולטורים לשנת 2020:

1. סך כל השינויים ברגולציה שיתבצעו בשנת 2020 צריכים להסתכם לנטו חיסכון של 51.6 מיליארד דולר. זה יעד סופר שאפתני ולא ברור אם הוא ריאלי לאור העובדה שבשנת 2019 הם הצליחו להגיע רק ל-75% מהיעד, שהיה צנוע בהרבה.

2. למשרד לביטחון המדינה (homeland security) אושר תקציב חיובי – מותר להם להוסיף רגולציה בהיקף עלויות של 35 מיליארד דולר בשנה לציבור. חתיכת תוספת. כנראה שהם הצליחו לשכנע שתוספת רגולציה כבדה גם מאוד נחוצה.

3. עיקר ההפחתה תהיה בעקבות שינוי רגולציה (The Safer Affordable Fuel-Efficient) שמתוכנן במשותף על-ידי משרד התחבורה (DOT) והסוכנות להגנת הסביבה (EPA). מדובר על שינוי שיביא להפחתה של 80 מיליארד דולר בשנה לציבור.

האם טראמפ עשה מהפכה?

במילה אחת – לא. התומכים של טראמפ קיוו למהפכת דה-רגולציה בממשל האמריקאי. בוצעו לא מעט שינויים נקודתיים (כמו זירוז תהליך רישוי תרופות ב-FDA), אבל אין פה מהפכה מערכתית. קצב יצירת הרגולציה פחת משמעותית והוא הצליח לחסום רגולציות שאובמה ניסה לקבוע. אבל מבחינת היעדים של טראמפ עצמו, המטרה לא הייתה רק להאט את קצב יצירת הרגולציה. הממשל הפדרלי בעיקר ייצר פחות רגולציה, אבל לא שינה כיוון. זה בעיקר צעד של "לעשות פחות" מאשר "לעשות אחרת". אין פה שינוי או מהלך מהותי עם תוכן משל עצמו.

יוצא שתקציב הרגולציה הוא הכלי המרכזי שמשמש את הממשל האמריקאי לניהול זרם הרגולציה ושטראמפ מצליח לצמצם את עלויות הרגולציה באופן ניכר. כשהצו הנשיאותי פורסם כולם דיברו על הוראת ה-One in two out (על כל רגולציה חדשה צריך לבטל שתיים קיימות). אבל כמו שהסברתי זה מנגנון טכני שקל לעקוף.

דווקא התקציב הרגולטורי, שמתבסס על כימות עלויות ומעקב אחרי ההשפעות של השינויים השונים במצטבר, הופך לכלי ניהול מהותי שמאפשר להסתכל על הרגולציה, לנתח את המגמות וגם לקבל החלטות. אולי המורשת האמיתית של טראמפ לא תהיה דה-רגולציה, אלא שימוש בתקציב רגולטורי לניהול יותר טוב של המערכת.

רגולציה על חלב אם

האם תאכילו את התינוק שלכם במזון לתינוקות מיצרן לא מוכר? ומה לגבי חלב אם של מישהי אחרת?

מחקרים הצביעו על יתרונות רבים מתזונה בחלב אם – התפתחות שכלית, חיזוק המערכת החיסונית ותועלות בריאותיות נוספות. אבל מה עושים כאשר האמא של התינוק לא מסוגלת להניק, למשל מסיבות רפואיות? אפשרות אחת היא להזין את התינוק בחלב מאישה אחרת. אפשר להשיג חלב אם ישירות מתורמת החלב או באמצעות בנקים של חלב אם (חלקם פועלים למטרות רווח וחלקם לא). בשנים האחרונות החלו לפעול בישראל בנקים שמציעים חלב אם.

בארה"ב אין רגולציה פדרלית על הנושא ובישראל קיים חוזר של משרד הבריאות שקובע סטנדרטים כלליים. אבל חלב אם לא מפוקח כמו מזון או תוספי מזון.

