היום שאחרי התרסקות מטוס Boeing 737-MAX

הפוסט הזה קצת טריקי כי אני כותב על אירוע שעדיין מתגלגל. אבל אנחנו בעד לקיחת סיכונים ויהיה מעניין לראות בדיעבד מה קרה.

באוקטובר 2018 מטוס Boeing 737 MAX 8 של חברת Lion Air התרסק לתוך הים. בהתרסקות נהרגו כל 189 האנשים שהיו על המטוס. כחמישה חודשים לאחר מכן, ב-10.3.2019, התרסק מטוס Boeing 737 MAX 8 נוסף, הפעם של חברת Ethiopian Airlines. מדובר במטוס חדש יחסית שצפוי להפוך למאוד נפוץ – עד היום הוזמנו מעל 5,000 מטוסים (מתוכם כ-375 סופקו).

בתוך 48 שעות (עד ה-12.3) התרחשו שלוש התפתחויות.

הדבר הראשון שקרה – המניה של Boeing צללה והפסידה 13.5% מהשווי שלה. Boeing שווה כ-410 מיליארד דולר כך שמדובר על מחיקה של כ-55 מיליארד דולר בימים ספורים.

הדבר השני – עשרות חברות תעופה קרקעו את מטוסי ה-MAX שלהן (למשל – Norwegian; Air Canada; Turkish Airlines).

הדבר השלישי – רגולטורים של עשרות מדינות הטילו איסור על כניסה של דגמי MAX 8 ו-MAX 9 לשטחן והורו לקרקע את המטוסים (סין הייתה מהראשונות ולאחריה הוטלו איסורים גם באיחוד האירופי, אוסטרליה ובריטניה). בארה"ב קרה משהו מוזר: ב-12.3 ה-FAA הודיע שאין בעיה סיסטמטית או סיבה אחרת שמצדיקה להורות על קרקוע מטוסי ה-MAX בארה"ב. אבל למחרת ה-FAA שינה את עמדתו והורה על קרקוע זמני של כל המטוסים. בהוראה של ה-FAA מוסבר שהתגלו קווי דימיון בין שתי התאונות ולכן יש חשד לכשל סיסטמטי שמתרחש מיד לאחר ההמראה. בעקבות ה-FAA, הורה שר התחבורה ישראל כץ על איסור דומה.

מה מכאן?

חברת Boeing עובדת על תיקון לתוכנה של המטוס. היסטורית אם ה-FAA היה מחליט שהתיקון משביע רצון ואפשר לבטל את הקרקוע – יתר הרגולטורים בעולם היו מאמצים את ההחלטה שלו. אלא שהפעם קורה משהו שונה.

הפעם הרגולטור הקנדי (TCCA) והאירופי (EASA) הודיעו שהם לא בהכרח יסתמכו על האישור של ה-FAA והם ידרשו לבדוק בעצמם את התיקון ש-Boeing תבצע. ההחלטה הזאת מבטאת חוסר אמון. לא ברור אם זה חוסר אמון ב-Boeing או ב-FAA כרגולטור. הדרמה היא בעיקר בהחלטה של ה-EASA האירופאי, שהוא הרבה יותר נחשב ממקבילו הקנדי.

למה שהם יצאו בהודעה כזו?

אפשרות אחת היא השוני הטכני בין הרגולציות. בהרבה תחומים יש הבדלים בין הדרישות, הסטנדרטים המקצועיים והשיטות של ארה"ב ושל האיחוד האירופי. למשל, ה-EASA הודיעו (וקצת עקצו את ה-FAA) שלדעתם הבדיקות הסטנדרטיות לא מספיק טובות עבור מטוס עם מערכת fly-by-wire (מערכת בקרת טיסה שלא נשלטת לחלוטין על ידי הטייס, אלא על ידי מחשב). בחלק מהתחומים המקצועיים האירופים נחשבים למחמירים יותר ובאופן כללי, הגישה הרגולטורית שלהם משקפת יותר שנאת סיכון מהאמריקאים. יכול להיות שיש פה מחלוקת על רמת הסיכון שממשלות מוכנות לאפשר.

