איך דרום קוריאה התמודדה עם הקורונה?

דרום קוריאה וארה"ב אימתו את החולה הראשון בקורונה ב-20 לינואר. נכון ל-23.5 בדרום קוריאה חלו 218 אנשים למיליון תושבים ומתו 5 אנשים למיליון תושבים. לשם ההשוואה, בארה"ב חלו 4,983 למיליון תושבים ומתו 295 אנשים לכל מיליון תושבים. זה פי 20 חולים ופי 60 מתים.
ברור שדרום קוריאה התמודדה יותר טוב עם הקורונה.

ההבדל הזה נובע מכך ששתי המדינות פעלו אחרת לגמרי. סיפרתי פה בעבר על טעויות שהאמריקאים עשו, החל מהגבלות על ביצוע בדיקות, בירוקרטיה שמנעה יבוא מסכות ורגולציה שחולשת על רישוי חיסונים. אבל אחרי כל הטעויות, האמריקאים ניסו לעשות מה שעשו בישראל ובעוד מדינות – להטיל סגר נרחב שמונע התפשטות של המחלה, אבל פוגע בכלכלה.

בקוריאה עשו משהו אחר, שהיה מאוד מאוד אפקטיבי.

למה קוריאה הייתה צעד אחד לפני כולם?

דרום קוריאה יישמה לקחים שהיא למדה בעצמה כשהיא התמודדה עם התפרצות של מחלה ה-MERS בשנת 2015 (שהיא קרובת משפחה של ה-covid-19). באותה התפרצות נדבקו בקוריאה 186 איש ומתו 38 איש כתוצאה מה-MERS. כמעט 17,000 היו בסגר כחלק מהניסיון לשלוט במחלה. אחד הדברים שהפתיעו את הממשלה היה "מפיצי על" (super spreader), חולים בודדים שהדביקו המון אנשים אחרים.

במסגרת הפקת הלקחים מה-MERS, פיתחו ואימצו בדרום קוריאה גישה אחרת. במרכז המדיניות יש עיקרון ה-3T: Test, Trace, Treat: בדיקות, מעקב וטיפול. שימו לב שהשילוש הקדוש שלהם לא כולל סגר (שתופס מקום משני באסטרטגיה).

הרעיון הוא שמבצעים הרבה מאוד בדיקות ודואגים לקבל תוצאות מהר. ואז אפשר לתת מענה מיידי לכל אדם: אם הוא נקי – הוא ממשיך כרגיל, אם הוא חולה מאוד – יקבל טיפול, ואם הוא נדבק ולא מאוד חולה – יכנס לבידוד תחת השגחה רפואית.

כשהבדיקות נעשות מהר ובכמויות גדולות – לא צריך להטל סגר נרחב, פשוט כי יודעים מי צריך להיות בבידוד ומי לא.

והנה חמישה צעדים שקוריאה עשתה כדי לטפל בקורונה.

1. לא לחשוש להודות שאנחנו במשבר ולפעול בהתאם

דרום קוריאה מסווגת כל מחלה לפי סולם של 4 שלבים: כחול, צהוב, כתום ואדום. ב-2015 הגופים המקצועיים המליצו לממשלה להעביר את מחלת ה-MERS מרמת סיכון "צהוב" (caution) לרמת סיכון "כתום" (alert). זה לא נעשה. וכל משבר ה-MERS נוהל כאשר המחלה מוגדרת ברמה צהובה.
במשבר הקורונה של 2020 זה נראה אחרת. ב-20 לינואר אומת חולה ראשון ורמת הסיכון הועלתה מכחול לצהוב. אחרי שבוע, ב-27 לינואר (כשהיו ארבעה חולים), רמת הסיכון הועלתה לכתום. וב-23 לפברואר רמת הסיכון עודכנה לאדום. לא צריך לחיות בלחץ ולא צריך להגזים בשגרה, אבל בעת משבר צריך לדעת להגיב מהר. תשוו למה שכתבתי על ארה"ב.

2. פחות שליטה ממשלתית מרכזית – יותר הזדמנויות

ב-2015 הרגולטור הדרום קוריאני לא אישר שימוש פרטי בערכות בדיקה ל-MERS. ולכן אנשים היו חייבים להגיע לבתי חולים – ושם הם הפיצו את נגיף ה-MERS (עד שבתי החולים הפכו למקור ההדבקה הכי גדול). גם לא היו מספיק בדיקות.

הדרום קוריאנים הבינו שהם חייבים לערוך המון בדיקות ושצריך גם הרבה מעבדות שינתחו אותן, מיד כשמחלה מתחילה להתפשט. הם שינו את החוק וקבעו שבמצב חירום הרגולטור יכול לאשר באופן גורף שימוש בערכות בדיקה גם בלי לעבור ניסויים והליך רישוי מלא.

במשבר הקורונה הם איפשרו לחברות פרטיות להשתמש בערכות חדשניות שאין להן רישיון ואישרו למעבדות פרטיות לנתח אותן. כך הם הצליחו לבצע 20,000 בדיקות ביום, רובן בחינם. זה איפשר להם להימנע מסגר נרחב וגם להשתלט מהר על המחלה.

הממשלה בדרום קוריאה קיבלה חדשנות באהדה ולא נאבקה או הקשתה על מיזמים פרטיים. זה הוביל ליצירת פתרונות מקוריים כמו drive-through: בדיקה בלי לצאת מהרכב (לא המצאנו את זה בישראל).
בסך הכל הוקמו בדרום קוריאה כ-600 עמדות לבדיקת קורונה. זה התאפשר בזכות האמון שנתנו בחברות מהמגזר הפרטי.

3. תקשור סיכונים

בהתפרצות ה-MERS הרשויות הסתירו מידע מהציבור ולפעמים פשוט לא התאמצו למסור אותו. זה יצר חוסר אמון ופגע ברמת הציות. במשבר הקורונה, הגישה הייתה שלציבור יש זכות לדעת ושזה גם ישפר את רמת הציות להוראות.
הם אפילו הקימו יחידה לתקשור סיכונים, שתפקידה להבטיח שהציבור מקבל מידע מלא, ברור ובאופן מהיר ושוטף.

4. מעקב אחרי חולים ובידוד פרטני

הרשויות השתמשו במגוון אמצעים כדי לבצע מעקב אחרי הציבור, כדי שברגע שמישהו מוגדר כחולה – אפשר להתחקות אחרי כל המקומות שבהם הוא היה ולאתר את כל מי שהיה שם באותו זמן. מעקב סלולרי היה אחד הכלים. לא נכנס לדיון סביב סוגיית הפרטיות בהקשר הזה, אבל חשוב לומר שבזכות השקיפות והתקשורת הפתוחה, הציבור תמך במדיניות הזו. למשל, בסקר אחד 40% מהציבור אמרו שהם תומכים במדיניות, 49% תמכו בהרחבת איסוף המידע ורק 6% חשבו שיש לצמצם אותו.

כשמשלבים את זה עם כמות גדולה של בדיקות מהירות, מקבלים מענה מאוד חזק למגיפה.

