אנחנו כאן כדי להגן עליכם

משרד התחבורה מחייב רוכבי אופנוע חייבים לחבוש קסדה.
החובה הזו לא באה בגלל שרוכבי האופנוע מסכנים את הזולת. היא מיועדת להגן על רוכבי האופנוע עצמם. ואם רוכב אופנוע אומר "תודה, אבל אני מוותר על הקסדה" – הוא מפר את החוק והוא ייענש. החוק מחייב את רוכב האופנוע להגן על עצמו.

האם המדינה צריכה לחייב רוכבי אופנוע לחבוש קסדה?

בדרך כלל אנחנו קובעים רגולציה כדי שאנשים לא יפגעו בזולת. למשל, אנחנו מחייבים את הנהגים לעצור ברמזור אדום כדי שהם לא ידרסו הולכי רגל. ואנחנו נעניש נהג שלא עוצר באדום, כי הוא מסכן הולכי רגל. אנחנו מפקחים על הנהגים (יוצרי הסיכון), כדי להגן על הולכי הרגל (הנפגעים).

אבל יש גם לא מעט רגולציה שמיועדת להגן עליכם – מפני עצמכם.

החובה לחבוש קסדה היא דוגמה קלאסית. אנחנו נעניש רוכב אופנוע שנוסע בלי קסדה כדי להגן עליו מפני עצמו. אם רוכב אופנוע מעיז לסכן את עצמו – הוא יהיה גם הקורבן וגם העבריין.

בג"צ האופנועים

בתחילת שנות ה-70 התנהל בישראל דיון ציבורי בשאלת הקסדות. עד אז משרד התחבורה חייב רוכבי אופנוע לחבוש קסדות רק בדרכים בין-עירוניות. ובשנות ה-70 משרד התחבורה החליט להרחיב את החובה ולחייב חבישת קסדה גם בתוך העיר.

קבוצת אופנוענים עתרה לבג"צ נגד הרגולציה החדשה. האופנוענים הסכימו שקסדה באמת משפרת את ההגנה על רוכב אופנוע בעת תאונה, אבל טענו שמשרד התחבורה יכול לקבוע רגולציה רק אם היא מיועדת למנוע פגיעה בזולת. לטענתם, הפרט חופשי לעשות כל מה שירצה כל עוד הוא לא מזיק למישהו אחר. כמו שאומר הציטוט המפורסם:

"חופש התנועה של האגרוף שלי נגמר איפה שהאף שלך מתחיל"

רוכבי האופנועים טענו שבחברה דמוקרטית אדם חופשי לסכן את עצמו ואסור למדינה להתערב בזה, בטח לא להטיל עליו איסור פלילי. הרי אפשר גם לומר שעצם הנסיעה על אופנוע היא פעילות מסוכנת לרוכב – ולכן יש לאסור אותה.

בית המשפט דחה את הטענות ואיפשר למשרד התחבורה לקבוע את הרגולציה – שחלה כמובן עד היום.

בעצם השאלה היא האם המדינה יכולה לאסור על אדם לפגוע או לסכן את עצמו.

החוק הפלילי בישראל לא אוסר על אדם להתאבד. להתאבד זו לא עבירה. למרות שזו הפגיעה הכי ישירה והכי קשה שאדם יכול לגרום לעצמו. אגב, סעיף 302 לחוק העונשין אוסר לשדל או לסייע למישהו אחר להתאבד, אבל אדם רשאי לנסות להרוג את עצמו.

אז אם החוק הפלילי העיקרי שלנו מתיר לנו לפגוע בעצמנו, למה הרגולציה מתחום התחבורה לא מאפשרת לנו להסתכן? מוזר.

פטרנליזם

התופעה הזו נקראת פטרנליזם – הגנה על המפוקח מפני עצמו. הרבה מהרגולציה נאכפת באמצעות המשפט הפלילי, אבל כשמתרחקים מהעולם הפלילי אפשר למצוא עוד ועוד דוגמאות לפטרנליזם.

למשל, דיני העבודה קובעים זכויות מינימום לעובדים, כמו שכר מינימום. העובד לא רשאי להסכים לקבל שכר יותר נמוך.

רגולציה רבה בתחום הבריאות היא פטרנליסטית – הגבלות על עישון נועדו בראש ובראשונה למנוע פגיעה במעשן עצמו (וגם בסביבה), וכך גם הגבלות על שימוש בסמים או רגולציה על משקאות משכרים.

תפיסה ליברלית מכבדת את החירות ואת האוטונומיה של הזולת. זה אומר לאפשר לאנשים לחשוב ולעשות דברים, גם אם הם נראים בעיננו מטופשים.

הצדקות אפשריות למדיניות פטרנליסטית

1. כאשר סיכון עצמי מסכן גם את הזולת.
יש מצבים שבהם הרגולציה מגינה גם עלי וגם על אחרים. למשל, חגורת בטיחות מגינה עלי, אבל אם הנוסעים במושב האחורי לא חגורים – בזמן תאונה הם עלולים לעוף ולפגוע במי שיושב במושב הקדמי.

2. כאשר סיכון עצמי מטיל עלויות על הזולת.
למשל, במערכת בריאות ציבורית, כאשר אדם מסכן את עצמו – הוא מגלגל את העלויות על אחרים. למשל, מי שמעשן הרבה כנראה יצרוך יותר שירותי בריאות ממי שלא מעשן. עלות הטיפול במעשן מתפזרת על כל הציבור, גם על מי שלא מעשן. ולכן יש טענה שתחת מערכת בריאות ציבורית יש הצדקה לרגולציה על עישון, צריכת מזון לא בריא וכו'.

3. החלטה לא רציונאלית.
האדם שמסכן את עצמו לא מודע לסיכונים / לא מבין את משמעות הבחירה שלו / לא יכול לשכלל את כל המידע – ולכן צריך שהמדינה תתערב ותגן עליו. בניגוד להצדקות הקודמות, ההצדקה הזו לא ליברלית.

יש מקום לדיון ציבורי מעמיק – האם יש צורך בכל הרגולציה הפטנרליסטית שנקבעה בתחומים שונים. במקביל אני חושב שברגולציה פטרנליסטית צריך להעלות את הרף ולהיות הרבה יותר זהירים.

האם פטרנליזם עובד?

עד עכשיו דיברנו פילוסופיה וערכים. אבל אני פונקציונליסט. אני מאמין במה שעובד. וצריך לבטל רגולציה אם היא לא משפרת חיים של אנשים. יש הרבה רגולציה פטרנליסטית וקשה לבדוק את זה. הנה ניסיון אחד.

הכלכלן דן מיטשל בדק את מצב הפטרנליזם באירופה.

הוא בנה מדד של רמת הפטרנליזם של המדינות השונות. פינלנד זכתה לתואר המדינה הכי פטרנליסטית, וגרמניה הכי פחות. המדד הזה מתבסס רק על הרגולציה ביחס לאלכוהול, מזון ומשקאות קלים, טבק וסיגריות אלקטרוניות. כמובן שיש תחומים רבים, כמו קסדות, שלא מופיעים בפנים.

מתוך האתר של דן מיטשל: https://danieljmitchell.wordpress.com/2020/03/10/paternalism-in-the-european-union/amp/?__twitter_impression=true

לאחר מכן מיטשל שואל האם יש תועלת באותה רגולציה פטרנליסטית? הוא בודק את זה באמצעות מתאם בין פטרנליזם לתוחלת חיים (כמה שנים אנשים חיים). והתשובה באה באמצעות שני גרפים.

בגרף הראשון אנחנו רואים את היחס בין פטרנליזם לתוחלת חיים – אין ממש קשר: אין תוחלת חיים גבוהה במיוחד במדינות הפטרנליסטיות (פינלנד ואסטוניה). מיטשל טוען שהרגולציה על עישון, מזון לא בריא ואלכוהול – לא עושה את העבודה. ולכן מעבר לשאלה המוסרית, פטרנליזם לא מקדם את איכות החיים של הציבור.

מתוך האתר של דן מיטשל: https://danieljmitchell.wordpress.com/2020/03/10/paternalism-in-the-european-union/amp/?__twitter_impression=true

הגרף השני מציג את היחס בין שגשוג כלכלי (תוצר ריאלי לנפש) לבין תוחלת חיים. בהחלט יש מתאם. במדינות שנהנות משגשוג כלכלי – תוחלת החיים גבוהה יותר. כמובן שרגולציה איכותית תורמת לשגשוג כלכלי ורגולציה גרועה פוגעת בכלכלה.

מתוך האתר של דן מיטשל: https://danieljmitchell.wordpress.com/2020/03/10/paternalism-in-the-european-union/amp/?__twitter_impression=true

 

כמובן שזו טענה מוגבלת ולא מחקר מקיף. ועדיין הטענה של דן מיטשל מאוד חזקה בעיני. כי בלי קשר לאידיאולוגיה – אם הרגולציה לא מגינה עליכם (מפני עצמכם), היא פשוט לא טובה.

וזו השאלה החשובה שאנחנו צריכים לשאול במישור הפרקטי.

איך צריכה להיראות הרגולציה על קורקינטים חשמליים מחוץ לתל אביב?

למה אנחנו לא רואים קורקינטים חשמליים שיתופיים מחוץ לתל אביב?

כל הדיון על קורקינטים ואופניים חשמליים מתרכז בתל אביב. אבל גם בערים אחרות, פחות דחוסות וצפופות, צריך פתרונות תחבורה לטווח הבינוני.

חברות לשיתוף קורקינטים חשמליים מעדיפות לפעול בתל אביב ובערים הסמוכות לה, בלב גוש דן. המגמה שסחפה את תל אביב לא ממש מתרחשת בערים אחרות בישראל. והבעיה הזו לא ייחודית לישראל. בארה"ב חברות לשיתוף קורקינטים נוטשות ערים רבות. מדובר על ערים לא קטנות, כמו אטלנטה, סן דייגו, פיניקס, שרלוטסביל וסן אנטוניו. חברת ליים טענה שהיא נאלצה לעזוב את אותן ערים בגלל רגולציה עודפת ולא מתאימה. כתוצאה מכך התושבים של אותן ערים נפגעים. חבר מועצת עיריית סן דייגו צייץ בהסכמה וכתב שהעירייה קבעה רגולציה מוגזמת.

בשנה – שנה וחצי האחרונות ראינו גל של רגולציה חדשה על קורקינטים חשמליים. הוסדרו נושאים רבים: מי רשאי לרכב עליהם, כמה קורקינטים מותר להפעיל, איפה מותר להם לנסוע ואיפה מחנים אותם. אבל מסתבר שמרוב רגולציה, הפעילות של אותן חברות פשוט נפסקת בערים מסוימות.

קורקינטים חשמליים הם פתרון יעיל וחסכוני לנסיעות בטווח בינוני וגם לפתרון בעיית "המייל האחרון". העובדה שאנשים רבים משתמשים בהם מוכיחה שהם מספקים ערך ועונים על צורך אמיתי. כשהרגולציה הורגת פעילות מסוימת (במקום להסדיר אותה), זה ציון נכשל לאותה רגולציה.

המגבלות של ערים קטנות יותר

הרגולטורים והרשויות של ערים פחות מרכזיות יכולים לשפר את הסיכויים שאצלם יפעלו חברות שיתוף קורקינטים. הם פשוט צריכים לזכור שהן לא צפופות כמו ערים גדולות. שרלוטסביל היא לא ניו יורק וסן אנטוניו היא לא סן פרנסיסקו. לשם ההשוואה של הצפיפות – בשיקגו יש 11,960 אנשים לכל מייל רבוע, בעוד שבסן דיאגו יש 4,003 אנשים לכל מייל רבוע (וסן דיאגו יחסית גדולה, יש ערים הרבה יותר קטנות). כשהצפיפות היא שליש – יש פחות אנשים ופחות נסיעות (וכנראה שהמרחקים יותר גדולים, מה שהופך את הקורקינט החשמלי לפחות מתאים). ולכן יש פחות משתמשים בקורקינטים החשמליים בערים קטנות ובפרברים.

זה אומר שלחברות יותר קשה כלכלית ולוגיסטית לפעול בערים לא צפופות. ההוצאות שלהן גדולות יותר וההכנסות קטנות יותר, בהשוואה לעיר גדולה וצפופה. החברות לא יכולות לשרוד תחת אותה רגולציה שנקבעה בעיר גדולה וצפופה.

עכשיו תוסיפו לזה רגולציה שגם מוסיפה עלויות וגם פוגעת בשירות. למשל, רגולציה שמחייבת את המשתמשים להחנות את הקורקינטים רק באזורי חנייה שהעירייה קובעת. הרגולציה הזו פוגעת בשירות: עבור המשתמש שמסיים רכיבה – הוא לא יכול לעצור סמוך ליעד שלו, אלא צריך לחפש חניה. והמשתמש שרוצה להתחיל נסיעה יכול לעשות את זה רק מהחניה שאושרה על ידי העירייה (הוא צריך ללכת לשם ברגל). זה פוגע בזמינות ובנגישות של הקורקינטים. בעיר צפופה כמו תל אביב או סן פרנסיסיקו זה מעצבן אבל לא נורא. בעיר לא צפופה, כמו אשדוד, נתניה או סן אנטוניו – זה ממש פוגע באיכות השירות כי התוצאה היא שהקורקינט יהיה רחוק מהמשתמש.

