תחרות כפתרון לחפיפות וסתירות ברגולציה

מי לדעתכם הרגולטור שמפקח על כך שפיצות עומדות בסטנדרטים בריאותיים? מסתבר שהתשובה לשאלה הזו לא כל כך פשוטה.

בעיית החפיפות בין רגולטורים

במדינה המודרנית יש המון רגולציה חשובה שנקבעת על ידי הרבה רגולטורים. כמה הוראות רגולטוריות יש? אף אחד לא באמת יודע. אחת התוצאות של כמות הרגולציה היא חפיפות וסתירות בין רגולטורים. בפוסט קודם ראינו כל מיני סיפורים על רגולציות סותרות. הבלבול קיים גם כשאין סתירה.

קחו לדוגמה את ה-FDA וה-USDA בארה"ב (המקבילים האמריקאים של משרד הבריאות ומשרד החקלאות). אם אתם מייצרים פיצה – היא תחת פיקוח של ה-FDA. אם תוסיפו עליה נקניק פפרוני – היא עוברת לפיקוח של ה-USDA. זו לא רק חלוקת עבודה, כל גוף מחיל סטנדרטים ושיטות פיקוח אחרות. ה-USDA מבצע בדיקות פרטניות בעוד שה-FDA מבצע פיקוח שיותר מבוסס על ניהול סיכונים.

דבר דומה קיים בישראל. משרד החקלאות מפקח על מזון גולמי ומשרד הבריאות מפקח על מזון מעובד. אם אתם מגדלים מלפפון או מייצרים סטייק – הם בפיקוח של משרד החקלאות. שימו קצת מלח על הסטייק ועל המלפפון – והם עוברים לפיקוח של משרד הבריאות.

ארגון העסקים Business Round table הוציא לפני חודשיים דוח על בעיית החפיפות בין רגולטורים בארה"ב. בדוח הם מראים איך סתירות ואי תאימויות בין רגולטורים מטילים עלויות על העסקים המפוקחים. אבל לא רק המפוקחים נפגעים מזה. ממשלות בעולם מצהירות שרגולציה לא קוהרנטית מייקרת את המוצר לצרכנים וסתירות מפריעות לרגולטור להגן על האינטרס הציבורי.

ארגונים עסקיים בדרך כלל מציעים את הפתרונות הסטנדרטיים לבעיות ברגולציה. במקרה של חפיפות – לשפר את התיאום, להבהיר את חלוקת האחריות ולנסות לצמצם חפיפות וכפילויות. זה די ברור מאליו וכשעושים רפורמה ברגולציה מחפשים איפה אפשר לעשות את זה.
וכאן אני רוצה להציע כיוון חשיבה חדש שלא קיים בישראל.

לחשוב על רגולציה כמו על מוצר

ההצעות של הארגונים העסקיים מיועדות כדי להבטיח שבכל תחום יפעל באופן בלעדי רגולטור אחד. אם נתייחסי לרגולציה כמו מוצר, אז ההצעה של ארגוני העסקים היא להפוך כל רגולטור למונופול בתחום שלו. למשל ה-FDA יהיה המונופול בפיקוח על פיצות.

אבל אנחנו יודעים שבדרך כלל מונופול הוא לא המבנה הכי יעיל. הרבה פעמים אנחנו מעדיפים שתהיה תחרות. זו יכולה להיות תחרות בין יצרנים, ספקים, ממציאים ואפילו בין מקומות עבודה שמתחרים על עובדים. תחרות מכניסה דינמיקה בריאה – של השתדלות ומאמץ. אז אני מציע מודל של תחרות בין רגולטורים.

תחרות בין רגולטורים

מה אם במקום לחפש ולתקן את כל החפיפות בין רגולטורים – פשוט נאפשר להן להתקיים? במצב כזה נאפשר לשני רגולטורים באותו תחום להחיל הוראות על אותה פעילות אבל נאפשר לכל מפוקח לבחור לאיזה רגולטור הוא יהיה כפוף.

  • נניח שאתם מייצרים פיצה – תבחרו אם להיות כפופים ל-FDA (כולל כל הדרישות ומנגנון הפיקוח שלהם) או ל-USDA.
  • אם יש לכם מתקן לייצור אנרגיה שפולט קרינה אלקטרו-מגנטית – תבחרו בין משרד האנרגיה, המשרד להגנת הסביבה או משרד הבריאות.

מרגע שהמפוקח יבחר ברגולטור – יחולו עליו כל ההוראות וכל מנגנוני הפיקוח והאכיפה של אותו רגולטור. ומצד שני, רגולטור אחר לא יוכל להטיל דרישות על המפוקח באותו נושא. ולצורך ההמחשה נקבע שמפוקח יכול לבחור רגולטור פעם בשלוש שנים (סתם מספר לשם הדוגמה). בכל מקרה המפוקח חייב לבחור רגולטור ממשלתי (לא מדובר בהפרטה או בדה רגולציה).