האם צריך רגולציה על חלב אם?

מאמר של פרופ' מטילדה כהן התפרסם בארה"ב לפני שנה והוא קורא לממשל האמריקאי לקבוע רגולציה על התחום ולהתחיל לפקח עליו. בואו נסתכל על ההצעה לרגולציה על חלב אם וננסה לחשוב האם היא נחוצה והאם היא הגיונית. להמשיך לקרוא רגולציה על חלב אם

כשמרוב באלגן אי אפשר לעשות סדר \ הגיליוטינה הרגולטורית

כל אחד מאיתנו צובר לכלוך ובאלגן. זה קורה גם לממשלות, שצוברות חוקים ונהלים. ולפעמים קשה לתקן את זה.

ברגולציה האתגר נובע מכך שברירת המחדל היא שהכללים האלו תקפים לנצח. בניגוד לתקציב שצריך לבנות ולאשר כל שנה, רגולציה חלה בלי הגבלת זמן. ואם רוצים לתקן או לבטל אותה – צריך לעשות תהליך אקטיבי, למשל להעביר בפרלמנט תיקון לחוק. לאחרונה הרוסים גילו שזה יכול להיות מסובך.

רוסיה לא מצליחה לקדם רפורמה

נתחיל מסוף הסיפור – רוסיה פועלת כדי למחוק אלפי חוקים מהתקופה הסובייטית. אבל כשהם ניגשו לבטל את כל החוקים האלו, משרד המשפטים הרוסי גילה שאי אפשר. הסיבה: הרוסים פשוט לא מוצאים את את הנוסח של החוקים האלו. ובלי המסמכים והניירת הרשמית, של החוקים הישנים – אי אפשר לבטל אותם.

כן, מרוב שהחוקים האלו ישנים הם הלכו לאיבוד, ובגלל שהניירת הלכה לאיבוד – אי אפשר לבטל את החוק. אז יש לנו חוק שלא כתוב בשום מקום ורק בגלל זה הוא ימשיך לחול (בעיקר דרך תקנות ונהלים שמפנים אליו או מסתמכים עליו).

בסך הכל הרוסים מתכננים לבטל כמעט 20,500 חוקים סובייטים, אבל הם לא הצליחו לאתר בערך שליש מהם או שהם לא מוצאים את השם הרשמי והפרטים של החוק. חוץ מהקושי לבטל את החוקים, כשספר החוקים מכיל המון הוראות מיושנות שאף אחד לא מכיר – קל לחלק מרשויות ברוסיה להשתמש בהן כדי להטריד אזרחים או לדרוש שוחד כדי להעלים עין.

בין החוקים שהם מנסים לבטל – איסור מוחלט לעבוד יותר מ-8 שעות ביום, פיקוח על בטיחות חול ורגולציה על גידול ארנבים.

כמובן שרוסיה והמורשת הסובייטית שלה היא דוגמת קיצון. אבל אני חושב שהסיפור הזה מדגים עד כמה ממשלות יכולות לצבור באלגן ברגולציה שלהן, ושלפעמים מספיק באלגן יכול למנוע מכם לעשות סדר.

פתרון אפשרי: גיליוטינה רגולטורית

סיפרתי בעבר למה קשה לתקן את הרגולציה. אין ספק שקשה לבצע רפורמה בהיקף של עשרות אלפי חוקים. בדיוק בשביל להתמודד עם האתגר הזה פותח מנגנון בשם הגיליוטינה הרגולטורית (Regulatory Guillotine). הנמגנון פותח על ידי חברת הייעוץ Jacobs, Cordova & Associates, שמלווה ממשלות ברפורמות רגולטוריות (כן, בעולם לוקחים את התחום ברצינות ויש הרבה עיסוק בו). הגיליוטינה הרגולטורית היא מנגנון שנועד לאפשר לממשלות לבצע רפורמות מקיפות ושיטתיות, באופן יעיל ואיכותי.

אז איך מפעילים את הגיליוטינה הרגולטורית?