אותה רגולציה גם מקשה על החברה בפעילויות תחזוקה. תחשבו על הזמן שלוקח לאסוף 5 קורקינטים. בתל אביב, ייקח לכם מעט זמן לאסוף 5 קורקינטים לצורך טיפול טכני או בשביל להטעין אותם. אבל בעיר פרוסה שאינה דחוסה (כמו אשדוד או ראשון לציון) ייקח לכם יותר זמן ויותר מרחק נסיעה.

צריך לקבוע רגולציה שמותאמת לעיריות קטנות יותר

לכן, אם עיריות רוצות לאפשר ולעודד פעילות של חברות שיתוף קורקינטים בתחומן – הן צריכות להתאים את הרגולציה, ולא להעתיק אותה מערים גדולות וצפופות. למשל, לאפשר לרוכבים להחנות את הקורקינטים סמוך ליעד שלהם, בלי המגבלות המחמירות שנקבעו בעירים צפופות כמו תל אביב (שגם מתמודדות עם בעיות שלא קיימות בערים קטנות יותר).

אגב, אני חושב שהמגבלות שערים כמו תל אביב קבעו על החניה של קורקינטים מחמיצות את העיקר. במקום לקבוע רשימה שחורה שתקבע איך אסור להחנות (לא לחסום את הדרך), הן השתמשו ברשימה לבנה שקובעת איפה מותר לחנות (רק במקומות שהעירייה סימנה). זה צמצם משמעותית את הגמישות של המשתמשים.

ההבחנה הזו קריטית עבור ערים קטנות ולא צפופות, בגלל המרחקים והכדאיות הכלכלית המוגבלת.

עוד דבר, שאמור להיות מובן מאליו – לא לייקר בכוח את הפעילות של החברות. בעיר ראלי (בירת קרולינה הצפונית) העירייה החליטה להכפיל את האגרה שמוטלת על כל קורקינט שיתופי מ-150$ ל-300$ לכלי. זה הבריח את החברות. ראינו שהפעילות של החברות בערים האלו לא כלכלית, אז הדבר הכי בסיסי שהערים האלו צריכות לעשות זה לא להפוך בכוח את הפעילות להפסדית.

יכול להיות שעירייה לא צפופה אפילו תבחר לתת לחברת שיתוף הקורקינטים סובסידיה, אבל זה עוד רחוק. בשלב הראשון צריך להימנע מרגולציה אגרסיבית ויקרה שתחסל את הפעילות של החברות בערים הפחות גדולות.

הכדור נמצא בידיים של אותן עיריות. הן יכולות להעתיק באופן עיוור את הרגולציה של הערים הגדולות (שהיא לא תמיד מושלמת), או שהן יקבעו רגולציה שמותאמת לצרכים ולאילוצים של עצמן. רגולציה טובה היא לא שיווניות באופן עיוור, אלא מותאמת לשוני בין מצבים שונים.

היופי במקרה הזה הוא שיש פה קארמה. כל עירייה קובעת לעצמה את הרגולציה והיא תחליט האם לפגוע בתושבים שלה או לא.

מה אפשר לעשות כדי לצמצם אלימות משטרתית?

לאחרונה יש מתח סביב הפעלת כוח ואלימות על-ידי שוטרים. זה קורה בישראל וזה קורה בעוד מדינות. כמובן שפרשת ג'ורג' פלויד בארה"ב היא נקודת קיצון.

אם רוצים להבין את הבעיה ולפתור אותה, בואו ננסה להבין מה זה אומר להיות שוטר – מה דרישות הכניסה לתפקיד הרגיש והמאתגר הזה ואיך מנהלים כוח משטרתי. נסתכל על ארה"ב כי שם הבעיה חמורה מאוד ולאחרונה יש שם כמה ניסיונות מעניינים לתקן את הליקויים.

בואו נסתכל על שוטרים כמו אנשים שעוסקים במקצועות אחרים. תחשבו על רופאים, רואי חשבון ובעלים של מסעדה. על כולם חלים חוקים מסוימים. רק שמשהו לא עובד מספיק טוב עם הרגולציה של השוטרים.

מה הסטנדרט כדי להיות שוטר?

יש שתי שאלות רגולטוריות חשובות להבטחת הסטנדרט הנדרש משוטרים: מה הדרישות כדי להפוך לשוטר ומה הקו האדום שמביא להדחה של שוטר.

באופן כללי למרות שלשוטרים יש אחריות וסמכויות רבות, יש מקצועות פחות רגישים שדורשים יותר הכשרה. בארה"ב, בישראל ובעוד מדינות בעולם יש דרישה לקבל רישיון כתנאי לעסוק במקצועות שונים – זה יכול להיות ייעוץ השקעות, ריפוי בעיסוק או שמאות.

למשל, בקליפורניה צריך לעבור 1,600 שעות הכשרה ומבחן הסכמה כדי לעבוד כקוסמטיקאית, אבל רק 664 שעות כדי להיות שוטר. בפלורידה מעצב פנים חייב לעבור הכשרה של 1,760 שעות כדי לקבל רישיון ממשלתי, ושוטר חייב הכשרה של 770 שעות. זה קצת מוזר בהתחשב במורכבות התפקיד של שוטרים, הכוח שמוענק להם וסוג ההחלטות שהם צריכים לקבל בתנאי לחץ. כמובן שזה לא נגמר במספר שעות ההכשרה, ויש חשיבות גם לתוכן של ההכשרה ולמנגנון הסינון.

מאוד פופולארי לדרוש מאנשים פרטיים לקבל רישיון לפני שהם עוסקים במקצוע או פותחים עסקים, אבל שכחנו לשאול מה לגבי ה"רישיון" להיות שוטר.

הדחה ותביעה

החצי השני הוא הדחה של שוטרים, כי כמו בכל פעילות, את רוב הבעיות אי אפשר לזהות מראש. בארה"ב קשה מאוד להדיח שוטרים, גם אם הם פעלו באופן לא ראוי. יש מדינות בארה"ב שבכלל לא מאפשרות להדיח שוטרים, אבל גם במדינות שכן מאפשרות להדיח שוטרים זה מאוד נדיר. למה? פרופסור רוג'ר גולדמן הסביר ש"אם ניתן להדיח שוטר רק בגין הרשעה בעבירה חמורה, אז לא ידיחו כל כך הרבה שוטרים."

שימו לב לפער בין שוטרים לבעלי מקצועות אחרים. כדי לשלול רישיון מקצועי (נניח לחשמלאי או לעורך דין) לא צריך להמתין להרשעה בעבירה פלילית חמורה. וגם רישיון עסק (נניח מסעדה או קיוסק) אפשר לשלול על הפרת הכללים, בלי הרשעה פלילית. תשאלו כל בעל מסעדה – אם העסק לא עומד בדרישות – ישללו לו את הרישיון. לא צריך לחכות לפסק דין פלילי.

טוב, אז קשה להדיח שוטרים, אבל הרבה פעמים אומרים שאם אפשר לתבוע מישהו על נזק זה תחליף לרגולציה – כי אפשר להרתיע אותו וגם לקבל פיצוי על הנזק. רק שזה לא ממש קיים אצל שוטרים. בארה"ב שוטרים נהנים מחסינות מפני תביעות בגין עבירות אפילו אם הם ביצעו עבירה שפגעה בזכויות הקבועות בחוקת ארה"ב. כדי לתבוע שוטר צריך להוכיח שהשוטר פגע בכוונה בזכויות של אזרח. ואם זה לא מספיק – כל שוטר זכאי למימון מלא של הוצאות ההליך המשפטי.

כמה כוח מותר לשוטרים להפעיל?

בפוסט קודם ראינו שבארה"ב החוק מאוד לא ברור לגבי מה מותר ואסור לשוטר לעשות מבחינת הפעלת כוח ואלימות. זה כמובן מעצים את הבעיה כי גם בזמן אמת וגם בבית משפט – אין גבולות ברורים. שתי הצעות חוק בארה"ב מנסות להתמודד עם הבעיה הזו – אחת של הדמוקרטים ואחת של הרפובליקנים. הנה כמה נקודות מרכזיות מתוך הצעות החוק:

1. הארכת ההכשרה של שוטרים.

2. תמריצים כלכליים לשוטרים שיסתובבו עם מצלמות גוף (שמצלמות מה שהשוטר רואה).

3. אחיזת חנק של אזרחים. בהצעה הדמוקרטית נקבע איסור מוחלט על אחיזת חנק. לפי ההצעה הרפובליקנית יהיה מותר להשתמש באחיזת חנק רק כדי לנטרל אדם אבל אסור יהיה להביא למותו של אדם. עצם העיסוק בנושא הזה מלמד שהיום אין איסור לשוטר לחנוק אזרח למוות.

4. הדמוקרטים מציעים לבטל את החסינות של שוטרים מתביעות במקרים בהם השוטרים פגעו בזכויות אדם ביודעין או בהתעלמות מהן.
הרפובליקנים מדברים באופן כללי על שינוי שיטת החסינות (בחקיקה עתידית), אבל הם רוצים לתמרץ את תחנות המשטרה לבצע יותר הדרכות והכשרות לשוטרים להימנע מהסלמה ואלימות מיותרת.

5. פרופייליג (profiling) גזעני. אחת הטענות נגד המשטרה היא שהשוטרים מתמקדים באזרחים אפרו-אפרקיאיים באופן מפלה. לפי ההצעה הדמוקרטית, תחנות משטרה שלא יאסרו במפורש על ביצוע פרופיילינג גזעני – לא יקבלו תקציבים פדרליים. הרפובליקנים לא מתייחסים לנושא.

שתי הצעות החוק עוסקות בקביעת כללים, כאשר ההצעה של הדמוקרטים הרבה יותר דיכוטומית –מותר או אסור. כנראה שצריך לתקן את הכללים וזה טוב שהכללים יהיו ברורים. אבל נראה שזה לא מספיק. כללים כאלו קובעים מי שומר חוק ומי עבריין, אבל הם לא בהכרח גורמים לאנשים לציית לחוק. כללים וחוקים לא משנים את התנהגות באופן אוטומטי. לצד הכללים, צריך גם מנגנון שיגרום למערכת העצומה הזו לשנות את התרבות ואת ההתנהגות שלה בפועל.

מודל הפיקוח העצמאי של הנשיא טראמפ

לעומת הצעות החוק (שמתפרסות על פני מאות עמודים), הנשיא טראמפ פרסם צו נשיאותי קצר (ארבעה עמודים) שמייצר מנגנון פיקוח מקורי.

הצו מתייחס לאיסוף נתונים והרחבת ההכשרה של השוטרים וגם לתקציב כדי לייצר יותר שקיפות ולפרסם יותר מידע לציבור.

אבל העיקר בצו הוא מנגנון פיקוח ובקרה חיצוני, שהמטרה שלו לשנות את הנורמות בתחנות המשטרה דרך שרשרת הפיקוד הפנימית. הצו מורה להקים ולהסמיך גופים עצמאיים חוץ ממשלתיים, שיבקרו ויעריכו את תחנות המשטרה. אותם גופים יבחנו את ההכשרות, את המדיניות בתחנות המשטרה, את שיטות הניהול ואת האכיפה הפנימית שהקצינים מבצעים מול השוטרים – לגבי בטיחות, מתן שירות לציבור ושקיפות.

טראמפ הורה שהתובע הכללי יקבע את הקריטריונים שלפיהם הגופים העצמאיים יבחנו את תחנות המשטרה. הוא גם קובע בצו תכנים מחייבים להדרכות למשל – איסור שימוש באחיזת חנק. רק תחנות משטרה שישתפו פעולה עם גופי בקרה חיצונים כאלו (שיפרסמו את הדוחות שלהם לציבור) יהיו זכאיות למענקים מהממשל הפדרלי. זאת אומרת, ישתלם לתחנות משטרה להיכנס תחת זכוכית המגדלת של גופי בקרה חיצוניים ועצמאיים.

הגופים האלו מזכירים סוכוניות דירוג אשראי, שהן גופים פרטיים שבודקות מה סיכוי שחברות מסחריות ושממשלות יחזירו הלוואות שהן לקחו. מעניין לראות אם גופי הבקרה על תחנות משטרה יתפתחו לכיוון דומה.

הפתרון של טראמפ סוגר את המעגל. ויחד עם אחת מהצעות החוק (שנקווה שתעבור) הוא יכול לשנות את האופן שבו השוטרים בארה"ב פועלים.

צריך גם וגם

הצעות החוק והמודל של טראמפ נותנים קריאת כיוון לצעדים שצריך לנקוט כדי לטפל באלימות המשטרתית. התמודדות עם תופעה כזו מצריכה פתרון מקיף.

צריך גם דרישות סף לכניסה למקצוע; וגם פיקוח ניהולי ויכולת להדיח שוטרים מכהנים.
צריך גם כללים ברורים של מותר ואסור; וגם שהמערכת תדע להכשיר, לדרוש וליישם אותם.
צריך גם מקלות (לדרוש פיקוח, שקיפות והכשרה אינטנסיבית); וגם גזרים (תמריצים ומשאבים שיאפשרו את התכניות החדשות).

קל להסתכל רק על צד של המשוואה ולהציג הצעות פופוליסטיות שלא יפתרו את הבעיה. כשהבעיה מורכבת ועמוקה צריך פתרון כולל.

ואם אתם מחפשים רשימה (לא מלאה) של צעדים שצריכים להיות בתכנית לצמצום אלימות משטרתית, אז הנה:

1. להבחין בין משימות שמירת סדר לבין משימות של טיפול בעבריינות ואלימות חמורה. חלק ניכר מהפעילות של המשטרה מתבצעת מול אזרחים נורמטיביים לשם שמירת סדר. הבחנה כזו צריכה להיות בתכניות הכשרה, בפקודות ואולי אפילו בהפרדה מבנית.