שיטה כזו מבטיחה וודאות ופותרת את בעיית החפיפות בלי שנצטרך למצוא את כל החפיפות ולהגיע לפשרה בין הרגולטורים המצטלבים. בנוסף, שיטה כזו תעודד את הרגולטורים לבחור בין גישה תחרותית לגישה קרטליסטית. אם הרגולטורים יבחרו "להתחרות" זה בזה על מי קובע דרישות יעילות יותר ונותן שירות טוב – הציבור ירוויח. אם הרגולטורים יבחרו "להתקרטל" ולהיות דומים זה לזה – הם יצמצמו לבד את הסתירות ביניהם וכך איכות הרגולציה תשתפר. אפשר לחשוב על עוד דרכים שבהן תחרות עשויה לתמרץ רגולטורים לשפר את איכות הרגולציה שלהם.

כמובן שהצעה כזו מעוררת חשש מפני "מירוץ לתחתית" שבו החברות יבחרו ברגולטור עם הדרישות הכי עמומות והכי מקלות. העניין הוא שאנחנו לא יודעים מי משני הרגולטורים החופפים קבע את הדרישות המדויקות. היום כשיש חפיפה המפוקח צריך לעמוד בדרישות של שני הרגולטורים (גם אם הן סותרות). במודל של תחרות בין רגולטורים – לא יהיה כפל רגולציה ואפשר לסמוך על הרגולטורים שהם רוצים להגן על הציבור, כי בכל מקרה מדובר ברגולטורים ממשלתיים.

זה לא רעיון מקורי שלי. בבריטניה יש מודל שנקרא Primary Authority. עסק מפוקח יכול לבחור לעבוד מול רגולטור מוסמך שיהיה הרשות המרכזית עבורו. אותו רגולטור יקבע את ההוראות שיחולו על העסק בתחומים הבאים: הגנת הצרכן וקשרי מסחר, הגנת הסביבה ובטיחות אש. באותם תחומים יחולו על העסק ההוראות ותכניות הפיקוח של ה-Primary Authority ורגולטורים אחרים חייבים לכבד אותן. המודל הזה רץ כבר כמה שנים בהצלחה.

במצב הנוכחי פעילויות רבות כפופות לאישור של הרבה מאוד רגולטורים שפועלים בחפיפה וכל אחד מהם יכול להטיל וטו. מודל של תחרות בין רגולטורים יכול לתת מסגרת בריאה ופתרון חלקי לבעיית הכפילויות והחפיפות בין רגולטורים.

צריך לעשות סדר ברגולציה

מכירים את זה שלפני פסח ולפני ראש השנה עושים ניקוי יסודי של הבית? מרימים את הספות, פאנלים, תריסים, זורקים זבל שהצטבר במשך שנה שלמה? אנחנו עושים ניקוי כזה רק כשחייבים ולא מגיעים לזה בשגרה.

לצערינו, ממשלות כמעט לא עושות ניקיו יסודי כזה. חוקים, תקנות ונהלים מתווספים ומצטברים כמו אבק – שכבה אחרי שכבה. הבעיה שכמו חפצים בבית, רגולציה נחוצה אבל כשהיא מצטברת אי אפשר לזוז. היא חונקת את האזרחים אבל גם המגזר הציבורי קורס תחת העומס.

באלגן ועומס רגולטורי

בשנת 2014 הממשלה לקחה אחריות על מדיניות הרגולציה בישראל והתחילה לקדם רפורמות ותהליכים לקבלת החלטות טובות. יש התקדמות משמעותית ומדיניות הרגולציה מתחזקת עם הזמן, אבל עדיין אין לנו תמונה שלמה של כל הרגולציה הישראלית. בגלל מחסור בנתונים על ישראל, אני מביא נתונים מארה"ב.

פרויקט שנקרא עשרת אלפים דיברות (Ten Thousand Commandments) עוקב מאז 1993 אחרי הרגולציות שהממשל הפדרלי מפרסם. מאז שנת 1993 הממשל הפדרלי פרסם 101,380 רגולציות חדשות. מחקר של אוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון מצא שמאז 1960 מספר העובדים בגופים הרגולטוריים קפץ מ-57,000 ל-277,000.

הבעיה שהרגולציות מצטברות ונערמות בלי בדיקה. מחקר של חברת הייעוץ דלוייט מצא ש-68% מהרגולציות הפדרליות לא עודכנו אפילו פעם אחת, ו-17% עודכנו רק פעם אחת. לעומס הזה יש מחיר. לפי הבדיקה של "עשרת אלפים דיברות" עלות הרגולציה הפדרלית בלבד (לא כולל מדינתית ומקומית) מוערכת בכ-4.1 טריליון דולר בשנה (4,000 X מיליארד דולר).