סיבה שנייה – חוסר אמון ב-FAA בגלל שיקולים כלכליים. כמו שיש שני שחקנים רגולטוריים מובילים, יש גם שתי יצרניות מטוסים מובילות בעולם: Boeing (ארה"ב) ו-Airbus (אירופה). כמובן שיש תחרות מסחרית בין שתי יצרניות המטוסים. מאחר שמדובר בתעשיית ענק – כל אחת מהחברות מעסיקה למעלה מ-100,000 עובדים ומכניסה עשרות מיליארדי דולרים בשנה. ייתכן שהאירופאים חושדים שה-FAA דואג ל-Boeing בגלל שהיא חברה אמריקאית ולכן לא יקפיד איתה מספיק (קונספירציה: אולי זו הסיבה שה-FAA התעכב והיה הרגולטור המרכזי האחרון שהורה לקרקע מטוסים?). יכול להיות שהתחרות העסקית בין החברות משתקפת גם למעין יריבות רגולטורית בין ה-FAA ל-EASA. זאת השערה היפותטית לגמרי, אבל מעניין לחשוב על האפשרות שהכל נובע מאינטרסים כלכליים (אולי המצב הפוך – אולי ה-EASA יחמיר עם יצרנית המטוסים האמריקאית יותר מידי).

נצטרך לחכות ולראות מה יקרה וידו של איזה רגולטור תהיה על העליונה.

כמה מחשבות לסיכום

1. זמן חזרה לשוק. הקרקוע של המטוסים גורם נזק ל-Boeing, לחברות התעופה וכמובן לנוסעים שסובלים מביטולי טיסות (וכתוצאה מכך מעליית מחירים). ככל שתהליך הבדיקה והאישור הרגולטורי יתעכב – כך ההתאוששות תהיה יקרה יותר. מצד שני, קשה להאשים את הרגולטורים שרוצים לוודא שהם לא נותנים אישור למטוס שיתרסק פעם שלישית בתוך כמה חודשים.

2. יריבות בין רגולטורים. אם אנחנו עדים ליריבות בין הרגולטורים של האיחוד האירופי לבין האמריקאים – זה יהיה מעניין, אבל כנראה שהמלחמה הזו תנוהל על הגב של המפוקחים ועל חשבונם. אני מאוד מקווה שהרגולטורים האירופאים והאמריקאים ינצלו את הפרשה הזו כדי לייצר הרמוניזציה ותיאום יותר טוב בין הרגולציות שלהם. סתירות ברגולציה גורמות הרבה נזק.

3. שאלה קיומית על הצורך בהתערבות הרגולטור. אם Boeing נפגעה כלכלית קשה (נפילת המניה) וחברות התעופה קירקעו את המטוסים באופן מיידי – האם ועד כמה נחוצה הוראה של הרגולטורים לקרקע את המטוסים? אין ספק שמדובר בעולם תוכן מאוד מורכב ושהסיכונים גבוהים. ואפשר לטעון שתעופה כל כך בטוחה (למשל בהשוואה לנסיעה ברכב) בזכות רגולציה ממשלתית. אבל מפתה לשאול האם חברות התעופה ויצרניות המטוסים לא ידאגו למנוע תאונות מראש וגם לתחקר ולתקן תקלות בדיעבד – גם בלי רגולטור שאומר להן לעשות את זה. אחרי הכל, יש להן תמריץ כלכלי ישיר והן חשופות לתביעות אזרחיות ופליליות. אני לא מציע לבטל מחר בבוקר את כל הרגולציה על תעופה, אבל אולי כל המתח בין אירופה לארה"ב מיותר כי החברות היו פועלות באותו האופן ממילא?

ההשפעות הלא רצויות של רגולציה – חוק ג'ונס נותן פרוטקציה

לפני 99 שנים נחקק בארה"ב חוק ג'ונס (השם הרישמי – The Merchant Marine Act of 1920). החוק נועד לחזק את ענף הספנות האמריקאי. הוא קבע שאוניה שמפליגה בין שני נמלים אמריקאים (נניח – ניו יורק ולואיזיאנה) חייבת להיות בבעלות אמריקאית, ועם צוות ודגל אמריקאי. במילים אחרות: רק ספינות אמריקאיות יכולות להפליג בין שני נמלים אמריקאים (לספינות זרות מותר שרק אחד הנמלים יהיה אמריקאי).

