לפני שבוע איטליה הטילה סגר מלא על כל המדינה. שוטרים וחיילים מסתובבים ומוודאים שאנשים לא מפרים את הסגר. הסגר הזה בא אחרי ההתפשטות חסרת המעצורים של נגיף הקורונה באיטליה, שהביא את מערכת הבריאות שלהם לסף קריסה (ויש שאומרים שהיא כבר קורסת).

לחצו כאן לקריאת הפוסט הקודם – על הכשלים של האמריקאים בטיפול בקורונה. וכאן אפשר לקרוא את הפוסט הכללי על ניהול משברים.

התגובה של האיטלקים היא דוגמה לכשלים אופיינים של קביעת רגולציה. הם הפעילו מדיניות מאוד אגרסיבית. ויותר חזק, זה לא בהכרח יותר טוב. אבל התגובה האגרסיבית שלהם הגיעה בשלב מאוחר.
רגולציה נקבעת בדרך כלל אחרי שהבעיה קיימת, ולכן היא בעצם תגובה בדיעבד – ולא מראש.

הסגר הטוטלי הוא ניסיון ללכת למצב של אפס סיכונים. במקום ניהול סיכונים הם בחרו באמצעים דרקוניים (השוו למה שנעשה בישראל, סינגפור והונג קונג). איטליה בעצם משכפלת את מה שהסינים עשו.

או מה יקרה אם נוכל לקרוא מחשבות? או להנדס גנטית בעלי חיים ללא הגבלה?

מה יהיו ההשפעות של טכנולוגיות כאלו על החברה? ואיזו מדיניות או רגולציה נצטרך במקרים כאלו?

ממשלה שנערכת מראש לשינויים

רוב המדינות לא מתעסקות בשאלות של "מה אם" (what if), אלא עוסקת בפתרון הבעיות הקיימות. הן לא פנויות לחשוב על הבעיות והדילמות של העתיד, גם אם הן נמצאות ממש מעבר לפינה. אבל יש יוצא דופן: למחלקת המחקר של הפרלמנט האירופי יש יחידה לחיזוי טכנולוגי בשם STOA. הם חוקרים מגמות ומנסים לחזות מגמות, צרכים ובעיות עתידיות – כדי להתכונן אליהן מראש. להמשיך לקרוא מה היה קורה אם היינו יכולים להיות בלתי נראים?

הייתה פעם מחלה קטלנית שסיכנה ילדים. התרופה הראשונה שמדענים פיתחו הצילה ילדים רבים, אבל לא את כולם. היתרון של התרופה הראשונה היה שהיא זולה ופשוטה לשימוש – כך שגם ההורה של הילד יכול לתת לו אותה. החיסרון של התרופה הראשונה הזו היה שהיא לא התאימה לתינוקות מתחת לגיל שנתיים.

בהמשך מדענים פיתחו תרופה נוספת. התרופה השניה התאימה גם לתינוקות מתחת לגיל שנתיים. אבל היו לה שני חסרונות: היא הייתה יקרה ומסובכת לשימוש, ולכן הורים רבים השתמשו בה לא נכון ובגלל זה היא לא הייתה אפקטיבית.

בהתחלה השתמשו בתרופה הראשונה עבור ילדים מעל גיל שנתיים ובתרופה השניה עבור תינוקות מתחת לגיל שנתיים. זה עבד לא רע. שתי התרופות הצילו חיי ילדים, אבל כמו שאנחנו כבר יודעים – אין מצב של אפס סיכון – ולא כל הילדים ניצלו.

כל זה השתנה אחרי שילד בן שנתיים נפטר למרות השימוש בתרופה הראשונה. להמשיך לקרוא האם אמצעי בטיחות מיוחדים באמת משפרים את הבטיחות?

האם משרד התחבורה צדק או טעה?

בתחילת 2016 משרד התחבורה ביצע ניתוח והערכה של הצרכים העתידיים של הרכבת. בין היתר המשרד העריך שבשנים 2017-2018 לא יהיה גידול בצורך בקרונות ניהוג. לכן הוחלט שלא להזמין קרונות ניהוג חדשים. אבל בסוף שנת 2018 קווי הרכבים היו מפוצצים בנוסעים שנדחקו בגלל מחסור בקרונות ניהוג.

