כשכבשים ממרכז אסיה פוגשות טכנולוגיה מהעתיד 

אם תטיילו במונטנה שבארה"ב תראו שם כבשים ענקיות. מאחורי הכבשים האלו יש סיפור מטורף.

ארתור צ׳ובארט (Arthur Schubarth) הוא חקלאי בן 80, שבבעלותו חווה במדינת מונטנה בארצות הברית. תחום ההתמחות של צ'ובארט הוא גידול והרבעה של עיזים וכבשים. לרוב הוא מרביע ומוכר אותם לצרכי צייד. בארה"ב נהוג לצוד בעלי חיים ואחרי מחקר מקיף, צ׳ובארט החליט שהזן שיהיה הכי רווחי למכור לציידים הוא כבש ארגלי.
הכבשים הארגליים מצטיינים בכך שהם גדולים מאוד – הם מגיעים לגובה של 120 ס"מ, למשקל של עד 150 קילוגרם ויש להם קרניים ארוכות שיכולות להגיע לאורך של 190 ס"מ. חיה מאוד מרשימה וכנראה שזה מה שהאמריקאים נהנים לצוד.

יש רק בעיה אחת – אי אפשר למצוא את הכבש הארגלי בארצות הברית. וגם לא בשום מקום בצפון אמריקה. הכבש הארגלי חי רק במרכז אסיה. וזה בערך בצד השני של העולם.

צ׳ובארט שקל לייבא כמה כבשים מפקיסטן או מסין. אבל אז הוא נתקל בעוד בעיה.

לפי החוק אסור להכניס מינים פולשים לארה"ב. הרעיון הוא שאם אותו מין לא קיים באזור מסוים – כניסה שלו עלולה לשבש את כל האקוסיסטם (וזה קרה לא מעט פעמים בהיסטוריה). זה קורה מכל מיני סיבות – אולי אין לו טורפים או כי הוא אוכל את המזון של בעלי חיים אחרים. ולכן מדינות רבות קבעו רגולציה שמונעת כניסה של מינים שעלולים להיות מינים פולשים ולהכחיד את המערכת האקולוגית המקומית. זה גם המקרה עם הכבש הארגלי – אסור להכניס אותו לארצות הברית.

אם אתם חיים בארצות הברית ואתם ממש רוצים שיהיה לכם כבש ארגלי – מה אתם עושים? רוב האנשים כנראה מוותרים. אם יש לכם פחות כבוד לשלטון החוק ולמערכת האקולוגית, אולי תנסו להבריח אותו באיזושהי צורה. אבל צ'ובארט הוא אדם יוצא דופן והוא עשה משהו יוצא דופן.

ארתור צ׳ובארט החליט לרתום את המדע כדי להשיג כבש ארגלי.
מה שהוא עשה היה מסובך, יקר ומסוכן.

צ׳ובארט הצליח להשיג חומר גנטי של כבש ארגלי באיכות גבוהה והבריח אותו לארצות הברית תוך התחמקות מהפיקוח בגבול. ביננו, תודו שיותר קל להעביר במכס כמה מבחנות מאשר כבש במשקל 150 ק"ג.

בארצות הברית, צ׳ובארט נעזר במעבדה כדי לקחת ביצית של כבשה מקומית, לרוקן מתוכה את החומר הגנטי של הכבשה ולהזריק לתוך הביצית הריקה את החומר הגנטי של הכבש הארגלי. אחר כך הוא הצליח להחדיר את הביצית הזו לתוך רחם של כבשה אמריקאית. הביצית נקלטה והכבשה נכנסה להריון.
אבל היא לא המליטה כבש אמריקאי. היא המליטה כבש ארגלי טהור. כל הגנים של הכבש הזה היו של כבש ארגלי.

ארתור צ׳ובארט הצליח לשבט כבש ארגלי על אדמת ארצות הברית.
החלק הראשון של התכנית הושלם.

שיבוט: היסטוריה של היסטריה

אבל איך צ׳ובראט בכלל עשה את זה והאם זה מותר?

בשנת 1997 התפרסמה כבשה אחרת – הכבשה דולי. מדענים הצליחו לשבט לראשונה בעל חיים ממשפחת היונקים. זאת אומרת, הם לקחו הקוד הגנטי של כבשה אחת וייצרו כבשה נוספת זהה לחלוטין מבחינה גנטית. היא לא דומה לכבשה הראשונה, הן לא אחיות (עם אמא ואבא משותפים, שמקבלות חלקים גנטיים אחרים מהאמא ואבא). זו אותה כבשה בדיוק מבחינה גנטית.