עצם הכמות היא בעייתית. פיליפ האוורד טוען ש"עודף רגולציה יכולה לגרום לאותה תוצאה כמו חוסר ברגולציה. אנשים מאיטים, הם מתנהגים בצורה מגננית, מפסיקים ליזום פרויקטים כי הם מוקפים בסיכונים משפטיים ובמחסומים בירוקרטיים".

איך עושים סדר ברגולציה?

צריך כללים כדי לחיות בעולם המודרני וכדי לנהל סיכונים. השאלה היא האם כל הכללים שהוספנו לאורך השנים נחוצים והאם כולם מוצלחים? סטטיסטית אפשר להמר שחלק לא. כי דברים משתנים, חוקים הופכים ללא רלוונטיים וחלקם לא היו מאוד מוצלחים מלכתחילה. אין לי ספק שחלק מהרגולציה נחוצה וגם עומדת במבחן עלות-תועלת. אבל כנראה שחלק ניכר מהרגולציה צריכה ניעור ורענון. זו הזדמנות לעשות ניקוי יסודי, כמו לפני פסח. לעבור על כל הרגולציות, לבחון אם צריך אותן, אם ההוראות שלהן הגיוניות והאם אין סתירות ביניהן.

בישראל יש תכנית חמש-שנתית לצמצום 25% מעלויות הבירוקרטיה. זו הפעם הראשונה שעושים מיפוי של הרגולציה ובוחנים איזה אבק הצטבר עליה.

חלק ממדינות ארצות הברית החליטו לקדם רפורמות מקיפות. למשל, בוירג'יניה יש תכנית שלוש-שנתית עם יעד של 25% הפחתה וגם ניו ג'רזי הפעילה תכנית לבחינה ולרענון הרגולציה שלה. ויש גם דוגמאות יותר אגרסיביות, כמו איידהו שהחילה סעיפי שקיעה על כל הרגולציה שלה.

מדינות אחרות בארה"ב החליטו לרכז מאמץ על סוג ספציפי של רגולציה. דוגמה בולטת היא בחינה של רישיונות לעיסוק במקצוע. בארה"ב צריך רישיון כדי להיות חופף שיער, צבע ואפילו מעצב פנים. לפי נציבות הסחר הפדרלית 30% מהמשרות בארה"ב מחייבות רישיון ממשלתי. בשנות ה-50, רק 5% מהמשרות הצריכו רישיון ממשלתי. הבית הלבן בתקופת אובמה פרסם דוח שמתח ביקורת על ריבוי הרישיונות לעסוק במקצועות וקרא לבחון אותם. מדינות כמו נברסקה מבצעות בחינה רוחבית של הרישיונות שנדרשים כדי לעסוק במקצועות שונים.

בדיקה תקופתית, לא בהכרח הפחתה

כל המנגנונים האלו – סעיפי שקיעה, רפורמה חמש-שנתית וכו' – הם רק טכניקה. הם כלי שעוזר למערכת לבצע בחינה תקופתית, ניקוי, תיקון ועדכון. אבל כל התכניות המפוארות והמנגנונים יעבדו באמת רק אם נבין שהם חשובים. הניסיון בכל המקומות האלו מלמד שניקוי אמיתי לא קורה בכוח ושלעיתים קרובות לא צריך לבטל את הרגולציה אלא פשוט לתקן אותה. גישת טראמפ לכפות על המערכת קיצוץ ברגולציה לא תעבוד לאורך זמן ולדעתי היא שגויה. צריך לעשות לבדוק ולתקן את הרגולציה בלי קשר לשאלה האם צריך להפחית רגולציה.

פופולארי לדבר על רפורמות ברגולציה כאמצעי לדה-רגולציה. בהחלט ייתכן שחלק מהרפורמות יביאו להפחתה של הרגולציה. אבל זה לא מה שחשוב. אנחנו צריכים לבדוק את הרגולציה שלנו כדי לוודא שהיא טובה, עדכנית ומדוייקת. לא צריך לקבל החלטות מראש. כשניגשים לנקות את הבית לא מחליטים מראש כמה שקיות אשפה נזרוק. מתחילים לסדר ולנקות – ומטפלים במה שמוצאים. גם לרגולציה מגיע ניקוי תקופתי.

כשקים קרדשיאן החליטה להיות עורכת דין

קים קרדשיאן היא מגה-סלב. היא לא זמרת. היא לא שחקנית. אבל היא מאוד מפורסמת, מצליחה ועשירה. הסיפור היה יכול להסתיים פה, אבל מסתבר שקים היא גם בחורה שאפתנית.