החוק נועד להגן מסחרית על חברות הספנות מפני תחרות. חוק ג'ונס הוא רגולציה פרוטקציוניסטית. הוא אמור לתת לתעשייה המקומית יתרון על חברות בינ"ל. הבעיה היא שהוא גרם לתוצאה ההפוכה.

אבל לפני שנדבר על הבעיות בחוק בואו נראה כמה הוא מיושן וכמה חזקה הפרוטקציה שהוא מנסה לתת. לאחרונה מתנגדי החוק "ניצחו" בקרב נגד החוק – ספינות דייג חדשות קיבלו הקלה מהחוק. הקונגרס האמריקאי אישר לאותן ספינות להפליג בין נמלים אמריקאים למרות ש-7% מהפלדה בהן היא מהולנד (חריגה של 1.5% מעל הרף המותר). זה הניצחון – ספינה שמורכבת מ-7% פלדה הולנדית הורשתה להפליג בין שני נמלים אמריקאים.

ההשפעות של החוק

1.פוגע בתעשיה שעליה הוא מבקש להגן

החוק מונע שימוש בספינות שמיוצרות בעולם. כך הוא בעצם יוצר ביקוש מלאכותי לספינות תוצרת ארה"ב – למרות שהן עולות פי חמש מספינות תוצרת קוריאה או סין. הוא מייקר גם את עלות התפעול: אם כל הצוות חייב להיות אמריקאי, זה מכפיל את העלויות פי שתיים (וכמובן פוגע בגמישות התפעולית וכו'). מה התוצאה של מניעת התחרות וייקור הספינות והצוות? בהיעדר תחרות – אין חדשנות טכנולוגית. תעשיית הספנות בארה"ב והצי הסוחר משתמשים בספינות פחות טובות והן פחות יעילות. וכמובן שהציבור משלם את העלויות הגבוהות (כצרכנים שרוכשים סחורות).

2. פוגע ביעדים מרוחקים שנסמכים על סחר ימי

מאחר שהחוק קיים 99 שנים, יש לא מעט מחקרים עליו. ביטול של החוק ייתן חיזוק משמעותי בעיקר לאזורים שמנותקים מארה"ב היבשתית כמו אלסקה, הוואי וגואם – בגלל שהם תלויים מאוד בסחר ימי. במונחים ישראליים אפשר לומר שהחוק פוגע בפרירפיה. למשל, כשהוריקן "אירמה" פגע בפורטו ריקו ב-2017, טראמפ השהה את תחולת החוק למשך 10 ימים, כדי לאפשר לספינות לא אמריקאיות להגיע לאי ולספק מזון, תרופות וציוד מציל חיים. זה נעשה לאור מצב החירום החמור שפקד את האי (שהוא טריטוריה אמריקאית). אפשר ללמוד ממקרה הקיצון הזה על כל המסחר שלא יכול לקרות בשגרה.

3. מגדיל את הסיכון לתאונות ימיות

החוק לא רק מייצר עלויות כלכליות. מאחר שהספינות האמריקאיות מיושנות, הן פחות בטוחות. ב-2015 נספו 33 איש כשהספינה El Faro טבעה. לא מעט סבורים שהאסון היה נמנע אם היה מדובר בספינה חדישה יותר (El Faro נבנתה ב-1975 וטבעה כשהייתה בת 40).

אבל התמונה הגדולה יותר חשובה מאנקדוטה אחת: בעולם הגיל הממוצע של ספינת סחר הוא 11 שנים, בארה"ב הגיל הממוצע של ספינות סחר עומד על 31 שנים – כמעט פי 3!

4. פוגע בציבור הרחב

העלויות האלו התגלגלו בעיקר לציבור הצרכנים הרחב. פרופסור לכלכלה בשם תומאס גרינס ערך מחקר מעמיק שמצא שהעלות של החוק עבור הצרכנים גדולה מסך התועלות שהפיקו חברות הספנות, יצרניות הספינות והימאים. אז מילא אם הציבור היה מממן חיזוק של התעשיה כדי להגדיל את הרווחה – אבל התוצאה של החוק היא שהעוגה קטנה וכולם מפסידים.