5. שיתוף פעולה עם השלטון המקומי

בעת משבר התגובה המיידית היא להיות ריכוזי. אבל הקוריאנים בחרו לשתף את השלטון המקומי – הם שיתפו אותם במידע והאצילו להם סמכויות לטפל במשבר. שימו לב שנוצר פה כבר משולש של שיתוף פעולה: שלטון מרכזי – שלטון מקומי – ומגזר פרטי. זו גישה ליברלית שממש הפוכה ממה שעשו ממשלות רבות בעולם – החל מסין ועד ארה"ב.

שיתוף הפעולה עם השלטון המקומי הוכיח את עצמו במיוחד בהתמודדות עם אוכלוסיות שהצריכו טיפול מיוחד. למשל, הקורונה התפשטה במהירות בתוך קהילה דתית בשם Shincheonjji Church of Jesus. היו לכך שתי סיבות מרכזיות: הם מקיימים טקסים דתיים בצפיפות רבה והם לא נשמעו להוראות של הממשלה (למשל, לא השתמשו במסיכות). בשלב מסוים יותר מ-60% מהנדבקים בקורונה בכל קוריאה היו מתוך אותה קהילה.

כאשר נתנו לשלטון המקומי סמכות ואחריות לנהל את המשבר – הם יכלו לפעול מהר ובהתאם למאפיינים המיוחדים של אותו מקרה, בלי לדווח ובלי לבקש אישור מהממשלה המרכזית. עיריית דאגו (Daegu) הובילה את המהלך לטיפול באותה קהילה, שבשיאו כלל בדיקה של 100% מהקהילה (200,000 איש) – כדי לאתר את כל החולים.

מה באמת מיוחד במה שדרום קוריאה עשתה?

כשעוברים על הצעדים השונים והלקחים שדרום קוריאה הפיקה, קשה שלא להשוות אותם למה שקרה בישראל ובמדינות אחרות בעולם.

אני חושב שהלקח הכי חשוב הוא שאנחנו חייבים ללמוד ולהשתפר, כי יהיה בעתיד עוד אתגרים. יהיה גל שני של הקורונה, יהיו רעידות אדמה ויהיו משברים אחרים. ואם לא נלמד מהניסיון שלנו, דברים לא ישתפרו.

יש ציטוט מפורסם (שלא ברור מי אמר אותו): "אל תבזבזו משבר טוב" (Never let a good crisis go to waste). לכל המדינות בעולם יש הזדמנות לנצל את המשבר הזה, כמו שדרום קוריאה עשתה אחרי 2015. האלטרנטיבה היא לתת לעבר לחזור על עצמו.

למה לי רגולציה בכלל?

הבלוג רץ כבר יותר משנה וחצי ונראה לי שצריך לעשות פאוזה כדי לקחת צעד אחורה ולדבר על מה זה רגולציה, מנקודת המבט שלי.

בשבוע שעבר השתתפתי בדיון מרובה משתתפים על רגולציה שנמצאת בבחינה ובתהליך של עדכון. בצד אחד של השולחן ישבו הרגולטורים ודיברו בשפה מאוד מקצועית ואפילו טכנית על מה החששות שלהם ועל האסונות שעלולים להתרחש. בצד השני של השולחן ישבו יועצים משפטיים שהחזירו את הדיון שוב ושוב לאינטרס הציבורי שעליו יש להגן באמצעות איזונים עדינים.

הדיון הזה לא ממש התקדם והתרשמתי שבעצם מתנהלות שתי שיחות במקביל. שיחה שהרגולטורים ניהלו (הרבה מונחים מקצועיים), והשיחה של היועצים המשפטיים שעסקה במונחים מופשטים כמו "אינטרס ציבורי".

שתי השיחות לא הזכירו משהו. נכחתי בהרבה דיונים שכמעט לא הזכירו נושא חשוב אחד. אנשים.

ולדעתי רגולציה היא מקצוע של אנשים. היא עוסקת באנשים.

מה המטרה ומה התוצאות?

היבט ראשון של העניין הזה הוא המטרה.

אם תשאלו אותי, רגולציה נועדה לשפר חיים של אנשים. פשוט לעשות טוב (ובוודאי לעשות יותר טוב מרע).

אבל זה לא תמיד במודעות שלנו. אנשי המקצוע באופן טבעי עוסקים במקצוע שלהם. דרישות בעולם החשמל, זיהום האוויר, הנדסת צעצועים, החומרים המסוכנים, תדרים של שידור ועוד. היועצים המשפטיים דנים בעיקר באינטרסים ציבוריים ובמבחנים משפטיים (כעורך דין אני לגמרי מבין את הקבוצה הזו). אנשי מטה ומדיניות מכורים לתהליכים: "האם ביצעתם ניתוח של הבעיה? ביצעתם השוואה בין שלוש חלופות לפחות? מה עם סקירה בינ"ל?" (גם בזה אני חוטא)

כולם צודקים בדרכם. אבל בקלות מידי אנחנו מדלגים על האנשים ומתעמקים בצדדים אחרים של הדיון.

כשאנחנו אומרים "כשל שוק" או "סיכון בלתי סביר" אנחנו בעצם מדברים על אנשים. זיהום אוויר שיוצר הַחְצנה, הוא מצב שבו אדם אחד פוגע באדם אחר, והוא ימשיך לעשות את זה. כשאנחנו דנים על רישוי חומרי הדברה, אנחנו עושים את זה כדי להגן על בריאות של אנשים אמיתיים, שיהיו חולים בגלל שאריות של רעל באוכל שלהם. אבל מצבנו עוד טוב בדיון על המטרות.

אנחנו נוטים להתעלם מההשפעות הלא רצויות על אנשים אמיתיים. כולנו רוצים להציל את העולם, אבל זה לא נעים ולא נוח לגלות שבעצם פגענו במישהו.

וכשאנחנו קובעים רגולציה שמטרתה להגן על אנשים, בדרך כלל תהיה לה עלות. אפילו אם עיצבנו אותה בזהירות, הרגולציה הזו תגבה ממישהו מחיר. זה בן אדם אמיתי שאולי לא יכול להתפרנס או אולי צריך להמתין לאישור ממשלתי כדי לפתוח עסק. אבל בנתיים הכל תקוע.

זה לא שסתם שוכחים שהרגולציה גם פוגעת בבני אדם אמיתיים. יש בעיה אמיתית של "אובדן האמפטיה". מגיע אדם פרטי או בעל עסק ומתלונן בפני הרגולטור על הדרישות המחמירות, על תהליכים מסורבלים, על שירות לא יעיל ועוד. ולעיתים התגובה האוטומטית היא לברוח לטכני-מקצועי ("זה הסטנדרט הנדרש לבדיקות PCR") או לברוח משפטי ("זה מה שנחוץ כדי להגן על האינטרס הציבורי"). עומד בפנינו בן אדם שקשה לו, שהוא סובל, מטורטר, מתוסכל. והוא מבקש עזרה. קבענו רגולציה עם מטרה חשובה אבל פגענו בו. ואנחנו לא באמת מקשיבים. לא באמת מנסים להבין אותו.