1. ממנים "מנהל רפורמה" כלל ממשלתי שמוביל את התהליך ויש לו סמכות לקבל החלטות לגבי תיקון ושימור של רגולציות.

2. כל הרגולטורים שמשתתפים בתכנית נדרשים לבחון את כל הרגולציות שבאחריותם. הבחינה כוללת לפחות שלושה קריטריונים: האם כל הרגולציה הכרחית? האם יש לרגולציה ביסוס חוקי? האם הרגולציה ידידותית לאזרחים ועסקים? (כל ממשלה מוסיפה עוד קריטריונים לפי המדיניות שלה)
המשרדים מבצעים מקצה שיפורים כבר בשלב הפנים-משרדי, ומקצצים בעצמם רגולציה מיותרת, לא הכרחית או לא חוקית.

3. כל הרגולטורים מעבירים למנהל הרפורמה רשימה של כל הרגולציה שלהם – והוא בוחן את הרגולציה ואת התיקונים שבוצעו בה. מנהל הרפורמה מחלק את הרשימה לשלוש קבוצות: (א) שימור – רגולציה שעמדה בכל הקריטריונים שהממשלה הגדירה. (ב) ביטול – רגולציה לא הכרחית או ללא בסיס חוקי תבוטל. (ג) תיקון – רגולציה מכבידה תעבור סבב תיקונים ולאחר מכן תיבחן מחדש ויוחלט האם לשמר או לבטל אותה. בסוף מקבלים שתי רשימות – רגולציות לשימור ורגולציות לביטול.

4. מנהל הרפורמה מגיש את רשימת הרגולציות לשימור לדיון במליאת הממשלה. בהחלטה אחת מרכזית משמרים את כל הרגולציות לשימור, וכל היתר מבוטלות (חוקים לביטול מועברים באופן מרוכז לפרלמנט).

5. התוצר: רשימת הרגולציות לשימור הופכת לרשימה של כל הרגולציה שקיימת במדינה. רגולציה שלא מופיעה ברשימה לא בתוקף ולא מחייבת.

יותם אפללו ואני ניתחנו את המנגנון ובדקנו איך הוא יכול לסייע לרגולטורים לקדם רפורמות משמעותיות.

ההיגיון מאחורי הגיליוטינה הרגולטורית

המנגנון נועד לפתור ארבע מכשולים מרכזיים לרפורמות ברגולציה.

1. במדינה המודרנית היקף הרגולציה עצום והיא מפוזרת על פני עשרות אלפי מסמכים. קשה לאתר אותם ולבחון אותם. זה גם אומר שאם שכחנו לבדוק רגולציה – היא נשארת לא מטופלת. הגיליוטינה הרגולטורית הופכת את ברירת המחדל – אם שכחנו רגולציה והיא לא ברשימת הרגולציות לשימור – היא תבוטל.

2. רגולציה מבוססת על עולמות תוכן מקצועיים. לדרג הנבחר קשה מאוד להיכנס לדיון מעמיק ולבחון מקצועית את הרגולציה. לשרים זה מאוד קשה, עבור חברי כנסת זה לא אפשרי. הגיליוטינה מבוססת על מינוי מנהל רפורמה עם צוות מקצועי, שעורכים את הבחינה העצמאית של הרגולציה.

3. כדי לתקן ולבטל רגולציה צריך לעבור תהליכים משפטיים וחסמים פוליטיים שמאריכים ומכשילים את הרפורמה. תחשבו כמה זמן לוקח לתקן חוק או תקנה – ועכשיו תכפילו את זה באלפי רגולציות. אם מגדירים מראש תהליך סדור ומבצעים את כל התיקונים בהחלטה אחת, אפשר להתגבר על המכשול הפרוצדורלי.

4. הרבה רגולציות משותפות למספר רגולטורים. זה מחייב מהלך משולב וגם נותן לכל אחד מהם זכות וטו. הגיליוטינה הרגולטורית אורזת את כל השינויים במהלך אחד וגם מונעת מגורם אחד להכשיל את הרפורמה.

