המאבק בפורנוגרפיית ילדים עלול לסגור את האינטרנט

אחת התופעות המטרידות והכי מתועבות בעיני היא פורנוגרפיית ילדים. התופעה כנראה הייתה שולית בעבר, אבל בעידן האינטרנט היא התרחבה עוד ועוד.

בישראל העיסוק בתופעה מצומצם יחסית (זה ממש לא אומר שהתופעה עצמה מצומצמת). בארה"ב מבוצעת בקרה רבה על התופעה.

הניו יורק טיימס דיווח (על בסיס מחקר של "המרכז לטיפול בילדים נעדרים ובניצול ילדים") על היקף התופעה. בשנת 1998 היו 3,000 דיווחים על תוכן של פורנוגרפיית ילדים באינטרנט. בשנת 2008 היו יותר מ-100,000 דיווחים ובשנת 2018 היו 18,400,000 דיווחים (18.4 מיליון). התכנים שדווחו בשנה האחרונה כללו יותר מ-50 מיליון תמונות וסרטונים שזוהו כמכילים פורנוגרפיית ילדים. מגיפה.

מה האחריות של פלטפורמות תוכן?

החוק בארה"ב לא מטיל על פלטפורמות אינטרנט – כמו YouTube, WhatsApp, telegram או פייסבוק – אחריות לגבי פורנוגרפיית ילדים שמפורסמת על גבן. סעיף 230 לחוק ההגינות בתקשורת (Communications Decency Act) קובע שפלטפורמות אינטרנט לא אחראיות לתוכן שהמשתמשים מעלים אליהן. יש להן חסינות מתביעות, המשמשים אחראיים ולא הפלטפורמות.
אגב, לפני שנה האיחוד האירופי העביר רגולציה שמטילה אחריות לזכויות יוצרים על הפלטפורמות, ולכן הן צריכות לבדוק את כל התוכן מראש. הרגולציה האירופית מעוררת לא מעט קשיים – כתבתי על זה יחד עם עו"ד יונתן ברוורמן בפוסט הזה.

מספר סנטורים אמריקאים פועלים כיום לשנות את סעיף 320 כדי להטיל על הפלטפורמות אחריות ובכך להיאבק בתופעה המטרידה. להצעת החוק החדשה קוראים ERAN IT Act. אלו ראשי תיבות (אני חייב להקדיש מתי שהוא פרק לראשי התיבות של חקיקה אמריקאית).

לפי הצעת החוק, החברות יהיו אחראיות לכך שלא תפורסם אצלן פורנוגרפיות ילדים ובית משפט יוכל לקבוע שבגלל שהפלטפורמה התרשלה היא סייעה בהפצת פורנוגרפיית ילדים באינטרנט. אבל החברות יוכלו לקבל הגנה.

הגנה – עמידה בכללים ממשלתיים מומלצים

לפי הצעת החוק יקבעו כללים מנחים (Best Practice) וחברה שתעמוד בהם – תקבל חסינות מתביעות.

הכללים עצמם לא מופיעים בהצעת החוק, הם יקבעו לאחר מכן על-ידי וועדת מומחים. לפי הצעת החוק, תוקם וועדה רגולטורית שתכלול 19 מומחים מרקעים מקצועיים שונים. וכדי לאשר את הכללים המנחים צריך להעביר הצבעה ברוב מיוחד של 14 מתוך 19 (73%).

גם חברות שלא יעמדו בכללים יוכלו לנסות לשכנע את בית משפט שהן נקטו באמצעים סבירים כדי למנוע שימוש בשירותים שלהם כדי לנצל קטינים (“reasonable measures…to prevent the use of the interactive computer service for the exploitation of minors”). אבל במסלול הזה יש עוד פחות וודאות.

הבעיה הגדולה – הצפנה ופרטיות

להצעת החוק יש מטרה ראויה, אבל יש איתה גם בעיות. הצעת חוק עלולה לקבוע איסור דה-פקטו על הצפנה קצה לקצה של תקשורת.

הצפנה קצה לקצה (end-to-end encryption) יוצרת הצפנה בין שני הצדדים לתקשורת (למשל שני אנשים שמתכתבים בטלגרם), ומונעת מצד שלישי לצתת לשיחה. היא מבטיחה פרטיות וסודיות. ובעולם של ריגול ומעקב באינטרנט יש חשיבות אדירה להצפנה קצה לקצה.

עורך הדין שצפוי לעמוד בראש הוועדה הרגולטורית שתכתוב את הכללים (William Barr) מתכנן שבמסגרת הכללים המנחים יהיה אסור לפלטפורמה להשתמש בהצפנה קצה לקצה. המטרה היא כמובן למצוא תוכן פורנוגרפי (כי אם הוא מוצפן, אי אפשר לתפוס אותו).

זאת אומרת שבאמצעות כללים טכניים שלא מופיעים בחוק של הקונגרס תבוטל האפשרות להשתמש בהצפנה קצה לקצה במגוון פלטפורמות שרוצות הגנה מתביעות של מיליוני דולרים.

מה המטרה האמיתית?

ארגונים שעוסקים בזכויות הפרט ומומחים לסייבר ולפרטיות מזהירים שהצעת החוק מנוצלת למטרות נסתרות. חלק מהם מגדירים את הצעת החוק "התקפת פתע על הזכות להצפנה".

החשש הגדול הוא שהממשל מנצל את סוגיית הפורנוגרפיה כדי להסיר את ההגנה שהצפנה מעניקה. הסרה של ההצפנה תאפשר לסוכנויות ממשלתיות אחרות, כמו ה-NSA, לרגל ביתר קלות אחרי אזרחים באמצעות הטלפון הסלולרי שלהם.

אם זה נכון, אני לא יודע מה יותר מטריד – הניסיון הערמומי של הממשל האמריקאי לרגל אחרי אזרחי העולם, או הנכונות לנצל סוגיה רגישה כמו פורנוגרפיית ילדים?

ואולי בכלל אפשר למצוא פתרון שיאפשר להילחם בפורנוגרפיית ילדים בלי לפגוע באפשרות להצפנה באינטרנט? יש מי שטוען שבכלל אין סתירה ושאפשר להילחם בתופעה בלי להגביל הצפנה.

אז אולי אין פה קונספירציה, אלא סתם תהליך גרוע של קבלת החלטות (כמו שראינו בתחומים אחרים כמו אפליה, תחרות ומכסים).

שלוש שאלות לסיום

החקיקה הזו מעלה אינספור סוגיות. אי אפשר לגעת בכולן, אבל הנה שלוש שאלות שאני פותח לדיון –

1. האם בכלל מעשי לדרוש מהפלטפורמות לנטר את כל התוכן שעובר דרכן ולהיות אחראיות עליו?
באינטרנט פעילים מאות מיליוני משתמשים, שמעלים טריליוני קבצים. כל הזמן. הם יכולים בכל רגע להעלות קובץ או להסיר אותו. אז האם הרעיון שעומד מאחורי החוק החדש בכלל הגיוני ואפשרי טכנולוגית? התייעצתי עם כמה חברות בתחום הסייבר וכולן אמרו שזו טכנולוגיה סופר מאתגרת ויקרה.

2. האם זה בכלל יעבוד?
הרגולציה הזו תשלול מכולנו – אנשים רגילים – הצפנה קצה לקצה. אבל רוב פורנוגרפיית הילדים בכלל נמצאת ב-dark net ומשלמים עליה במטבעות קריפטו (מוצפנים). אז הרגולציה הזו רק תדחוף את הפדופילים ל-dark net והם ימשיכו להשתמש בביטקוין ומטבעות קריפטו אחרים. אז למרות הכוונה הטובה, והפגיעה בציבור הגולשים, הפדופילים ימשיכו פשוט במקום אחר. כוח לא תמיד עובד.

3. האם נכון שהקונגרס יצביע על חוק שהתוכן שלו עדיין לא ידוע כי הוא עדיין לא נקבע?
ההצפנה היא דוגמה לנושא דרמטי שעלול להיקבע באופן צדדי בלי דיון ציבורי ובלי פיקוח.

מניסיוני לפעמים המשחק בין שכבות שונות של רגולציה מאפשר להתחמק מעבודה מסודרת על רגולציה. זה קורה כשההוראות מפוצלות בין חוק של הכנסת לבין תקנות מכוח החוק.

הרבה פעמים כשרגולטור מנסח הצעת חוק (למשל חובת רישיון) ושואלים אותו שאלות קשות הוא עונה – "את זה נקבע בתקנות, עוד מוקדם לדבר על זה".
וכשהשאלות עולות בשלב כתיבת התקנות, הוא אומר – "כבר נקבע בחוק שאנחנו חייבים לדרוש רישיון. עכשיו מאוחר מידי – אין מה לפתוח את זה במסגרת התקנות."

כמובן שבכל שלב של התהליך מתאים דיון אחר ואי אפשר לפתוח הכל כל הזמן. השאלה היא איך לוודא שמתמודדים עם השאלות הקשות ולא מתחמקים מהן.

רגולציה וספינים – פרק מיוחד בפודקאסט

הבוקר עלה פרק חדש של הפודקאסט שהוא שיתוף פעולה מיוחד עם הפודקאסט "הספינר" (של חגי אלקיים שלם), שעוסק במערכת הפוליטית.

דיברנו על הספינים שמעצבים ומעוותים את הרגולציה – ואיך השיח התקשורתי והציבורי יכול ליצור רגולציה גרועה במיוחד.

למשל – איך זה השפיע על אובמה, מה הטרגדיה של פיקוח מחירים ומה הקשר להליכי שיתוף ציבור?

ניתן להאזין לפרק בכל אפליקציות הפודקאסטים וגם בלחיצה פה למטה:

הרגולציה שיוצרת הומלסים

מספר ההומלסים בלוס אנג'לס גדל ב-12% בשנה האחרונה והגיע לכמעט 59,000 איש שחיים ברחוב. זה מספר מטורף. זה כמו כל האוכלוסייה שחיה בנהריה או בגבעתיים. ברחוב. וזה רק בעיר אחת בלבד.

יש הרבה סיבות לכך שאנשים מגיעים לגור ברחוב. למשל – חולי נפשי, התמכרויות וקריסה של התא המשפחתי. כולן קשות וטרגיות.

אבל יש עוד גורם לתופעה הזו. הולמסים הם אנשים חסרי בית. בקליפורניה אין מספיק בתים – דבר שבוודאי לא עוזר לבעיית ההומלסים. המחסור בבתים הוא בעיה בפני עצמו, והוא גם גורם לעלייה במחירי הדיור.

בואו ניקח לדוגמה את העיר סנטה מוניקה, שהיא חלק מהמטרופולין לוס אנג'לס. בשנת 2017 המחיר החציוני של בית היה 1.1 מיליון $. זה אומר שחצי מהבתים עולים יותר מ-1.1 מיליון דולר (כמעט 4 מיליון ₪). מה שבאמת מזעזע זה ש-90% מהבית עולים יותר מ-500,000$ (1.8 מיליון ₪). טוב, לא חייבים לקנות בית, אפשר לשכור דירה קטנה. אז לא. שכר הדירה הממוצע לדירת שני חדרים (חדר שינה אחד וסלון) הוא 3,700$ לחודש (כ-13,000 ₪).

כשאדם נקלע למשבר רפואי, נפשי או משפחתי – אין לו סיכוי לקנות או אפילו לשכור דירה במחירים כאלו. אם יש בשוק רק דירות יקרות, מי שנקלע למשבר עלול להיזרק לרחוב או שיאלץ לעבור למקום אחר.
ומספר ההומלסים לא יורד, אלא גדל בקצב מפחיד.

הטרגדיה הזו היא תוצאה של רגולציה גרועה. כתבתי לפני שנה על רגולציית ה-NIMBY בסן פרנסיסקו. זו רגולציה שמגבילה מאוד את האפשרות לבנות והיא אפילו מאפשרת לבעלי הקרקעות לסכל בניה באזור שלהם. אותה תופעה קיימת בכל קליפורניה, גם בלוס אנג'לס.