2. מקצועיות. להיות שוטר טוב זה מקצוע. צריך להשקיע בזה, לטפח ולקדם את הטובים, לקבוע קריטריונים מדידים ולנהל את המערכת לפיהם.

3. כללים ופיקוח. קביעת כללים מאוד ברורים – לשימוש בכוח, לפתיחה באש, לביצוע חיפושים ועוד. להפעיל פיקוח פנימי וחיצוני עם סנקציות על הפרה של הכללים.

4. הכשרה והשקעה בהון האנושי. אי אפשר לצפות מאנשים לעשות משהו אם הם לא יודעים איך לעשות אותו. הכשרה היא לא רק בכניסה לארגון, אלא בשגרה. רענון של נהלים וגם רכישת מיומנויות חדשות. השקעה באנשים היא תנאי בסיסי למקצועיות וגם ליישום של הכללים.

5. תמריצים. צריך להיות כדאי לעשות את הדבר הנכון. צריך לתגמל את השוטרים והמפקדים על עמידה ביעדים ועל ציות לכללים, וההיפך. תשומת הלב הניהולית נמשכת בדרך כלל לטיפול במי שלא בסדר. מערכת טובה מקפידה לתת חיזוקים חיוביים ותמריצים (לא בהכרח חומריים).

___

הפוסט נכתב יחד עם גל וינרבה

סינגפור והקורונה – מדיניות 360 מעלות

לסינגפור יש סיפור מעניין עם הקורונה.
אם דרום קוריאה הגיעה מוכנה לקורונה בזכות מגיפה ה-MERS, אז סינגפור עשתה את שיעורי הבית שלה בהתפרצות של מגיפת ה-SARS בשנת 2003. והם הגיעו מוכנים עם תכנית לניהול משברים בריאותיים.

סינגפור השתלטה באופן יפה על המחלה. הם הצליחו לקבע את מספר המתים על 27 איש בלבד (הגרף הצהוב). זה מרשים במיוחד לאור העובדה שבסוף אפריל הייתה התפרצות קשה (מעל עשרת אלפים נדבקים) בקרב עובדים זרים שגרים במעונות צפופים שהגדילה את מספר החולים הפעילים (הגרף הכחול). שני הגרפים הבאים נלקחו מהאתר worldmeter ב-22.7.2020.

מעניין להשוות את סינגפור לישראל. בסינגפור יש אוכלוסיה של כ-5 מיליון (חצי מישראל באופן גס). ולמרות זאת המצב אצלנו נראה שונה בתכלית. בסינגפור יש היום כ-5,000 חולים ו-27 נפטרים, בישראל יש כ-31,000 חולים ו-425 נפטרים. מה שעוד בולט זה שבסינגפור אין גל שני. גם שני הגרפים הבאים לקוחים מ-worldmeter והם מציגים את מספר המתים ואת מספר החולים הפעילים בישראל.

 

סינגפור פעלה בשני מישורים:
1. קבעה רגולציה נוקשה כדי להתמודד עם המחלה.
2. קבעה רגולציה ומדיניות כדי להתמודד עם הבעיות שיצרה הרגולציה הבריאותית.

סינגפור הטילה רגולציה בריאותית מאוד מחמירה שכללה סגירת עסקים, הגבלות תנועה של אזרחים, הגבלות כניסה למדינה, חובות בידוד ועוד. אלו הוראות שאנחנו מכירים ולכן שווה להתמקד במערך האפדימיולוגי שהם הפעילו.

שבירת שרשרת ההדבקה

חלק מרכזי מהפרוטוקול של סינגפור הוא שבירת שרשרת ההדבקה. השיטה שלהם מורכבת מכמה שלבים:

1. תחקיר אפדימיולוגי מיידי.
ברגע שאדם מאובחן בקורונה, הוא עובר תחקור על-ידי צוות רפואי. זה יכול להיות צוות חירום באמבולנס או בבית חולים (יש שפע של גורמים שמוסמכים לבצע חקירה אפדימיולוגית באופן מיידי). התחקיר מועבר למשרד הבריאות.

2. תחקיר משלים.
משרד הבריאות של סינגפור בוחן את התחקיר ומשלים אותו בתוך 24 שעות מרגע האיבחון בקורונה. שלב זה כולל גם יצירת קשר עם כל מי שהיה במגע או בסביבה של החולה. הם גם יוצרים קשר עם מוסדות וחברות שזוהו בתחקיר – למשל חברות תחבורה ציבורית, או מסעדה שבה החולה היה. הם ממשיכים לעבות את התחקיר ובמקביל מיידעים את כל מי שצריך לדעת על כך שזוהה חולה מאומת. משרד הבריאות פועל בשיתוף המשטרה כדי לאסוף, לנתח ולהצליב מידע.

3. טכנולוגיה.
כל המידע נשמר ומנוהל דיגיטלית – מה שמאפשר לבצע ניתוחים ולשתף מידע בין גופים ממשלתיים. בנוסף, הציבור התבקש להתקין על המכשירים הסלולריים אפליקציה וולונטרית שאוספת מידע על מיקום (GPS) וקרבה של טלפונים אחרים באמצעות bluetooth. המידע נשמר מקומית על המכשיר והאדם יכול להסכים להעביר אותו – כשהוא מאובחן כחולה קורונה.

4. בידוד.
משרד הבריאות יוצר מיידית קשר עם כל מי שהיה במגע עם החולה. אם יש להם תסמינים של קורונה (כמו חום או שיעול) – מיידי מאשפזים אותם בבידוד ומבצעים עבורם בדיקת קורונה. אם אין להם תסמינים – הם מוכנסים לבידוד ללא אישפוז. כל אדם שנדרש להיכנס לבידוד מקבל אפשרות להעביר את הבידוד במתקן ממשלתי (כמו מלונות הקורונה בישראל). צוותי אבטחה מוודאים שמי שנמצא בבידוד לא יוצא מהחדר ושאף אחד לא נכנס.

5. איתור אנשים שהיו במגע.
אם לא מצליחים לאתר מישהו שהיה במגע עם חולה קורונה, או שמהתחקיר האפדימילוגי לא מצליחים לזהות מי הוא – משרד הבריאות פונה למשטרה שתסייע בחקירה ובאיתור אותו אדם. חוקרי משטרה פועלים ממש כמו שמפענחים פשע – אוספים ראיות, בודקים צילומים ועוד – כדי לאתר חולים פוטנציאלים שאפילו לא יודעים שהם אולי נדבקו. הכל מבוצע מאוד מהר כי הם מבינים שיש סיכוי שאותו אדם מסתובב ומדביק עוד אנשים.

המערך האפידמיולוגי החזק הזה אפשר להם למקד ולצמצם את המגבלות והפגיעה בציבור.

כתבתי כאן הרבה על רגולציה שנקבעה כמענה למגיפת הקורונה וכולנו גם שמענו וחווינו כזו רגולציה. הסיפור של סינגפור יפה כי הם לא הסתפקו ברגולציה שתבלום את הסיכון הבריאותי, אלא ביצעו גם צעדים שיבלמו את הנזק שהרגולציה יצרה.

להתמודד עם המשבר הכלכלי

לכולם היום ברור שהקורונה גורמת נזקים, אבל הם מוגבלים. רוב הציבור יכול להמשיך לעבוד ולחיות את חייו. המגבלות שנדרשו כדי לבלום את המגיפה יצרו משבר כלכלי חמור. כמו בארץ ובעוד מדינות – המגבלות האלו סגרו עסקים, יצרו אבטלה ומנעו פעילות חברתית וכלכלית.

לכן, בסינגפור יצרו מעטפת מדיניות שלמה כדי לחיות עם הרגולציה החדשה ועם הקשיים שהיא מציירת. ב-7 לאפריל הפרלמנט של סינגפור העביר חוק זמני להתמודדות עם משבר הקורונה (לחוק נקבעו סעיפי שקיעה כדי לוודא שהוא לא יחול לאחר המשבר). מדובר בחוק רוחבי ומקיף שמטפל בהרבה מאוד בעיות וסוגיות. למשל-

1. הגנה מפני הפרות חוזים.
בתחום החוזים יש מונח שנקרא "סיכול חוזה" – כשביצוע החוזה הופך בלתי אפשרי או בלתי מעשי (כתבתי על זה כאן). בתקופת הקורונה זו בעיה אמיתית כי לפעמים המגבלות מנעו במפורש ביצוע של חוזים (למשל, אין טיסות אז אין הובלה אווירית), ולפעמים המשבר הכלכלי מנע בעקיפין ביצוע חוזים.
בסינגפור קבעו הגנה מפני תביעות על הפרת חוזים שאי אפשר לקיים בגלל הקורונה. ההגנה הזו זמנית והיא נועדה למנוע מהציבור להיגרר לגל של תביעות על הפרות חוזה.

2. פשיטת רגל.
המשבר הכלכלי עלול להוביל אנשים ועסקים לפשיטת רגל. לכן נקבעו הקלות זמניות כדי למנוע מצב של חדלות פירעון ופשיטת רגל. למשל, הם האריכו את פרק הזמן שבו אי תשלום חוב הופך לפשיטת רגל. פה המטרה היא להימנע מנזקים בלתי הפיכים.

המטרה של שני הצעדים האלו (חוזים ופשיטות רגל) היא להקפיא מצב ולא לתת לשיתוק הכלכלי שהרגולציה יצרה לגרום נזק קבוע.

3. במקום פגישה פנים אל פנים.
בהרבה חוקים יש חובה להתייצב פיזית פנים אל פנים. למשל, דיון בבית משפט הוא כזה, וגם חלק מהרגולציה דורשת נוכחות פיזית. לכן נקבעו חלופות שיגברו על החקיקה הרגילה, כמו video conference, הצבעה מרחוק ולשלוח נציג שימלא את מקומי בדיון או בהצבעה. הם קבעו הרבה מאוד חלופות מותרות וגם הסמיכו את הממשלה לאשר עוד.

4. תמיכה כספית, אבל עם אחריות.
סינגפור העבירה עדכון לתקציב שלה, והוא כלל מספר תכניות סיוע.
אחת מתכניות הדגל היא הלוואות בערבות מדינה (המדינה לוקחת על עצמה 90% מהסיכון), שצריך להחזיר בתוך 5 שנים לכל היותר.
חבילות הסיוע גם מיועדות לעזור לעסקים לפעול בתקופת הקורונה – למשל יש "בונוס" לעסק שיאמץ מערכת תשלומים דיגיטלית. יש גם תכנית מענקים שלמה לקידום פרודוקטיביות באמצעות מימון הטמעה של טכנולוגיות לייעול תהליכים.
התכניות האלו לא מפזרות כסף ככה סתם, אלא תומכות בציבור בצורה חכמה. הן משאירות את האזרחים והעסקים בשליטה ועם אחראיות לקבלת החלטות (ולהחזר הלוואות), כשהמדינה מסייעת.

למנוע משבר דמוקרטי

המגבלות הבריאותיות המחמירות משפיעות גם על היבטים אזרחיים. למשל, איך מכנסים את הפרלמנט כשיש איסור על התקהלות וכשלא רוצים שחברי הפרלמנט ידבקו ויחלו?

בדיוק בשביל זה סינגפור תיקנה את סעיף 64 לחוקה שלה. התיקון הזה מאפשר לפרלמנט להתכנס גם במיקום אחר (נניח בבניין עם חדרים מרווחים יותר או להתפצל למספר אתרים), אם הפרלמנט סבור שיש סיכון בהתכנסות. הסעיף בעצם מאפשר לפרלמנט להמשיך לתפקד באופן מותאם לאירוע.
שימו לב שהסמכות לקבל כזו החלטה היא של הפרלמנט ושהחלטה כזו יכולה להיות בתוקף למשך שישה חודשים בלבד (ואז צריך להצביע שוב אם רוצים לחדש אותה).
אגב, בישראל החוק קובע שמקום מושבה של הכנסת הוא ירושלים (לא ספציפית במשכן הכנסת) ושיו"ר הכנסת רשאי לכנס את הכנסת במקום אחר.

הפרלמנט של סינגפור לא שכח לייצר פתרונות גם לחגיגה של הדמוקרטיה – הבחירות. חוק מיוחד שעבר נועד לאפשר לאזרחים שנמצאים בבידוד להצביע, קבע הסדרים לפעילות ועדת הקלפי וספירות הקולות ואפילו מאפשר למועמד שנבחר לבצע את ההשבעה לתפקיד מרחוק אם הוא חולה בקורונה.

.

סינגפור התמודדה טוב עם הקורונה בזכות רגולציה ומערך אפידמיולוגי חזק. אבל בחרתי לדבר דווקא על המעטפת שהם יצרו כדי לרכך את הפגיעה בחברה ובכלכלה.

הם הבינו די מהר שנדרשת מסגרת חדשה להמון תחומים – צריך לאפשר טכנולוגיה, למנוע קריסה של עסקים ולשמור על סדרי המשטר. כל הפתרונות האלו נקבעו לתקופה קצובה, כדי לאפשר בחינה שלהם בעוד כמה חודשים.

סינגפור היא דוגמה למדינה שהתאמצה לתת מענה מקיף לכל ההיבטים של המשבר באמצעות תכנית הרמונית שמתאמת בין הפן הבריאותי, המשפטי והכלכלי. ממש חשיבה של 360 מעלות. זה אתגר גדול ולכן חשוב ללמוד מהניסיון שלהם.