מחקר שהרשות הפדרלית למסחר בינ"ל פרסמה ב-1999 מצא שביטול החוק יתן לציבור האמריקאי תועלת נטו בגובה של 1.32 מיליארד $ בשנה (לפי חישוב אינפלציה זריז – במונחים של היום זה בערך 2 מיליארד $ בשנה – סכום נאה).

סיכום: למה קשה לבטל את החוק

הבעיה עם רגולציה לא טובה היא שהעלויות בדרך כלל מתפזרות על פני ציבור רחב. במקרה הזה, מיליוני צרכנים אמריקאים משלמים יותר על מזון ועל מוצרי צריכה יום-יומיים בגלל ייקור העלויות של תעשיית הספנות. התועלות מגיעות בצורה מרוכזת למספנות שבונות ספינות אמריקאיות (שנהנות מהיעדר התחרות), אבל את המחיר קשה להרגיש – דווקא בגלל שציבור רחב משלם אותו.

ככה יוצא שמעט מרוויחים על חשבון הציבור הגדול שמפסיד, אבל לאותם מעטים בתעשייה יש אינטרס חזק לשמר את המצב עם רגולציה מעוותת.

הטרגדיה של רגולציה גרועה היא שככל שהרגולציה יותר גרועה – כך היא פוגעת בציבור רחב יותר – וככל שהציבור הנפגע רחב יותר – כך קשה יותר לבטל או לתקן את הרגולציה.

למה צריך להיזהר מעיקרון הזהירות המונעת

דמיינו ששוקלים להטיל רגולציה על שני סוגי חומרים: חומר א' גורם נזק קטלני באופן מיידי, חומר ב' עלול לגרום נזק נמוך בחשיפה לאורך זמן – אבל בגלל שזו השפעה ארוכת טווח לא ברור מה בדיוק הנזק.

מה דעתכם – על איזה חומר חשוב יותר לפקח?

למרות שחומר א' יותר מסוכן ויש מידע שתומך בזה, ההחלטה הייתה דווקא להגביל את השימוש בחומר ב', בגלל משהו שנקרא "עיקרון הזהירות המונעת".

בשנים האחרונות יש טרנד להשתמש במונח "עיקרון הזהירות המונעת". מזכירים אותו בחקיקה, בפסקי דין ובנהלים. אבל אין לו הגדרה ברורה בישראל והיישום שלו בעייתי.

מה זה "עיקרון הזהירות המונעת"?

המקור של העיקרון במונח הגרמני "Vorsorgeprinzip" שאפשר לתרגם ל"ראיית הנולד". השימוש במונח התחיל בשנות ה-70 לצורך גיבוש החקיקה הגרמנית הסביבתית. מאז העיקרון התפשט בעולם ולתחומים נוספים. הוא בעיקר התפתח באמנות בין לאומיות, למשל בהצהרת לונדון נכתב:

"in order to protect the North Sea from possibly damaging effects of the most dangerous substances, a precautionary approach is necessary which may require action to control inputs of such substances even before a causal link has been established by absolutely clear scientific evidence".

בעברית: אפשר לאמץ גישה זהירה ולנקוט אמצעי זהירות גם כשחסרה הוכחה מדעית מוחלטת לקשר סיבתי, לגבי סיכונים שיוצרים החומרים המסוכנים ביותר. העיקרון אומץ בצורה נרחבת בהצהרת ריו והשימוש המרכזי שלו היה לטיפול בסיכון סביבתי שקשה להוכיח את הקשר הסיבתי שגורם לו, למשל שינויי אקלים. זה כלל מדיניות, ולא עיקרון מדעי.

איך משתמשים בו בפועל

בשנים האחרונות העיקרון נכנס לחקיקה ובתי משפט התחילו להזכיר אותו, אבל אין לו הגדרה ברורה.

שימוש אחד הוא הצדקה מדיניות כאשר חומרת הנזק גבוהה וההסתברות של הסיכון נמוכה (אירוע קשה אבל נדיר). במקום לבצע ניהול סיכונים, לאסוף נתונים, ולייצר פתרון אופטימלי – פשוט אומרים את מילות הקסם "עיקרון הזהירות המונעת" ואז מפעילים אמצעי מניעה דרסטיים, למרות שמדובר בסיכון נדיר. זה כלי ליצירת מדיניות אגרסיבית לגבי אירועים נדירים [לדוגמה פסק הדין ב-בש"פ 07/10848 בונדק נ' מדינת ישראל].