אם נחשוב בטעות שהרגולציה נועדה להגן על "הסביבה"* או על "הבטיחות" או על "משק החשמל", אנחנו עלולים לשכוח את האנשים שצריכים לחיות עם הרגולציה הזו. רגולציה מיועדת לשפר חיים של אנשים ולהזיק כמה שפחות. וזה כולל את כולם, במיוחד את האנשים שעליהם הרגולציה מטילה חובות ודרישות.

*לקוראים הסביבתיים – אני מציג כאן גישה מאוד אתנופוצנטרית (האדם במרכז). זו תפיסת העולם שלי ואני מודע לכך שלא כולם יסכימו איתי.

הגורם האנושי בפעולה

ויש עוד היבט לכך שרגולציה עוסקת באנשים.

אחרי שקבענו רגולציה, מתחיל הדבר האמיתי. היישום של הרגולציה בפועל הוא המשחק האמיתי, כל תהליך קביעת המדיניות הוא רק הכנה. באנגלית קוראים לזה Regulatory Delivery – השלב שבו "מוסרים" את הרגולציה בפועל, מספקים אותה לציבור. זה כולל פיקוח (פעולות להגברת הציות), אכיפה וענישה (פעולות לטיפול בעבריינות מכוונת), בקרה (איסוף מידע על מה שקורה במציאות) ושירות (כל ממשק בין הרגולטור וזרועותיו לבין הציבור).

כשסיימנו עם הליך החקיקה קורה משהו מדהים – הרגולציה יוצאת מהדף אל החיים האמיתיים. והחל מאותו רגע אנשים אמיתיים צריכים להתמודד עם הרגולציה. ואז קורים כל מיני דברים מעניינים (ודברים גם מתחילים להשתבש).

למשל, פתאום אנחנו נתקלים בחוסר ציות להוראות. כתבנו את החוק הכי נהדר בעיננו. אבל אנשים לא מצייתים. למה? בדרך כלל התשובה תהיה "כי הם עבריינים – רק רוצים להרוויח כסף ולא אכפת להם מהאינטרס הציבורי". אבל זו לא תשובה וזה לא נכון. אנשים לא מצייתים כי הם לא יודעים שיש הוראה כזו, כי הם לא מבינים מה בדיוק דורשים מהם (נפוץ כשיש הרבה רגולציה מקצועית מסוגים שונים), כי הם לא מזדהים עם הרגולציה או כי בלתי אפשרי לציית לה. יש גם עבריינות מכוונת, אבל היא בשוליים.
מה שמתפספס זה שמולנו יש בני אדם שפתאום דורשים מהם לעשות משהו. וכמו בני אדם אמיתיים, לפעמים הם לא מבינים את ההוראות שכתבנו או שהם בכלל לא מודעים לקיומן.

ויש עוד דברים שקורים בעולם האמיתי, למשל – שונות בין אנשים מכל מיני קבוצות (גיל, מוצא, השכלה וכו'). לא כולם מסוגלים לקרוא נוהל שכתוב בשפה משפטית מסורבלת (כמו שלא כולם יודעים מה זה בדיקת PCR). ולא כולם יכולים למלא טופס ממוחשב.

אנחנו עושים מעט מידי מחקר משתמשים – למשל לתת למפוקח פוטנציאלי לקרוא נוהל או למלא טופס ולבדוק איפה הוא מסתבך ומה לא עובד לו חלק. זאת דרך מעולה לשפר דרישות, תהליכים ומסמכים; אבל היא מבוססת על כך שאנחנו זוכרים שמולנו יש בני אדם אמיתיים, שהם לא אנחנו ושצריך להתחשב בגורם האנושי הזה. גם שיתוף ציבור הוא כלי שמבוסס על הבנה שאנחנו לא סתם יוצרים רגולציה אלא נמצאים בממשק עם אנשים אמיתיים.

מדברים היום הרבה על הצורך לשלב דיגיטציה ואינטליגנציה מלאכותית בממשלה וברגולציה. אבל חשוב שלא נשכח את האינטליגנציה האנושית ואת הגורם האנושי.

המטרה היא לשפר חיים של אנשים. בפועל אנחנו משפיעים עליהם לטוב ולרע. ואם לא נתחשב בבני אדם – אנחנו מחמיצים את העיקר.

האם ממשלות יתנו תעודות חיסון קורונה?

אני רוצה לספר לכם על רגולציה חדשה שכנראה תפגשו בקרוב. הצצה קטנה לעתיד.

ינואר 2021. אתם יוצאים מהבית והולכים לקניון או לתחנת רכבת. פקחים עומדים בכניסה וגם מסתובבים. הם אוכפים את ההוראות לגבי מספר הלקוחות בעסק, חבישת מסכות, ריחוק חברתי וכו'.
אבל תהיה קבוצה של אנשים שפטורים לחלוטין מכל המגבלות. אנשים שיש להם תעודה ממשלתית שמוכיחה שהגוף שלהם מחוסן נגד קורונה.

לדעת ולהוכיח שאתם מחוסנים

בחודשים האחרונים ממשלות ניהלו את התפרצות הקורונה – והטילו סגר שנועד למנוע הדבקה (שליש מאוכלוסיית העולם הייתה בסגר). אבל עכשיו צריך לעבור מחירום לשגרה. ויכול להיות שתעודות חיסון הן הדרך לשחרר את הכלכלה בלי להגדיל את הסיכון להידבקות.

כנראה שיש הרבה אנשם שנדבקים ומחלימים מקורונה ללא שום סימפטומים. במחקרים שונים עלה שבין 5% ל-80% מהחולים בקורונה לא דיווחו על שום סימפטום. אנשים כאלה יכולים להיות מחוסנים ואפילו לא לדעת על זה. אם נוכל להוכיח שמישהו מחוסן – נוכל לאפשר לו לחזור לשגרה. הרבה ממשלות שוקלות את הכיוון הזה וה-WHO התחיל לדבר על דרכון חיסון (immunity passport).

צ'ילה

צ'ילה היא המדינה הראשונה שהציגה מערכת ממשלתית לניהול רישום של תעודות חיסון. בהתחלה הם הצהירו שהם ינפיקו תעודות חיסון למי שיראה שיש לו נוגדים בשתי בדיקות נוגדנים, ושהוא החלים (שבועיים בלי סימפטומים). אחר כך הם אמרו שהתעודות רק יוכיחו החלמה ולא יוכיחו התחסנות.

מדינות מערביות עדיין בודקות

משרד הבריאות הבריטי ומשרד הבריאות הספדי בוחנים את האפשרות להנפיק תעודות חיסון. בחודש מרץ גרמניה התחילה לבצע בדיקות לאיתור נוגדנים בהיקף עצום, במטרה שיוכלו למפות מי מחוסן ומי לא. זו תשתית לאפשרות של הנפקת תעודות חיסון.

בארה"ב סנטור ביל קסידי הציע להקים מרשם דיגיטלי של תושבים מחוסנים. ד"ר אנטוני פאוסי מכוח המשימה הפדרלי אמר שהנושא עדיין בבחינה ושהוא עשוי להיות רלוונטי.