מסתבר שמשרד התחבורה העריך לא נכון את הביקוש לנסיעה ברכבת. אבל האם זה אומר שהמשרד קיבל החלטה לא נכונה? ממש לא בטוח.

המקרה הזה עורר כעס כלפי משרד התחבורה. הכותרות בתקשורת היו: "הסיבה לדוחק הקיצוני ברכבת: משרד התחבורה טעה ולא הזמין קרונות".

אבל הביקורת לא הייתה על ההחלטה של משרד התחבורה. היא בעצם הייתה על התוצאה של ההחלטה. להמשיך לקרוא איך יודעים אם החלטה של רגולטור שגויה?

לפני כמה ימים היית בדיון על רגולציה מיושנת שהצענו לבטל. לכולם היה ברור שהרגולציה כבר לא נחוצה בשביל להגן על בריאות הציבור. ואם היא לא משרתת את המטרה – אפשר וצריך לבטל אותה. ואז מישהו אמר – "הרגולציה מחייבת לבצע בדיקות מעבדה ולהיעזר במומחים. אם נבטל אותה, המעבדות האלו יסגרו והעובדים שלהן יאבדו את מקום העבודה שלהם".

הטענה הזו הפתיעה אותי. ניהלנו דיון על בריאות הציבור, אבל פתאום מסתבר שהרגולציה הזו בכלל מיועדת לספק תעסוקה למי שעובד במעבדות.

מה הולך פה? ננסה למצוא את התשובה בעזרת פוליטיקאית אמריקאית וכלכלן צרפתי.

להמשיך לקרוא החלונות השבורים – עלות או תועלת?

אדם נוהג ברכב ומתקרב לצומת כשהרמזור אדום. הוא ממשיך לנסוע וחוצה את הצומת באדום. הוא דורס מספר הולכי רגל ופוגע במכוניות אחרות.

מי אחראי למצב הזה – משרד התחבורה או משטרת התנועה?

נראה לי שדי ברור שהנהג אחראי. הנהג סיכן אחרים. והוא גם פעל באופן שמנוגד לחוק. אבל העיקר הוא שכשמישהו יוצר סיכון או נזק לזולת – הוא אחראי למעשים שלו. לצערי, השיח שלנו לפעמים מחמיץ את זה.

ייצור מזון

לפני שלוש שנים התרחשו תקלות אצל חברות מזון בארץ. במפעלים של מספר חברות התגלו חיידקי סלמונלה. להמשיך לקרוא מי אחראי למעשים מסוכנים?

אנחנו על סף המהפכה הבאה בתחום התחבורה. אני לא מתכוון לנסיעה שיתופית או להיפרלופ. אני מדבר על השמיים.

עברו 115 שנים מאז שהאחים רייט ביצעו את הטיסה הראשונה. בעשורים האחרונים התחבורה האווירית הרחבה מאוד וגם הפכה נגישה יותר כלכלית. אבל תחבורה אווירית מתבצעת באותו אופן כבר כמה עשרות שנים והיא מעין מועדון סגור מבחינת יזמות וחדשנות. בואו נשים את הציניות בצד ולרגע נעז לחלום: מכוניות מעופפות, רחפנים לא מאוישים וטיסות על-קוליות. יש בארה"ב המון השקעות ומיזמים שרוצים לקדם את זה.

חסמים רגולטורים

אבל התחום לא ממש יכול להתקדם כי כל פעילות חייבת אישור מרשות התעופה האמריקאית (FAA). בירוקרטיה היא לא דבר חדש, אבל תחום התעופה הוא דוגמה לרגולציה מחמירה מידי שמנוהלת על-ידי שנאת סיכון ופחד. התוצאה היא שה-FAA מעדיף לאשר טכנולוגיות קיימות ופחות נלהב לאשר טכנולוגיות חדשות ולא מוכרות. להמשיך לקרוא שנאת הסיכון של ה-FAA