שימוש שני הוא שיכלול של השימוש הקודם. בלי קשר לחומרה ולהסתברות של הסיכון, פשוט אומרים "עיקרון הזהירות המונעת" ואז לא צריך להוכיח שום דבר או להתבסס על נתונים. זאת הופכת לסיסמת קסם שמתאימה לכל מצב. שימו לב שזו לא המשמעות של העיקרון. יש כאן פרשנות מעוותת פעמיים: גם החלטות ללא נתונים וגם לגיטימציה גורפת למדיניות אגרסיבית (מניעה מראש).

שימוש שלישי הוא כשסתם זורקים את המונח "עיקרון הזהירות המונעת" בתור באזז וורד (כמו שעושים גם עם המונח "ניהול סיכונים", אולי בגלל שזה נשמע טוב). משתמשים בעיקרון בלי קשר למשמעות שלו אבל הוא כאילו הצדקה לכל מיני דברים. למשל תראו את התמונה שצילמתי במעלית או בהחלטה לא לאפשר לליכודניקים החדשים להתמודד בפרימריז של מפלגת הליכוד (פסקה 115). פשוט אין קשר בין המשמעות של העיקרון להקשר שבו משתמשים בו.

הבעיות עם עיקרון הזהירות המונעת

כמו שהבנתם, יש לי קצת ביקורת על אופן השימוש בעיקרון. יש איתו כמה בעיות מרכזיות:

1. היעדר מידע לא יכול לשמש כשיקול בפני עצמו.

מקבלי החלטות כמעט תמיד נדרשים לקבל החלטות בתנאי אי וודאות, אך היעדר מידע או אי וודאות הם תנאי רקע נורמלים ואי והם לא יכולים להוות הצדקה לאמץ מדיניות מניעתית – כמו שהיעדר מידע לא יכול לשמש בסיס להחלטה שלא לאמץ מדיניות.

הדבר גורם לכך שמקבל ההחלטות יעדיף להתערב כאשר קיימת אי וודאות לגבי הבעיה, ופחות ייטה להתערב כאשר יש מידע ונתונים. כמו בסיפור עם חומרי ההדברה, מתחילת הפוסט.

מעבר לכשל הלוגי, העיקרון מכשיר קבלת החלטות בלי בסיס מקצועי מסודר. הוא מעודד חובבנות. זה גורם לתופעה של system neglect – שגיאות בקבלת החלטות בגלל שמתמקדים בפרט אחד ולא מתייחסים ליתר הנתונים. כמו בסיפור עם הכבלים של אפל או המחקר על השימוש בשקיות פלסטיק.

2. מעודד שנאת סיכון לא רציונאלית.

העיקרון מעניק משקל רב לחומרה של הסיכון ומאפשר להתעלם מההסתברות הנמוכה. לעיתים המשקל העוקף לחומרה מבוסס על תחושת בטן סובייקטיבית ולא על נתונים אמפיריים וסטטיסטיקה.

באופן הזה העיקרון מעודד שתי הטיות התנהגויות: הטיית הזמינות (availability bias) – כשקל לנו לדמיין סיכון הוא ייתפס כיותר מאיים, בלי קשר להסתברות שלו. הטיית הבולטות (salience bias) – אירוע יוצא דופן עם תוצאות חמורות מקבל משקל רב יותר, בגלל ולמרות שהוא נדיר. התוצאה הפרדוקסלית היא שהעיקרון מעודד טיפול באירועים נדירים, והזנחה של סיכונים שמתרחשים לעיתים קרובות. לדוגמה: החשש המוגזם במסיכון של תקיפת כריש.

3. השפעות עקיפות – פגיעה בפעילות רצויה והגדלת סיכון.