בעלי הבתים בקליפורניה

קליפורניה נחשבת לאחת המדיניות שהכי מזוהות עם המפלגה הדמוקרטית ועם אג'נדה חברתית. הם מאוד דואגים לזכויות אדם, לשוויון, לרווחה וכו'. והם בהחלט מצביעים ככה – בבחירות 2016 לנשיאות, הילרי קילינטון ניצחה בפער אדיר: היא קיבלה 61.5% מהקולות, כשטראמפ זכה ל-31.5% בלבד.

הבעיה היא שהם מצביעים לעוד דברים חוץ מלנשיא ארצות הברית. במישור המדינתי והעירוני – מדינת קליפורניה וערים דמוקרטיות כמו לוס אנג'לס אימצו חוקים עם מגבלות דרקוניות על שימוש בקרקע ועל האפשרות לבנות.

למה להגביל את האפשרות להשתמש בקרקע? יכולות להיות המון סיבות.

למשל, בלוס אנג'לס יש הרבה פקקים, ואם יבנו עוד בתים – יהיו שם יותר תושבים שיעמיסו עוד יותר על הכבישים הפקוקים. בנוסף, כולם אוהבים שטחים פתוחים. וכמובן – אם הרגולציה מגבילה בנייה היא מייקרת את מחירי הנדל"ן. ואם יש בבעלותכם בית או דירה, זה מצוין שהמחיר שלהם יעלה ותוכלו למכור אותם ביותר כסף.

יש להם תמריץ למנוע הקמה של בתים ודירות, כי כשיש מחסור – שווי הבתים שבבעלותם עולה. אז משתלם לבעלי הדירות לייצר חסמים ברגולציה על תכנון ובניה, כדי שלא יהיה תכנון ולא תהיה בנייה.

כמובן שזה נכון בעוד מדינות – לבעלי הדירות יש תמריץ שלא יבנו יותר מידי דירות, כי זה יוריד את שווי הנכסים שלהם.

בעלי הדירות הם לא אנשים רעים. סביר להניח שהם אפילו לא יודעים שזו התוצאה של הרגולציה.
ואפשר להניח שהם לא רוצים לאנשים יזרקו לרחוב. גם אם עושים ניתוח קר – אף אחד לא רוצה לייצר עוד הומלסים בעיר שלו.

ההשפעות של מחסור בדירות

חלקכם בטח סקפטיים. אולי מחירי הנדל"ן גבוהים בגלל דברים אחרים, כמו בנייה ירוקה וחכמה מבחינת אנרגטית יותר או רמת חיים יותר גבוהה. אז קודם כל צריך לומר שבקליפורניה יש חובה לבנות בניינים לפי סטנדרטים סביבתיים די מחמירים (green building) – כך שגם זה תוצר של רגולציה.

אבל לגופו של עניין – מחקר שבדק את הנושא מצא ש-90% מהאפקט של מחירי נדל"ן גבוהים נובע מכך שקליפורניה מגבילה את היצע (כמות) הבתים. פשוט חסרים בתים, ואז: (א) אין מספיק בתים; (ב) הבתים הקיימים יקרים, גם לקניה וגם בשכירות.

אנשים טובים

קליפורניה היא דוגמה לפרדוקס. היא נחשבת למדינה "שמאלית" בפוליטיקה האמריקאית. בכל מה שנוגע להוצאה ממשלתית, הם בעד מערכת רווחה, שוויון ועזרה לחלשים. אבל בכל מה שנוגע לרגולציה – הם דואגים שהרגולציה תייקר את מחירי הדיור – כדי להעלות את שווי הדירות שלהם.

אמרנו שיש כמעט 59,000 הומלסים שחיים ברחובות לוס אנג'לס. בבחירות לנשיאות, תושבי קליפורניה יצביעו למי שיבטיח לחלק קצבאות לאותם הומלסים, ובמקביל ימשיכו לשמר רגולציה שמונעת בניית דירות. פרדוקס.

אבל אולי פשוט נטפל בבעיה מהשורש, ונסיר את הרגולציה שיוצרת מחסור בדירות?

לא כי זה נכון כלכלית. ולא בגלל שבירוקרטיה זה רע. אלא מתוך חמלה כלפי החלש, כלפי מי שחי ברחוב.

מילה לסיום

חשוב לומר שהתמונה מורכבת. אחד מידידי הבלוג כתב לי שכשהוא גר בארה"ב הוא שמע על עיריות שמחלקות להומלסים כרטיסי אוטובוס כדי שיעברו למקומות אחרים. תחקיר של הגרדיאן בדק את תנועת ההומלסים בארה"ב ומצא שערים באמת מחלקות כרטיסי אוטובוס ומעודדות הומלסים לעבור לערים אחרות.
כך שמדיניות ציבורית משפיעה על תופעת ההומלסים ועל הסבל שלהם בהרבה דרכים.

 

למה הנשרים לא חוצים את הגבול לפורטוגל?

אם תסתכלו על המפה בתמונה של הפוסט, תראו משהו מוזר. הנשרים מספרד לא נכנסים לפורטוגל.

מזג האוויר, הטבע והטופוגרפיה זהים. כמובן שהנשרים יכולים לעוף מעל לגבול והם לא צריכים לעבור ביקורת גבולות.
אז למה שהנשרים יעצרו בגבול היבשתי וכמעט לא יחצו אותו לפורטוגל?

מסתבר שמאחורי התעלומה הזאת מסתתרת רגולציה.
בשנת 2002 נקבעה באיחוד האירופי רגולציה שנועדה להתמודד עם מחלת הפרה המשוגעת. הרגולציה מחייבת לטפל מידית בפגרים של בקר – לקבור או לשרוף אותם. הטיפול המיידי בפגרים נועד לצמצם דרסטית את הסיכון להדבקה והפצה של המחלה.אבל לאיחוד האירופי אין סמכות מוחלטת על המדינות החברות בו. ולאחר מספר שנים, ספרד הפסיקה ליישם את הרגולציה הזאת. אבל פורטוגל המשיכה ליישם אותה וחייבה טיפול מיידי בפגרים של פרות.התוצאה היא שבפורטוגל מסלקים את הפגרים מהר, ובספרד הם נשארים בטבע.

ואיפה שאין פגרים טעימים – לא תמצאו נשרים.

_____

כל הפרטים והתמונה של הפוסט לקוחים מתוך המחקר הזה:

Invisible barriers: Differential sanitary regulations constrain vulture movements across country borders

איך רגולציה מחייבת באה לעולם ומה קרה לשיקול הדעת של רופאים?

האם אתם הולכים לרופא כדי שיעשה מה שכתוב בחוק, או כדי שיבדוק אתכם ויתאים לכם טיפול לפי המאפיינים שלכם?

נראה לי שהתשובה ברורה.

כשאנחנו הולכים לבעל מקצוע, אנחנו מצפים שהוא יבחן את המצב שלנו ויחליט מה נכון לעשות במקרה הספציפי לפי הידע המקצועי והניסיון שלו.

אבל החקיקה בארה"ב אוסרת על רופאים לעשות את זה. במגוון נושאים, אין לרופא שיקול דעת איך לטפל בחולה. החוק מכתיב לו את הפרוטוקול הרפואי.

הדבר העצוב הוא שבחלק מהמקרים מדובר בתקלה. אפשר אפילו לומר – תאונה.

השערות, המלצות ורגולציות

אחת הבעיות הקשות של השנים האחרונות היא התמכרות למשככי כאבים. המרכז למניעת מחלות בארה"ב (CDC) העריך שבשנת 2017 מתו יותר מ-70,000 איש משימוש יתר במשככי כאבים (Opioid). קובעי מדיניות רבים מנסים להתמודד עם התופעה הזו באמצעות מחקר, בקרה ורגולציה.

בשנת 2016 ה-CDC פרסם קווים מנחים (guidelines) לגבי מתן משככים כאבים לחולים שסובלים מכאב כרוני. המסמך הזה נועד להיות המלצה אופציונאלית בלבד, כמו שנכתב ממש בראשית המסמך:

"ההחלטה הטיפולית צריכה להתבסס על הקשר בין הרופא למטופל ועל מצבו הרפואי של החולה"

"ההמלצות מבוססות על מידע לא מלא… עם מגבלות משמעותיות"

ומשפט המחץ: "ההמלצות במסמך זה הן וולונטריות, ולא מהוות סטנדרט מחייב", במקור: "The recommendations in the guideline are voluntary, rather than prescriptive standards."

אז ההמלצות הן וולונטריות ומבוססות על מידע חלקי. מה עשו רגולטורים ובתי מחוקקים במדינות ארה"ב? חוקקו אותן כרגולציה מחייבת – שכופה על הרופאים איך לטפל בחולים. ברוב מדינות ארה"ב נקבעו מגבלות, למשל על המינונים של משככי כאבים שאפשר לרשום למי שסובל מכאב כרוני. הרגולציה הזו ביטלה את היכולת של הרופאים להפעיל שיקול דעת לגבי אופן הטיפול.

הרגולציה הזו נקבעה למרות התנגדות וביקורת חריפה של רופאים כולל ה-AMA (התאחדות הרופאים). רופאים הסבירו שאם יחייבו אותם לפעול לפי פרוטוקול טיפול קשיח ולא מתאים – זה יפגע בחולים ואפילו יסכן אותם.

אבל כל זה לא עזר. ההמלצה הוולונטרית הפכה לרגולציה כופה.

אין מספיק מידע, אבל יש עוד עיוותים

חשוב לזכור שה-CDC ציין במפורש בהמלצה שלו שאין מספיק מידע אמפירי ולכן עדיף להסתמך על שיקול הדעת של הרופא המטפל. בזמן שמדינות שונות בתוך ארה"ב התעלמו מזה וקבעו רגולציה, הממשל הפדרלי התייחס בכובד ראש לבעיה של מחסור במידע. בשנת 2018 מנהל ה-FDA פרסם תכנית להתייעצות מקיפה על הנושא במטרה לאסוף מספיק נתונים אמפיריים, כדי שאפשר יהיה לגבש הנחיות מדויקות ואולי לקבוע מדיניות מחייבת.

ואם זה לא מספיק אז מסתבר שהמדינות שהפכו את ההמלצות לחקיקה מחייבת עשו המון טעויות בדרך. בשנת 2019 ה-CDC פרסם הבהרה לקווים המנחים שלו והתריע שכשהפכו את ההמלצות לחקיקה, נעשו שגיאות מקצועיות, שחלקן מסכנות את החולים.

בשנת 2019 שני חברים בצוות שגיבש את ההמלצות של ה-CDC פרסמו מאמר שכותרתו "אין קיצורי דרך לשימוש בטוח במרשמים למשככי כאבים". במאמר הם מסבירים שהם בחרו לקבוע המלצות לא מחייבות בגלל שלא היה להם מספיק מידע אמפירי. בנוסף, הם כותבים שחלק מהמחוקקים והרגולטורים שקבעו רגולציה עשו את זה בצורה שממש סותרת את ההמלצות.

אז לא רק שמדובר בהמלצות שהפכו לרגולציה מחייבת – גם התוכן המקצועי של הרגולציה שגוי.

מה משותף לרופאים ולקובעי מדיניות?

באותה שנה משרד הבריאות האמריקאי (ה-HHS) פרסם דוח של צוות בין משרדי על טיפול בכאבים. בתקציר המנהלים הם כותבים בצורה עדינה שהרגולציה שנקבעה גרמה לנטישת חולים שסובלים מכאבים ("forced tapers and patient abandonment"). המסקנות של הצוות הבין משרדי כוללות:

1. צריך לשים דגש על טיפול מותאם אישית למטופל.