אחרי שהסיפור של דולי התפרסם, המחשבה הבאה שעברה לכולם בראש הייתה – אם אפשר לשבט כבשים, האם לשבט דברים אחרים? והאם אפשר לשבט בני אדם?

זו כמובן שאלה מדעית אבל היא מיד מעלה גם שאלות אתיות ופילוסופיות. וכמובן שהדבר גם מעורר חששות ופחדים קונקרטיים ממצב שבו ישבטו בני אדם. לכן ארגונים בין-לאומיים הוציאו הצהרות ואמנות לפיהן אסור לשבט בני אדם. בהרבה מדינות החליטו שהסיכונים גדולים מדי, או שהשאלות האתיות קשות מדי, ולכן החליטו לאסור על שיבוט בני אדם (לפי מקור אחד שמצאתי – 46 מדינות) וגם להגביל את השימוש בטכנולוגית שיבוט על בעלי חיים אחרים. באופן טבעי, ככל שמדובר בצורת חיים מפותחת יותר, שקרובה יותר לבני אדם – כך יש יותר מגבלות.

כמובן שלא כל המדינות קבעו כאלה מגבלות. למשל, בשנת 2017 מדענים סינים הצליחו לשבט שתי קופות. וזה קרה שוב כמה פעמים מאז, כולל השנה. קופים די דומים לבני אדם והחשש מפני שיבוט שלהם די ברור. המקרים האלו הקפיצו את מי שעוסק בתחום וחידדו את החששות מפני שיבוט של בני אדם.

מה צ'ובארט עשה עם הכבש המשובט?

שיבוט של אורגניזם הוא דרך יחסית יקרה להביא לעולם בעל חיים (בהשוואה להרבעה רגילה של בעלי חיים). צ'ובארט ביצע 165 ניסיונות להשתיל עוברים של כבש ארגלי ברחם של כבשים מקומיות, עד שהצליח להביא לעולם כבש אחד בלבד.

ולכן צ'ובארט לא מכר את הכבש הארגלי שלו, אלא לקח אותו למסע הרבעה. הוא זיווג את הכבש הארגלי עם המון כבשים. וכך הוא יצר כבשים מעורבות – חצי ארגליות וחצי מזנים אחרים שנמצאים בארצות הברית. לאחר מכן צ'ובארט מכר את הכבשים המעורבות.
כנראה שיש בארה"ב רק כבש ארגלי אחד, אבל יש לו צאצאים רבים.

צ'ובארט מכר את הצאצאים המעורבים במחירים מאוד גבוהים. לפי הדיווחים, בשנת 2020, 11 קונים הסכימו לשלם סכום של 13,200 $ עבור כבשה מעורבת אחת, שהיא רק רבע ארגלית (זאת אומרת, היא נכדה של הכבש הארגלי המשובט).

העסק הזה היה רווחי ונמשך כמה שנים, אבל ככל שהיו יותר עסקאות – כך הפעילות של צ'ובארט הפכה יותר חשופה. עד שהרשויות שמו לב לזה. צ'ובארט נתפס והוא הועמד לדין. בחודש מרץ 2024 הוא הודה בפני בית משפט בביצוע שורת עבירות. על כל עבירה יש עונש מקסימלי של 5 שנות מאסר וקנס של 250,000 $.

לפני עשרה ימים בית המשפט היה אמור לגזור עליו עונש אבל התהליך מתעכב, כנראה בגלל ריבוי העבירות והעובדה שמדובר בנאשם בן 80. ההחלטה עדיין לא פורסמה.

עדכון (אוקטובר 2024): צ׳ובראט הורשע ונגזרו עליו שישה חודשי מאסר וקנס של 24,000 $. נראה עונש קל יחסית, כנראה בגלל שבנתיים מלאו לצ׳ובראט 81 שנים.

כך הסתיים המיזם של ארתור צ'ובארט, אבל האם זה הסוף לניסיונות לבצע שיבוטים בלתי חוקיים?

איפה הייתה הרגולציה?

הסיפור של צ'ובארט הוא סיפור מרתק – על יוזמה, יצירתיות ועל התגברות על מכשולים. מעין סיפור מודרני על מדען מטורף.

אבל בעיני מסתתר מאחוריו סיפור נוסף.
לא סיפור על כבשים. וגם לא סיפור על שיבוט.
זה סיפור על הקשר שבין טכנולוגיה לאכיפה של חוקים והוראות.