לעיתים קרובות עיקרון הזהירות המונעת מביא לקביעת איסורים ומגבלות שמייצרים סיכונים חדשים או שגורמים להפסד של יתרונות משמעותיים. מאחר שעיקרון הזהירות המונעת לא מבוסס על נתונים ומתמקד בחומרת הנזק, ולא בתועלות, הוא גם גורם לחסימה של חדשנות וטכנולוגיות שיכולות לטיב עם הציבור – ולשפר את בטיחותו.

דוגמה להגברת סיכון התרחשה כשפרו החליטה להטיל איסור על שימוש בכלור בגלל הסיכונים הסביבתיים ממנו, אך מבלי לבדוק את כלל הסיכונים והתועלות. כלור משמש לחיטוי מים ובעקבות הפסקת השימוש בו פרצה במדינה מגיפת כולירה, שהרגה אלפי בני אדם. לפי ארגון הבריאות העולמי (WHO) יותר מ-9 מיליון בני אדם מתו ברחבי העולם כתוצאה מאיסור על שימוש בכלור לחיטוי מים.

בארה"ב התרחשה בהלה ציבורית בעקבות גילוי אסבסט בגגות של בתי הספר. נשימת סיבי אסבסט עשויה להיות מסוכנת לבריאות, אבל היה ידוע שמדובר בכמות אסבסט נמוכה מאוד ושאם לא מפוררים את האסבסט הוא לא יוצר סיכון נשימתי. אותה בהלה הובילה לדרישה בלתי מתפשרת לפנות את כל האסבסט, בשם עיקרון הזהירות המונעת. בפועל פעולות הפינוי גרמו לשבירה ולפירור האסבסט, ולהתפשטות רסיסים בבתי הספר. הסרת האסבסט הגדילה את הסיכון לנשימת הסיבים בהרבה, בהשוואה לסיכון טרם נקיטת הפעולה ה"מונעת".

אגב, בשני המקרים ההחלטות לוו בלחץ ציבורי (לא מבוסס נתונים) להטיל רגולציה.

עיקרון הזהירות המונעת – כן או לא?

אם רוצים להשתמש בעיקרון הזהירות המונעת, צריך לפעיל אותו באופן מצומצם לפי ההגדרה המקורית שלו: כאשר אין הוכחה מדעית מוחלטת לקשר סיבתי; ולא להפעיל אותו כל פעם שרוצים לדחוף מדיניות מונעת ואין נתונים שתומכים בזה.

אבל העיקרון מייצר הרגלים רעים (במיוחד הפרשנות הישראלית). הוא מרגיל מקבלי החלטות וגורמים שונים (כמו עמותות שמקדמות מדיניות) שלא צריך נתונים, שלא צריך להתחשב בהסתברות ושלא צריך לעשות ניתוח עלות-תועלת של התוצאות בפועל. זה לא בריא להתרגל לקבוע ככה מדיניות.

הכלל צריך להיות קבלת החלטות שמבוססת על ניהול סיכונים ובחינת ההשפעה של המדיניות בעזרת נתונים, ועיקרון הזהירות המונעת יהיה החריג.

כשלי אכיפה: משטרת הבייביסיטרים

איזון בין פנאי וקריירה (work-life balance) הוא אתגר משמעותי במיוחד עבור הורים. זה עוד יותר מאתגר עם פעוטות בגילאים צעירים. אחד הפתרונות הפרקטיים הוא לתאם פעילות שבה מספר פעוטות משחקים יחד ואחד ההורים שומר עליהם. ככה אותו הורה יכול להיות עם הפעוטות, והוא מפנה את ההורים של יתר הפעוטות.

זה מה שעשו מספר הורים בוושינגטון די.סי בארה"ב. מאז שנות ה-70 קבוצת הורים ארגנה "play dates" במהלכם אחד ההורים משגיח על מספר פעוטות. מאחר שלאותם הורים אכפת מהילדים שלהם, הם אספו כסף לקופה משותפת ודאגו לביטוח, למזון בריא, לפלסטלינה ועוד. היופי בפתרון הקהילתי הזה הוא שההורים יצרו מסגרת התנדבותית לחלוטין ללא כוונת רווח וללא העסקת עובדים חיצוניים. זה גם הסוד לעלויות הנמוכות – כל משפחה משלמת רק 200$ בשנה לכיסוי העלויות (ובונסף ההורים "תורמים" מזמנם).