המנגנון לא מושלם והוא מעורר שאלות לגבי תהליכים דמוקרטיים ומי הגורם המתאים לחולל רפורמות ברגולציה. אבל הוא מציג לנו כיוון אפשרי לטפל ברגולציה באופן מקיף ומתוך ראיה כוללת.

מצד שני לפעמים המציאות והבירוקרטיה עולות על כל דימיון. במקרה הרוסי לא ברור אם טכנית ניתן לבטל חוקים שאף אחד לא יודע איך קוראים להם. ואם אי אפשר למצוא את החוק, אולי גם אי אפשר לבטל אותו.

חוקי אלכוהול הזויים

לפני מאה שנים נכנס לתוקף התיקון ה-18 לחוקת ארצות הברית – שאסר על ייצור, שיווק, יבוא וצריכה של אלכוהול. התיקון הזה יצר את תקופת היובש. הוא בוטל רק ב-1933, אבל האמריקאים נשארו עם שריטה מסוימת לגבי אלכוהול. וגם בספר החוקים שלהם נשארו כל מיני צלקות מאותה תקופה. לכבוד המאורע חשבתי שיהיה נחמד להסתכל על חוקים ורגולציות בנושא אלכוהול שנשארו בספר החוקים הרבה אחרי תקופת היובש. הנה כמה דוגמאות לחוקים הזויים שהסיאטל טיימס מצא, בצירוף המחשבות שלי.

1. בקרולינה הצפונית אסור עד היום להגיש אלכוהול במשחק בינגו.

כי בינגו הוא משחק כל כך אגריסיבי ואלים, שמסוכן לתדלק אותו עם אלכוהול. אין לרגולטור של קרולינה הצפונית בעיה עם זה שאנשים ישתו ואז ישחקו פוטבול או היאבקות. מסתבר שבינגו ואלכוהול זה השילוב הכי מסוכן.

2. מדינת טנסי מחייבת את הבעלים של ברים למנוע מהלקוחות להרעיש.

על פניו זה נשמע הגיוני, כי אנחנו לא רוצים ששיכורים יתפרעו ויפריעו לציבור. אבל מה הבעלים של בר אמור לעשות? ומה הוא מסוגל לעשות? אם לי היה בר וחבורה של לקוחות היו מתחילים להתפרע ולהרעיש – הייתי מתקשר למשטרה. אבל אם החוק קובע שאני אחראי למנוע את הרעש – השוטרים יגיעו ויעצרו אותי.

3. בוושינגטון די.סי אסור להשתמש בסנטה קלאוס כדי למכור אלכוהול.

האם זה בגלל שהוא סמל לאומי? (מותר להשתמש בנשיא או בדגל כדי למכור אלכוהול) או אולי בגלל שילדים נותנים בו אמון? (אבל מותר להשתמש בדמויות של דיסני כדי למכור אלכוהול) ואם מונעים מסנטה קלאוס להיות חלק משיווק של אלכוהול, אולי זה בגלל שהוא מזוהה מסחרית עם קוקה קולה? האם יכול להיות שהם רוצים אותו לעצמם?

4. ברוב מדינות ארה"ב צריך רישיון מיוחד כדי למכור אלכוהול, אבל באיידהו החוק מגביל את מספר הרישיונות. מספר בעלי הרישיון למכור אלכוהול לא יעלה על יחס של 1 ל-1,500 תושבים.

לי זה נשמע כמו רגולציה שבעיקר מצמצמת תחרות, כי אנחנו פשוט לא רוצים "יותר מידי" עסקים בתחום.

5. באוקלוהומה יש רגולציה שבעיני היא פשע: אם בירה מכילה יותר מ-4% אלכוהול – מותר למכור אותה רק בטמפרטורת החדר.