2. החלטות לגבי טיפול במשככי כאבים צריכות להיות מבוססות על האבחנות של המטופל ולא לפי מסגרת גורפת וכללית.

3. הרופא המטפל צריך לבחון את הסיכונים והתועלות למטופל מהאפשרויות השונות ולבחור בפרקטיקה שתטיב עם המטופל.

נשמע די בסיסי וקשה להאמין שיש מחלוקת על עקרונות כל כך בסיסיים. אבל למרות האמירות הברורות האלו, המדינות השונות בארה"ב עדיין מפעילות רגולציה ששוללת את שיקול דעת של הרופאים.

חמישה שיעורים קצרים מהסיפור הזה

1. לא לבלבל בין הנחיות והמלצות רכות, לרגולציה כופה. גם בארץ יש ערבוב מושגים. שיעור בעברית: "המלצה" ו"הנחיה" הן לא מחייבות ואי אפשר להעניש מישהו שלא מציית להן. רוצים לומר שההוראה מחייבת? פשוט תגידו "הוראה" (למשל – "הוראות משרד הבריאות, ולא "הנחיות משרד הבריאות").

2. הסיפור הזה הוא דוגמה עצובה לאופן שבו הנחיות והמלצות רכות הופכות לחובות ולאיסורים. זה קורה גם במקרים בהם ברור שאין מספיק מידע כדי לקבוע כללים מחייבים.

3. קל לקבוע רגולציה אבל קשה לבטל אותה, גם כשכל אנשי המקצוע ומומחי המדיניות אומרים שהיא שגוייה מהיסוד. הרגולציה הזו חלה עד היום ברוב מדינות ארה"ב.

4. מחוקקים אוהבים לחוקק, רגולטורים אוהבים לרגלט (לקבוע רגולציה). אני לא מתכוון להכליל אבל כולנו רוצים להיות פרודוקטיביים ולהראות תפוקות ותוצרים. במקרה של הרגולציה הזו הם היו כל כך נלהבים לקבוע רגולציה, אפילו אם זה אומר לאמץ המלצה שנועדה להיות וולונטרית, על בסיס מידע חלקי – וגם את זה הם עשו באופן שגוי.

5. מה עושים כשיש אי ודאות? במקרה הזה החליטו לקבוע הוראות נוקשות שמבטלות את שיקול הדעת של הסגל הרפואי. במציאות אי אפשר ליצור כללים שיתאימו לכל מצב. תפקידם של אנשי המקצוע לתת מענה ולפתור בעיות. המחוקק והרגולטור לא יכולים לצפות הכל. במקרה הזה, הרגולציה היא ממש הכרזת אי אמון ברופאים.

אנחנו מוכרחים להיות הרבה יותר זהירים וצנועים בקביעת מדיניות. וזה כולל גם נכונות לתקן החלטות שקיבלנו בעבר.

הכישלון של ארה"ב וההצלחה של ניו זילנד בטיפול בקורונה

בשבוע שעבר ניו זילנד הודיעה שהיא הצליחה למגר את הקורונה. ניו זילנד היא המדינה הראשונה שמכריזה שאין יותר חולים מאובחנים במדינה.

החודשים האחרונים היו מבחן עולמי בניהול משברים. כשהקורונה פרצה לחיינו, כתבתי על עקרונות לניהול משברים בריאותיים. חלק מהמדינות ניהלו את המשבר יותר טוב וחלק פחות טוב. את התוצאות אנחנו רואים בחדשות סביבנו.

אז בואו נראה מה סוד ההצלחה של ניו זילנד – איך הם יישמו ניהול משברים יותר טוב ממדינות אחרות. כדי שיהיה מעניין – נשווה לארצות הברית, שפחות מצליחה להתמודד עם המשבר.

אסטרטגיה אחרת

מודלים אפידמיולוגיים חזו שאם לא תושג שליטה על הקורונה, היא תביא למוות של 14,000 איש בניו זילנד (מתוך אוכלוסיה של 5 מיליון איש, חצי מישראל). הם זיהו שיש לקורונה תקופת דגירה ארוכה שבמהלכה האדם עוד לא חולה אבל הוא מדבק, וזה הופך אותה לסיכון משמעותי. פחות חשוב אם המודלים האלו מדוייקים, אלא מה שקרה בפועל – ניו זילנד החליטה שהיא לא תיתן לזה לקרות.

במקום לנסות "לשטח את העקומה" לאורך זמן, ממשלת ניו זילנד החליטה למחוץ את העקומה לגמרי: לחסום ולמגר את הוירוס. אם מעניין אתכם להבין את האסטרטגיה שלהם – אני ממליץ לקרוא את המאמר הזה.

בעוד שרוב המדינות החמירו את האמצעים באופן הדרגתי ככל שהמחלה התפשטה, האסטרטגיה של ניו זילנד הייתה הפוכה: להתחיל חזק ואז לשחרר.

1. הגבלת תנועה וסגירת גבולות

יומיים אחראי שארגון הבריאות העולמי הכריז על הקורונה כמשבר עולמי, ניו זילנד אסרה על כניסה של תיירים שהיו בסין, ואזרחים ותושבי קבע יכלו להיכנס למדינה אבל אחרי בידוד. תיירים שלא היו בסין יכלו להיכנס לניו זילנד, בתנאי שיכנסו לבידוד בייתי. החל מה-10 לאפריל, כל מי שנכנס לניו זילנד חייב לעבוד בדיקת קורונה ולהיכנס לבידוד במתקן מפוקח. הצעד הזה עצר את הכניסה של חולים נוספים למדינה.

מדינות אחרות לא אימצו מדיניות כזו על כל מי שנכנס אליהן (בדיקת קורונה + בידוד מפוקח). למשל, ארה"ב לא קבעה הוראות כאלו עד היום.

2. סגר

ב-22.3 זוהתה בניו זילנד ההדבקה המקומית הראשונה שלא ידעו לשייך לחולה שנדבק בחו"ל. באותה תקופה מספר החולים הכפיל את עצמו כל יומיים. בתוך שלושה ימים הוטל סגר כללי (דרגה 4). הסגר היה מאוד נוקשה: הממשלה סגרה את כל בתי הספר, את המוסדות הציבוריים ואת כל העסקים הלא חיוניים. אפילו גני שעשועים נסגרו ונדנדות ננעלו עם אזיקונים כדי שאי אפשר יהיה לשחק בהן. בדומה לישראל, לתושבים היה מותר לצאת מהבית רק כדי לקנות מזון ותרופות, ומותר היה להיפגש רק עם מי שגר באותה דירה. ראש ממשלת ניו זילנד הכריזה מראש על סגר כללי של ארבעה שבועות, וביקשה מהציבור להתגייס ולסייע להיחלץ מהמשבר.

כמו שראינו בישראל, ציות לסגר הוא חצי-וולונטרי, כי המשטרה לא יכולה להיות בכל מקום. אבל זה לא הספיק לממשלת ניו זילנד. ולכן היא עודדה את הציבור לדווח על הפרות. הם הטילו אלפי קנסות והגישו כתבי אישום ביותר מ-300 מקרים.

הסגר תפס את המחלה בשלב מאוד מוקדם – כשהם הטילו אותו היו רק 102 חולים מאובחנים בכל המדינה.

סגר הוא האמצעי הכי אגרסיבי לשבירת שרשרת ההדבקה. הוא מאוד אפקטיבי אבל יש לו עלויות גבוהות – כולנו ראינו והרגשנו את המשמעות של זה בחודשים האחרונים. גוגל אספו מידע אנונימי על תנועה של הציבור במקומות שונים, ובדוח שלהם על ניו זילנד אפשר לראות את השינוי (הדוח המקורי לא זמין, אבל הלינק מפנה לניתוח עם נתונים מתוכו).

3. ציוד רפואי וציוד מיגון

מדינות רבות התמודדו עם מחסור של ציוד. החל מחומרי חיטוי ועד למסכות וציוד מגן אחר. ניו זילנד הקימה מרשם לאומי של ציוד מיגון נחוץ, והזמינה יצרנים ויבואנים לראות מה צריך ולייצר ציוד שחסר. היא בעצם שיקפה יותר טוב את הביקושים ורתמה את השוק כדי שיעזור לה. זה עזר לצמצם מחסור בציוד וגם עזר לכלכלה המקומית שנפגעה פחות כי היא מצאה דרך להיות רלוונטית בזמן המשבר.

4. בדיקות

סיפרתי בהרחבה איך הרגולטורים האמריקאים הכריחו להשתמש רק בבדיקות של ה-CDC ורק במעבדות ממשלתיות. להבדיל, ניו זילנד הקימה מיזם ציבורי-פרטי משותף, לרכש של ערכות בדיקה וחומרים שנחוצים למעבדות. זאת אומרת, במקום לחסום ולהיות ריכוזי – להבין שאנחנו במשבר ושצריך לשתף פעולה כדי להשיג ערכות בדיקה.

5. ניטור: מעקב אחרי מי שהיה במגע עם חולים

בהרבה מדינות, כולל ישראל, הגישה הייתה שכאשר מאבחנים אדם כחולה – מכניסים לבידוד של שבועיים את כל מי שהיה איתו במגע.

בניו זילנד אימצו גישה יותר הדוקה: כאשר מאבחנים אדם כחולה – עושים בדיקות לכל מי שהיה איתו במגע. זה אומר הרבה יותר בדיקות ומצד שני זה מצמצם את הבידוד, כי אם מתקבלת תשובה שלילית – משתחררים מהבידוד.

הם עשו את זה בעיקר באמצעות ראיונות של כל חולה, כדי לתחקר איפה הוא היה ועם מי הוא היה במגע ב-14 יום האחרונים.
הם השלימו את זה באמצעות כלי טכנולוגי: הממשלה בניו זילנד השיקה אפליקציה שעוזרת לאדם לדעת אם הוא היה במגע עם חולה מאובחן (דומה לאפליקציית "המגן" של משרד הבריאות הישראלי). ממה שאני בדקתי, בארה"ב אין שגרת תחקור חולים ואין אפליקציה דומה.

6. חזרה לשגרה

אמרנו שהאסטרטגיה של ניו זילנד היא להתחיל חזק ואז לשחרר. צריך לדעת גם איך מעניקים הקלות למשק.

ב-27.4 ניו זילנד התחילה לשחרר את הסגר – והורידה את רמת הסיכון מרמה 4 לרמה 3. הנה דוגמאות למגבלות שחלו תחת רמה 3: הם איפשרו פתיחת מסגרות חינוך רק לילדים עד גיל 10; קבעו שעובדים חייבים לעבוד מהבית אלא אם זה בלתי אפשרי; איפשרו לעסקים להיפתח אבל ללא כל אינטרקציה פיזית עם הלקוחות; מקומות בילוי (בריכות, חדרי כושר, מרכזי מזון, קולנועים) נשארו סגורים; התכנסויות מותרות רק לצורך חתונות ולוויות – ורק עד 10 אנשים. הכללים נאכפו באדיקות גם בשלב הזה.

אחרי שבועיים וחצי, ב-13.5, הם הורדו את רמת הסיכון לרמה .2 וב-8.6 הורידו שוב לרמה 1, שלא כוללת כמעט הגבלות ורק הנחיות כמו שמירה על היגיינה. ושם הם נמצאים היום.

7. תקשורת פתוחה ושקופה

הממשלה הקפידה לעבוד עם הציבור. נתונים פורסמו באופן גלוי. ראש הממשלה קיימה מסיבות עיתונאים באופן קבוע על בסיס יומי. והם כל הזמן הקפידו לספק ודאות, למשל כשהטילו סגר – אמרו מראש שזה סגר לארבעה שבועות לפחות. כשהציבור נמצא במצב של ודאות, אין תחושה של אובדן שליטה ואפשר להחזיק מעמד יותר זמן.