לפני כמה חודשים, קים התראיינה למגזין האופנה ווג וסיפרה שהיא רוצה להיות עורכת דין. זה לא בגדר חלום – היא התחילה ללמוד משפטים. כנראה שאפילו בשבילה זה מורכב ללמוד בפקולטה למשפטים במקביל לקריירה ולגידול של ארבעה ילדים. אבל זאת לא התכנית שלה.

עורך דין בלי תואר במשפטים

קים חיה במדינת קליפורניה שמאפשרות לקבל הסמכה בעריכת דין מבלי ללמוד תואר במשפטים במוסד אקדמי (גם וירג'יניה, ורמונט ווושינגטון מאפשרות את זה). קליפורניה מאפשרת לקים (ולכל תושב אחר) להפוך לעורכת דין במסלול הבא: היא צריכה ללמוד את המקצוע במשך ארבע שנים במשרד עורכי דין במשך לפחות 18 שעות בשבוע. אחרי השנה הראשונה היא צריכה לעבור מיני מבחן הסמכה ("baby bar"). בסוף התקופה היא תיגש למבחן ההסמכה הרשמי (bar) ותבחן יחד עם בוגרי תואר במשפטים. כמו שאתם רואים, גם במסלול הזה יש בירוקרטיה.

למסלול הזה יש שני יתרונות בולטים. הראשון – הוא זול בהרבה. לפי נתונים של ה-American Bar Association, סטודנטים למשפטים לקחו הלוואת שכר לימוד שנעות סביב 100,000$ (תלוי אם מדובר במוסד פרטי או ציבור). מאז שנות ה-60 שכר הלימוד בפקולטות למשפטים בארה"ב התייקר פי 10 (לאחר התחשבות באינפלציה). זה קריטי במיוחד עבור מי שלא יכול להרשות לעצמו הוצאה כזו גדולה וגם לא לעבוד במשך כמה שנים. היתרון השני הוא בגמישות – למועמד שלא לומד בפקולטה למשפטים יש יותר שליטה על הזמן שלו וגם בחירה מה ללמוד. הוא לא יהיה חייב לקחת קורס שממש לא רלוונטי עבורו רק כדי לצבור מספיק נקודות זכות ולסיים את התואר. הרבה עורכי דין טוענים שהפקולטות למשפטים לא מלמדות את הפרקטיקה של המקצוע ולכן צריך לשנות את תכנית הלימודים או לצמצם אותה דרסטית. אפילו הנשיא אובמה קרא לקצר את לימודי המשפטים משלוש שנים לשנתיים.

אפשר לשאול למה בכלל צריך רישוי ממשלתי על העיסוק בעריכת דין, אבל גם בהנחה שצריך להציב רף מינימום ובחינות כניסה – לא ברור למה אנחנו מחייבים מועמדים ללמוד משפטים באקדמיה.

תקן תהליך מול תקן ביצוע

אז החלטנו שכדי להצטרף למועדון של עורכי דין, צריך לעבור בחינת כניסה (אגב, כדאי להגדיר מהם הקריטריונים, איך בודקים אותם ולבנות את הבחינה בהתאם – אבל זה דיון אחר).

שיטה אחת אומרת להגדיר תוצאה נדרשת ולבדוק שהמפוקח עומד בה. למשל, אם חשוב לנו שכל עורך דין ידע בעל-פה את חוק החוזים (אחד החוקים האהובים עלי באופן אישי), אז נבדוק שהוא יודע את החוק בעל-פה.

שיטה שניה אומרת שנגדיר למפוקח איך להגיע לתוצאה הרצויה. למשל, נדרוש ממנו לשנן את סעיפי החוק במשך שלושה ימים ברציפות וגם לקחת לפחות חמישה שיעורים אצל מורה פרטי לשינון חוקים.

לשיטה הראשונה קוראים תקן ביצוע ולשיטה השנייה קוראים תקן תהליך. גם כשהחלטנו לדרוש רישיון – צריך להחליט אם התנאים למתן רישיון הם לפי תקן תהליך או תקן ביצוע.

הבעיה היא שהיסטורית רוב הרגולציה נקבעה על-ידי מומחים בתחומם (רופאים, עורכי דין, כלכלנים, מהנסים) ולא על-ידי מומחים לרגולציה. זו הסיבה המרכזית, לדעתי, לערבוב הזה: כדי להיות עורך דין צריך לעמוד גם בתקני תהליך וגם בתקני ביצוע.