סין

סין הלכה על גישה אחרת. הם לא עושים בדיקות פרטניות ולא מנפיקים תעודות. הממשלה הסינית עוקבת אחרי האזרחים ולכן יש להם המון מידע. הם מעריכים את רמת הסיכון של כל אזרח ונותנים לו ציון לפי צבע: ירוק, צהוב ואדום. על כל טלפון סלולר חייבת להיות מותקנת אפליקציה שגם עוקבת אחריכם וגם מציגה את ציון הצבע שלכם. ככה זה כשפרטיות זה לא דרמה. פקחים בודקים את הצבע בטלפון של אזרח כשהוא רוצה להיכנס לאזורים ציבוריים.

לאט לאט, יש עוד בעיות

יכול להיות שתעודות חיסון יאפשרו לנו להחזיר את המשק למצב יותר שגרתי תוך בקרה בריאותית. אבל יש כמה חסמים ובעיות שצריך להביא בחשבון לפי שמאמצים כזאת מדיניות.

1. בדיקות

מאחורי משטר של תעודות חיסון צריך מערך גדול של בדיקות נוגדנים. והבדיקות האלו צריכות להיות מספיק טובות כדי שנוכל להסתמך עליהן. מומחים בארה"ב ובבריטניה אומרים שחלק ניכר מהבדיקות הן באיכות מפוקפקת וקשה להסתמך עליהן.

2. חסינות

לא בטוח שמי שחלה מפתח חסינות. ביפן, דרום קוריאה וסין נמצאו מספר אנשים שחלו ואז נדבקו שוב. אבל לא בטוח אם אנשים נדבקים שוב או שהיו שגיאות בבדיקות. או גם וגם.

וגם אם המחלימים מפתחים חסינות – נצרך לבדוק לכמה זמן ההתחסנות מחזיקה. בשפה של רגולציה: נצטרך לקבוע את תדירות החידוש של תעודת ההתחסנות. ממש כמו חידוש רישיון.

3. חסינים ונשאים

זה שיש לאדם נוגדנים בגוף והוא מחוסן, לא אומר שהוא הפסיק להיות מדבק. יותר מזה, מאחר שהוירוס שורד על משטחים, אז גם אדם מחוסן יכול להעביר את הוירוס בנגיעה ממקום למקום, למשל מהידית של הדלת אל שולחן.

ויש לי חשד שמי שהבריא וקיבל תעודת חסינות יהיה פחות זהיר ופחות יפעל לפי הוראות הבטיחות.

5. תעודות חיסון עלולות להגביר הידבקות

תעודה שניתנת רק למי שחלה, הבריא והתחסן עלולה ליצר תמריצים בעייתיים. תחשבו למשל שמי שלא נדבק נמצא בסגר – אסור לו ללכת לעבודה ולנסוע בין מדינות. והמצב הזה יכול להימשך חודשים ואפילו שנים.

אבל כולם יודעים שיש דרך להשתחרר מהמגבלות האלו – לקבל תעודת התחסנות. כל מה שצריך לעשות זה להידבק במחלה. אנשים עלולים לנסות להידבק בכוונה כדי להתחסן.

תעודה שמשחררת אותנו מהמגבלות יוצרת תמריץ להפר את ההוראות ולהידבק. כי אם אני לא בקבוצת סיכון, אולי עדיף לי להידבק מאשר להמשיך לחיות בסגר. וזה בדיוק הפוך מ"שיטוח העקומה" (האטת קצב ההדבקה). זה מזכיר דוגמאות אחרות לרגולציה שגורמת לתוצאות בלתי רצויות – כמו פיקוח על פעוטות שמזיק להם; חוק ג'ונס שפגע בתחרות; רגולציה נגד אפליה; והגבלת השימוש בנשק.

בהערת שוליים – התנהגות כזאת מזכירה את "מסיבות ההדבקה" – אנשים שהיו נפגשים עם חולים כדי להידבק במחלה ולהתחסן באופן "טבעי". זו בעצם גרסה מרוככת של מתנגדי החיסונים. רופאים מסכימים שזה רעיון ממש רע.

ייקח זמן עד שנוכל להשתמש בתעודות חיסון, אבל יכול להיות שזה יהיה פתרון ביניים עד שיהיו לנו חיסונים ותרופות.

למדוד את הרגולציה: מה שרואים ומה שלא רואים

הפעם אני רוצה לספר לכם על ההבדל בין נשיאים אמריקאים שונים. נתחיל עם הנשיא טראמפ. טראמפ כל הזמן מתגאה בשני דברים: שהוא מבטל רגולציה קיימת ושהוא מונע יצירה של רגולציה חדשה.

בואו ננסה לראות אם זה נכון, וגם – איך בכלל מודדים את זה?

מתחילים בנתונים

תראו גרף. הגרף הזה מראה את כמות הרגולציות עם השפעה משמעותית שנקבעו על ידי נשיאים אמריקאים שונים. לחצו כאן כדי לפתוח את הגרף בגדול.

ציר X (האופקי) הוא ציר הזמן, בחודשים של כהונת נשיא.
ציר Y (אנכי) סופר באופן מצטבר כמה רגולציה נקבעה בכהונה של אותו נשיא.

הגרף הזה לא מתייחס לכל הרגולציה שנקבעה, אלא רק לרגולציה שהעלות שלה היא לפחות 100 מיליון דולר בשנה. רגולציה שעוברת את הרף הזה מוגדרת כ"רגולציה עם השפעה משמעותית".

בגדול אפשר לראות כמה רגולציה כל נשיא יצר, ובאיזה קצב.

מכיוון שטראמפ עוד לא סיים קדנציה אחת, הקו שלו קצר יחסית. באופן אירוני, הקו של טראמפ בצבע כתום.
הקו יותר ארוך אם הנשיא כיהן שתי קדנציות (קלינטון – כחול כהה; בוש הבן – צהוב; אובמה – תכלת; רייגן – אדום).

מה המספרים מלמדים אותנו?

1. הרבה רעש והרבה רגולציה

טראמפ עושה המון רעש על חסימת רגולציה, אבל בפועל הוא לא יוצא דופן.
טראמפ יצר בערך 90 רגולציה משמעותיות. זאת כמות דומה לבוש האב, לבוש הבן, ולא רחוק מקלינטון.

טראמפ לא עשה משהו יוצא דופן, תשוו לרייגן שבאותו פרק זמן העביר בערך 25 רגולציות משמעותיות.

2. ימין ושמאל

רייגן הוא ללא ספק חוסם הרגולציה הכי חזק ב-40 השנים האחרונות. בשמונה שנים הוא חתם על בערך 160 רגולציות משמעותיות.

בקצה השני יש לנו את אובמה שנמצא בליגה משלו. בשמונה שנים הוא העביר כמעט 500 רגולציות משמעותיות.

כל היתר (כולל טראמפ) – באמצע.

3. רגולציה של חצות

רגולציה היא עולם רומנטי עם שקיעות, ויש גם רגולציה של חצות.

מה זה רגולציה של חצות?