התוצאות

נכון לעכשיו ניו זילנד נקייה מקורונה. שילוב של מערך בדיקות, ניטור של האוכלוסייה, סגר הדוק בזמן ושחרור הדרגתי ומבוקר – השיג תוצאות.

בסיכום הכולל, נכון ל-14.6.2020 היו בניו זילנד רק 1,504 חולים בסך הכל (בישראל 19,008 ובארה"ב מעל 2 מיליון), ורק 22 מתים בניו זילנד (בישראל 300, ובארה"ב יותר מ-117,000). ההשוואה לארצות הברית מעניינת כי היא פעלה שונה מניו זילנד בכמעט כל אלמנט של ניהול המשבר.

הגרף הקטן שבניתי מראה את ההבדל הטרגי בין ארה"ב לניו זילנד.

corona new zealand

סייגים וטענות נגד שכדאי להזכיר

1. בניו זילנד הטילו סגר מאוד קשה.
העלויות של סגר קשה וממושך הן גבוהות. יש פחות נתונים על הפגיעה הכלכלית בניו זילנד בהשוואה למדינות אחרות, אבל זה לא אומר שהסגר שם לא פגע בכלכלה או באזרחים.

2. ניו זילנד היא מדינת אי.
לדעתי זו הסתייגות חלשה, כי רוב תנועה בני האדם היא אווירית בכל מקרה. למשל, לארה"ב נכנסו המון חולים דרך נמלי התעופה (ולא בגלל הגבול היבשתי עם קנדה ומקסיקו).

3. ניו זילנד פחות צפופה ממדינות מערביות רבות.
זו בעיני הסתייגות חשובה, כי ראינו שהוירוס מתפשט מהר בערים גדולות וצפופות. אין בניו זילנד עיר שדומה לניו יורק או לפריז.
אבל בעיני זה דווקא טיעון בעד האסטרטגיה של ניו זילנד. אם הוירוס יותר מדבק ויותר מסוכן במדינות צפופות עם ערים גדולות – אז דווקא במדינות כאלו צריך לאמץ מדיניות אגרסיבית שתעצור את ההתפשטות שלו. תחשבו על עיר כמו עם מטרו צפוף כמו ניו יורק או לונדון. במילים אחרות, אולי מדינה דלילה כמו ניו זילנד הייתה יכולה לצלוח את הקורונה בלי סגר קשה, כי היא לא צפופה. אבל מדינות צפופות יותר פגיעות להדבקה המונית ודווקא הן היו צריכות לנקוט אמצעים דרסטיים יותר.

4. הפעם זה עבד.
קל לקחת בדיעבד מקרה שהצליח ולהסביר בראייה לאחור למה זה היה נכון. אבל מקבלי החלטות לא יודעים בזמן אמת את מה שאנחנו יודעים בדיעבד. חשוב להפיק לקחים מהניסיון של מדינות שונות, אבל צריך לזכור שזו חוכמה בדיעבד.

___

תמונת הפוסט: New Zealand Flag by Christoph Strässler

למה יש מהומות בארה"ב? בעיות ברגולציה על אלימות משטרתית

בשבועיים האחרונים ארצות הברית בוערת. זה התחיל ברצח של ג'ורג' פלויד שנחנק על-ידי שוטר.
אבל זה לא באמת התחיל שם. זה התחיל מזמן, כי המוות של פלויד הוא חלק מתופעה רחבה של אלימות משטרתית בארצות הברית.
המקרה הזה מעורר שאלות קשות לגבי גבולות הכוח של המשטרה.
למשטרה יש תפקיד חיוני, אבל היא ארגון אלים מעצם הגדרתו, כי היא מחזיקה בסמכות חוקית להפעיל כוח.

למה בכלל נתנו למשטרה רשות להפעיל כוח?

(בלי להיכנס לדיון פילוסופי)

אם אנחנו קובעים כללים, אנחנו צריכים גם יכולת לוודא שאנשים מצייתים להם.
תחשבו על הכללים הכי בסיסיים, למשל אסור לגנוב. אם אני גונב למישהו את הארנק – למי יש סמכות לתפוס אותי בכוח, ולהוציא ממי את הארנק? (וגם להכניס אותי לכלא נגד רצוני)
למשטרה.

בלי הסמכות של המשטרה להפעיל כוח אנחנו לא יכולים לאכוף הוראות. אנחנו גם לא יכולים לטפל בעבריינים ולא לחייב אנשים לשלם קנסות.
משם מגיעה כל הסמכות של המדינה להפעיל כוח גם במקרים אחרים – לדרוש מסמכים, לסגור עסקים, לאסור הפגנות ועוד. שלטון החוק במדינה המודרנית מבוסס על זה שיש גוף עם סמכות כזו. זה מה שהופך את הרגולציה מהמלצה לכללים מחייבים.

אז אנחנו מבינים למה יש למשטרה סמכות להפעיל כוח.
אבל כמה כוח מותר למשטרה להפעיל ואיפה עובר הגבול?

הפעלת כוח על ידי המשטרה

דמיינו שהזמנתי אתכם לשחק איתי משחק שהמצאתי. זה משחק שאף פעם לא שיחקתם ואתם לא מכירים אותו.
מה הדבר הראשון שתעשו? כנראה שתבררו את חוקי המשחק. הרי לא תצליחו להסתדר במשחק אם אתם לא יודעים את החוקים שלו. אז אתם פותחים את ספר החוקים של המשחק שלי ואחד החוקים המרכזיים הוא – "תשחקו באופן סביר".
מה אתם עושים עם הכלל הזה? ממש לא ברור מה זה אומר.

זו, בגדול, ההגדרה המקורית של סמכות המשטרה להפעיל כוח. בואו נסתכל על הכללים בישראל ונשווה לארצות הברית לכבוד המהומות שיש שם.

החקיקה על שימוש בכוח משטרתי בישראל

החוק הראשי שמסדיר את פעילות המשטרה נקרא "פקודת המשטרה". וסעיף 4א.(א)(3)(ב) קובע:

"מצא שוטר כי קיים חשש ממשי לפגיעה חמורה בביטחון הנפש או הרכוש, רשאי הוא – […] לצורך הצלת הנפש או הרכוש – […] לעשות כל פעולה הדרושה באופן חיוני, ולהשתמש בכוח סביר כלפי אדם או רכוש לצורך ביצוע פעולה כאמור."

הדגש פה הוא שמותר לשוטר "להשתמש בכוח סביר" כדי להגן על אנשים ועל רכוש.
וכאן עולה השאלה המתבקשת – מה זה כוח סביר?

נכתבו הרים של פרשנות על המונח "סביר" ו"סבירות". למשל על "האדם הסביר". אז אותו דבר קיים לגבי שוטרים (הקלאסיקה היא בג"צ 465/75 דגני נ' שר המשטרה). למשל, בית המשפט העליון פסק:

"על תגובת שוטר, גם במצב של איום לכאורה, להיות סבירה ומידתית".

(רע"פ 3232/10 סיקולר נ' מדינת ישראל)

יש כל כך הרבה כתיבה על המונח הזה בגלל שהוא לא ברור. הוא לא אומר לנו מה הם כללי המשחק. ויש סיטואציות שבהן הכרחי שכללי המשחק יהיו ידועים וברורים מאוד. למשל, כשמבוצע פשע, או במעצר, או כשאדם מתנגד למעצר, או כשהפגנה הופכת אלימה. במצבים כאלו אנחנו צריכים חוקים ברורים ככל האפשר. המונח "סביר" לא מספק את הבהירות הזאת.

העבודה של שוטרים מאוד קשה. הם לא מקבלים החלטות בנחת במשרד. הם בשטח, בסביבה מאתגרת וצריכים לפעול מהר.
בית המשפט העליון מודע לכך ששוטרים פועלים במצבים שבהם הרוחות סוערות, שהגבול דק וקל לחצות אותו:

"שוטרי ישראל […] הסמכות והמרות שהוענקו להם, רק לצרכי ביצוע התפקיד ניתנו ואסור שיעשה בהם שימוש לרעה […] המעבר מ'כח סביר' לאלימות מיותרת הוא מהיר ומפתה וחלילה להם לעבור את הגבול"

(ע"פ 64/86 אשש נ' מדינת ישראל)

בואו נסתכל לדוגמה על גבולות הכוח שמותר שוטרים להפעיל כשהם מבצעים עיכוב ומעצר.
עיכוב, הוא כמו "מיני מעצר" שמוגבל לשלוש שעות, בדרך כלל כדי לתשאל אדם.
לפי חוק סדר הדין הפלילי (מעצרים), כשמבצעים עיכוב מותר להפעיל "כוח סביר", בתנאי שהוא לא גורם לחבלה (זה גם נאמר בדיון בכנסת בהקשר נוסף).
אבל במעצר מותר להפעיל כוח לא סביר ומותר גם לגרום לחבלה. אז מה הגבולות – סביר או לא סביר?

החוק בישראל לא נותן תשובה מספיק ברורה. בארצות הברית המצב יותר מעורפל.

שימוש בכוח משטרתי בארה"ב

פסק הדין המרכזי שם נקרא Graham והוא פירש את המגבלות של המשטרה לפי התיקון ה-14 לחוקת ארצות הברית. בפסק הדין נקבע מבחן די מסובך שמורכב מכמה שלבים, די מבלבלים:

  1. סבירות. גם אצלם בוחנים אם השוטר פעל באופן "סביר". סביר זה ראוי (אובייקטיבי). אבל הם בוחנים מה היה ראוי באותו מקרה – תחת המגבלות והאילוצים (סובייקטיבי). ואם זה נשמע לכם סותר, אתם לא לבד. חוקרים קוראים למבחן הזה "סוביקטיביות אובייקטיבית" (subjective objectivity).
  2. בחינה פרטנית. נאמר שצריך לבחון כל מקרה לגופו ולהסתכל על מגוון קריטריונים. למשל, מה חומרת העבירה המקורית שהשוטר רצה למנוע, האם החשוד התנגד לשוטר ועוד שיקולים. וכשצריך לבחון כל מקרה לגופו, אין לנו כלל ברור מראש.
  3. סלחנות. בית המשפט אומר שלא צריך לדרוש מהשוטרים לקבל החלטה מדוייקת בגלל שהם צריכים לפעול בתוך שברירי שניה ובמצבים מתוחים. זה מתעלם מהעובדה שהשוטרים מאומנים לזה ושזאת העבודה שלהם. אבל יותר חמור – אם אנחנו אומרים שזה בסדר ששוטרים יקבלו החלטות שגויות להפעיל כוח מוגזם – כל המבחן הזה ריק מתוכן. כי שוטרים תמיד צריכים להגיב מהר ובזמן אמת.

המבחן הזה הביא לתוצאות מאוד בעייתיות. למשל בפסק דין מאוחר יותר בית המשפט העליון של ארצות הברית קבע שזה בסדר ששוטר ירה על רכב שברח – למרות שזה היה בניגוד לכל הכללים והנהלים. אבל מאשרים את ההחלטה שלו כי השוטר קיבל ההחלטה בתוך בשבריר שניה.

נראה שהגישה הזאת של בית המשפט העליון של ארצות הברית, גרמה לכך שאין כללים ברורים ותרמה לתופעות של אלימות משטרתית בארה"ב.

הכלל שאנחנו צריכים

ולכן מזל שבישראל נקבעו הוראות נוספות, שמפרשות את החקיקה בצורה יותר מוצלחת.

למשל, פקודות המטה הארצי של המשטרה, קובעות שלושה תנאים לשימוש בכוח: (1) שימוש כדין; (2) עם הצדקה; ו-(3) לא מופעל כוח מעבר למידה הנדרשת. זה מבחן טוב. במיוחד התנאי השלישי כי הוא קובע במפורש שצריך להפעיל את מינימום הכוח ההכרחי. זה אומר שהשוטר צריך להוכיח שהוא לא היה יכול להסתפק בפחות כוח.
בדומה, גם פקודת המטה הארצי לעניין פתיחה באש קובעת שמדובר במוצא אחרון, שחייבים לתת אזהרה ושבאופן כללי לא משתמשים בכלי יריה בעת מעצר. בסך הכל ברור וישים.