להגן על הציבור מפני מוזיקה

כמו שראינו בעבר, רגולציה היא מקצוע של ניהול סיכונים. אנחנו קובעים אותה היכן שיש תופעה שיוצרת סיכון משמעותי לציבור. אפשר להתווכח איפה בדיוק הגבול עובר, אבל העיקרון עצמו מוסכם.

בפועל מחוקקים ורגולטורים פועלים אחרת. קחו למשל את החקיקה שמקודמת בתקופה האחרונה במדינת ניו המפשיר בארה"ב. הצעת חוק מבקשת לחייב רישיון ממשלתי כדי לעסוק בטיפול באמצעות מוזיקה (music therapists).

כשמטילים רגולציה של רישיון עיסוק בעצם קובעים שאסור לעסוק בתחום בלי אישור מראש שניתן על-ידי המדינה. חובה לקבל אישור מראש היא רגולציה מאוד אגרסיבית שעלולה לייצר יותר נזק מתועלת.  מוצדק לדרוש רישיון לעסוק בתחום מסוים כאשר מתקיימים שלושה תנאים מצטברים: (1) מדובר בפעילות שיוצרת סיכון משמעותי לזולת; (2) הגורם המסוכן לא יפעל באופן זהיר, אלא אם הממשלה לא תכריח אותו באמצעות רגולציה; (3) אפשר לבדוק מראש אם העוסק בתחום מסוכן או לא, ולסנן את המסוכנים.

האם תרפיה באמצעות מוזיקה מצדיקה רגולציה כזאת? לדעתי לא. אין פה סיכון משמעותי (וגם אם יש, לא ברור למה חייבים התערבות ממשלתית) וגם לא ברור מה אפשר לבדוק מראש. ניו המפשיר היא לא המדינה היחידה שהחליטה לטפל בפעילות המסוכנת הזו באמצעות רגולציה ממשלתית – בניו יורק, ויסקונסין, קליפורניה, ג'ורג'יה ועוד מדינות דורשים רישיון כדי להיות תרפיסט במוזיקה.

אבל זה לא מקרה יוצא דופן. ממשלות קובעות מגבלות על עיסוק במקצועות רבים, גם אם הם לא מסוכנים. כתבתי בעבר על כך שבארה"ב צריך רישיון כדי לעבוד כחופף שיער במספרה. לא כספר עם מספריים חדים, אלא כדי לחפוף שיער (בדיוק כמו שאתם חופפים לעצמכם את השיער בבית ללא רישיון, רחמנא ליצלן).

מאיפה מגיעה הדרישה לרישיון של מקצועות לא מסוכנים?

בדרך כלל יש אמונה שהממשלה היא הגורם הכי טוב כדי להגן על הציבור. במקרה הזה "להגן על הציבור" זה לקבוע קריטריונים מקצועיים כולל על איכות, לבדוק האם בעלי המקצוע בתחום מספיק טובים ולפעול כדי להוציא מהשוק את אלו שלא מספיק טובים. אבל מי זו "הממשלה"? איך היא מבינה בתחומים מקצועיים כמו הנדסת חשמל, עריכת דין, פסיכיאטריה, הדברה ותרפיה במוזיקה?

היא לא. ולכן היא יכולה לעשות אחד משלושה דברים:
(1) לקבוע ולאכוף הוראות בתחום שהיא לא מבינה – שזה רע מאוד;
(2) להקים גוף ממשלתי מקצועי ולגייס אליו מהנדסים, עורכי דין וכו' – זה כרוך בהוצאה תקציבית בעיקר בשביל תקנים לאותם עובדים;
(3) להסתמך על גוף מקצועי שאינו ממשלתי. למשל בארה"ב יש איגוד הרופאים (ה-AMA) שקובע מי יכול להיות רופא ואיך. בישראל יש לנו את לשכת עורכי הדין.

בין אם הממשלה מקימה רגולטור חדש ובין אם היא מעניקה סמכויות לאיגוד מקצועי חוץ ממשלתי – זה יוצר סידור ממש טוב עבור אותם אנשי מקצוע. ובנוסף, יש את אלו שיקבלו תפקיד, מעמד, כוח ולפעמים הם מרוויחים גם משרה ממשלתית.

ובמקרה של תרפיה באמצעות מוזיקה – מי שיזם ומקדם את הצעת החוק הם לא משפחות של נפגעי תרפיסטים של מוזיקה. היוזמים של הצעת החוק הם שלושה תרפיסטים בעצמם, שבמקרה עומדים בדרישות של הצעת החוק שהם כתבו.

עלויות ונזקים

רגולציה מתאפיינת בכפייה – זה היתרון וזה גם החיסרון שלה. הצעת החוק קובעת שכדי לקבל רישיון צריך השכלה אקדמית בתחום, לעבור 1,200 שעות הכשרה בתחום ועוד שורה של דרישות. הנפגעים המידיים שלה יהיו אנשים שעוסקים כיום בתחום אבל לא עומדים בדרישות – והם יאבדו את העבודה שלהם. מעבר לזה, רגולציה על מקצוע חוסמת ומגבילה כניסה של אנשים חדשים לתחום (שהם המתחרים של העוסקים הקיימים) ולכן היא מקטינה תחרות ופוגעת בצרכנים. ויש קבוצה שלישית שיכולה להיפגע ברגולציה כזו – אזרחים מקבוצות מיעוט שלא דוברים אנגלית שוטפת. הם יכולים להיות תרפיסטים מעולים, אבל יתקשו לעמוד בדרישות ובתהליכים הבירוקרטיים כדי לקבל רישיון.

וזה לא קורה רק בתחום של מוזיקה. בארה"ב יש 32 מדינות שמחייבות רישיון עיסוק כדי לעסוק בקליעת צמות. תהליך הרישוי וההסכמה כרוך בעד 2,000 שעות הכשרה ועלות כספית של 20,000$ (תלוי במדינה). קליעת צמות היא מקצוע מסוכן בדיוק כמו מוזיקה, מבחינת מספר הקורבנות שהם יוצרים (אפס).

יש אלטרנטיבות

אבל אם הרגולציה הזו פותרת בעיה אמיתית ומצילה אנשים מפגיעה מסוכנת, היא שווה את זה. הבעיה שזה לא ככה במקרה של עיסוק בתרפיה באמצעות מוזיקה. יכול להיות שמי שעוסק בתרפיה מוזיקלית לא יספק שירות איכותי לצרכן ששילם לו, אבל היכולת לגרום לנזק ולפגיעה ממשיים די מוגבלת (מעבר לנזק שכל אדם יכול לגרום לזולת בלי קשר לעיסוק המקצועי שלו).

אם בכל זאת חשוב לנו לטפל בסיכונים המינימליים האלו, יש פתרונות ביניים הרבה יותר אלגנטיים ופחות דורסניים מרגולציה של רישיון מקצועי. הנה אלטרנטיבה אחת לדוגמה.
לקבוע רגולציה של "תעודה ממשלתית". כל אחד רשאי לעסוק בתחום, אבל אם אתם רוצים לקרוא לעצמכם "מטפלים מוסמכים באמצעות מוזיקה", אתם צריכים לעבור הכשרה ובחינה שהממשלה קבעה. הרגולציה היא רק על התואר והיא לא מגבילה עיסוק. רגולציה כזו מאפשרת לצרכן לדעת מי עבר מסלול ממשלתי מוגדר, אבל הוא יכול לקבל שירות גם ממי שלא.

 

נראה שאין פה סיכון שמצריך רגולציה. כולנו רוצים לקבל שירות בטוח ואיכותי. השאלה היא האם הדרך הנכונה להגיע לשם היא רישיון ממשלתי. יש לא מעט אלטרנטיבות שלא כרוכות בהטלת מגבלות. ובכל מקרה – חשוב שמי שיקבע את הרגולציה הוא גורם ממשלתי בלתי תלוי ולא אדם מהשוק שיש לו אינטרס משל עצמו.

ה-Green New Deal – האם הוא יציל או ימוטט אותנו?

בשנת 2019 שתי פוליטיקאיות דמוקרטיות בארה"ב הציגו את ה-Green New Deal, מדיניות סביבתית חדשה בסדר גודל שטרם נראה (שקרויה על שם ה-New Deal הכלכלי של רוזוולט משנות ה-30). רעיונות דרסטיים ואפילו קיצוניים, שעד אז היו בשוליים, פתאום אומצו על-ידי המפלגה הדמוקרטית.

בפוסט הזה אני רוצה לנתח את ה-Green New Deal לעומק, להציג את הבעיות הפרקטיות בתכנית ולהסביר למה לדעתי זה לא הכיוון ללכת בו.

מה ה-Green New Deal כוללת?

התכנית מציגה בפירוט את הסכנות של שינוי אקלים, מציבה שתי מטרות-על ומגדירה יעדים יותר מפורטים. שתי מטרות-העל הן: לצמצם את פליטת גזי החממה ב-40%-60% עד 2030, ולהגיע לאפס פליטות עד 2050. הנה כמה יעדים מתוך התכנית:

1. כל צריכת החשמל בארצות הברית (100%) תסופק באמצעות מקורות אנרגיה נקיים ומתחדשים כדי להגיע לאפס פליטה של גזי חממה.

2. רשת חשמל חדשה וחכמה (smart grid): יש לבנות מחדש או לשדרג את כל רשת ההולכה והחלוקה של החשמל כדי שהיא תהיה יעילה יותר (למנוע אובדן חשמל).

3. יעילות אנרגטית. יש לשדרג את כל הבניינים והתשתיות כדי להשיג מקסימום חיסכון באנרגיה ומים.

4. חיסול פליטות גזי חממה מתחבורה. לסעיף הזה יש שלושה חלקים: (1) להגיע לאפס פליטות בתהליך ייצור רכבים ובהקמת תשתיות תחבורה; (2) להקים תחבורה ציבורית ללא פליטות; (3) להקים רכבות מהירות. כמובן שהוא מצטרף ליעד הכללי של אפס פליטות.

5. חקלאות וייצור מזון. בעלי חיים פולטים גזי חממה כמו מתאן. ה-Green New Deal דורש צמצום של הפליטות האלו.

ויש עוד דרישות כולל דברים שלא קשורים לשינוי אקלים (זכויות של עובדים לחופשות בתשלום, מזון בריא, מימון לביטוח בריאות ממשלתי ועוד)

כמו שאתם רואים – הדרישות מאוד מרחיקות לכת עם יעדים מוחלטים.

צריך לומר שלמרות שזו מדיניות אמריקאית, אם היא תעבור – היא תשפיע ישירות גם עלינו בישראל. גם בגלל התפקיד המרכזי של ארה"ב בכלכלה העולמית וגם בגלל הדרסטיות של הצעדים.

שיח פופוליסטי

במשך תקופה קראתי הרבה דיונים של בעד ונגד ההצעה הזו. הם כללו אמירות כלליות ("משבר האקלים יחסל את כולנו", "המדיניות הזו מטופשת"), בלי טיעונים ונתונים קונקרטיים.

זה לא קרה במקרה. הדמוקרטים לא הגישו הצעת חוק פורמלית כי ככה הם לא היו צריכים לומר מה יהיו העלויות של מדיניות כזו.
יש סיבה שזה מה שהדמוקרטים עושים: הם פרסמו את האג'נדה שלהם כדי לגייס עבורה תמיכה, והם דואגים שהדיון הציבורי יעסוק רק ביתרונות של ה- Green New Deal. ככה הם עוצמים עין אחת (של הציבור) וגורמים לכך שהדיון יהיה רק על התועלות של ההצעה שלהם ולא על העלויות – שבמקרה לא מוזכרות בשום מקום.

זה כמובן מאוד נוח למנסחי ה-Green New Deal. אבל זו לא הדרך הנכונה לקבוע מדיניות ויש פה גם הטעיה מסוימת של הציבור.

אגב, זה מזכיר את העיוותים שטראמפ עשה למבחן עלות-תועלת. כנראה שבשתי המפלגות מעדיפים לעשות מניפולציות במקום ניתוח אמיתי.

ההשלכות של היעדים המרכזיים

צריך לדעת מה יהיו העלויות ה-Green New Deal ולבדוק אם היא ישימה בכלל. הנה טעימה קטנה (אבל לחלוטין לא ממצה) שאני מוסיף לדיון.

1. מעבר לצריכת חשמל מאנרגיה ירוקה בלבד ואפס פליטה של גזי חממה.
כיום בערך 20% מצריכת החשמל בארה"ב מסופקת על-ידי אנרגיות מתחדשות זה מאוד רחוק מהיעד של 100%. יש איתן שתי בעיות מרכזיות: הן יקרות והן לא אמינות לגמרי (לא תמיד יש רוח או שמש).
כשיש תקלות בתחנות כוח או ברשת החשמל, משתמשים במתקני גיבוי לייצור חשמל. בארה"ב ובישראל אלו תחנות קטנות מבוססות גז טבעי. אבל אם אסור להשתמש בגז לייצור חשמל – לא יהיה לנו גיבוי מהיר במקרה של תקלות או עומס על רשת החשמל. ואז נשארים עם שתי אפשרויות מאוד גרועות: להסכים שיהיו הפסקות חשמל (גם בבתי חולים ובמתקנים חיוניים) או להשתמש בסוללות ענק (שהן מאוד יקרות, לא יעילות והייצור שלהן מזהם).
כיום המקורות העיקריים של אספקת החשמל בארה"ב הם גז טבעי (32%) ופחם (30%). מנהל האנרגיה הפדרלי העריך שעד 2050 אפשר יהיה להעלות את החלק של אנרגיות מתחדשות ל-31%. היעד של ה-Green New Deal לא קרוב לזה.