זה פשוט נורא כי הבירות הכי טעימות מכילות אחוז אלכוהול גבוה. וכמו שצ'רצ'יל אמר, יש מעט דברים יותר גרועים מבירה חמה.

ונעבור לכמה איסורים שבוטלו לאחרונה –

6. עד 2017 היה אסור לרקוד בניו יורק, אלא אם העסק קיבל רישיון מיוחד שהתיר את זה (רישיון קברט).

סיפרתי בעבר על החוק שהיה בתוקף כמעט 100 שנה ושימש כדי לחסל עסקים, להפלות אפרו-אמריקאים ולסכן את הציבור. מה מסוכן באנשים רוקדים? קשה לומר. עוד יותר קשה לחשוב על חוקים כל כך מזיקים – שגם לא הביאו שום תועלת ופגעו כל כך הרבה בציבור.

7. במשך שנים רבות קנזס אסרה להגיש יין בספל תה.

בניגוד לרגולציה של אוקלוהומה, בחוק הזה יש היגיון כי יין שותים בכוסות זכוכית. מצד שני, אם מישהו נהנה לשתות יין מספל תה, למה שיהיה לי אכפת מזה? ויותר חשוב – למה שלממשלה יהיה אכפת מזה?

8. בעבר, נברסקה חייבה בעלי ברים למכור מרק אם הם רצו למכור בירה.

מרק זה פתרון מצויין אם אתם חולים, אבל אני לא בטוח שזה הנישנוש הכי מתאים לצד בירה. כנראה שזה מה שמקבלים כשנותנים לרגולטור להחליט מה לאכול ליד המשקה שלכם.

הרגולציות האלו מגוחכות ומטופשות.

בעיני זה מרגיז כי לא נותנים לבן אדם להינות מהדרינק שלו בשקט.

וזה עצוב גם כי בשביל חברה מתפקדת צריך ממשלה וצריך חוקים. אבל חוקים כאלה עושים צחוק משלטון החוק, ופוגעים במעמד של חוקים אחרים שבאמת צריך.

כשמסתכלים על זה מרחוק, נראה שקל מידי לקבוע רגולציה גרועה וגם קשה מידי לבטל אותה (אחרת החוקים האלו לא היו שורדים כל כך הרבה שנים). אולי אנחנו צריכים מנגנון שיקל לבדוק את הרגולציה ולבטל חוקים מזיקים ומיותרים.

הרגולציה על הוויסקי

הוויסקי הוא משקה שכפוף להמון רגולציה. היום נראה איך הרגולציה מעצבת אותו וגם נותנת מרחב פעולה ליצרנים.

נתחיל בהתחלה. אם אתם לוקחים שעורה מותססת ומעבירים אותה זיקוק אתם מקבלים תזקיק: נוזל עם ריכוז אלכוהול גבוה. עכשיו אנחנו רוצים להוסיף לו טעמים ולכן מיישנים את התזקיק בחביות עץ. בסוף התהליך מבקבקים אותו ומשווקים.

אתם יכולים לייצר וויסקי (בכפוף לרגולציה רוחבית שחלה על יצרני מזון) אבל הרגולציה המיוחדת על וויסקי נכנסת לפעולה כשאתם רוצים לקרוא לו בשם (כמו גבינת הפרמז'ן). והוויסקי הכי נחשב בעולם הוא וויסקי סקוטי.

אז איך מקבלים את השם וויסקי סקוטי?

בסקוטלנד על מנת לקרוא לתזקיק "וויסקי" יש לעמוד בכללים שהוגדרו ב-SWR (Scotch Whisky Regulation). זה חוקק שנחקק בשנת 2009 והחליף את החוק הקודם משנת 1988 (שהחליף רגולציה עתיקה יותר). ה-SWR מגביל את יצרני הוויסקי מכל מיני כיוונים. התאחדות יצרני הוויסקי הסקוטים קידמה ואוכפת את הרגולציה הזו לאורך השנים.

להמשיך לקרוא הרגולציה על הוויסקי