הכללים האלו, שמשטרת ישראל קבעה בעצמה, יותר טובים. פשוט כי הם ברורים להפעלה. גם לשוטר שמגיב בלהט הרגע.



השימוש בכוח משטרתי הוא אלימות לכל דבר. והגבולות שלה חייבים להיות ברורים במיוחד בגלל שלמשטרה יש סמכות חוקית להפעיל כוח. זה לא משחק ולא תרגיל אקדמי שאפשר לפתור עם מושגים מורכבים כמו "אוביקטיביות סובייקטיבית".

הפעלת כוח על-ידי המשטרה חייבת להיות מוסדרת באמצעות כללים ברורים ופשוטים ליישום. כאלה שמצד אחד יספקו גמישות מבצעית לשוטר בשטח; אבל מצד שני גם יקבעו גבולות ברורים ויגבילו את המשטרה.
החוקים חייבים להיות ברורים כדי להגן על חיי אדם.

מי הופך את הרגולציה הסביבתית למסורבלת?

בחודש ינואר ממשל טראמפ עורר דיון ציבורי (והתנגדות) כשהוא הודיע על רפורמה ברגולציה הסביבתית על פרויקטי בניה. רוב התגובות בארצות הברית התייחסו לרפורמה כאל ביטול או צמצום חלקים מהרגולציה הסביבתית. כמובן שהירוקים התנגדו לרפורמה ומי שחושב שיש יותר מידי רגולציה סביבתית – תמך בצמצום שלה.

אבל המציאות יותר מורכבת. מדובר ברפורמה שתייעל ותרענן את הרגולציה הסביבתית והמוקד שלה אינו בביטול. וכמו כל דבר – גם ברגולציה הסביבתית יש מה לשפר.

🎧 ידעתם שיש גם פודקאסט? מוזמנים להאזין – בכל האפליקציות 🎧

מה מתקנים ולמה?

הרפורמה מתמקדת בחוק שנקרא National Environmental Policy Act, שנחקק ב-1969. זאת אומרת שהוא כבר בן 51. מזל טוב.
החוק הזה היה חלק מהגל הראשון של החקיקה הסביבתית בארצות הברית. מה שמיוחד בחוק זה שהוא לא מיועד להגביל את התעשייה הפרטית, אלא שהוא בעיקר מופנה לרשויות הממשלתיות – כדי להקטין את הפגיעה הסביבתית שפרויקטים ממשלתיים גורמים (למשל סלילת כבישים ותשתיות אחרות).

איך מוודאים שהרשויות הממשלתיות לא יתעלמו משיקולים סביבתיים? החוק בעצם יצר שורה של פרוצדורות מחייבות, שהממשלה צריכה לבצע בכל פרויקט. למשל, לייצר ניתוח השפעות סביבתי (environmental impact statements) ולהכין נימוק בכתב להחלטות שכרוכות בפגיעה בסביבה. החוק גם מאפשר לאנשים פרטיים ולארגונים לתבוע ולקבל פיצוי מהממשלה אם הניתוח סביבתי לא שלם או לא מדויק.

כוונות טובות, תוצאות בעייתיות

אני לחלוטין בעד שמירה על הסביבה וריסון הפעולות של הממשלה. אבל בפועל החוק וההשפעות שלו התפתחו למימדים מפלצתיים, הרבה מעבר למטרה המקורית.
כשהחוק עבר, הרעיון היה להבטיח שהרשויות הממשלתיות מבינות את ההשפעות הסביבתיות של הפרויקטים, על בסיס עיקרון פארטו (20% מהמשאבים משיגים 80% מהאפקט). בשנת 1981, כשהחוק היה בן 12 (בת מצווה!), ההערכות היו שניתוח ההשפעות הסביבתי של פרויקט לא יהיה מסמך ארוך (עד 100-150 עמודים גג) ותהליך ההכנה שלו ייקח עד שנה. במשך חמישים שנים החוק והפרוצדורות סביבו הלכו ותפחו. בשנת 2016 נמצא שלוקח יותר מחמש שנים להכין את הניתוח הסביבתי ושהאורך הממוצע שלו הוא יותר מ-600 עמודים.
בחמישים שנים הבירוקרטיה הכפילה את עצמה פי 5 ויצרה עיכובים משמעותיים.

התוצאה בפועל היא תשתיות מיושנות. חלקן לא מותאמות לצרכים העדכניים וחלקן במצב ירוד ואפילו מסוכן.

כנראה שהמנגנונים והבירוקרטיות הלכו והתארכו בגלל התביעות בבתי המשפט. החוק הטיל על הרשויות חובות ויצר מנגנון אכיפה של תביעות אזרחיות. ונראה שהרשויות פועלות כהכנה לתביעה האזרחית. במילים אחרות – החשש מפני תביעה מנהל את התהליך. הרשויות הממשלתיות עושות דוקטורט – לא כדי להגיע לניתוח הכי טוב עבור הפרויקט – אלא כדי לבנות קייס חזק לבית משפט.

וסברה פרטית שלי (שאני לא יכול להוכיח): חלק מהארגונים הסביבתיים משתמשים בתביעות בבתי המשפט, ובעלויות של הכנת הניתוח הסביבתי כדי להרתיע רשויות ממשלתיות ולחסום פרויקטים. הכוונה היא לא לחסום במקרים ספציפיים פרויקטים שיגרמו נזק רב, אלא חסם באמצעות עלויות וטרטור משפטי כדי שהרשויות יעדיפו לזנוח את הפרויקטים מראש.
קצת כמו מה שבירוקרטיה עושה לעסקים שמוותרים מראש ולא נפתחים.

הרפורמה המוצעת

הרפורמה שממשל טראמפ מציע כוללת כמה רכיבים. ראשית, היא מצמצמת את תחולת החוק, כך שהוא יחול במלואו רק על פרויקטים עיקריים (major projects). פרויקטים קטנים יהיו פטורים מרוב ההליך הזה.
שנית, הם רוצים לקבוע מגבלת זמן של שנתיים להשלמת ניתוח ההשפעות הסביבתי (שימו לב שזה עדיין כפול מהזמן שהוערך לפני כמה עשורים). המטרה של השינוי הזה היא לא להכריח את הרשויות לעבוד מהר, אלא להגן עליהן בבתי משפט. לא יבקרו אותן על כך שלא השקיעו יותר משנתיים בהכנת הניתוח.
שלישית, הם רוצים לקבוע באופן מפורש את גבולות הגזרה של הניתוח. למשל, שלא צריך לעשות ניתוח וכימות של השפעות עקיפות. לדוגמה – אם בונים כביש, אז יבצעו הערכה של הנזק לסביבה מסלילת הכביש, אבל לא יצטרכו לנתח את ההשפעה הסביבתית של הרכבים שיסעו עליו, כי זו השפעה עקיפה. השפעות עקיפות הן דבר שקשה ויקר לכמת. ובגלל שאף אחד לא יודע להעריך את השפעות העקיפות במדויק – זה אחד הדברים שהופכים את ההליך המשפטי לסיוט. גם השינוי הזה של החוק מיועד לייצר הגנה בהליכים משפטיים, כי ניתוח השפעות עקיפות הוא אחד הדברים שהכי מסבכים ומאריכים את הניתוחים הללו.

יתרונות וחסרונות של הרפורמה

אני לא בטוח שזו הדרך הנכונה לתקן את הרגולציה ולפתור את הבעיה. אם התביעות בבתי המשפט הן מה שגורם לסירבול ולעיוות בתהליכים – צריך לתקוף את הבעיה הזו בשני מישורים. מצד אחד, צריך לצמצם את החשיפה לתביעות באופן ישיר. זאת אומרת לקבוע על מה אפשר לתבוע ועל מה לא.
מצד שני, צריך לקבוע מה יחשב ניתוח טוב – מה צריך לעשות ומה לא צריך לעשות.

במובן הזה, הפטור מניתוח השפעות עקיפות הוא פתרון נכון כי הוא מגדיר איך נראה ניתוח טוב ומה ה"הישג הנדרש". אבל לדעתי, קביעת פרק זמן מקסימלי זה פתרון פחות מוצלח. קביעת פרק זמן מקסימלי לתהליך הניתוח זה כמו לקבוע את מספר העמודים המירבים לניתוח. זה לא פותר את הבעיה. למה? כי זה בעצם ניסיון לפתור בעיה בירוקרטית עם פתרון בירוקרטי. עדיף להתמקד בתוצר ולא בתהליכים.

ואם רוצים לתקן את הבעיה צריך לזכור מאיפה מגיע העיוות. השימוש בתביעות אזרחיות ובאיום בתביעה גרם למערכת הממשלתית לאמץ מדיניות מתגוננת. זה לא מה שאנחנו רוצים.
אנחנו לא רוצים שהחלטות מדיניות יתקבלו כחלק מטקטיקה משפטית לקראת דיון בבית משפט. אנחנו רוצים ניתוח הוליסטי אמיתי שמביא בחשבון את כל השיקולים הרלוונטיים, כולל שמירה על הסביבה.
זה מצער שבמקום מצפן פנימי (מקצועי, ניהולי ודמוקרטי) ושאיפה לשרת את הציבור, הרשויות נאלצות להתנהל באופן טקטי כדי להגיע מוכנות לבתי משפט.

איך דרום קוריאה התמודדה עם הקורונה?

דרום קוריאה וארה"ב אימתו את החולה הראשון בקורונה ב-20 לינואר. נכון ל-23.5 בדרום קוריאה חלו 218 אנשים למיליון תושבים ומתו 5 אנשים למיליון תושבים. לשם ההשוואה, בארה"ב חלו 4,983 למיליון תושבים ומתו 295 אנשים לכל מיליון תושבים. זה פי 20 חולים ופי 60 מתים.
ברור שדרום קוריאה התמודדה יותר טוב עם הקורונה.

ההבדל הזה נובע מכך ששתי המדינות פעלו אחרת לגמרי. סיפרתי פה בעבר על טעויות שהאמריקאים עשו, החל מהגבלות על ביצוע בדיקות, בירוקרטיה שמנעה יבוא מסכות ורגולציה שחולשת על רישוי חיסונים. אבל אחרי כל הטעויות, האמריקאים ניסו לעשות מה שעשו בישראל ובעוד מדינות – להטיל סגר נרחב שמונע התפשטות של המחלה, אבל פוגע בכלכלה.

בקוריאה עשו משהו אחר, שהיה מאוד מאוד אפקטיבי.

למה קוריאה הייתה צעד אחד לפני כולם?

דרום קוריאה יישמה לקחים שהיא למדה בעצמה כשהיא התמודדה עם התפרצות של מחלה ה-MERS בשנת 2015 (שהיא קרובת משפחה של ה-covid-19). באותה התפרצות נדבקו בקוריאה 186 איש ומתו 38 איש כתוצאה מה-MERS. כמעט 17,000 היו בסגר כחלק מהניסיון לשלוט במחלה. אחד הדברים שהפתיעו את הממשלה היה "מפיצי על" (super spreader), חולים בודדים שהדביקו המון אנשים אחרים.

במסגרת הפקת הלקחים מה-MERS, פיתחו ואימצו בדרום קוריאה גישה אחרת. במרכז המדיניות יש עיקרון ה-3T: Test, Trace, Treat: בדיקות, מעקב וטיפול. שימו לב שהשילוש הקדוש שלהם לא כולל סגר (שתופס מקום משני באסטרטגיה).