2. בנייה מחדש או שדרוג של כל רשת החשמל.
לפי שירות המחקר של הקונגרס, כיום משקיעים 3.6 מיליארד דולר בשדרוג רשת החשמל אבל זה לא קרוב להוצאה שנדרשת כדי לשדרג את כל הרשת עד 2030. העלות של הפרויקט הנוכחי היא מאות מיליארדי דולרים ולכן פורסים אותו על פני עשרות שנים. אם רוצים להספיק עד 2030 צריך להוציא את כל הסכום הזה בפרק זמן קצר. הכסף הזה יגיע מעוד מיסים או מצמצום שירותים ציבוריים.

3. הסבה ושדרוג של כל הבניינים ליעילות אנרגטית.
זה נשמע נהדר, נכון? אז בואו נחשוב שוב. צריך לשדרג את כל הבניינים – בתים פרטיים, בתי משותפים, בנייני משרדים, בתי ספר, הכל. אלו המון בניינים שנבנו בתקופות שונות – מחומרים שונים ועם מערכות שונות (למשל, בניינים עם מערכת הסקה מנפט או גז). ממשלת ארה"ב השקיעה בשנת 2009 סכום של 4.5 מיליארד דולר בהתאמה של בניינים פדרליים לתקנים סביבתיים, אבל: (1)  אלו תקנים הרבה יותר מקלים מה-Green New Deal; (2) בניינים פדרליים הם שבריר מכלל המבנים; (3) עבר עשור והם אפילו לא סיימו להסב את כל הבניינים הפדרליים. כמה יעלה לציבור ולבעלי העסקים לשנות את כל המבנים בכל המדינה? אף אחד לא יודע. מה שבטוח – זה יהיה מאוד מאוד יקר.

ויש גם הטעיה בתוך ה-Green New Deal: הם כותבים שכתוצאה מכל הרגולציות האלו – תהיה יותר עבודה בחברות בתחום האנרגטי (למשל, שדרוג הגגות של בתי מגורים). והם מתייחסים לזה כיתרון – כי תהיה יותר תעסוקה. רק שזה לא נכון. כשהממשלה מטילה רגולציה זה אולי מפרנס את אותם קבלנים, אבל זה ממש לא יתרון. זו עלות לציבור. זה חיסרון.

4. הפחתת הפליטות מהתחבורה.
לפי ה-EPA תחבורה היא הפעילות שאחראית להכי הרבה פליטות גזי חממה (28%, יותר מייצור חשמל). אם רוצים להגיע להפחתה משמעותית של הפליטות ולאפס פליטות עד 2050 – כל הרכבים צריכים להיות חשמליים. השאלה היא איך מגיעים לשם.
להרבה מדינות מערביות יש תכניות לעידוד שימוש ברכבים חשמליים (בעיקר תמיכות והקלות מס). אבל יש הבדל דרמטי בין הטבה שמתמרצת את הציבור לקנות רכב חשמלי, לבין איסור רגולטורי. אם כולם חייבים להחליף רכבים – זה עניין מאוד יקר. ה-Green New Deal דורש שייצור רכבים יהיה עם אפס גזי חממה – זה יקר ואולי אפילו לא אפשרי. גם הנחת מסילות לרכבות מהירות בלי לפלוט גזי חממה זה לא ישים.

ועדיין לא דיברנו על מטוסים, שאי אפשר כיום להסב למנוע חשמלי. בחודש מרץ 2020, כשמדינות רבות היטלו סגר וכולם היו בבית, היקף התחבורה האווירית התרסק דרמטית. בגרמניה ב-90%, בארה"ב ב-70% בטיסות בינ"ל וב-20% בטיסות פנימיות. לפי ה-Green New Deal זה ממש לא מספיק.

5. הפחתת הפליטות מחקלאות וייצור מזון.
יש תכניות בעולם לצמצם את זה. אבל עם סקטור החקלאות יש בעיה – אי אפשר להסב את הפרות, הכבשים והתרנגולות לאנרגיות מתחדשות ללא פליטת גזים. אי אפשר לשים פקק על פרה. מה שעובד עם מפעלים ובניינים לא עובד עם בעלי חיים. כל עוד אנחנו צורכים בשר, חלב וביצים – הפליטות האלו יהיו. ה-Green New Deal לא מציין האם יש כוונה לחייב את הציבור לעבור לתזונה טבעונית.

סיכום ביניים

אם בכלל ניתן לבצע את ה-Green New Deal הוא יגרום לעלייה כללית ביוקר המחיה, כולל: ייקור מזון, ייקור עלות החשמל והמים, השקעה אדירה בשדרוג כל המבנים שתייקר את עלות הדיור, ועלייה במחירי המוצרים והשירותים שאנחנו קונים כתוצאה מכך שכל העסקים והתעשיות צריכים להגיע לאפס פליטות.

כל זה לא אומר שאין מה לעשות. זה לא "הכל או כלום", אפשר לשמור על הסביבה והאקלים עם פתרונות פחות קיצוניים. נראה שהתכנית הזו פשוט מתעלמת מהאתגרים של העולם האמיתי.

אני בטוח שלמנסחי התכנית יש כוונות טובות. הם מאמינים שהתכנית חיונית כדי להציל את העולם. אבל תכנית שמגיעה לקונגרס צריכה להיות יותר בשלה, יותר שקולה ויותר ישימה.

כמה זה יעלה לאזרח הקטן?

יכול להיות שאחרי בחירות נובמבר 2020 יהיו בארה"ב נשיא וקונגרס חדשים שירצו לקדם את המדיניות הזו. רגולציה בנוסח ה- Green New Deal תעלה כסף לכל אזרח ואזרחית.

מחקר כלכלי אחד מצא שהעלות השנתית של ה-Green New Deal למשק האמריקאי תהיה 9 טריליון דולר בשנה. הסכום האסטרונומי הזה לא כולל את העלויות שכרוכות בשינויים בענף התחבורה – שיהיו עצומות.

זה סכום שקשה להבין. אז בואו נסתכל על העלות למשפחה אחת.

כמה גופי מדיניות ערכו מחקר כדי לכמת חלק מן העלויות של ה-Green New Deal ב-11 מדינות בארה"ב.
השורה התחתונה של המחקר מדהימה: ה-Green New Deal יעלה למשק בית ממוצע יותר מ-70,000$ (כ-250,000 ₪) בשנה הראשונה שהוא יאומץ (בשנים שלאחר מכן העלות תהיה בערך 40,000-50,000$ בשנה). הניתוח הזה מבוסס על הערכות העלות המינימלית, כך שאפשר להניח שהעלויות בפועל יהיו גבוהות יותר. אני בספק שמשפחה ממוצעת יכולה לעמוד בהוצאה כזו.

זה יוצא בערך 250,000 ₪ בשנה או 20,000 ₪ בכל חודש למשק בית. יש לכם סכום כזה להוציא?
המספרים הגבוהים האלו הם לא תיאורטיים ולא עניין בלעדי לכלכלנים. העלויות האלו ישפיעו על הכיס של כולנו. ועוד לא דיברנו על היישום של התכנית הבומבסטית הזו בתקופת הקורונה…

עכשיו אנחנו רואים מה הבעיה עם זה שלא מדברים על ההשלכות של ה-Green New Deal – לא רואים את העלויות וכן לא מנסים למצוא פתרונות יותר ישימים.
 

 

זה רע לאזרח הקטן אבל זה גם רע לסביבה. כי יהיה קשה להעביר וליישם תכנית בומבסטית עם כאלו עלויות. וזה יוצר אנטי כלפי מדיניות סביבתית. הרבה יותר ישים לגבש צעדים פרקטיים ופחות יקרים. אבל אי אפשר לעשות את זה כשמתעלמים מהמחיר של הרגולציה.

___

כמובן שהפוסט הזה לא מתיימר להתייחס לכל הסוגיות הסביבתיות שקיימות או להקיף את כל כל הרכיבים של ה-Green New Deal. להרחבה אתם מוזמנים לקרוא את המקורות שבלינקים שלאורך הפוסט.

המאבק בפורנוגרפיית ילדים עלול לסגור את האינטרנט

אחת התופעות המטרידות והכי מתועבות בעיני היא פורנוגרפיית ילדים. התופעה כנראה הייתה שולית בעבר, אבל בעידן האינטרנט היא התרחבה עוד ועוד.

בישראל העיסוק בתופעה מצומצם יחסית (זה ממש לא אומר שהתופעה עצמה מצומצמת). בארה"ב מבוצעת בקרה רבה על התופעה.

הניו יורק טיימס דיווח (על בסיס מחקר של "המרכז לטיפול בילדים נעדרים ובניצול ילדים") על היקף התופעה. בשנת 1998 היו 3,000 דיווחים על תוכן של פורנוגרפיית ילדים באינטרנט. בשנת 2008 היו יותר מ-100,000 דיווחים ובשנת 2018 היו 18,400,000 דיווחים (18.4 מיליון). התכנים שדווחו בשנה האחרונה כללו יותר מ-50 מיליון תמונות וסרטונים שזוהו כמכילים פורנוגרפיית ילדים. מגיפה.

מה האחריות של פלטפורמות תוכן?

החוק בארה"ב לא מטיל על פלטפורמות אינטרנט – כמו YouTube, WhatsApp, telegram או פייסבוק – אחריות לגבי פורנוגרפיית ילדים שמפורסמת על גבן. סעיף 230 לחוק ההגינות בתקשורת (Communications Decency Act) קובע שפלטפורמות אינטרנט לא אחראיות לתוכן שהמשתמשים מעלים אליהן. יש להן חסינות מתביעות, המשמשים אחראיים ולא הפלטפורמות.
אגב, לפני שנה האיחוד האירופי העביר רגולציה שמטילה אחריות לזכויות יוצרים על הפלטפורמות, ולכן הן צריכות לבדוק את כל התוכן מראש. הרגולציה האירופית מעוררת לא מעט קשיים – כתבתי על זה יחד עם עו"ד יונתן ברוורמן בפוסט הזה.

מספר סנטורים אמריקאים פועלים כיום לשנות את סעיף 320 כדי להטיל על הפלטפורמות אחריות ובכך להיאבק בתופעה המטרידה. להצעת החוק החדשה קוראים ERAN IT Act. אלו ראשי תיבות (אני חייב להקדיש מתי שהוא פרק לראשי התיבות של חקיקה אמריקאית).

לפי הצעת החוק, החברות יהיו אחראיות לכך שלא תפורסם אצלן פורנוגרפיות ילדים ובית משפט יוכל לקבוע שבגלל שהפלטפורמה התרשלה היא סייעה בהפצת פורנוגרפיית ילדים באינטרנט. אבל החברות יוכלו לקבל הגנה.

הגנה – עמידה בכללים ממשלתיים מומלצים

לפי הצעת החוק יקבעו כללים מנחים (Best Practice) וחברה שתעמוד בהם – תקבל חסינות מתביעות.

הכללים עצמם לא מופיעים בהצעת החוק, הם יקבעו לאחר מכן על-ידי וועדת מומחים. לפי הצעת החוק, תוקם וועדה רגולטורית שתכלול 19 מומחים מרקעים מקצועיים שונים. וכדי לאשר את הכללים המנחים צריך להעביר הצבעה ברוב מיוחד של 14 מתוך 19 (73%).

גם חברות שלא יעמדו בכללים יוכלו לנסות לשכנע את בית משפט שהן נקטו באמצעים סבירים כדי למנוע שימוש בשירותים שלהם כדי לנצל קטינים (“reasonable measures…to prevent the use of the interactive computer service for the exploitation of minors”). אבל במסלול הזה יש עוד פחות וודאות.

הבעיה הגדולה – הצפנה ופרטיות

להצעת החוק יש מטרה ראויה, אבל יש איתה גם בעיות. הצעת חוק עלולה לקבוע איסור דה-פקטו על הצפנה קצה לקצה של תקשורת.

הצפנה קצה לקצה (end-to-end encryption) יוצרת הצפנה בין שני הצדדים לתקשורת (למשל שני אנשים שמתכתבים בטלגרם), ומונעת מצד שלישי לצתת לשיחה. היא מבטיחה פרטיות וסודיות. ובעולם של ריגול ומעקב באינטרנט יש חשיבות אדירה להצפנה קצה לקצה.

עורך הדין שצפוי לעמוד בראש הוועדה הרגולטורית שתכתוב את הכללים (William Barr) מתכנן שבמסגרת הכללים המנחים יהיה אסור לפלטפורמה להשתמש בהצפנה קצה לקצה. המטרה היא כמובן למצוא תוכן פורנוגרפי (כי אם הוא מוצפן, אי אפשר לתפוס אותו).

זאת אומרת שבאמצעות כללים טכניים שלא מופיעים בחוק של הקונגרס תבוטל האפשרות להשתמש בהצפנה קצה לקצה במגוון פלטפורמות שרוצות הגנה מתביעות של מיליוני דולרים.

מה המטרה האמיתית?

ארגונים שעוסקים בזכויות הפרט ומומחים לסייבר ולפרטיות מזהירים שהצעת החוק מנוצלת למטרות נסתרות. חלק מהם מגדירים את הצעת החוק "התקפת פתע על הזכות להצפנה".