נשמע אוטופי? אז כאן מתחיל הסיפור שלנו.

המדינה נחלצת לעזרה

בספטמבר האחרון המפקחת על החינוך הודיעה להורים שהם פועלים בניגוד לחוק. מסתבר שהקואופרטיב של שמירה משותפת על הילדים שלהם נחשב ל"מעון יום" (day care). וכדי להפעיל מעון יום צריך לקבל רישיון, להעסיק מנהל בעל רקע פורמלי בחינוך, ולתפעל אותו בשגרה בהתאם להוראות רגולטוריות רבות.

עכשיו אתם בטח תוהים – "האם כל מי ששומר על ילד חייב להקים עסק ולקבל רישיון? האם הורים צריכים רישיון כדי לשמור על הילד של עצמם? האמריקאים השתגעו?"

אז לא בדיוק. בחוק של מחוז די.סי יש פרק מיוחד לנושא: Child Development Facilities Regulation. ובסעיף החריגים כתוב שהרגולציה לא תחול על קבוצות משחק קהילתיות לא פורמליות בהשגחת ההורים ("Informal parent-supervised neighborhood play groups"). לכאורה זה בדיוק המקרה שלנו.

אבל המפקחת על החינוך חושבת שהפעילות הקהילת הזו דווקא מאוד פורמלית, בגלל שיש להם אתר אינטרנט, לוח זמנים לשעות המפגשים ובגלל שההורים קבעו לעצמם כללי התנהגות (רגולציה עצמית?), למשל – ההורה שמשגיח חייב להיות עם הילדים ושדעתו לא תהיה מוסחת בגלל טלפון סלולרי וכל הורה מוסר פרטי קשר למקרה חירום.

בעצם המפקחת על החינוך אומרת להורים – "אנחנו נותנים פטור למסגרות לא מאורגנות, אבל אתם מאורגנים מידי". וזה מעלה שתי שאלות שכל אחד מאיתנו (רגולטור, הורה ופעוט שרוצה לשחק בפלסטלינה) צריך לשאול:

1. מה הבעיה – למה צריך להחיל רגולציה במקרה הזה?

2. מה יהיו ההשפעות – מה יקרה אם נחיל את הרגולציה ונדרוש רישיון ואת יתר החובות?

לדעתי, התשובה די פשוטה. הבעיה היא שאין בעיה. ההתערבות של המפקחת לא נבעה מכך שהילדים בסיכון (הם התמקדו בכך שהמסגרת הוולונטרית פועלת ללא רישיון), אלא כי לדעתה פשוט "צריך" לפקח. לפעמים אומרים את זה בצורה קצת אחרת: "צריך רגולציה כי השוק לא מפוקח". זאת לא סיבה כי זאת לא בעיה.

וכאן אני עובד לשאלה השניה – מה יהיו התוצאות של מדיניות כזו? ההחלטה של המפקחת על החינוך בעצם "מענישה" את ההורים שדואגים למסגרת מסודרת עבור הפעוטות שלהם. כי הורה שלא יצר מסגרת מאורגנת – יהיה פטור מכל רגולציה, והורה שדאג לכללי התנהגות להשגחה על הילדים – חייב ברישיון. זה מקרה קלאסי של התעסקות בטפל ולא בעיקר – התעסקות בהורים ה"טובים". בדרך כלל – כמו במקרה הזה – זה קורה כי זה יותר קל לגורמי הפיקוח והאכיפה.

והתוצאה האבסורדית: מצד אחד, מדיניות כזו לא מתמקדת בהורים שבאמת לא מטפלים כראוי בפעוטות שלהם. ומצד שני – דוחפים את ההורים להריד את הסטנדרטים, ולנהל את המפגשים האלו בצורה פחות בטוחה. למשל, כדי שהמסגרת תחשב פחות מאורגנת ופחות פורמלית – אולי כדאי לא לדרוש שכל הורה ימסור פרטי קשר למקרה חירום. האם זו ההתנהגות שהמפקחת רוצה לקדם?

המטרה של כל רגולציה היא לא לפקח לשם הפיקוח, אלא לשפר את החיים של אנשים. לרגולציה יש תפקידים חשובים: לקדם בטיחות, בריאות, תחרות וכו'. וצריך להשתמש בה היכן שהיא מועילה. אבל רגולציה היא אמצעי, לא מטרה.