הרעיון הוא שמבצעים הרבה מאוד בדיקות ודואגים לקבל תוצאות מהר. ואז אפשר לתת מענה מיידי לכל אדם: אם הוא נקי – הוא ממשיך כרגיל, אם הוא חולה מאוד – יקבל טיפול, ואם הוא נדבק ולא מאוד חולה – יכנס לבידוד תחת השגחה רפואית.

כשהבדיקות נעשות מהר ובכמויות גדולות – לא צריך להטל סגר נרחב, פשוט כי יודעים מי צריך להיות בבידוד ומי לא.

והנה חמישה צעדים שקוריאה עשתה כדי לטפל בקורונה.

1. לא לחשוש להודות שאנחנו במשבר ולפעול בהתאם

דרום קוריאה מסווגת כל מחלה לפי סולם של 4 שלבים: כחול, צהוב, כתום ואדום. ב-2015 הגופים המקצועיים המליצו לממשלה להעביר את מחלת ה-MERS מרמת סיכון "צהוב" (caution) לרמת סיכון "כתום" (alert). זה לא נעשה. וכל משבר ה-MERS נוהל כאשר המחלה מוגדרת ברמה צהובה.
במשבר הקורונה של 2020 זה נראה אחרת. ב-20 לינואר אומת חולה ראשון ורמת הסיכון הועלתה מכחול לצהוב. אחרי שבוע, ב-27 לינואר (כשהיו ארבעה חולים), רמת הסיכון הועלתה לכתום. וב-23 לפברואר רמת הסיכון עודכנה לאדום. לא צריך לחיות בלחץ ולא צריך להגזים בשגרה, אבל בעת משבר צריך לדעת להגיב מהר. תשוו למה שכתבתי על ארה"ב.

2. פחות שליטה ממשלתית מרכזית – יותר הזדמנויות

ב-2015 הרגולטור הדרום קוריאני לא אישר שימוש פרטי בערכות בדיקה ל-MERS. ולכן אנשים היו חייבים להגיע לבתי חולים – ושם הם הפיצו את נגיף ה-MERS (עד שבתי החולים הפכו למקור ההדבקה הכי גדול). גם לא היו מספיק בדיקות.

הדרום קוריאנים הבינו שהם חייבים לערוך המון בדיקות ושצריך גם הרבה מעבדות שינתחו אותן, מיד כשמחלה מתחילה להתפשט. הם שינו את החוק וקבעו שבמצב חירום הרגולטור יכול לאשר באופן גורף שימוש בערכות בדיקה גם בלי לעבור ניסויים והליך רישוי מלא.

במשבר הקורונה הם איפשרו לחברות פרטיות להשתמש בערכות חדשניות שאין להן רישיון ואישרו למעבדות פרטיות לנתח אותן. כך הם הצליחו לבצע 20,000 בדיקות ביום, רובן בחינם. זה איפשר להם להימנע מסגר נרחב וגם להשתלט מהר על המחלה.

הממשלה בדרום קוריאה קיבלה חדשנות באהדה ולא נאבקה או הקשתה על מיזמים פרטיים. זה הוביל ליצירת פתרונות מקוריים כמו drive-through: בדיקה בלי לצאת מהרכב (לא המצאנו את זה בישראל).
בסך הכל הוקמו בדרום קוריאה כ-600 עמדות לבדיקת קורונה. זה התאפשר בזכות האמון שנתנו בחברות מהמגזר הפרטי.

3. תקשור סיכונים

בהתפרצות ה-MERS הרשויות הסתירו מידע מהציבור ולפעמים פשוט לא התאמצו למסור אותו. זה יצר חוסר אמון ופגע ברמת הציות. במשבר הקורונה, הגישה הייתה שלציבור יש זכות לדעת ושזה גם ישפר את רמת הציות להוראות.
הם אפילו הקימו יחידה לתקשור סיכונים, שתפקידה להבטיח שהציבור מקבל מידע מלא, ברור ובאופן מהיר ושוטף.

4. מעקב אחרי חולים ובידוד פרטני

הרשויות השתמשו במגוון אמצעים כדי לבצע מעקב אחרי הציבור, כדי שברגע שמישהו מוגדר כחולה – אפשר להתחקות אחרי כל המקומות שבהם הוא היה ולאתר את כל מי שהיה שם באותו זמן. מעקב סלולרי היה אחד הכלים. לא נכנס לדיון סביב סוגיית הפרטיות בהקשר הזה, אבל חשוב לומר שבזכות השקיפות והתקשורת הפתוחה, הציבור תמך במדיניות הזו. למשל, בסקר אחד 40% מהציבור אמרו שהם תומכים במדיניות, 49% תמכו בהרחבת איסוף המידע ורק 6% חשבו שיש לצמצם אותו.

כשמשלבים את זה עם כמות גדולה של בדיקות מהירות, מקבלים מענה מאוד חזק למגיפה.

5. שיתוף פעולה עם השלטון המקומי

בעת משבר התגובה המיידית היא להיות ריכוזי. אבל הקוריאנים בחרו לשתף את השלטון המקומי – הם שיתפו אותם במידע והאצילו להם סמכויות לטפל במשבר. שימו לב שנוצר פה כבר משולש של שיתוף פעולה: שלטון מרכזי – שלטון מקומי – ומגזר פרטי. זו גישה ליברלית שממש הפוכה ממה שעשו ממשלות רבות בעולם – החל מסין ועד ארה"ב.

שיתוף הפעולה עם השלטון המקומי הוכיח את עצמו במיוחד בהתמודדות עם אוכלוסיות שהצריכו טיפול מיוחד. למשל, הקורונה התפשטה במהירות בתוך קהילה דתית בשם Shincheonjji Church of Jesus. היו לכך שתי סיבות מרכזיות: הם מקיימים טקסים דתיים בצפיפות רבה והם לא נשמעו להוראות של הממשלה (למשל, לא השתמשו במסיכות). בשלב מסוים יותר מ-60% מהנדבקים בקורונה בכל קוריאה היו מתוך אותה קהילה.

כאשר נתנו לשלטון המקומי סמכות ואחריות לנהל את המשבר – הם יכלו לפעול מהר ובהתאם למאפיינים המיוחדים של אותו מקרה, בלי לדווח ובלי לבקש אישור מהממשלה המרכזית. עיריית דאגו (Daegu) הובילה את המהלך לטיפול באותה קהילה, שבשיאו כלל בדיקה של 100% מהקהילה (200,000 איש) – כדי לאתר את כל החולים.

מה באמת מיוחד במה שדרום קוריאה עשתה?

כשעוברים על הצעדים השונים והלקחים שדרום קוריאה הפיקה, קשה שלא להשוות אותם למה שקרה בישראל ובמדינות אחרות בעולם.

אני חושב שהלקח הכי חשוב הוא שאנחנו חייבים ללמוד ולהשתפר, כי יהיה בעתיד עוד אתגרים. יהיה גל שני של הקורונה, יהיו רעידות אדמה ויהיו משברים אחרים. ואם לא נלמד מהניסיון שלנו, דברים לא ישתפרו.

יש ציטוט מפורסם (שלא ברור מי אמר אותו): "אל תבזבזו משבר טוב" (Never let a good crisis go to waste). לכל המדינות בעולם יש הזדמנות לנצל את המשבר הזה, כמו שדרום קוריאה עשתה אחרי 2015. האלטרנטיבה היא לתת לעבר לחזור על עצמו.

למה לי רגולציה בכלל?

הבלוג רץ כבר יותר משנה וחצי ונראה לי שצריך לעשות פאוזה כדי לקחת צעד אחורה ולדבר על מה זה רגולציה, מנקודת המבט שלי.

בשבוע שעבר השתתפתי בדיון מרובה משתתפים על רגולציה שנמצאת בבחינה ובתהליך של עדכון. בצד אחד של השולחן ישבו הרגולטורים ודיברו בשפה מאוד מקצועית ואפילו טכנית על מה החששות שלהם ועל האסונות שעלולים להתרחש. בצד השני של השולחן ישבו יועצים משפטיים שהחזירו את הדיון שוב ושוב לאינטרס הציבורי שעליו יש להגן באמצעות איזונים עדינים.

הדיון הזה לא ממש התקדם והתרשמתי שבעצם מתנהלות שתי שיחות במקביל. שיחה שהרגולטורים ניהלו (הרבה מונחים מקצועיים), והשיחה של היועצים המשפטיים שעסקה במונחים מופשטים כמו "אינטרס ציבורי".

שתי השיחות לא הזכירו משהו. נכחתי בהרבה דיונים שכמעט לא הזכירו נושא חשוב אחד. אנשים.

ולדעתי רגולציה היא מקצוע של אנשים. היא עוסקת באנשים.

מה המטרה ומה התוצאות?

היבט ראשון של העניין הזה הוא המטרה.

אם תשאלו אותי, רגולציה נועדה לשפר חיים של אנשים. פשוט לעשות טוב (ובוודאי לעשות יותר טוב מרע).

אבל זה לא תמיד במודעות שלנו. אנשי המקצוע באופן טבעי עוסקים במקצוע שלהם. דרישות בעולם החשמל, זיהום האוויר, הנדסת צעצועים, החומרים המסוכנים, תדרים של שידור ועוד. היועצים המשפטיים דנים בעיקר באינטרסים ציבוריים ובמבחנים משפטיים (כעורך דין אני לגמרי מבין את הקבוצה הזו). אנשי מטה ומדיניות מכורים לתהליכים: "האם ביצעתם ניתוח של הבעיה? ביצעתם השוואה בין שלוש חלופות לפחות? מה עם סקירה בינ"ל?" (גם בזה אני חוטא)

כולם צודקים בדרכם. אבל בקלות מידי אנחנו מדלגים על האנשים ומתעמקים בצדדים אחרים של הדיון.

כשאנחנו אומרים "כשל שוק" או "סיכון בלתי סביר" אנחנו בעצם מדברים על אנשים. זיהום אוויר שיוצר הַחְצנה, הוא מצב שבו אדם אחד פוגע באדם אחר, והוא ימשיך לעשות את זה. כשאנחנו דנים על רישוי חומרי הדברה, אנחנו עושים את זה כדי להגן על בריאות של אנשים אמיתיים, שיהיו חולים בגלל שאריות של רעל באוכל שלהם. אבל מצבנו עוד טוב בדיון על המטרות.

אנחנו נוטים להתעלם מההשפעות הלא רצויות על אנשים אמיתיים. כולנו רוצים להציל את העולם, אבל זה לא נעים ולא נוח לגלות שבעצם פגענו במישהו.

וכשאנחנו קובעים רגולציה שמטרתה להגן על אנשים, בדרך כלל תהיה לה עלות. אפילו אם עיצבנו אותה בזהירות, הרגולציה הזו תגבה ממישהו מחיר. זה בן אדם אמיתי שאולי לא יכול להתפרנס או אולי צריך להמתין לאישור ממשלתי כדי לפתוח עסק. אבל בנתיים הכל תקוע.

זה לא שסתם שוכחים שהרגולציה גם פוגעת בבני אדם אמיתיים. יש בעיה אמיתית של "אובדן האמפטיה". מגיע אדם פרטי או בעל עסק ומתלונן בפני הרגולטור על הדרישות המחמירות, על תהליכים מסורבלים, על שירות לא יעיל ועוד. ולעיתים התגובה האוטומטית היא לברוח לטכני-מקצועי ("זה הסטנדרט הנדרש לבדיקות PCR") או לברוח משפטי ("זה מה שנחוץ כדי להגן על האינטרס הציבורי"). עומד בפנינו בן אדם שקשה לו, שהוא סובל, מטורטר, מתוסכל. והוא מבקש עזרה. קבענו רגולציה עם מטרה חשובה אבל פגענו בו. ואנחנו לא באמת מקשיבים. לא באמת מנסים להבין אותו.