החוק דורש ממועמד ללמוד באוניברסיטה (תקן תהליך) וגם לעבור בחינת הסמכה (תקן ביצוע). אפילו קים, שלומדת במסלול המיוחד שקיים רק ב-4 מדינות מתוך 50, כפופה לתקני תהליך (18 שעות לימודים בשבוע, במשך 4 שנים).

לעבור לתקני ביצוע

יותר ויותר אנשים בארה"ב טוענים שצריך לאפשר לקבל רישיון מקצוע על סמך בחינת הסמכה בלי דרישה ממשלתית לתהליך הכשרה ספציפי. זו קריאה מתבקשת כי ככה עובד הרישיון הכי נפוץ בארה"ב – רישיון הנהיגה.

בישראל רישוי נהגים מבוסס על שילוב של תקני תהליך (28 שיעורים, מורה נהיגה מוסמך) ותקני ביצוע (מבחן תיאוריה ומבחן מעשי – "טסט"). אבל בארה"ב כל בעל רישיון יכול ללמד את בני משפחתו נהיגה ברכב הפרטי שלהם והתלמיד רק נדרש לעבור מבחן נהיגה ממשלתי. האם העובדה שהרישוי האמריקאי מבוסס רק על תקן ביצוע הופכת את הרישוי הישראלי ליותר אפקטיבי? ממש לא בטוח.

הבחירה של קים קרדשיאן נותנת לנו הזדמנות לחשוב על הרגולציה בישראל. האם מספיק לקבוע רף שנדרש לעמוד בו, או שהממשלה צריכה להגדיר איך להגיע אליו (כמה ללמוד, אצל מי, כמה עובדים להעסיק, באילו חומרים להשתמש). לדעתי יש בישראל שימוש יתר בתקני תהליך וזה יוצר בירוקרטיה.

האלטרנטיבה היא להגדיר מה התוצאה הנדרשת ולבדוק רק את העמידה בה, בלי להנדס את כולם ובלי לקבוע איך להגיע לרף הנדרש.

ואם אתם צריכים עוד דוגמה למישהו שהיה עורך דין בלי תואר במשפטים – יש את אברהם לינקולן, שהוסמך כעורך דין לאחר שלמד משפטים בעצמו. אולי הגיע הזמן שעוד רגולטורים יתמקדו בתוצאה ולא בדרך.
___

The featured image created by Eva Rinald.

Source: https://www.flickr.com/photos/evarinaldiphotography/6307608171/

Used under CC BY-SA 2.0 (https://creativecommons.org/licenses/by-sa/2.0/)

שירות במקום רגולציה

מאחורי כל רגולציה יש סיפור. ובכל סיפור יש גיבורים.

כשאדם רוצה לשכור דירה הוא נמצא בעמדת נחיתות מול בעל הדירה. בעלי דירות חוששים שהשוכר, שהוא לרוב אדם זר, יגרום נזק לדירה או יברח בלי לשלם את החשבונות. לכן מקובל לדרוש שהשוכר יפקיד בטוחה. יש כל מיני סוגים של בטוחות – לפעמים דורשים כסף מזומן, לפעמים צ'ק ביטחון ולפעמים ערבות בנקאית. בעל הדירה דורש ולרוב מקבל את הבטוחה שרצה.

אבל יש שתי בעיות עם השיטה הזו. הבעיה הראשונה היא שהרבה פעמים השוכר מפסיד מהמנגנון הזה. אם צריך להפקיד כסף מזומן – זה כסף שאי אפשר להשתמש בו וגם לא תמיד יש לאדם כסף נזיל מעבר לשכר הדירה. גם ערבות בנקאית עולה כסף. הבעיה השנייה היא שבדרך כלל מפקידים את הבטוחה אצל בעל הדירה. הוא מחליט מתי לממש אותה. ובסיום החוזה הוא גם יכול להתעכב בהחזרת הבטוחה, גם אם אין לו הצדקה.

כמו בכל סיפור טוב – יש לנו קונפליקט. וזו הבעיה שאנחנו רוצים לפתור.

שני פתרונות אפשריים: כפיה או שירות

בואו נניח שהסיפור נכון ומדוייק ושאנחנו רוצים למצוא פתרון לבעיה הזו. מה עושים?

רגולציה של אסור ומותר

התגובה המיידית היא לחוקק. אם בעל הדירה פוגע בשוכר – אז נאסור על בעל הדירה לדרוש בטוחות מסוימות וגם נגביל את גובה הערבות. אנחנו יודעים מה צריך לקרות – אז נחייב את הגיבורים של הסיפור להתנהג בצורה הראויה. האם הבעיה תפתר אם נחייב אנשים להתנהג אחרת? מחקרים מראים שלא בטוח.
הבאתי בעבר דוגמאות לרגולציה שלא הצליחה לפתור את הבעיה ואפילו יצרה בעיות נוספות – בתחום החינוך, המסחר והתכנון העירוני.