החשש הגדול הוא שהממשל מנצל את סוגיית הפורנוגרפיה כדי להסיר את ההגנה שהצפנה מעניקה. הסרה של ההצפנה תאפשר לסוכנויות ממשלתיות אחרות, כמו ה-NSA, לרגל ביתר קלות אחרי אזרחים באמצעות הטלפון הסלולרי שלהם.

אם זה נכון, אני לא יודע מה יותר מטריד – הניסיון הערמומי של הממשל האמריקאי לרגל אחרי אזרחי העולם, או הנכונות לנצל סוגיה רגישה כמו פורנוגרפיית ילדים?

ואולי בכלל אפשר למצוא פתרון שיאפשר להילחם בפורנוגרפיית ילדים בלי לפגוע באפשרות להצפנה באינטרנט? יש מי שטוען שבכלל אין סתירה ושאפשר להילחם בתופעה בלי להגביל הצפנה.

אז אולי אין פה קונספירציה, אלא סתם תהליך גרוע של קבלת החלטות (כמו שראינו בתחומים אחרים כמו אפליה, תחרות ומכסים).

שלוש שאלות לסיום

החקיקה הזו מעלה אינספור סוגיות. אי אפשר לגעת בכולן, אבל הנה שלוש שאלות שאני פותח לדיון –

1. האם בכלל מעשי לדרוש מהפלטפורמות לנטר את כל התוכן שעובר דרכן ולהיות אחראיות עליו?
באינטרנט פעילים מאות מיליוני משתמשים, שמעלים טריליוני קבצים. כל הזמן. הם יכולים בכל רגע להעלות קובץ או להסיר אותו. אז האם הרעיון שעומד מאחורי החוק החדש בכלל הגיוני ואפשרי טכנולוגית? התייעצתי עם כמה חברות בתחום הסייבר וכולן אמרו שזו טכנולוגיה סופר מאתגרת ויקרה.

2. האם זה בכלל יעבוד?
הרגולציה הזו תשלול מכולנו – אנשים רגילים – הצפנה קצה לקצה. אבל רוב פורנוגרפיית הילדים בכלל נמצאת ב-dark net ומשלמים עליה במטבעות קריפטו (מוצפנים). אז הרגולציה הזו רק תדחוף את הפדופילים ל-dark net והם ימשיכו להשתמש בביטקוין ומטבעות קריפטו אחרים. אז למרות הכוונה הטובה, והפגיעה בציבור הגולשים, הפדופילים ימשיכו פשוט במקום אחר. כוח לא תמיד עובד.

3. האם נכון שהקונגרס יצביע על חוק שהתוכן שלו עדיין לא ידוע כי הוא עדיין לא נקבע?
ההצפנה היא דוגמה לנושא דרמטי שעלול להיקבע באופן צדדי בלי דיון ציבורי ובלי פיקוח.

מניסיוני לפעמים המשחק בין שכבות שונות של רגולציה מאפשר להתחמק מעבודה מסודרת על רגולציה. זה קורה כשההוראות מפוצלות בין חוק של הכנסת לבין תקנות מכוח החוק.

הרבה פעמים כשרגולטור מנסח הצעת חוק (למשל חובת רישיון) ושואלים אותו שאלות קשות הוא עונה – "את זה נקבע בתקנות, עוד מוקדם לדבר על זה".
וכשהשאלות עולות בשלב כתיבת התקנות, הוא אומר – "כבר נקבע בחוק שאנחנו חייבים לדרוש רישיון. עכשיו מאוחר מידי – אין מה לפתוח את זה במסגרת התקנות."

כמובן שבכל שלב של התהליך מתאים דיון אחר ואי אפשר לפתוח הכל כל הזמן. השאלה היא איך לוודא שמתמודדים עם השאלות הקשות ולא מתחמקים מהן.

רגולציה וספינים – פרק מיוחד בפודקאסט

הבוקר עלה פרק חדש של הפודקאסט שהוא שיתוף פעולה מיוחד עם הפודקאסט "הספינר" (של חגי אלקיים שלם), שעוסק במערכת הפוליטית.

דיברנו על הספינים שמעצבים ומעוותים את הרגולציה – ואיך השיח התקשורתי והציבורי יכול ליצור רגולציה גרועה במיוחד.

למשל – איך זה השפיע על אובמה, מה הטרגדיה של פיקוח מחירים ומה הקשר להליכי שיתוף ציבור?

ניתן להאזין לפרק בכל אפליקציות הפודקאסטים וגם בלחיצה פה למטה:

הרגולציה שיוצרת הומלסים

מספר ההומלסים בלוס אנג'לס גדל ב-12% בשנה האחרונה והגיע לכמעט 59,000 איש שחיים ברחוב. זה מספר מטורף. זה כמו כל האוכלוסייה שחיה בנהריה או בגבעתיים. ברחוב. וזה רק בעיר אחת בלבד.

יש הרבה סיבות לכך שאנשים מגיעים לגור ברחוב. למשל – חולי נפשי, התמכרויות וקריסה של התא המשפחתי. כולן קשות וטרגיות.

אבל יש עוד גורם לתופעה הזו. הולמסים הם אנשים חסרי בית. בקליפורניה אין מספיק בתים – דבר שבוודאי לא עוזר לבעיית ההומלסים. המחסור בבתים הוא בעיה בפני עצמו, והוא גם גורם לעלייה במחירי הדיור.

בואו ניקח לדוגמה את העיר סנטה מוניקה, שהיא חלק מהמטרופולין לוס אנג'לס. בשנת 2017 המחיר החציוני של בית היה 1.1 מיליון $. זה אומר שחצי מהבתים עולים יותר מ-1.1 מיליון דולר (כמעט 4 מיליון ₪). מה שבאמת מזעזע זה ש-90% מהבית עולים יותר מ-500,000$ (1.8 מיליון ₪). טוב, לא חייבים לקנות בית, אפשר לשכור דירה קטנה. אז לא. שכר הדירה הממוצע לדירת שני חדרים (חדר שינה אחד וסלון) הוא 3,700$ לחודש (כ-13,000 ₪).

כשאדם נקלע למשבר רפואי, נפשי או משפחתי – אין לו סיכוי לקנות או אפילו לשכור דירה במחירים כאלו. אם יש בשוק רק דירות יקרות, מי שנקלע למשבר עלול להיזרק לרחוב או שיאלץ לעבור למקום אחר.
ומספר ההומלסים לא יורד, אלא גדל בקצב מפחיד.

הטרגדיה הזו היא תוצאה של רגולציה גרועה. כתבתי לפני שנה על רגולציית ה-NIMBY בסן פרנסיסקו. זו רגולציה שמגבילה מאוד את האפשרות לבנות והיא אפילו מאפשרת לבעלי הקרקעות לסכל בניה באזור שלהם. אותה תופעה קיימת בכל קליפורניה, גם בלוס אנג'לס.

בעלי הבתים בקליפורניה

קליפורניה נחשבת לאחת המדיניות שהכי מזוהות עם המפלגה הדמוקרטית ועם אג'נדה חברתית. הם מאוד דואגים לזכויות אדם, לשוויון, לרווחה וכו'. והם בהחלט מצביעים ככה – בבחירות 2016 לנשיאות, הילרי קילינטון ניצחה בפער אדיר: היא קיבלה 61.5% מהקולות, כשטראמפ זכה ל-31.5% בלבד.

הבעיה היא שהם מצביעים לעוד דברים חוץ מלנשיא ארצות הברית. במישור המדינתי והעירוני – מדינת קליפורניה וערים דמוקרטיות כמו לוס אנג'לס אימצו חוקים עם מגבלות דרקוניות על שימוש בקרקע ועל האפשרות לבנות.

למה להגביל את האפשרות להשתמש בקרקע? יכולות להיות המון סיבות.

למשל, בלוס אנג'לס יש הרבה פקקים, ואם יבנו עוד בתים – יהיו שם יותר תושבים שיעמיסו עוד יותר על הכבישים הפקוקים. בנוסף, כולם אוהבים שטחים פתוחים. וכמובן – אם הרגולציה מגבילה בנייה היא מייקרת את מחירי הנדל"ן. ואם יש בבעלותכם בית או דירה, זה מצוין שהמחיר שלהם יעלה ותוכלו למכור אותם ביותר כסף.

יש להם תמריץ למנוע הקמה של בתים ודירות, כי כשיש מחסור – שווי הבתים שבבעלותם עולה. אז משתלם לבעלי הדירות לייצר חסמים ברגולציה על תכנון ובניה, כדי שלא יהיה תכנון ולא תהיה בנייה.

כמובן שזה נכון בעוד מדינות – לבעלי הדירות יש תמריץ שלא יבנו יותר מידי דירות, כי זה יוריד את שווי הנכסים שלהם.

בעלי הדירות הם לא אנשים רעים. סביר להניח שהם אפילו לא יודעים שזו התוצאה של הרגולציה.
ואפשר להניח שהם לא רוצים לאנשים יזרקו לרחוב. גם אם עושים ניתוח קר – אף אחד לא רוצה לייצר עוד הומלסים בעיר שלו.

ההשפעות של מחסור בדירות

חלקכם בטח סקפטיים. אולי מחירי הנדל"ן גבוהים בגלל דברים אחרים, כמו בנייה ירוקה וחכמה מבחינת אנרגטית יותר או רמת חיים יותר גבוהה. אז קודם כל צריך לומר שבקליפורניה יש חובה לבנות בניינים לפי סטנדרטים סביבתיים די מחמירים (green building) – כך שגם זה תוצר של רגולציה.

אבל לגופו של עניין – מחקר שבדק את הנושא מצא ש-90% מהאפקט של מחירי נדל"ן גבוהים נובע מכך שקליפורניה מגבילה את היצע (כמות) הבתים. פשוט חסרים בתים, ואז: (א) אין מספיק בתים; (ב) הבתים הקיימים יקרים, גם לקניה וגם בשכירות.

אנשים טובים

קליפורניה היא דוגמה לפרדוקס. היא נחשבת למדינה "שמאלית" בפוליטיקה האמריקאית. בכל מה שנוגע להוצאה ממשלתית, הם בעד מערכת רווחה, שוויון ועזרה לחלשים. אבל בכל מה שנוגע לרגולציה – הם דואגים שהרגולציה תייקר את מחירי הדיור – כדי להעלות את שווי הדירות שלהם.

אמרנו שיש כמעט 59,000 הומלסים שחיים ברחובות לוס אנג'לס. בבחירות לנשיאות, תושבי קליפורניה יצביעו למי שיבטיח לחלק קצבאות לאותם הומלסים, ובמקביל ימשיכו לשמר רגולציה שמונעת בניית דירות. פרדוקס.

אבל אולי פשוט נטפל בבעיה מהשורש, ונסיר את הרגולציה שיוצרת מחסור בדירות?

לא כי זה נכון כלכלית. ולא בגלל שבירוקרטיה זה רע. אלא מתוך חמלה כלפי החלש, כלפי מי שחי ברחוב.

מילה לסיום

חשוב לומר שהתמונה מורכבת. אחד מידידי הבלוג כתב לי שכשהוא גר בארה"ב הוא שמע על עיריות שמחלקות להומלסים כרטיסי אוטובוס כדי שיעברו למקומות אחרים. תחקיר של הגרדיאן בדק את תנועת ההומלסים בארה"ב ומצא שערים באמת מחלקות כרטיסי אוטובוס ומעודדות הומלסים לעבור לערים אחרות.
כך שמדיניות ציבורית משפיעה על תופעת ההומלסים ועל הסבל שלהם בהרבה דרכים.

 

למה הנשרים לא חוצים את הגבול לפורטוגל?

אם תסתכלו על המפה בתמונה של הפוסט, תראו משהו מוזר. הנשרים מספרד לא נכנסים לפורטוגל.

מזג האוויר, הטבע והטופוגרפיה זהים. כמובן שהנשרים יכולים לעוף מעל לגבול והם לא צריכים לעבור ביקורת גבולות.
אז למה שהנשרים יעצרו בגבול היבשתי וכמעט לא יחצו אותו לפורטוגל?

מסתבר שמאחורי התעלומה הזאת מסתתרת רגולציה.
בשנת 2002 נקבעה באיחוד האירופי רגולציה שנועדה להתמודד עם מחלת הפרה המשוגעת. הרגולציה מחייבת לטפל מידית בפגרים של בקר – לקבור או לשרוף אותם. הטיפול המיידי בפגרים נועד לצמצם דרסטית את הסיכון להדבקה והפצה של המחלה.אבל לאיחוד האירופי אין סמכות מוחלטת על המדינות החברות בו. ולאחר מספר שנים, ספרד הפסיקה ליישם את הרגולציה הזאת. אבל פורטוגל המשיכה ליישם אותה וחייבה טיפול מיידי בפגרים של פרות.התוצאה היא שבפורטוגל מסלקים את הפגרים מהר, ובספרד הם נשארים בטבע.

ואיפה שאין פגרים טעימים – לא תמצאו נשרים.

_____

כל הפרטים והתמונה של הפוסט לקוחים מתוך המחקר הזה:

Invisible barriers: Differential sanitary regulations constrain vulture movements across country borders

איך רגולציה מחייבת באה לעולם ומה קרה לשיקול הדעת של רופאים?

האם אתם הולכים לרופא כדי שיעשה מה שכתוב בחוק, או כדי שיבדוק אתכם ויתאים לכם טיפול לפי המאפיינים שלכם?

נראה לי שהתשובה ברורה.