על פניו ההרפתקאה של צ'ובארט לא הייתה אמורה לקרות. יש רגולציה שנועדה למנוע ממנו לעשות את כל מה שהוא עשה. יש רגולציה שאוסרת הכנסה ואחזקה של מינים פולשים, אבל צ'ובארט עקף אותה כשהוא הפר רגולציה נוספת – שמגבילה שיבוט ללא האישורים הנדרשים.
אז איך זה קרה?

כדי שהציבור יציית להוראות צריך לקרות אחד משני דברים: או שהציבור ירצה לציית להוראות; או שהממשלה תנטר הפרות ותאכוף ציות.

אבל הממשלה לא יכולה להיות בכל מקום בכל זמן כדי לפקח על כל פעילות. ראינו את זה בסיפור של צ'ובארט. הממשלה יכולה להציב פקחים במעברי הגבול, אבל עדיין יהיו הברחות. או שיהיו הברחות של המוצר עצמו – או של תחליפים (כמו להכניס חומר גנטי במקום כבשה).

הממשלה גם מוגבלת ביכולת שלה לזהות ולאתר הפרות. זו הסיבה שיותר קל להטיל רגולציה על עסק גלוי עם הרבה קהל ופעילות פומבית (כמו מסעדה), מאשר על עסק פחות גלוי (כמו מורה שמעביר שיעורים פרטיים).

ומה קורה אם המפוקח לא רוצה להתגלות? הוא יפעל בחשאי בכוונה וידאג להסתיר את הפעילות שלו.

זה מה שצ'ובארט עשה.
וכנראה שהוא לא לבד.

יותר קל לבצע – יותר קל לחמוק מהחוק

ככל שהטכנולוגיה מתקדמת, יותר פעילויות הופכות פשוטות וזולות יותר לביצוע.

השיבוט הוא דוגמה קיצונית לכך. אנחנו לא במצב שכל אחד יכול לשבט בזול, אבל ב-27 השנים שחלפו מאז דולי, הידע והטכנולוגיה הפכו יותר נגישים מעשית וכלכלית; וגם יותר אמינים. היום קל יותר לשבט וגם קל יותר להסתיר את זה מהרשויות (למשל, קל יותר לקנות ציוד, הוא קטן, זול יותר ופשוט לתפעול וכו').

כמה צ'ובארטים נוספים פועלים כיום בארה"ב?
אנחנו לא יודעים. וזה בדיוק העניין.

פרופ' הנרי גרילי (Henry T. Greely) מאוניברסיטת סטנפורד פרסם סקירה מקיפה על הניסיונות לשבט בני אדם בשלושים השנים האחרונות. הסקירה שלו מציפה שאלה טובה: האם יכול להיות שמישהו כבר הצליח לשבט בני אדם? יש הרבה גורמים שכנראה מנסים לעשות את זה בחשאי, וגם אם הם יצליחו לשבט אדם – הם לא יספרו על זה. ולכן אולי זה כבר קרה ואנחנו פשוט לא יודעים.

הדיון לא מוגבל רק לשיבוט. יש התקדמות טכנולוגית בתחומים נוספים – הדפסה תלת מימדית, בינה מלאכותית, ננו טכנולוגיה ועוד. בכולם יש רגולציה, אבל ככל שקל יותר לבצע את הפעילות וקל יותר להסתיר אותה – כך גם עולה הסיכון שמפוקחים יפעלו באופן לא חוקי כשהרגולטורים אפילו לא יודעים על זה.

האם זה אומר שצריך לוותר?

לא, אבל זה אומר שצריך להעריך את היכולות והמגבלות שלנו, ולהתאים את ההוראות, הפיקוח והאכיפה למציאות העדכנית.

כשטכנולוגיה אקזוטית הופכת ליותר נגישה ופשוטה לשימוש – גם הרגולציה ומערכי הפיקוח והאכיפה צריכים להתעדכן. יכול להיות שהטכנולוגיה עצמה לא השתנתה מהותית וגם הסיכונים לא השתנו. מספיק שהיה שינוי רק באפשרות להפר את הרגולציה ולהסתיר את ההפרות – כדי שיהיה נדרש לבצע חשיבה מחודשת, גם על ההוראות וגם על כלי הפיקוח והאכיפה.

אם הרגולציה לא תתאים את עצמה לשינויים כאלו – יהיו יותר הפרות, וכנראה שאנחנו אפילו לא נדע מזה.