לכן הרגולטור בוושינגטון די.סי צריך לחשוב מה יקרה אם הוא יצליח. מה יקרה אם המפקחת תצליח לסגור את המסגרת ה"מאורגנות מידי". האם זה ישפר את המצב של פעוטות בני שנתיים?

 

לפעמים משתמשים בביטוי nanny state (מדינה שעושה בייביסיטר לאזרחים) כדי לבקר רגולציה והתערבות ממשלתית מיותרת. זה מקרה מדהים של nanny state for nannies – מדינה שעושה בייביסיטר על הביביסיטר.

סימון מזון מהונדס גנטית – איך לבלבל את הציבור

אם משרד החקלאות האמריקאי (ה-USDA) הצליח לייצר את הרגולציה הגרועה בעולם? תשפטו בעצמכם –

בשנת 2016 הקונגרס חוקק חוק שמחייב שכל מזון שמכיל רכיבים שעברו הנדסה גנטית – יסומנו כדי שהצרכן יוכל לדעת. החוק לא קובע שמזון שעבר שינוי גנטית הוא יותר או פחות בטוח, אלא רק עוסק בחובת גילוי. מכוח החוק משרד החקלאות האמריקאי קבע סטנדרט בשם NBFDS. אבל נראה שה-NBFDS לא יעזור לצרכנים אלא בעיקר יבלבל אותם.

חוק בטיחות מקררים

"מעשה מצער עד למאוד בשני פעוטים שמצאו מותם בחניקה, כשנכנסו אל תוך מקרר ריק שעמד בחצר ביתם, ודלת המקרר נסגרה מאחוריהם. אין חולקין שהמקרר היה משל המשיב, ושהלה העמידו בחצר ההיא אחרי שהוציאו מכלל שימוש."

כך נפתח פסק הדין של השופט חיים כהן בהליך הפלילי נגד מרדכי בש (בסופו הוא הורשע).

הסיפור של מדרכי בש זיעזע את המדינה באותה תקופה, לא בגלל מה שמר בש עשה (או לא עשה) – אלא בגלל המוות המזעזע והמיותר של שני הילדים. פסק הדין ניתן בשנת 1964. באותה תקופה למקררים הייתה ידית פתיחה חיצונית ולא ניתן היה לפתוח אותם מבפנים. ילדים ששיחקו במקרר היו עלולים להתקע בתוכו מבלי יכולת לצאת. להמשיך לקרוא חוק בטיחות מקררים

בחירות (דיגיטליות) 2019 באסטוניה

היום מתקיימות הבחירות באסטוניה. אבל האסטונים לא חייבים ללכת לקלפי – אפשר גם להצביע באינטרנט (עד ארבעה ימים לפני יום הבחירות).
למשל הבחור הזה, שהצביע כשהוא בתוך בריכה.

איך זה עובד?

כבר כתבתי על כך שאסטוניה מובילה את העולם בדיגיטציה. לכל אזרח ותושב אסטוני יש כרטיס זיהוי ממשלתי שמאפשר זיהוי אלקטרוני. כדי להצביע מרחוק מורידים תוכנת הצבעה מאובטחת, מזדהים ומצביעים. אפשר להצביע אלקטרונית במשך שבוע, שמסתיים ארבעה ימים לפני יום הבחירות עצמו.
ב-2005 שהאסטונים הצביעו לראשונה באופן אלקטרוני בבחירות המקומיות, ורק 1.9% הצביעו אלקטרונית. בבחירות לפרלמנט ב-2015 יותר מ-30% מהאזרחים הצביעו באופן אלקטרוני.
אחת הטענות המרכזיות של ממשלת אסטוניה היא שהצבעה אלקטרונית יותר מאובטחת מהצבעה באמצעות פתקי נייר ומונעת ספירה כפולה.
זו לא רק דוגמה לדיגיטציה. זה סיפור על פתיחות מחשבתית של הממשלה, על הנגשה שירותים לציבור והגברת המעורבות האזרחית בדמוקרטיה.
מה דעתכם? יכול לעבוד בישראל?