נכון שחצות זו הנקודה שבה מתחלף יום? אז תחשבו על חצות כנקודה שבה מתחלף ממשל – נשיא אחד יוצא ונשיא חדש נכנס במקומו.
רגולציה של חצות היא רגולציה שנקבעת ברגע האחרון של הכהונה, ממש לפני החילופים. אפשר לראות שאצל כל הנשיאים (חוץ מרייגן), יש פתאום עליה תלולה בקצה הימני של הגרף – בסוף הכהונה.
כולם מנצלים את החודשים האחרונים כדי להעביר הרבה רגולציות.

זה בולט כשנשיא מכהן מפסיד בבחירות. כי הבחירות לנשיאות מתקיימות בתחילת נובמבר, אבל החילופים מתבצעים ב-20 לינואר. אחרי שנשיא מכהן מפסיד, יש לו עוד חודשיים וחצי של כהונה בבית הלבן. הוא יודע שזאת ההזדמנות האחרונה שלו להעביר רגולציה. תסתכלו על הקו הירוק (בוש האב): בחודשיים האחרונים הוא קפץ מ-150 ל-180.
אבל הוא לא מיוחד, כמעט כולם עושים את זה.

הסתייגויות – או – מה לא רואים בגרף

1. הגרף הזה מודד את מספר הרגולציות שיצרו עלות משמעותית. אבל הוא עיוור לתועלות. יכול להיות שיש שתי רגולציות שכל אחת מהן תעלה 100 מיליון דולר – אבל רגולציה אחת מיותרת, והרגולציה השניה מועילה מאוד.

2. הגרף הזה סופר רגולציה עם השפעה משמעותית, אבל הוא לא מבחין בגודל שלהן. אנחנו לא רואים הבדל בין רגולציה שתעלה 100 מיליון לרגולציה שתעלה 800 מיליון.

3. הוא גם לא סופר את הרגולציות שיוצרות עלות של פחות מ-100 מיליון דולר. אם קבעתי שתי רגולציות, שכל אחד מהן תעלה 90 מיליון דולר – הן לא מופיעות כאן.

איפה הבעיה?

חשוב למדוד, אבל אי אפשר למדוד הכל. ולמדידה יש חסרונות.

המדידה גם משפיעה על המציאות. במקרה הזה – כולם מכירים את הרף של ה-100 מיליון ולכן מהנדסים את הכל סביבו.

זה לא נגמר שם. אם עוברים את הרף של 100 מיליון דולר צריך לגבש את הרגולציה בתהליך מסודר שנקרא RIA (שימוש בנתונים, ניתוח של הבעיה, ניהול סיכונים וכו'). אבל גם הנשיא וגם הרגולטורים יודעים שיש כזה רף, אז הם יכולים לעשות כל מיני משחקים (כמו לפצל את הרגולציה) כדי לא לעבור את הרף הזה.

אבל מתי אנחנו יודעים כמה הרגולציה תעלה? רק בסוף הדרך, אחרי שהשלמנו את התהליך והחלטנו מה תהיה הרגולציה רק אז אפשר לכמת את העלויות שלה. אבל RIA עושים בהתחלה.
אז זה קצת מוזר שלפי העלות (שמתבררת רק בסוף) קובעים איזה תהליך יעשו מההתחלה. הפרדוקס הזה מוכיח שהרף הזה הוא קצת פיקציה.

יש לזה פתרון פשוט. לקבוע שכל רגולציה צריך לגבש בתהליך מסודר והגיוני, בלי תנאים ורף כזה או אחר. כמובן שבסוגיות גדולות יהיה תהליך מעמיק ובסוגיות קטנות יהיה תהליך מצומצם. אבל אין סיבה שנקבע רגולציה (שיש לה תועלות ועלויות) בלי שנשתמש בנתונים, ננתח את הבעיה ונשווה כמה חלופות. זה בסיסי ולא צריך להגביל את זה רק לרגולציה גדולה במיוחד.

__

הגרף נבנה ע"י ה- Regulatory Studies Center באוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון. הוא מבוסס על נתונים ממשלתיים של OIRA.

זה לא הגרף היחיד שמתאר את הרגולציה האמריקאית. תכתבו לי אם אהבתם ונסתכל על עוד גרפים בעתיד.

למה רכבים חשמליים מזהמים יותר מרכבים רגילים?

כולם מדברים על משבר האקלים ועל צעדים שצריך לעשות כדי להגן על הסביבה. ממשלות תומכות וגם כופות מעבר לאנרגיה פחות מזהמת וחברות מספרות לנו שהמוצרים שלהן מפחיתים את הפגיעה בסביבה. אחד המוצרים הפופולאריים בטרנד הירוק הזה הוא רכבים חשמליים.

אבל כנראה שהטרנד הזה מבוסס על אינטואיציה לא נכונה.

הערת עריכה: בגרסה המקורית נעשה שימוש לא מדויק במונח "זיהום" ביחס למחקרים שמוזכרים בפוסט. המחקרים שמוצגים כאן התמקדו בפליטת פחמן דו-חמצני, ולא בחנו את כל סוגי הזיהום . ולכן בוצע תיקון בנוסח הפוסט. תודה למגיבים.

המחקר שזיעזע את גרמניה

קבוצת חוקרים ממכון המחקר הגרמני IFO פרסמה בשנת 2019 מחקר שסתר את האינטואיציה ואת ההנחות המקובלות. לפי המחקר, רכבים חשמליים יוצרים בין 11% ל-28% יותר פחמן דו חמצני בהשוואה לרכבים עם מנוע דיזל. המחקר הזה יצר רעידת אדמה בגרמניה, כי הממשלה התחייבה להפחית את פליטת הפחמן הדו חמצני ב-40% עד 2030.

המחקר השווה בין שלושה רכבים: Tesla Model 3 בתור הרכב החשמלי, Mercedes 220d עם מנוע דיזל, ו-Mercedes C Class שהוסבה ממנוע בנזין למנוע גז נוזלי (שאמור להיות יותר חסכוני ופחות מזהם). המחקר הזה בדק את הפליטות התייחס למעגל החיים המלא של כל רכב (full life cycle) – החל מהייצור של הרכב ועד הקילומטר האחרון שהוא נוסע. המחקר השוואה בין הרכבים בהנחה שכל אחד מהם נוסע 150,000 ק"מ בסך הכל. והם השתמשו בנתונים שנאספו במחקרים של ממשלת שבדיה.

בסך הכל, המרסדס עם מנוע הדיזל יצרה 141 גרם של פחמן דו חמצני לק"מ נסיעה, כולל פליטת הפחמן שכרוכה בהפקת הדלק (קידוח, זיקוק והובלה). הרכב החשמלי של טסלה יצר בין 156 ל-181 גרמים של פחמן דו חמצני לק"מ נסיעה (זה כולל את הפליטה שכרוכה בייצור הסוללה – חציבה ועיבוד של מתכות כמו ליתיום, קובלט ומגנזיום). הרכב החשמלי פלט יותר פחמן דו חמצני.

זה לא המחקר היחיד שערער את ההנחה הרווחת לגבי רכבים חשמליים. מחקר אחר מצא שרכבים חשמליים גורמים לפליטת פחמן דו חמצני גבוהה ב- 15%-68% יותר מרכבים המונעים בדלק.