אם נחשוב בטעות שהרגולציה נועדה להגן על "הסביבה"* או על "הבטיחות" או על "משק החשמל", אנחנו עלולים לשכוח את האנשים שצריכים לחיות עם הרגולציה הזו. רגולציה מיועדת לשפר חיים של אנשים ולהזיק כמה שפחות. וזה כולל את כולם, במיוחד את האנשים שעליהם הרגולציה מטילה חובות ודרישות.

*לקוראים הסביבתיים – אני מציג כאן גישה מאוד אתנופוצנטרית (האדם במרכז). זו תפיסת העולם שלי ואני מודע לכך שלא כולם יסכימו איתי.

הגורם האנושי בפעולה

ויש עוד היבט לכך שרגולציה עוסקת באנשים.

אחרי שקבענו רגולציה, מתחיל הדבר האמיתי. היישום של הרגולציה בפועל הוא המשחק האמיתי, כל תהליך קביעת המדיניות הוא רק הכנה. באנגלית קוראים לזה Regulatory Delivery – השלב שבו "מוסרים" את הרגולציה בפועל, מספקים אותה לציבור. זה כולל פיקוח (פעולות להגברת הציות), אכיפה וענישה (פעולות לטיפול בעבריינות מכוונת), בקרה (איסוף מידע על מה שקורה במציאות) ושירות (כל ממשק בין הרגולטור וזרועותיו לבין הציבור).

כשסיימנו עם הליך החקיקה קורה משהו מדהים – הרגולציה יוצאת מהדף אל החיים האמיתיים. והחל מאותו רגע אנשים אמיתיים צריכים להתמודד עם הרגולציה. ואז קורים כל מיני דברים מעניינים (ודברים גם מתחילים להשתבש).

למשל, פתאום אנחנו נתקלים בחוסר ציות להוראות. כתבנו את החוק הכי נהדר בעיננו. אבל אנשים לא מצייתים. למה? בדרך כלל התשובה תהיה "כי הם עבריינים – רק רוצים להרוויח כסף ולא אכפת להם מהאינטרס הציבורי". אבל זו לא תשובה וזה לא נכון. אנשים לא מצייתים כי הם לא יודעים שיש הוראה כזו, כי הם לא מבינים מה בדיוק דורשים מהם (נפוץ כשיש הרבה רגולציה מקצועית מסוגים שונים), כי הם לא מזדהים עם הרגולציה או כי בלתי אפשרי לציית לה. יש גם עבריינות מכוונת, אבל היא בשוליים.
מה שמתפספס זה שמולנו יש בני אדם שפתאום דורשים מהם לעשות משהו. וכמו בני אדם אמיתיים, לפעמים הם לא מבינים את ההוראות שכתבנו או שהם בכלל לא מודעים לקיומן.

ויש עוד דברים שקורים בעולם האמיתי, למשל – שונות בין אנשים מכל מיני קבוצות (גיל, מוצא, השכלה וכו'). לא כולם מסוגלים לקרוא נוהל שכתוב בשפה משפטית מסורבלת (כמו שלא כולם יודעים מה זה בדיקת PCR). ולא כולם יכולים למלא טופס ממוחשב.

אנחנו עושים מעט מידי מחקר משתמשים – למשל לתת למפוקח פוטנציאלי לקרוא נוהל או למלא טופס ולבדוק איפה הוא מסתבך ומה לא עובד לו חלק. זאת דרך מעולה לשפר דרישות, תהליכים ומסמכים; אבל היא מבוססת על כך שאנחנו זוכרים שמולנו יש בני אדם אמיתיים, שהם לא אנחנו ושצריך להתחשב בגורם האנושי הזה. גם שיתוף ציבור הוא כלי שמבוסס על הבנה שאנחנו לא סתם יוצרים רגולציה אלא נמצאים בממשק עם אנשים אמיתיים.

מדברים היום הרבה על הצורך לשלב דיגיטציה ואינטליגנציה מלאכותית בממשלה וברגולציה. אבל חשוב שלא נשכח את האינטליגנציה האנושית ואת הגורם האנושי.

המטרה היא לשפר חיים של אנשים. בפועל אנחנו משפיעים עליהם לטוב ולרע. ואם לא נתחשב בבני אדם – אנחנו מחמיצים את העיקר.

האם ממשלות יתנו תעודות חיסון קורונה?

אני רוצה לספר לכם על רגולציה חדשה שכנראה תפגשו בקרוב. הצצה קטנה לעתיד.

ינואר 2021. אתם יוצאים מהבית והולכים לקניון או לתחנת רכבת. פקחים עומדים בכניסה וגם מסתובבים. הם אוכפים את ההוראות לגבי מספר הלקוחות בעסק, חבישת מסכות, ריחוק חברתי וכו'.
אבל תהיה קבוצה של אנשים שפטורים לחלוטין מכל המגבלות. אנשים שיש להם תעודה ממשלתית שמוכיחה שהגוף שלהם מחוסן נגד קורונה.

לדעת ולהוכיח שאתם מחוסנים

בחודשים האחרונים ממשלות ניהלו את התפרצות הקורונה – והטילו סגר שנועד למנוע הדבקה (שליש מאוכלוסיית העולם הייתה בסגר). אבל עכשיו צריך לעבור מחירום לשגרה. ויכול להיות שתעודות חיסון הן הדרך לשחרר את הכלכלה בלי להגדיל את הסיכון להידבקות.

להמשיך לקרוא האם ממשלות יתנו תעודות חיסון קורונה?

למדוד את הרגולציה: מה שרואים ומה שלא רואים

הפעם אני רוצה לספר לכם על ההבדל בין נשיאים אמריקאים שונים. נתחיל עם הנשיא טראמפ. טראמפ כל הזמן מתגאה בשני דברים: שהוא מבטל רגולציה קיימת ושהוא מונע יצירה של רגולציה חדשה.

בואו ננסה לראות אם זה נכון, וגם – איך בכלל מודדים את זה?

מתחילים בנתונים

תראו גרף. הגרף הזה מראה את כמות הרגולציות עם השפעה משמעותית שנקבעו על ידי נשיאים אמריקאים שונים. לחצו כאן כדי לפתוח את הגרף בגדול.

ציר X (האופקי) הוא ציר הזמן, בחודשים של כהונת נשיא.
ציר Y (אנכי) סופר באופן מצטבר כמה רגולציה נקבעה בכהונה של אותו נשיא.

להמשיך לקרוא למדוד את הרגולציה: מה שרואים ומה שלא רואים

למה רכבים חשמליים מזהמים יותר מרכבים רגילים?

כולם מדברים על משבר האקלים ועל צעדים שצריך לעשות כדי להגן על הסביבה. ממשלות תומכות וגם כופות מעבר לאנרגיה פחות מזהמת וחברות מספרות לנו שהמוצרים שלהן מפחיתים את הפגיעה בסביבה. אחד המוצרים הפופולאריים בטרנד הירוק הזה הוא רכבים חשמליים.

אבל כנראה שהטרנד הזה מבוסס על אינטואיציה לא נכונה.

הערת עריכה: בגרסה המקורית נעשה שימוש לא מדויק במונח "זיהום" ביחס למחקרים שמוזכרים בפוסט. המחקרים שמוצגים כאן התמקדו בפליטת פחמן דו-חמצני, ולא בחנו את כל סוגי הזיהום . ולכן בוצע תיקון בנוסח הפוסט. תודה למגיבים.

המחקר שזיעזע את גרמניה

קבוצת חוקרים ממכון המחקר הגרמני IFO פרסמה בשנת 2019 מחקר שסתר את האינטואיציה ואת ההנחות המקובלות. לפי המחקר, רכבים חשמליים יוצרים בין 11% ל-28% יותר פחמן דו חמצני בהשוואה לרכבים עם מנוע דיזל. המחקר הזה יצר רעידת אדמה בגרמניה, כי הממשלה התחייבה להפחית את פליטת הפחמן הדו חמצני ב-40% עד 2030.

להמשיך לקרוא למה רכבים חשמליים מזהמים יותר מרכבים רגילים?

חוק לעידוד תרומת איברים

תרומת איברים מצילה חיים. זה ברור. אבל למרות שיש לי שתי כליות ואני צריך רק אחת – אני לא ממהר לתרום כלייה. אגב, גם דם (שהוא "איבר" מתחדש) אנחנו לא ממהרים לתרום.

בישראל יש 1,235 איש שממתינים להשתלת איבר, מתוכם 857 לכליה. בארצות הברית יש כ-113,000 איש שממתינים להשתלת איברים. ובממוצע כל יום מתים 20 איש כי הם לא קיבלו תרומת איברים בזמן.

כדי להתמודד עם הבעיה הזו, משרד הבריאות האמריקאי (Health and Human Services או בקיצור – HHS), מקדם שתי רפורמות שמיועדות להגדיל את מספר תרומות האיברים.

להמשיך לקרוא חוק לעידוד תרומת איברים

שקט! מפקחים

הבריטים נחשבים לאחד העמים המנומסים ביותר בעולם. אבל לא בטוח שהתדמית הזו נכונה.

בשנים האחרונות יותר ויותר ערים בבריטניה מפעילות סעיף חוק (PSPOs) כדי לקבוע מגבלות על חופש הביטוי. ליתר דיוק הם קבעו איסור על קללות.

עיריות קובעות איסור להשתמש במרחב הציבורי ב-foul and abusive language, כשהעונש על הפרה עומד על אלף פאונד. מאז 2014 הטרנד הזה התפשט בין די הרבה עיריות שקבעו איסורים כאלו והן גם אוכפות אותם ומטילות קנסות (למרות שלפי הנתונים אין המון אכיפה).

מה שמדהים באיסור הזה הוא שמדובר באיסור מאוד כללי, שלא ברור מה הגבולות שלו. הגרדיאן הבריטי תהה אם מותר לומר את הפנינה הבריטית “bloody hell”. חוק שלא ברור ולא מובן לציבור הוא חוק ממש ממש גרוע.

להמשיך לקרוא שקט! מפקחים

סדרת ראיונות פרק 3 – ההשלכות הסביבתיות של משבר הקורונה

משבר הקורונה הוא קודם כל משבר בריאותי. אבל ברור שיש לו גם השפעות כלכליות. האם יש לו השפעות סביבתיות ואיך צריכה להיראות המדיניות הסביבתית העתידית?

שיחה עם ד"ר אור קרסין – מומחית למדיניות סביבתית מהאוניברסיטה הפתוחה.

הקלטנו את השיחה עם סאונד משופר!

אפשר להאזין בכל אפליקציות הפודקאסטים וגם ביוטיוב.

האם ואיך לפקח על Airbnb?

הכלכלה המשתפת סוחפת את העולם ומשנה את כללי המשחק. בישראל אנחנו מכירים את הכלכלה השיתופית בשתי סוגיות: Airbnb לשיתוף נכסים ו-Uber לשיתוף בנסיעות. את Uber אנחנו לא באמת מכירים כי הרגולציה המסורתית חוסמת אותה, אבל Airbnb נכנסה לישראל כמו ליתר העולם ועוררה שאלות שונות. למשל, המלונאים מתנגדים לה ודורשים להחיל רגולציה קפדנית על דירות מגורים שמושכרות ב-Airbnb, יש מי שטוען שהשכרת הדירות פוגעת במרקם העירוני ועיריית תל אביב אפילו החליטה להכפיל את הארנונה על דירות שמושכרות לפרקי זמן קצרים.

רוב הדיון הזה מונע מאינטרסים ומבוסס על מעט נתונים, אם בכלל. אבל לאחרונה (נובמבר 2019) התפרסם סוף סוף מחקר רציני על הנושא. אבנר בירך ברק ויפעת הולצמן-גזית, בחנו אמפירית את ההשפעות של Airbnb על היצע הדירות לשכירות (הבנה של התופעה בישראל) וגם ניתחו שלוש רגולציות על Airbnb מהעולם (חלופות לפתרון וההשפעות שלהן).

מה ההשפעה של Airbnb על שוק השכירות בישראל?