אבל אולי הסיפור קצת שונה. הנה גישה אחרת. מפקידים את הבטוחה אצל בעל הדירה כי זה הדבר הפרקטי והזול. אפשר לשכור עורך דין, שיחזיק את הבטוחה בנאמנות עבור שני הצדדים. אבל זה עולה כסף ורוב האנשים גם לא יחשבו על מנגנון משפטי כזה.

פתרון מבוסס שירות

אם אנחנו מבינים את הבעיה לא כמצב של קונפליקט ישיר, אז הפתרונות יכולים להיות שונים.

למשל – בבריטניה הממשלה מציעה שירות של שמירת הבטוחות עבור הצדדים לחוזה השכירות. השוכרים מעבירים את הבטוחות לרשות ממשלתית ששומרת את הכסף ללא תשלום. בתום תקופת החוזה בעל הדירה מאשר שהדירה הוחזרה בצורה תקינה ושכל התשלומים והחובות שולמו כנדרש, ואז הרשות מחזירה את הכסף לשוכר. אם בעל הדירה מבקש לממש את הבטוחה או לא לשחרר אותה – חובת ההוכחה עליו. אין עיכובים כי בעל הדירה צריך להודיע אם הוא מסכים או מתנגד בתוך 10 ימים. כך נמנעים מניצול של העובדה שהכסף נמצא אצל אחד הצדדים.

המנגנון הזה קיים יותר מעשור ונראה שהוא עובד. היתרונות הם שבעל הדירה מקבל בטוחה חזקה – הכסף לא נמצא אצל השוכר, והשוכר יודע שבעל הדירה לא יכול להשתמש בכסף מתי שירצה. הכסף נמצא באמצע, אצל גורם ניטרלי. לשני הצדדים יש תמריץ ואין כוח א-סימטרי.

הבריטים קבעו שהמנגנון הזה מחייב רק בחלק מהחוזים. יש בבריטניה שני סוגים מרכזיים של חוזי שכירות:

חוזה assured shorthold tenancy – שכירות קצרה לתקופה של עד 6 חודשים. אפשר להאריך אותה מעבר, אבל לאחר 6 חודשים בעל הדירה רשאי להחליט על סיום השכירות לפי בחירתו. בחוזים כאלו מנגנון הערבות הוא מחייב.

חוזה assured tenanc – חוזה לתקופה ארוכה. השכירות מסתיימת רק בתום התקופה. בחוזים כאלו המנגנון הוא שירות וולונטרי והצדדים רשאים להחליט אם להשתמש בו או לא.

ומה לגבי גובה הבטוחה שהשוכר מפקיד? זה נקבע בין הצדדים ואין רגולציה שמגבילה את גובה הסכום שהשוכר מפקיד.

המנגנון הזה כולל רגולציה, אבל במהותו מדובר בשירות. הוא לא מבוסס על קביעת כללים ואכיפה שלהם, ובעיקר נותן מענה לצרכים של שני הצדדים. לדעתי זו דוגמה לכך שלא תמיד צריך רגולציה כופה. באמצעות שירות, הממשלה פותרת את הבעיה, בלי להתערב בתוכן של ההתקשרות בין הצדדים. הוא גם לא מצריך הרבה משאבים ממשלתיים (כמו פיקוח ואכיפה) שעולים כסף למשלם המיסים.

אייזק ניוטון אמר שאנחנו בונים יותר מידי חומות ופחות מידי גשרים. זו דוגמה למדיניות שמציבה פחות חומות, ובונה יותר גשרים לשיתוף פעולה בין אנשים.

האם לדעתכם זה פתרון טוב? הייתם רוצים שיהיה כזה מנגנון בישראל?

אתם שואלים – אני עונה

בתגובות עולות שאלות מעניינות ומתפתחים דיונים. אז בואו ניתן לכם במה!
בקרוב אוסיף לפודקאסט פינת שאלות ותשובות. אז אם יש לכם שאלה שהייתם רוצים לשאול – אתם מוזמנים לשלוח אותה במסנג'ר של עמוד הפייסבוק ואשתדל לענות עליהן.

ואם עוד לא עשיתם את זה – לחצו כאן כדי להאזין לפודקאסט ולהירשם כמנויים.

איך יודעים אם החלטה של רגולטור שגויה?

האם משרד התחבורה צדק או טעה?

בתחילת 2016 משרד התחבורה ביצע ניתוח והערכה של הצרכים העתידיים של הרכבת. בין היתר המשרד העריך שבשנים 2017-2018 לא יהיה גידול בצורך בקרונות ניהוג. לכן הוחלט שלא להזמין קרונות ניהוג חדשים. אבל בסוף שנת 2018 קווי הרכבים היו מפוצצים בנוסעים שנדחקו בגלל מחסור בקרונות ניהוג.