זה לא הרכב – זו הסוללה

המחקר הזה מציף את העובדה שרכב מזהם לא רק כשהוא נוסע על הכביש, אלא גם לפני, אחרי ותוך כדי. ייצור הרכב כרוך בפליטות פחמן דו חמצני, וגם הטיפול ברכבים שירדו מהכביש והפקת האנרגיה שבה הרכב משתמש – כולם פולטים פחמן דו חמצני. במקרה של רכבים חשמליים מקור מרכזי של לפליטת פחמן דו חמצני היא הסוללה. וכמו שהמחקר מראה, ייצור סוללה היא פעולה שכרוכה בהשפעה סביבתית לא מבוטלת.

אבל יש עוד גורם משמעותי שמשפיע על היקף פליטת הפחמן הדו חמצני. את הסוללה צריך להטעין. מחברים את הסוללה לשקע חשמל והיא מתמלאת. אבל איך החשמל הזה מגיע לשקע שלנו? צריך לייצר אותו. וכמו שהפקה ועיבוד של דלק משפיעה על הסביבה, גם הפקת חשמל כרוכה בפליטה של פחמן דו חמצני. ולכן היקף ההשפעה הסביבתית שרכבים חשמליים יוצרים תלוי גם בשאלה – איך מייצרים חשמל אצלכם במדינה? האם משתמשים במזוט? שורפים פחם או גז טבעי? האם משתמשים באנרגיה גרעינית שהיא ירוקה ביותר?

המחקר הנוסף שהזכרתי מדבר על כך שרכב חשמלי פולט יותר פחמן דו חמצני מרכב רגיל, בפער של 15%-68%. זה פער גדול, נדמה שהמחקר לא מדויק. הפער הזה נובע מהיקף פליטת הפחמן הדו חמצני של השיטות השונות לייצור חשמל.

האם אירופה משקרת לעצמה?

המחקר הזה עשה הרבה רעש בגרמניה ובאירופה כולה. באיחוד האירופי מדברים על יעד של אפס פליטות פחמן ועל רכבים עם אפס פליטות פחמן (zero-emission vehicles). אבל גם הם מבינים שאפס זה לא באמת אפס. כרגע הם פועלים כדי שעד 2021 כל הרכבים באירופה יהיו כאלו שפולטים פחות מ-95 גרם פחמן דו חמצני לק"מ. והם שואפים להפחית את הפליטות ל-59 גרם לק"מ עד 2030. כמו שראינו – גם רכבי דיזל וגם רכבים חשמליים די רחוקים מהיעדים האלו.

האיחוד האירופי מתייחס לרכבים חשמליים כאל התקווה הגדולה שתאפשר לשינוי הזה לקרות. אבל המחקר הגרמני מראה שרכבים חשמליים פולטים פחמן דו חמצני – והרבה. ולכן החוקרים הגרמניים מבקרים את המדיניות האירופית וטוענים שהיא בלתי אפשרי מבחינה טכנית ("technically unrealistic"). יש כמובן גם ביקורות על המחקרים האלו – גם מארגונים ירוקים וגם מהכיוון של יצרניות רכבים חשמליים.

שלוש הערות חשובות:
1. המחקר הזה, כמו כל מחקר גדול מבוסס על הנחות. לא בדקתי אותן ויכול להיות שהן לא מדויקות.
2. המחקר הגרמני נערך ביחס לדפוסי פעילות ועלויות ייצור בגרמניה בתקופה מוגדרת. אי אפשר להסיק ממנו מסקנות אוטומטיות לישראל (יכול להיות שהמסקנות רלוונטיות לישראל, אבל צריך לבדוק) וגם ברור שבעתיד דברים ישתנו. אבל הוא כן מציג דוגמה לחשיבה מערכתית, שיכולה לחשוף מסקנות מפתיעות.
3. יש גם מחקרי נגד שמבקרים ותוקפים את המחקר הזה (ותודה לקוראים ששלחו לי), למשל המקור הזה.

הסיפור המרכזי הוא לא מחקר כזה או אחר. הסיפור הוא גם לא בבחירה בין רכב בנזין לרכב חשמלי (די ברור שהרכב החשמלי ינצח וזה רק עניין של זמן). הסיפור הוא למה אנחנו מופתעים.

מעבר לרכב החשמלי – מה יושב מאחורי הסיפור הזה

1. מה שרואים ומה שלא רואים

המחקר הזה מפתיע כי אנחנו יודעים שמנוע בעירה שורף דלק ולכן מזהם. גם אפשר להריח את זה. אנחנו מריחים את הדלק בתחת הדלק ואפשר להריח את העשן שהרכב פולט. מנוע בעירה הוא גם רועש. בקיצור – אנחנו יכולים להרגיש באמצעות החושים שלנו שמנוע בעירה הוא "רע" ומזהם. לעומת זאת, סוללה חשמלית היא נקייה, שקטה ולא מזיקה. לפחות ככה זה מרגיש.
אבל ייצור הסוללה והטעינה שלה כרוכות בזיהום ופליטת פחמן דו חמצני. אנחנו פשוט לא רואים את זה.

זה מקרה קלאסי של הטיה קוגנטיבית של התעסקות במה שאנחנו רואים ולא במה שלא רואים. למרות שלעיתים קרובות מה שלא רואים הוא הרבה יותר גדול ומשמעותי – למשל מספר האנשים שתרופה הצילה יהיה גדול יותר ממספר האנשים שסבלו מתופעות לוואי ממנה. אבל מה שמטריד את הרגולטור תופעות הלוואי של תרופה שתאושר, ולא האנשים שיחלו וימותו בגלל תרופה שלא תאושר.

הזיהום הזה פשוט קורה במקום אחר. הזיהום שכרוך בייצור החשמל מתרחש בתחנת הכוח שמייצרת את החשמל עבורי. זה יכול להיות בקצה השני של העיר, בעיר אחרת, ותיאורטית גם במדינה שכנה. כמובן שההפקה של חומר הגלם (נפט) לחלוטין יכולה להתבצע בצד השני של העולם.
גם הכרייה והייצור של הסוללה כנראה מתבצעת במקום אחר בעולם. הרבה מהמוצרים שאנחנו צורכים מיוצרים בסין ומדינות מתפתחות אחרות. שם אין סטנדרטים של "אפס פליטות". זה פשוט זיהום בחצר של מישהו אחר. נשמע לכם מוכר?

2. עוד מקרה של NIBMY

כל הסיפור הזה הוא סוג של NIMBY. אנחנו נגד זיהום – אצלנו. אבל אדישים לזיהום שמתרחש במקומות אחרים. האיחוד האירופי רוצה שהרכבים שנוסעים על הכבישים באירופה לא יפלטו הרבה פחמן דו חמצני, אבל מה לגבי הזיהום שמתרחש מחוץ לאירופה?
אני לא חושב שזו החלטה מכוונת, אבל במבחן התוצאה יש פה רגולציית NIMBY והעדפה ציבורית למוצר שאולי מזהם יותר, אבל מזהם רחוק ממני. וזה NIMBY קלאסי.