החלק הראשון של המחקר בדק איך Airbnb השפיעה על היצע הדירות הזמינות למגורים לטווח ארוך – בתל אביב ובירושלים. בגדול, Airbnb מאפשרת לקחת דירות שמושכרות לטווח ארוך ולהשכיר אותן לטווח קצר. זה אומר שיש פחות דירות להשכרה לטווח ארוך. השאלה המעניינת היא כמה ומה ההשפעה של השינוי הזה.

להמשיך לקרוא האם ואיך לפקח על Airbnb?

צריך חיסון לקורונה, ומהר

כולם שואלים מתי נצא מהסגר – ומה יקרה אחר כך. שוב יהיה גל של תחלואה ונחזור לסגר? שואלים מה "אסטרטגיית היציאה".

הקורונה גרמה למשבר כלכלי, אבל בסוף מדובר במחלה. ויש שני דברים מרכזיים שאפשר לעשות כדי לטפל במחלה: למנוע בעזרת חיסונים או לרפא בעזרת תרופות.

ולכן כולנו באמת מחכים שיהיו חיסונים. זו אסטרטגיית היציאה האמיתית.

העניין הוא שייקח זמן עד שיהיו לנו חיסונים. כמה זמן? אל תעצרו את הנשימה.
לפי אנטוני פאוסי, מנהל המרכז הלאומי לאלרגיות ומחלות מדבקות, ההערכה האופטימית היא שייקח עוד שנה – שנה וחצי. וזו ההערכה של האופטימיסטים. פאוסי הסביר שגם אם יש חיסון ובודקים אותו – זה ממש לא אומר שאפשר להתחיל לתת אותו לאנשים ("A vaccine that you make and start testing in a year is not a vaccine that’s deployable"). החיסון (התרכיב) צריך לעבור תהליך מקצועי ורגולטורי ארוך.

התהליך הזה חשוב כי חיסונים הם טיפול מסוכן. אנחנו בעצם מכניסים לגוף שלנו פתוגן מת או מוחלש, כדי שהגוף יכיר אותו ויפתח נוגדנים. אבל חיסון לא בטוח גם עלול לגרום לנו להידבק בפתוגן עצמו – לחלות ואפילו להדביק אחרים. חיסון לא בטוח עלול לגרום להתפרצות המחלה.

להמשיך לקרוא צריך חיסון לקורונה, ומהר

סדרת ראיונות פרק 2 – למה צריך רישיון כדי לעבוד?

לג'יימס בונד היה רישיון להרוג. אבל מסתבר ש-25% מהעובדים בישראל חייבים רישיון בשביל לעבוד.
למה, כמה ואיך זה נראה?

כמה מקצועות בישראל חייבים ברישיון?
למה יש פטור לכנסיה הנוצרית?
מה לגבי משך ההכשרה של רופאים ועורכי דין?
ולמה יותר קל להיות מורה בסקנדינביה?

כדי לענות על השאלות האלו קיימתי שיחה עם יאיר אושרוב, דוקטורנט למדעי המדינה חוקר בפורום קהלת וב-OECD.

הפרק זמין בכל אפליקציות הפודקאסטים וגם אפשר לצפות בו בוידאו – ממש כאן למטה.

אפשר לקרוא פה את המחקר של יאיר על רישוי מקצועות בישראל.

השעה האפלה של משרתי הציבור

לפני כמה ימים צפיתי בפעם השנייה בסרט "שעה אפלה" (Darkest Hour). הסרט מתרחש בשנת 1940 בבריטניה. בזמן שהגרמנים כובשים במהירות את הולנד וצרפת, ההנהגה הבריטית המבוהלת צריכה להחליט איך לפעול – האם לחתום על הסכם שלום עם הגרמנים או לבחור בגישה לוחמנית.

בעיני הסרט מעולה וגרי אולמן נותן ביצוע מעולה בתפקיד צ'רצ'יל. ובצפייה השנייה שמתי לב למסר מעניין על עבודת הממשלה. לא בטוח שלכך התכוונו היוצרים של הסרט , אבל זו יצירה אומנותית וזו הפרשנות שלי.

** אזהרת ספויילרים – מכאן אני מתחיל לתאר את המתרחש בסרט **

הדילמה של צ'רצ'יל

בתחילת הסרט צ'רצ'יל ממונה לראש ממשלה בשל אילוצים קואליציוניים. צ'רצ'יל דוגל בקו לוחמני – הוא מאמין שהיטלר מסוכן ואסור להיכנע לו. מהצד השני ניצבים צ'מברליין והליפקס – שדוגלים בקו פשרני ובחתירה להסכם שלום עם היטלר. כולם מפחדים, כולם רוצים בטובתה של בריטניה והם מתווכחים על הדרך הנכונה לפעול. ברקע מגיעים דיווחים על נפילת צרפת ועל כך שהצבא הגרמני עומד לכתר ולהשמיד את הכוחות הבריטים בצרפת.

לאורך הסרט צ'רצ'יל נמצא במאבק מול יריביו הפוליטיים. הסצנות המתוחות ביותר לא עמוסות באקשן. יש בחדר 5-6 אנשים בלבד. כי ככה מתקבלות החלטות – בפורומים מצומצמים. לאורך הסרט מופעל על צ'רצ'יל לחץ רב והוא נשחק, עד שהוא עומד להודיע לפרלמנט על כניסה לשיחות שלום עם היטלר. בדרך לפרלמנט הוא מחליט לרדת מהרכב שלו ולנסוע את יתר הדרך ברכבת התחתית. ושם מתרחש רגע השיא של הסרט.

להמשיך לקרוא השעה האפלה של משרתי הציבור

איך אוסלו הצליחה להגיע לאפס הולכי רגל ורוכבי אופניים הרוגים ב-2019?

בשנת 2019 נהרגו בתאונות דרכים במדינת ישראל 349 בני אדם, מתוכם 127 היו הולכי רגל, רוכבי אופניים ומשתמשים בכלים שלא חייבים ברישיון. בכל העולם תאונות דרכים הן גורם מוות משמעותי. נשאלת השאלה מה אנחנו עושים ואיך אפשר לצמצם את המספר הזה.

בשנת 2019 אוסלו הצליחה לרשום הישג משמעותי: אפס הולכי רגל ורוכבי אופניים הרוגים. אפס. עגול. הם כמעט הצליחו להגיע לאפס הרוגים בתאונות דרכים בכלל, אבל נהג שמת כתוצאה מהתנגשות בגדר הפך להרוג היחידי בשנת 2019.

לשם ההשוואה באוסלו חיים כ-700,000 איש. היא מקבילה לתל אביב + חולון + בת ים. לא עיר ענקית כמו ניו יורק, אבל עיר גדולה עם אפס הולכי רגל ורוכבי אופניים הרוגים. אתם חייבים להודות שזה מרשים.

להמשיך לקרוא איך אוסלו הצליחה להגיע לאפס הולכי רגל ורוכבי אופניים הרוגים ב-2019?

סדרת ראיונות – פרק 1 – למה החופשה שלכם כל כך יקרה?

החלטתי להוסיף נדבך נוסף – ולהפיק סדרת ראיונות בהם אשוחח עם אורחים מתחומים שונים.
יחד ננסה לענות על השאלות הכי מעניינות בתחום מדיניות הרגולציה.

הפרק הראשון בסדרה עוסק בשאלה – למה החופשה שלכם כל כך יקרה?
ריאיינתי את ניר קפלן, ראש מחלקת הרגולציה בהתאחדות המלונות.

זה ראיון וידאו – כך שאפשר לצפות בו ב-youtube ובפייסבוק, וגם להאזין לו כמו כל פרק פודקאסט באפליקציות השונות. אפשר גם בחלון פה למטה:

אם יש נושאים שהייתם רוצים לשמוע עליהם – מוזמנים לפנות אלי בפרטי.

האם ההקלות הרגולטוריות בזמן הקורונה מצמצמות בירוקרטיה?

בשבועות האחרונים פרסמתי כאן ביקורת קשה על ההתמודדות של ממשלת ארה"ב מול הקורונה – בהתחלה על כך שה-CDC מנע ביצוע בדיקות ולפני שבוע על כך שה-FDA חסם יבוא של מסכות KN95.

היום אני רוצה להציג לכם את ההקלות של ה-FDA ברגולציה על מכשור רפואי. בואו נראה מה הם עשו והאם זה מספיק.

והיום נתמקד במכשור כמו מכונות הנשמה, שחיוניות כדי להציל חיים אבל צפוי מחסור אדיר בהן.

איך לקבל אישור לציוד רפואי מה-FDA?

ציוד רפואי זו קבוצה מאוד רחבה. ציוד רפואי הוא ציוד שמשמש לאבחון, טיפול או הקלה במצב רפואי. כל מכשור שנופל תחת ההגדרה הזו צריך לקבל רישיון מה-FDA. השלב הראשון הוא למלא טופס 510(k). בטופס המון פרטים על המכשור, ואז ה-FDA בודק את האפקטיביות והבטיחות של המכשיר לפי השימושים שהוצהרו בטופס.

כמובן שלוקח ל-FDA זמן לבצע את הבדיקה של טופס 510(k). לפי האתר של ה-FDA, כשהכל עובד חלק, לוקח להם 100 ימים לתת תשובה מרגע ההגשה. וזה לא כולל השלמות ואת ההמתנה בתור. אגב, ההגשה הזו כל כך מסובכת, שה-FDA היו חייבים לפרסם הנחיות ומדריכים למילוי הטופס. למשל מדריך של 28 עמודים נטו (שנחשב לאחד המדריכים הקצרים כי בדרך כלל הם מוציאים ספר עם הנחיות).

להמשיך לקרוא האם ההקלות הרגולטוריות בזמן הקורונה מצמצמות בירוקרטיה?

האומץ לפעול לפי הנתונים

כיום מקובל שצוות של מספר עובדים מפעיל רכבת אבל בתעשייה כבר נערכים לאפשרות שבאמצעות מחשבים ורובוטים אפשר יהיה לצמצם את הצוות לעובד אחד בלבד.

המגמה הזו התנגשה חזיתית עם טיוטת רגולציה שפורסמה על ידי מנהל הרכבות הפדרלי (FRA) בשנת 2016. כחלק מהניסיון לצמצם תאונות רכבת ולשפר את הבטיחות, ה-FRA פרסם טיוטת רגולציה שתחייב שעל כל רכבת יהיו לפחות שני אנשי צוות בכל רגע נתון במהלך ההפעלה של הרכבת.

להמשיך לקרוא האומץ לפעול לפי הנתונים

הרגולציה האמריקאית ממשיכה לזרוע הרס: אין מסכות מיגון מפני הקורונה

לפני שלושה שבועות כתבתי על כך שארה"ב מאבדת שליטה על הקורונה בגלל רגולציה גרועה. התוצאות לא איחרו לבוא: היום יש בארה"ב יותר חולים מבכל מדינה אחרת (מעל 200,000) ומתו שם כבר יותר מ-5,000 איש.
יש מחסור עולמי אדיר במסכות N95, וגם בארה"ב אין מספיק מסכות כאלו עבור הצוותים הרפואיים.

ה-FDA יצא בשורת הקלות רגולטורית סביב משבר הקורונה, אבל הן לא פתרו את המחסור במסכות שחשובות במיוחד לצוותים בבתי החולים.

אפשר היה לפתור את המחסור הזה ולמגן את הצוותים הרפואיים אם היו משתמשים בגרסה הסינית למסכות N95, שנקראת KN95 ונמצאו בעלות הגנה אפקטיבית. למה אי אפשר? כי יבוא של המסכות האלו טעון אישור מה-FDA, והם עדיין לא נתנו אישור כזה.

להמשיך לקרוא הרגולציה האמריקאית ממשיכה לזרוע הרס: אין מסכות מיגון מפני הקורונה