מסתבר שמשרד התחבורה העריך לא נכון את הביקוש לנסיעה ברכבת. אבל האם זה אומר שהמשרד קיבל החלטה לא נכונה? ממש לא בטוח.

המקרה הזה עורר כעס כלפי משרד התחבורה. הכותרות בתקשורת היו: "הסיבה לדוחק הקיצוני ברכבת: משרד התחבורה טעה ולא הזמין קרונות".

אבל הביקורת לא הייתה על ההחלטה של משרד התחבורה. היא בעצם הייתה על התוצאה של ההחלטה.

לחשוב על החלטות כמו על משחק פוקר

יש לנו נטייה לבלבל את איכות ההחלטה עם איכות התוצאה ממנה. החלטה גרועה יכולה להוביל לתוצאה מצויינת, והחלטה טובה יכולה לגרום לתוצאה נוראית.

תחשבו על נהג שמחליט לחצות צומת באור אדום ולא נגרמת תאונה. הוא לא יגיד: "איזו החלטה טובה קיבלתי". ההחלטה שלו הייתה גרועה ומסוכנת, במנותק מהתוצאה.

יש הבדל גדול בין החלטות לתוצאות. על תוצאות אפשר לומר שהן טובות או לא-טובות. אבל קשה לומר שהחלטה היא 100% שגויה או 100% נכונה. זה בגלל שבמציאות החלטות הן כמו הימור פוקר: אני לא יודע אילו קלפים השחקנים האחרים קיבלו ויש גם את אי הוודאות לגבי העתיד ("מזל"). קבלת החלטות הרבה יותר דומה להימור פוקר מאשר למערכת סגורה עם תשובה נכונה ותשובה שגויה. אנחנו מהמרים על מה יקרה בעתיד, לפי המידע שיש לנו היום.
ברגע קבלת ההחלטה אנחנו שואפים להכי טוב שאנחנו יכולים. כמו שחקן פוקר שיודע שיש לו יד חזקה, אבל הוא לא יודע איזה קלפים יש לשאר השחקנים והוא לא יודע איזה קלפים הדילר יפתח בעתיד.

שני תיקונים בקבלת החלטות

הסתברות

עדיף לחשוב על האפשרויות שלנו במונחים של הסתברות ואחוזים. למשל, אם צריך לבחור איזו תרופה לתת לחולה אבל אי אפשר לדעת מה בדיוק גורם למחלה. אתם צריכים לבחור בין שני טיפולים: יש 80% שטיפול א' יעזור ו-15% שטיפול ב' יעזור.

נניח שבחרתם בטיפול א' – יכול להיות שלא תצילו את החולה, בגלל שהוא צריך את התרופה השניה. אבל זה לא אומר שקיבלתם החלטה שגויה. פעלתם נכון במסגרת המידע שהיה לכם. יכול להיות שאף אחד מהטיפולים לא היה עוזר (גם ביחד, במצטבר, הם לא מביאים ל-100% הצלחה). אבל עדיין היה נכון לבחור בטיפול א'.

חשיבה על החלטות במונחים של הסתברות עוזרת לחדד שבתנאים של אי ודאות אין מושלם. ולכן החלטה מצויינת עדיין עלולה להסתיים בתוצאה לא טובה.

זה מתקשר גם לעיקרון שאין מצב עם אפס סיכון. גם אם עשיתם הכל נכון – משהו רע עדיין יכול לקרות.

אי ודאות

מקבלי החלטות סובלים מאי וודאות והם נאלצים לקבל החלטות לא מושלמות. אין מספיק מידע. ובדרך כלל אין מספיק זמן וכסף לאסוף את כל הנתונים שהיינו רוצים. לכן בתהליך קבלת ההחלטות צריך להכריע כמה מידע זה "מספיק" ולעבור הלאה. אם משרד התחבורה היה מסרב לקבל החלטה עד שיהיה לו את כל המידע, כנראה שהוא אף פעם לא היה מקבל החלטה.

ההבדל בין זמן קבלת ההחלטה לבחינה בדיעבד

בדיעבד קל לשפוט החלטות כי אנחנו יודעים מה הייתה התוצאה. אבל אנחנו שופטים בעיקר את התוצאה. המבקרים של משרד התחבורה לא צללו לתוך הניתוח התפעולי כדי לבחון אותו מקצועית. הם הסתכלו על התוצאה.

כשאנחנו צריכים לקבל החלטה אין לנו את כל המידע ואנחנו סובלים מכל מיני הטיות.