3. ניתוח מעגל חיים שלם full life cycle

זאת גם דוגמה לצורך בניתוח שלם של הסוגיה, ולסכנה שבהתמקדות באלמנט אחד. אין ספק שהרכב החשמלי עצמו פולט פחות פחמן דו חמצני כשהוא נוסע בהשוואה לרכב ששורף דלק. אבל זו הסתכלות על נקודה אחת ולא על כל התמונה. ראינו דוגמאות כאלו בפוסט על ההשוואה בין שקיות רב-פעמיות לשקיות ניילון וגם בפוסט על הסיבה שהכבלים של אפל נהרסים מהר. וזה קורה כמובן גם בסוגיות לא סביבתיות: אנחנו מתמקדים ברכיב אחד ומחמיצים את יתר ההשפעות של הרגולציה – כמו השפעות לא רצויות של מכסים, או חוק שאמור לחזק את התעשייה המקומית.

4. מלכודת הכוונות טובות

זאת גם דוגמה לסכנה שטמונה בכוונות טובות. ככל שהכוונות שלנו טהורות וטובות יותר, כך אנחנו משוכנעים יותר בצדקת הדרך שלנו ועלולים לא לראות את החסרונות והמגבלות של המהלך שאנחנו מקדמים. במקרה הזה – ההתאהבות ברעיון שאפשר לעבור לרכב חשמלי עם "אפס פליטות" עיוור את מקבלי ההחלטות לגבי חלק ניכר מההשפעות הסביבתיות שהם יוצרים. ובמצב כזה גם אין סיבה שמישהו ישקיע בפיתוח סוללה שהייצור שלה פחות מזהם – כי אף אחד לא יודע שכרגע יש בעיה.

5. העדפת החדש

אני חושב שגם יש פה דוגמה לטובה לכך שאנחנו אוהבים פתרונות חדשניים ומסעירים. וזה פתח לגימיקים. לא כל פתרון חדשני הוא גימיק זול, אבל הרבה פעמים אנחנו אוהבים את הרעיון שיש לנו פתרון חדש, וההתלהבות הזו מונעת מאיתנו לבחון את הרעיון הזה לעומק. לפעמים פתרונות מסורתיים ו"משעממים" הם הפתרון האמיתי. הדוגמה הכי טובה לזה היא שרגולטורים יעדיפו לאמץ רגולציה חדשה ופחות נוטים להשקיע בשיפור פעולות הפיקוח ואכיפה בשטח. זה סזיפי, משעמם ומעייף.

בשורה התחתונה אני רוצה להשאיר שאלה – כמה אומץ צריך בשביל ליזום, לממן ולפרסם מחקר שאומר את ההיפך ממה שכולם רוצים לשמוע?
במקרה הזה ייתכן שחלק מהתעשייה שמחה לשמוע את המחקר הזה, אבל בהרבה מקרים קשה למצוא מישהו מספיק אמיץ או טיפש כדי שיגיד לנו מה שאנחנו צריכים לשמוע אבל לא ממש רוצים.

חוק לעידוד תרומת איברים

תרומת איברים מצילה חיים. זה ברור. אבל למרות שיש לי שתי כליות ואני צריך רק אחת – אני לא ממהר לתרום כלייה. אגב, גם דם (שהוא "איבר" מתחדש) אנחנו לא ממהרים לתרום.

בישראל יש 1,235 איש שממתינים להשתלת איבר, מתוכם 857 לכליה. בארצות הברית יש כ-113,000 איש שממתינים להשתלת איברים. ובממוצע כל יום מתים 20 איש כי הם לא קיבלו תרומת איברים בזמן.

כדי להתמודד עם הבעיה הזו, משרד הבריאות האמריקאי (Health and Human Services או בקיצור – HHS), מקדם שתי רפורמות שמיועדות להגדיל את מספר תרומות האיברים.

לתקן את המערכת

הרפורמה הראשונה הוצעה כדי לתקן כשל מערכתי. בארצות הברית פועלים גופים בשם Organ Procurement Organizations (OPO). מדובר בגופים ללא מטרות רווח, קצת דומים למגן דוד אדום אצלנו. יש 58 OPOs והם אחראיים להשיג איברים להשתלה מאנשים שנפטרו ולשנע אותם באופן בטוח לבית חולים שבו יש חולה שממתין לתרומת איבר.

בממשל האמריקאי יש טענות קשות כלפי ה-OPO. למשל, שהם נכשלים בביצוע תפקידם, כי למרות שנפטרים הרבה אנשים עם איברים שאפשר להשתיל – אלפי אמריקאיים נפטרו בהמתנה לאותם איברים. רופאים אמריקאים דיווחו שהם סירבו להשתיל כליות כי הן היו באיכות לא טובה ואף מסוכנת עבור החולה. מחקר משנת 2016 מצא שמדובר על 50% מהכליות. מטורף.

אני לא אכנס כאן לתוכן הספציפי של השינויים, אבל בגדול מדובר על סטנדרטים יותר מחמירים ופיקוח ובקרה אמיתיים על ה-OPO (כיום הם מדווחים על עצמם ואין פיקוח אמיתי). הסטנדרטים החדשים יעשו מהפכה כי נכון היום מתוך 58 OPO שפועלים, רק כ-20 עומדים בהם. היתר יצטרכו להשתפר או שיסגרו.
לפי ההערכות, השינוי הזה יגדיל את היקף ההשתלות מ- 32,000 ל-37,000 בשנה, עד 2026 (עליה של 15%).

לעשות את הדבר הנכון ולא להפסיד

הרפורמה השנייה באה לטפל בבעיה אחרת. אם אתם תורמים למישהו איבר בעודכם בחיים, אתם תצטרכו להיכנס לניתוח וכנראה גם לתקופת התאוששות והחלמה. הבעיה היא שמי שתורם איבר לא רק "מפסיד" איבר, אלא נפגע כלכלית בעוד דרכים. למשל, לפני הניתוח הוא צריך להגיע לבדיקות, להימנע מפעולות מסויימות, להיות בהשגחה רפואית. ואחרי הניתוח הוא כמובן צריך לעבור תהליך של החלמה והתאוששות, וגם בדיקות מעקב תקופתיות.

מבדיקה של הרשויות הפדרליות, העלויות הנלות מרתיעות תורמים פוטנציאליים מלתרום איברים. ולכן הרפורמה המוצעת תאפשר החזר הוצאות בגין הפסד שכר וגם השתתפות במסגרות לילדים. זה לא תשלום עבור האיברים עצמם, אלא מימון של העלויות העקיפות של תרומת האיברים.

מה משותף לפתרונות טובים?

מדובר בשני שינויים מסוגים שונים. אבל יש להם משהו במשותף.

בדרך כלל כשאנחנו נתקלים בבעיה, הנטייה שלנו היא להציע עוד רגולציה. לא רק רגולטורים, גם סתם אנשים. זה בטוח קרה גם לכם. יושבים בבית קפה ומתלוננים על איזו תופעה. ומישהו אומר "צריך להיות חוק נגד זה".
ככה המוח שלנו עובד וככה גם המוח של רגולטורים עובד. הדבר הכי אינטואיטיבי זה לחשוב על עוד כלל. בדרך כלל לאסור משהו.