כשאנחנו הולכים לבעל מקצוע, אנחנו מצפים שהוא יבחן את המצב שלנו ויחליט מה נכון לעשות במקרה הספציפי לפי הידע המקצועי והניסיון שלו.

אבל החקיקה בארה"ב אוסרת על רופאים לעשות את זה. במגוון נושאים, אין לרופא שיקול דעת איך לטפל בחולה. החוק מכתיב לו את הפרוטוקול הרפואי.

הדבר העצוב הוא שבחלק מהמקרים מדובר בתקלה. אפשר אפילו לומר – תאונה.

השערות, המלצות ורגולציות

אחת הבעיות הקשות של השנים האחרונות היא התמכרות למשככי כאבים. המרכז למניעת מחלות בארה"ב (CDC) העריך שבשנת 2017 מתו יותר מ-70,000 איש משימוש יתר במשככי כאבים (Opioid). קובעי מדיניות רבים מנסים להתמודד עם התופעה הזו באמצעות מחקר, בקרה ורגולציה.

בשנת 2016 ה-CDC פרסם קווים מנחים (guidelines) לגבי מתן משככים כאבים לחולים שסובלים מכאב כרוני. המסמך הזה נועד להיות המלצה אופציונאלית בלבד, כמו שנכתב ממש בראשית המסמך:

"ההחלטה הטיפולית צריכה להתבסס על הקשר בין הרופא למטופל ועל מצבו הרפואי של החולה"

"ההמלצות מבוססות על מידע לא מלא… עם מגבלות משמעותיות"

ומשפט המחץ: "ההמלצות במסמך זה הן וולונטריות, ולא מהוות סטנדרט מחייב", במקור:

"The recommendations in the guideline are voluntary, rather than prescriptive standards."

אז ההמלצות הן וולונטריות ומבוססות על מידע חלקי. מה עשו רגולטורים ובתי מחוקקים במדינות ארה"ב? חוקקו אותן כרגולציה מחייבת – שכופה על הרופאים איך לטפל בחולים. ברוב מדינות ארה"ב נקבעו מגבלות, למשל על המינונים של משככי כאבים שאפשר לרשום למי שסובל מכאב כרוני. הרגולציה הזו ביטלה את היכולת של הרופאים להפעיל שיקול דעת לגבי אופן הטיפול.

הרגולציה הזו נקבעה למרות התנגדות וביקורת חריפה של רופאים כולל ה-AMA (התאחדות הרופאים). רופאים הסבירו שאם יחייבו אותם לפעול לפי פרוטוקול טיפול קשיח ולא מתאים – זה יפגע בחולים ואפילו יסכן אותם.

אבל כל זה לא עזר. ההמלצה הוולונטרית הפכה לרגולציה כופה.

אין מספיק מידע, אבל יש עוד עיוותים

חשוב לזכור שה-CDC ציין במפורש בהמלצה שלו שאין מספיק מידע אמפירי ולכן עדיף להסתמך על שיקול הדעת של הרופא המטפל. בזמן שמדינות שונות בתוך ארה"ב התעלמו מזה וקבעו רגולציה, הממשל הפדרלי התייחס בכובד ראש לבעיה של מחסור במידע. בשנת 2018 מנהל ה-FDA פרסם תכנית להתייעצות מקיפה על הנושא במטרה לאסוף מספיק נתונים אמפיריים, כדי שאפשר יהיה לגבש הנחיות מדויקות ואולי לקבוע מדיניות מחייבת.

ואם זה לא מספיק אז מסתבר שהמדינות שהפכו את ההמלצות לחקיקה מחייבת עשו המון טעויות בדרך. בשנת 2019 ה-CDC פרסם הבהרה לקווים המנחים שלו והתריע שכשהפכו את ההמלצות לחקיקה, נעשו שגיאות מקצועיות, שחלקן מסכנות את החולים.

בשנת 2019 שני חברים בצוות שגיבש את ההמלצות של ה-CDC פרסמו מאמר שכותרתו "אין קיצורי דרך לשימוש בטוח במרשמים למשככי כאבים". במאמר הם מסבירים שהם בחרו לקבוע המלצות לא מחייבות בגלל שלא היה להם מספיק מידע אמפירי. בנוסף, הם כותבים שחלק מהמחוקקים והרגולטורים שקבעו רגולציה עשו את זה בצורה שממש סותרת את ההמלצות.

אז לא רק שמדובר בהמלצות שהפכו לרגולציה מחייבת – גם התוכן המקצועי של הרגולציה שגוי.

מה משותף לרופאים ולקובעי מדיניות?

באותה שנה משרד הבריאות האמריקאי (ה-HHS) פרסם דוח של צוות בין משרדי על טיפול בכאבים. בתקציר המנהלים הם כותבים בצורה עדינה שהרגולציה שנקבעה גרמה לנטישת חולים שסובלים מכאבים ("forced tapers and patient abandonment"). המסקנות של הצוות הבין משרדי כוללות:

1. צריך לשים דגש על טיפול מותאם אישית למטופל.

2. החלטות לגבי טיפול במשככי כאבים צריכות להיות מבוססות על האבחנות של המטופל ולא לפי מסגרת גורפת וכללית.

3. הרופא המטפל צריך לבחון את הסיכונים והתועלות למטופל מהאפשרויות השונות ולבחור בפרקטיקה שתטיב עם המטופל.

נשמע די בסיסי וקשה להאמין שיש מחלוקת על עקרונות כל כך בסיסיים. אבל למרות האמירות הברורות האלו, המדינות השונות בארה"ב עדיין מפעילות רגולציה ששוללת את שיקול דעת של הרופאים.

חמישה שיעורים קצרים מהסיפור הזה

1. לא לבלבל בין הנחיות והמלצות רכות, לרגולציה כופה. גם בארץ יש ערבוב מושגים. שיעור בעברית: "המלצה" ו"הנחיה" הן לא מחייבות ואי אפשר להעניש מישהו שלא מציית להן. רוצים לומר שההוראה מחייבת? פשוט תגידו "הוראה" (למשל – "הוראות משרד הבריאות, ולא "הנחיות משרד הבריאות").

2. הסיפור הזה הוא דוגמה עצובה לאופן שבו הנחיות והמלצות רכות הופכות לחובות ולאיסורים. זה קורה גם במקרים בהם ברור שאין מספיק מידע כדי לקבוע כללים מחייבים.

3. קל לקבוע רגולציה אבל קשה לבטל אותה, גם כשכל אנשי המקצוע ומומחי המדיניות אומרים שהיא שגוייה מהיסוד. הרגולציה הזו חלה עד היום ברוב מדינות ארה"ב.

4. מחוקקים אוהבים לחוקק, רגולטורים אוהבים לרגלט (לקבוע רגולציה). אני לא מתכוון להכליל אבל כולנו רוצים להיות פרודוקטיביים ולהראות תפוקות ותוצרים. במקרה של הרגולציה הזו הם היו כל כך נלהבים לקבוע רגולציה, אפילו אם זה אומר לאמץ המלצה שנועדה להיות וולונטרית, על בסיס מידע חלקי – וגם את זה הם עשו באופן שגוי.

5. מה עושים כשיש אי ודאות? במקרה הזה החליטו לקבוע הוראות נוקשות שמבטלות את שיקול הדעת של הסגל הרפואי. במציאות אי אפשר ליצור כללים שיתאימו לכל מצב. תפקידם של אנשי המקצוע לתת מענה ולפתור בעיות. המחוקק והרגולטור לא יכולים לצפות הכל. במקרה הזה, הרגולציה היא ממש הכרזת אי אמון ברופאים.

אנחנו מוכרחים להיות הרבה יותר זהירים וצנועים בקביעת מדיניות. וזה כולל גם נכונות לתקן החלטות שקיבלנו בעבר.

הכישלון של ארה"ב וההצלחה של ניו זילנד בטיפול בקורונה

בשבוע שעבר ניו זילנד הודיעה שהיא הצליחה למגר את הקורונה. ניו זילנד היא המדינה הראשונה שמכריזה שאין יותר חולים מאובחנים במדינה.

החודשים האחרונים היו מבחן עולמי בניהול משברים. כשהקורונה פרצה לחיינו, כתבתי על עקרונות לניהול משברים בריאותיים. חלק מהמדינות ניהלו את המשבר יותר טוב וחלק פחות טוב. את התוצאות אנחנו רואים בחדשות סביבנו.

אז בואו נראה מה סוד ההצלחה של ניו זילנד – איך הם יישמו ניהול משברים יותר טוב ממדינות אחרות. כדי שיהיה מעניין – נשווה לארצות הברית, שפחות מצליחה להתמודד עם המשבר.

אסטרטגיה אחרת

מודלים אפידמיולוגיים חזו שאם לא תושג שליטה על הקורונה, היא תביא למוות של 14,000 איש בניו זילנד (מתוך אוכלוסיה של 5 מיליון איש, חצי מישראל). הם זיהו שיש לקורונה תקופת דגירה ארוכה שבמהלכה האדם עוד לא חולה אבל הוא מדבק, וזה הופך אותה לסיכון משמעותי. פחות חשוב אם המודלים האלו מדוייקים, אלא מה שקרה בפועל – ניו זילנד החליטה שהיא לא תיתן לזה לקרות.

במקום לנסות "לשטח את העקומה" לאורך זמן, ממשלת ניו זילנד החליטה למחוץ את העקומה לגמרי: להמשיך לקרוא הכישלון של ארה"ב וההצלחה של ניו זילנד בטיפול בקורונה

למה יש מהומות בארה"ב? בעיות ברגולציה על אלימות משטרתית

בשבועיים האחרונים ארצות הברית בוערת. זה התחיל ברצח של ג'ורג' פלויד שנחנק על-ידי שוטר.
אבל זה לא באמת התחיל שם. זה התחיל מזמן, כי המוות של פלויד הוא חלק מתופעה רחבה של אלימות משטרתית בארצות הברית.
המקרה הזה מעורר שאלות קשות לגבי גבולות הכוח של המשטרה.
למשטרה יש תפקיד חיוני, אבל היא ארגון אלים מעצם הגדרתו, כי היא מחזיקה בסמכות חוקית להפעיל כוח.

למה בכלל נתנו למשטרה רשות להפעיל כוח?

(בלי להיכנס לדיון פילוסופי)

אם אנחנו קובעים כללים, אנחנו צריכים גם יכולת לוודא שאנשים מצייתים להם.
תחשבו על הכללים הכי בסיסיים, למשל אסור לגנוב. אם אני גונב למישהו את הארנק – למי יש סמכות לתפוס אותי בכוח, ולהוציא ממי את הארנק? (וגם להכניס אותי לכלא נגד רצוני)
למשטרה.

בלי הסמכות של המשטרה להפעיל כוח אנחנו לא יכולים לאכוף הוראות. אנחנו גם לא יכולים לטפל בעבריינים ולא לחייב אנשים לשלם קנסות.
משם מגיעה כל הסמכות של המדינה להפעיל כוח גם במקרים אחרים – לדרוש מסמכים, לסגור עסקים, לאסור הפגנות ועוד. שלטון החוק במדינה המודרנית מבוסס על זה שיש גוף עם סמכות כזו. זה מה שהופך את הרגולציה מהמלצה לכללים מחייבים.

אז אנחנו מבינים למה יש למשטרה סמכות להפעיל כוח.
אבל כמה כוח מותר למשטרה להפעיל ואיפה עובר הגבול? להמשיך לקרוא למה יש מהומות בארה"ב? בעיות ברגולציה על אלימות משטרתית

מי הופך את הרגולציה הסביבתית למסורבלת?

בחודש ינואר ממשל טראמפ עורר דיון ציבורי (והתנגדות) כשהוא הודיע על רפורמה ברגולציה הסביבתית על פרויקטי בניה. רוב התגובות בארצות הברית התייחסו לרפורמה כאל ביטול או צמצום חלקים מהרגולציה הסביבתית. כמובן שהירוקים התנגדו לרפורמה ומי שחושב שיש יותר מידי רגולציה סביבתית – תמך בצמצום שלה.

אבל המציאות יותר מורכבת. מדובר ברפורמה שתייעל ותרענן את הרגולציה הסביבתית והמוקד שלה אינו בביטול. וכמו כל דבר – גם ברגולציה הסביבתית יש מה לשפר.

🎧 ידעתם שיש גם פודקאסט? מוזמנים להאזין – בכל האפליקציות 🎧

מה מתקנים ולמה?

הרפורמה מתמקדת בחוק שנקרא National Environmental Policy Act, שנחקק ב-1969. זאת אומרת שהוא כבר בן 51. מזל טוב. להמשיך לקרוא מי הופך את הרגולציה הסביבתית למסורבלת?

איך דרום קוריאה התמודדה עם הקורונה?

דרום קוריאה וארה"ב אימתו את החולה הראשון בקורונה ב-20 לינואר. נכון ל-23.5 בדרום קוריאה חלו 218 אנשים למיליון תושבים ומתו 5 אנשים למיליון תושבים. לשם ההשוואה, בארה"ב חלו 4,983 למיליון תושבים ומתו 295 אנשים לכל מיליון תושבים. זה פי 20 חולים ופי 60 מתים.
ברור שדרום קוריאה התמודדה יותר טוב עם הקורונה.