וכשאנחנו שופטים החלטה בדיעבד אנחנו סובלים מהטיות אחרות. ההטיה הכי חזקה נקראת hindsight bias – הבחינה בדיעבד. אנחנו בוחנים החלטה לפי המידע שיש לנו היום. אבל זה לא הוגן וגם שגוי. הרי במועד קבלת ההחלטה לא ידענו מה יקרה בעתיד. זה ההבדל בין קבלת החלטות לבין נבואה.

הבעיה היא שברגע שאנחנו יודעים מה התוצאה, החשיבה שלנו משתנה. מספיק רמז קטן על התוצאה העתידית, כדי שנסתכל על ההחלטה מנקודת מבט של בדיעבד.

הבעיה עם ביקורת בדיעבד

זה לא תיאורטי, יש בעיות אמיתיות עם ביקורת בדיעבד על החלטות. קחו למשל את מערכת המשפט. בדרך כלל החלטה מגיעה למערכת המשפט אחרי שמשהו רע קרה. זה יכול להיות אדם שגרם למישהו אחר נזק כספי (תביעה אזרחית) או החלטה שהסתיימה באובדן חיים (תביעה פלילית). אף אחד לא מגיש תביעה כשלא נגרם נזק. כשמגישים תביעה, השופט רואה קודם כל את התוצאה: משהו רע קרה (מישהו מת, למישהו נגרם נזק). ומתוך הפוזיציה הזו השופט צריך להכריע האם ההחלטה – שגרמה לנזק – הייתה החלטה טובה או לא.

מאחר שגם שופטים הם בני אדם (לפחות עד שנחליף אותם במחשבים), גם הם סובלים מההטיה הזו. וגם הם בוחנים את ההחלטה לפי התוצאה (הזכרתי את זה בעבר במאמר: עמ' 562-563). תחשבו על ההחלטה של הפרקליטות להעמיד לדין רגולטורים בעקבות פרשת רמדיה. מאחר שמשהו נורא קרה (תינוקות מתו) – קשה להגיע למסקנה שההחלטה הייתה תקינה.

רגולטורים מקבלים החלטות כל הזמן, ובדרך כלל אנחנו נשפוט אותם כשיש לנו מידע שלא היה קיים ברגע שבו ההחלטה התקבלה. לעיתים קרובות אנחנו מותחים ביקורת אחרי שמשהו רע קרה ("למה לא היה פיקוח?"), למרות שבזמן אמת אי אפשר היה לקבל החלטה יותר טובה.

חשוב לזכור שבזמן אמת אנחנו לא יודעים מה יקרה בעתיד (למרות מה שאנחנו יודעים בדיעבד) ושהתוצאה של החלטה מושפעת גם מגורמים אחרים.

אם נהיה מודעים להטיה הזו זה יהיה שיפור משמעותי.

__

למעונייני בהרחבה – מומלץ לקרוא את הספר Thinking in Bets של Annie Duke (הספר היה חלק מההשראה לפוסט הזה).

מלחמתו של טראמפ והתנאי לרגולציה אפקטיבית

השלב הנוכחי במאבק של טראמפ ברגולציה

ימים ספורים אחרי שטראמפ הושבע כנשיא הוא חתם על צו נשיאותי שנועד להפחית את כמות הרגולציה ואת ההשפעה שלה על המשק האמריקאי. אחת המטרות המוצהרות שלו הייתה לבטל רגולציות שהוטלו בתקופת הנשיא אובמה. ניתחתי את התוצאות בפועל אחרי שנה ואחרי שנתיים, ונראה שטראמפ מצליח לייצר שינוי (לשיקולכם אם זה טוב או רע). אבל חלק מהמהלכים של טראמפ נבלמו, למשל בפסיקות של בית המשפט העליון.

היום שדה הקרב המעניין הוא לא בכמות הרגולציה. במקביל לביטול חוקים ולניהול האופן שבו רגולציה נקבעת, טראמפ מנהל מאבק במקום אחר לגמרי. רגולציה היא מערכת חיה שצריך לתפעל. הדוגמה הכי ברורה לזה היא פיקוח ואכיפה. אלו פעולות שנועדו לעודד ציות להוראות. וכשאין פיקוח ואכיפה, רמת הציות יורדת והרגולציה לא ממש משפיעה על התנהגות של אנשים. טראמפ (או מישהו סביבו) יודע את זה ולכן הוא פועל כדי לנטרל את הרגולטורים הבעייתיים מבחינתו.

זה התחיל בהוראה רשמית להפסיק לגייס עובדים (hiring freeze) והתפתח להגבלה לא פורמלית על איוש תפקידים. להמשיך לקרוא מלחמתו של טראמפ והתנאי לרגולציה אפקטיבית