הרפורמות האלו עושות משהו שונה.

הרפורמה הראשונה לא מטילה עוד הוראות על הציבור. היא מסתכלת פנימה, לתוך מערכת הבריאות. היא מזהה כשל במגנון הציבורי. ה-OPO הם לא בדיוק חלק מהממשלה, אבל זה יותר תיקון של "כשל ממשלה" מאשר תיקון של "כשל שוק". וזה כיוון מרענן כי במקום לנסות לתקן בעיות שנמצאות בחוץ, צריך גם לבדוק את המדיניות ואת המנגנון הציבורי – כי יש בהם לא מעט תקלות ובעיות. אז על ההסתכלות פנימה מגיעה לאמריקאיים מילה טובה.

מאחורי הרפורמה השניה עומד סיפור דומה. יש פה הבנה טובה של הבעיה. הם גילו ששאנשים נרתעים מלתרום איברים, לא בגלל התנגדות עקרונית ולא בגלל הסיכון הרפואי. אלא בגלל העלויות העקיפות (לפני ואחרי הניתוח).
וגם פה – במקום לקבוע מדיניות בומבסטית, לאסור או להכריח – פשוט פותרים את הבעיה בצורה מדוייקת. זה גם אפקטיבי וגם חסכוני במשאבים.

מה שמצא חן בעיני בשתי הרפורמות האלו זה שאין פה ניסיון לגזור סרטים או לקבל כותרות. מדובר בתיקונים מדוייקים, מאוד ממוקדים (אפילו קצת משעממים). אבל אנחנו לא צריכים מדיניות של show off, אלא מדיניות חכמה ומדוייקת שתפתור בעיות.

שקט! מפקחים

הבריטים נחשבים לאחד העמים המנומסים ביותר בעולם. אבל לא בטוח שהתדמית הזו נכונה.

בשנים האחרונות יותר ויותר ערים בבריטניה מפעילות סעיף חוק (PSPOs) כדי לקבוע מגבלות על חופש הביטוי. ליתר דיוק הם קבעו איסור על קללות.

עיריות קובעות איסור להשתמש במרחב הציבורי ב-foul and abusive language, כשהעונש על הפרה עומד על אלף פאונד. מאז 2014 הטרנד הזה התפשט בין די הרבה עיריות שקבעו איסורים כאלו והן גם אוכפות אותם ומטילות קנסות (למרות שלפי הנתונים אין המון אכיפה).

מה שמדהים באיסור הזה הוא שמדובר באיסור מאוד כללי, שלא ברור מה הגבולות שלו. הגרדיאן הבריטי תהה אם מותר לומר את הפנינה הבריטית “bloody hell”. חוק שלא ברור ולא מובן לציבור הוא חוק ממש ממש גרוע.

הנימוס הבריטי בסכנה

כנראה שהבריטים לא רק אוהבים לקלל, אלא גם בעלי חוש הומור. הקומיקאי הבריטי מארק תומס החליט לרדת לשורש העניין. הוא שלח לעירייה רשימה של 425 מילים מסודרות אלפבית וביקש לקבל מהם הבהרה (pre ruling): באילו מילים מותר להשתמש באילו לא. העירייה סירבה להשיב לו. וזה כבר חורג מהדיון העקרוני של חופש הביטוי ואיזה תפקיד המדינה צריכה לשחק. זה כבר ממש חוסר הגינות.

בטור שהוא פרסם, תומס מפתח את הרעיון של רגולציה על קללות. הוא למשל מציע לשכלל את מערך הענישה ולקבוע עונשים מדורגים לפי חומרת הקללות: קללה לא גסה כמו "dum" תחייב בקנס של 30 פני, וככלל שהקללה יותר גסה – כך הקנס יהיה יותר גבוה.
הוא גם מציע לקבוע בחוק הגנות למצבים שבהם מוצדק לקלל, למשל – אם דקרו אותך ומתוך הכאב אתה צועק קללה, תוכל לשלם קנס מופחת. לדעתי תומס הלך רחוק עם הדוגמה של הדקירה. המצב שהכי מצדיק קללה הוא כשהאצבע הקטנה של הרגל מתנגשת בפינה של המיטה.

אבל כל הדיון הזה סביב מדרג הענישה, הגנות והגדרה מדויקת של רשימת הקללות האסורות – רק מחדד עד כמה העיסוק הזה מיותר ואפילו מגוחך. הדבר היפה הוא שתומס ביקש והציע רעיונות מאוד הגיוניים שהיינו מצפים לראות ברגולציה איכותית. אבל כשמיישמים אותם על הנושא הזה, רואים עד כמה זה לא מתאים. וזה בלי לנהל את הדיון הערכי העקרוני לגבי חופש הביטוי שלנו.

בעיני טיעון המחץ הפרקטי נגד רגולציה כזו הוא האכיפה. כדי באמת לפקח, לאכוף ולהעניש על הפרות של הרגולציה הזו צריך מאמץ שיטור אדיר. דמיינו את כמות הפקחים והשוטרים שצריך בשביל לתפוס את כל מי שפולט קללה. תחשבו על פריסת השוטרים במקומות שבהם אנשים מקללים, במקום למקומות שבהם מבוצעות עבירות שבאמת פוגעות במישהו.

תומס מחה נגד הרגולציה של עיריית Salford שביטלה את האיסור בשנת 2019, אבל יש לא מעט ערים נוספות בבריטניה שקבעו ואוכפות חקיקה כזו, למשל Cheshire East ו-Ashford.

המוסר של הפיליפינים

אבל רגולציה על ביטוי היא לא המצאה בריטית. בעיירה פיליפינית בשם בינאלונן נקבע חוק עירוני שאוסר על רכילות.

העונש על עבירה ראשונה הוא 200 פזוס (כ-12$) ושלוש שעות עבודה לתועלת הציבור. העונש על הפרה עבירה חוזרת הוא עד 1,000 פזוס (כ-60$) ושמונה שעות עבודה לתועלת הציבור. נשמע לכם נמוך? השכר הממוצע בפיליפינים הוא 1,000$ בחודש (לפי הנתון הכי מעודכן שמצאתי). השכר החציוני הוא 640$ בחודש. בפרספקטיבה כזאת מדובר בקנס לא קטן בכלל.

גם החוק הזה מגביל את חופש הביטוי וקשה להגדיר איפה האיסור נגמר ואיפה הוא מתחיל. רכילות היא לספר סיפור ששמעתם. ואיסור כל כך גורף ועמום עלול לא רק לפגוע בחופש הביטוי, אלא בתקשורת בסיסית בין אנשים.

אני בספק אם האיסור הזה באמת יאכף לאורך זמן – כי יהיה קשה לאכוף אותו. ואם יאכפו אותו ברצינות הציבור כנראה יתמרד. וזה, אגב, סימן מעולה כדי לזהות רגולציה ממש גרועה.