ההבדל הזה נובע מכך ששתי המדינות פעלו אחרת לגמרי. סיפרתי פה בעבר על טעויות שהאמריקאים עשו, החל מהגבלות על ביצוע בדיקות, בירוקרטיה שמנעה יבוא מסכות ורגולציה שחולשת על רישוי חיסונים. אבל אחרי כל הטעויות, האמריקאים ניסו לעשות מה שעשו בישראל ובעוד מדינות – להטיל סגר נרחב שמונע התפשטות של המחלה, אבל פוגע בכלכלה.

בקוריאה עשו משהו אחר, שהיה מאוד מאוד אפקטיבי.

למה קוריאה הייתה צעד אחד לפני כולם?

דרום קוריאה יישמה לקחים שהיא למדה בעצמה כשהיא התמודדה עם התפרצות של מחלה ה-MERS בשנת 2015 (שהיא קרובת משפחה של ה-covid-19). באותה התפרצות נדבקו בקוריאה 186 איש ומתו 38 איש כתוצאה מה-MERS. כמעט 17,000 היו בסגר כחלק מהניסיון לשלוט במחלה. אחד הדברים שהפתיעו את הממשלה היה "מפיצי על" (super spreader), חולים בודדים שהדביקו המון אנשים אחרים. להמשיך לקרוא איך דרום קוריאה התמודדה עם הקורונה?

למה לי רגולציה בכלל?

הבלוג רץ כבר יותר משנה וחצי ונראה לי שצריך לעשות פאוזה כדי לקחת צעד אחורה ולדבר על מה זה רגולציה, מנקודת המבט שלי.

בשבוע שעבר השתתפתי בדיון מרובה משתתפים על רגולציה שנמצאת בבחינה ובתהליך של עדכון. בצד אחד של השולחן ישבו הרגולטורים ודיברו בשפה מאוד מקצועית ואפילו טכנית על מה החששות שלהם ועל האסונות שעלולים להתרחש. בצד השני של השולחן ישבו יועצים משפטיים שהחזירו את הדיון שוב ושוב לאינטרס הציבורי שעליו יש להגן באמצעות איזונים עדינים.

הדיון הזה לא ממש התקדם והתרשמתי שבעצם מתנהלות שתי שיחות במקביל. שיחה שהרגולטורים ניהלו (הרבה מונחים מקצועיים), והשיחה של היועצים המשפטיים שעסקה במונחים מופשטים כמו "אינטרס ציבורי".

שתי השיחות לא הזכירו משהו. נכחתי בהרבה דיונים שכמעט לא הזכירו נושא חשוב אחד. אנשים.

ולדעתי רגולציה היא מקצוע של אנשים. היא עוסקת באנשים. להמשיך לקרוא למה לי רגולציה בכלל?

האם ממשלות יתנו תעודות חיסון קורונה?

אני רוצה לספר לכם על רגולציה חדשה שכנראה תפגשו בקרוב. הצצה קטנה לעתיד.

ינואר 2021. אתם יוצאים מהבית והולכים לקניון או לתחנת רכבת. פקחים עומדים בכניסה וגם מסתובבים. הם אוכפים את ההוראות לגבי מספר הלקוחות בעסק, חבישת מסכות, ריחוק חברתי וכו'.
אבל תהיה קבוצה של אנשים שפטורים לחלוטין מכל המגבלות. אנשים שיש להם תעודה ממשלתית שמוכיחה שהגוף שלהם מחוסן נגד קורונה.

לדעת ולהוכיח שאתם מחוסנים

בחודשים האחרונים ממשלות ניהלו את התפרצות הקורונה – והטילו סגר שנועד למנוע הדבקה (שליש מאוכלוסיית העולם הייתה בסגר). אבל עכשיו צריך לעבור מחירום לשגרה. ויכול להיות שתעודות חיסון הן הדרך לשחרר את הכלכלה בלי להגדיל את הסיכון להידבקות.

להמשיך לקרוא האם ממשלות יתנו תעודות חיסון קורונה?

למדוד את הרגולציה: מה שרואים ומה שלא רואים

הפעם אני רוצה לספר לכם על ההבדל בין נשיאים אמריקאים שונים. נתחיל עם הנשיא טראמפ. טראמפ כל הזמן מתגאה בשני דברים: שהוא מבטל רגולציה קיימת ושהוא מונע יצירה של רגולציה חדשה.

בואו ננסה לראות אם זה נכון, וגם – איך בכלל מודדים את זה?

מתחילים בנתונים

תראו גרף. הגרף הזה מראה את כמות הרגולציות עם השפעה משמעותית שנקבעו על ידי נשיאים אמריקאים שונים. לחצו כאן כדי לפתוח את הגרף בגדול.

ציר X (האופקי) הוא ציר הזמן, בחודשים של כהונת נשיא.
ציר Y (אנכי) סופר באופן מצטבר כמה רגולציה נקבעה בכהונה של אותו נשיא.

להמשיך לקרוא למדוד את הרגולציה: מה שרואים ומה שלא רואים

למה רכבים חשמליים מזהמים יותר מרכבים רגילים?

כולם מדברים על משבר האקלים ועל צעדים שצריך לעשות כדי להגן על הסביבה. ממשלות תומכות וגם כופות מעבר לאנרגיה פחות מזהמת וחברות מספרות לנו שהמוצרים שלהן מפחיתים את הפגיעה בסביבה. אחד המוצרים הפופולאריים בטרנד הירוק הזה הוא רכבים חשמליים.

אבל כנראה שהטרנד הזה מבוסס על אינטואיציה לא נכונה.

הערת עריכה: בגרסה המקורית נעשה שימוש לא מדויק במונח "זיהום" ביחס למחקרים שמוזכרים בפוסט. המחקרים שמוצגים כאן התמקדו בפליטת פחמן דו-חמצני, ולא בחנו את כל סוגי הזיהום . ולכן בוצע תיקון בנוסח הפוסט. תודה למגיבים.

המחקר שזיעזע את גרמניה

קבוצת חוקרים ממכון המחקר הגרמני IFO פרסמה בשנת 2019 מחקר שסתר את האינטואיציה ואת ההנחות המקובלות. לפי המחקר, רכבים חשמליים יוצרים בין 11% ל-28% יותר פחמן דו חמצני בהשוואה לרכבים עם מנוע דיזל. המחקר הזה יצר רעידת אדמה בגרמניה, כי הממשלה התחייבה להפחית את פליטת הפחמן הדו חמצני ב-40% עד 2030.

להמשיך לקרוא למה רכבים חשמליים מזהמים יותר מרכבים רגילים?

חוק לעידוד תרומת איברים

תרומת איברים מצילה חיים. זה ברור. אבל למרות שיש לי שתי כליות ואני צריך רק אחת – אני לא ממהר לתרום כלייה. אגב, גם דם (שהוא "איבר" מתחדש) אנחנו לא ממהרים לתרום.

בישראל יש 1,235 איש שממתינים להשתלת איבר, מתוכם 857 לכליה. בארצות הברית יש כ-113,000 איש שממתינים להשתלת איברים. ובממוצע כל יום מתים 20 איש כי הם לא קיבלו תרומת איברים בזמן.

כדי להתמודד עם הבעיה הזו, משרד הבריאות האמריקאי (Health and Human Services או בקיצור – HHS), מקדם שתי רפורמות שמיועדות להגדיל את מספר תרומות האיברים.

להמשיך לקרוא חוק לעידוד תרומת איברים

שקט! מפקחים

הבריטים נחשבים לאחד העמים המנומסים ביותר בעולם. אבל לא בטוח שהתדמית הזו נכונה.

בשנים האחרונות יותר ויותר ערים בבריטניה מפעילות סעיף חוק (PSPOs) כדי לקבוע מגבלות על חופש הביטוי. ליתר דיוק הם קבעו איסור על קללות.

עיריות קובעות איסור להשתמש במרחב הציבורי ב-foul and abusive language, כשהעונש על הפרה עומד על אלף פאונד. מאז 2014 הטרנד הזה התפשט בין די הרבה עיריות שקבעו איסורים כאלו והן גם אוכפות אותם ומטילות קנסות (למרות שלפי הנתונים אין המון אכיפה).

מה שמדהים באיסור הזה הוא שמדובר באיסור מאוד כללי, שלא ברור מה הגבולות שלו. הגרדיאן הבריטי תהה אם מותר לומר את הפנינה הבריטית “bloody hell”. חוק שלא ברור ולא מובן לציבור הוא חוק ממש ממש גרוע.

להמשיך לקרוא שקט! מפקחים

סדרת ראיונות פרק 3 – ההשלכות הסביבתיות של משבר הקורונה

משבר הקורונה הוא קודם כל משבר בריאותי. אבל ברור שיש לו גם השפעות כלכליות. האם יש לו השפעות סביבתיות ואיך צריכה להיראות המדיניות הסביבתית העתידית?

שיחה עם ד"ר אור קרסין – מומחית למדיניות סביבתית מהאוניברסיטה הפתוחה.

הקלטנו את השיחה עם סאונד משופר!

אפשר להאזין בכל אפליקציות הפודקאסטים וגם ביוטיוב.

האם ואיך לפקח על Airbnb?

הכלכלה המשתפת סוחפת את העולם ומשנה את כללי המשחק. בישראל אנחנו מכירים את הכלכלה השיתופית בשתי סוגיות: Airbnb לשיתוף נכסים ו-Uber לשיתוף בנסיעות. את Uber אנחנו לא באמת מכירים כי הרגולציה המסורתית חוסמת אותה, אבל Airbnb נכנסה לישראל כמו ליתר העולם ועוררה שאלות שונות. למשל, המלונאים מתנגדים לה ודורשים להחיל רגולציה קפדנית על דירות מגורים שמושכרות ב-Airbnb, יש מי שטוען שהשכרת הדירות פוגעת במרקם העירוני ועיריית תל אביב אפילו החליטה להכפיל את הארנונה על דירות שמושכרות לפרקי זמן קצרים.

רוב הדיון הזה מונע מאינטרסים ומבוסס על מעט נתונים, אם בכלל. אבל לאחרונה (נובמבר 2019) התפרסם סוף סוף מחקר רציני על הנושא. אבנר בירך ברק ויפעת הולצמן-גזית, בחנו אמפירית את ההשפעות של Airbnb על היצע הדירות לשכירות (הבנה של התופעה בישראל) וגם ניתחו שלוש רגולציות על Airbnb מהעולם (חלופות לפתרון וההשפעות שלהן).

מה ההשפעה של Airbnb על שוק השכירות בישראל?

החלק הראשון של המחקר בדק איך Airbnb השפיעה על היצע הדירות הזמינות למגורים לטווח ארוך – בתל אביב ובירושלים. בגדול, Airbnb מאפשרת לקחת דירות שמושכרות לטווח ארוך ולהשכיר אותן לטווח קצר. זה אומר שיש פחות דירות להשכרה לטווח ארוך. השאלה המעניינת היא כמה ומה ההשפעה של השינוי הזה.

להמשיך לקרוא האם ואיך לפקח על Airbnb?

צריך חיסון לקורונה, ומהר

כולם שואלים מתי נצא מהסגר – ומה יקרה אחר כך. שוב יהיה גל של תחלואה ונחזור לסגר? שואלים מה "אסטרטגיית היציאה".

הקורונה גרמה למשבר כלכלי, אבל בסוף מדובר במחלה. ויש שני דברים מרכזיים שאפשר לעשות כדי לטפל במחלה: למנוע בעזרת חיסונים או לרפא בעזרת תרופות.

ולכן כולנו באמת מחכים שיהיו חיסונים. זו אסטרטגיית היציאה האמיתית.

העניין הוא שייקח זמן עד שיהיו לנו חיסונים. כמה זמן? אל תעצרו את הנשימה.
לפי אנטוני פאוסי, מנהל המרכז הלאומי לאלרגיות ומחלות מדבקות, ההערכה האופטימית היא שייקח עוד שנה – שנה וחצי. וזו ההערכה של האופטימיסטים. פאוסי הסביר שגם אם יש חיסון ובודקים אותו – זה ממש לא אומר שאפשר להתחיל לתת אותו לאנשים ("A vaccine that you make and start testing in a year is not a vaccine that’s deployable"). החיסון (התרכיב) צריך לעבור תהליך מקצועי ורגולטורי ארוך.

התהליך הזה חשוב כי חיסונים הם טיפול מסוכן. אנחנו בעצם מכניסים לגוף שלנו פתוגן מת או מוחלש, כדי שהגוף יכיר אותו ויפתח נוגדנים. אבל חיסון לא בטוח גם עלול לגרום לנו להידבק בפתוגן עצמו – לחלות ואפילו להדביק אחרים. חיסון לא בטוח עלול לגרום להתפרצות המחלה.

להמשיך לקרוא צריך חיסון לקורונה, ומהר

סדרת ראיונות פרק 2 – למה צריך רישיון כדי לעבוד?

לג'יימס בונד היה רישיון להרוג. אבל מסתבר ש-25% מהעובדים בישראל חייבים רישיון בשביל לעבוד.
למה, כמה ואיך זה נראה?

כמה מקצועות בישראל חייבים ברישיון?
למה יש פטור לכנסיה הנוצרית?
מה לגבי משך ההכשרה של רופאים ועורכי דין?
ולמה יותר קל להיות מורה בסקנדינביה?

כדי לענות על השאלות האלו קיימתי שיחה עם יאיר אושרוב, דוקטורנט למדעי המדינה חוקר בפורום קהלת וב-OECD.

הפרק זמין בכל אפליקציות הפודקאסטים וגם אפשר לצפות בו בוידאו – ממש כאן למטה.

אפשר לקרוא פה את המחקר של יאיר על רישוי מקצועות בישראל.