למי שעוקב אחרי החדשות מארה"ב בחודשיים האחרונים נראה שטראמפ יורה לכל הכיוונים.

טראמפ נגד המהגרים
טראמפ נגד טראנסג'נדרים
טראמפ נגד קנדה ומקסיקו
טראמפ נגד הרגולציה

וכמובן – השמאל האמריקאי נגד טראמפ

נראה שרגולציה ושמאל כלכלי הולכות יחד כמו כפפה ליד. תקראו להם ליברלים, פרוגרסיביים או בשם אחר – הדעה הרווחת היא שהימין נגד רגולציה והשמאל בעד.
ולכאורה יש להם סיבה טובה. הרי רגולציה מגינה על הציבור, מסדירה את השוק, ומרסנת את הכוחות החזקים. והשמאל "אמור" להיות בעד בטיחות, בריאות וסביבה, וכמובן – בעד התערבות ממשלתית.

אבל האמת מורכבת יותר. יש לא מעט אנשי שמאל שמזהים שעודף רגולציות לא בהכרח משרת את הציבור. לפעמים רגולציה מיותרת מונעת תחרות ועוזרת למונופולים, או פשוט פוגעת באוכלוסיות החלשות.

שמאלנים ותומכים בדילול רגולציה – זה לא חדש

המהלך של דונלד טראמפ לקיצוץ ברגולציה, שנתמך על ידי מחלקת DOGE בראשות אילון מאסק, מקבל בעיקר תמיכה מרפובליקנים וזוכה להתנגדות של השמאל האמריקאי. אבל זה לא תמיד היה המצב. בעבר, מנהיגים דמוקרטים כמו הנשיא ג'ימי קרטר והסנאטור טד קנדי קידמו דה-רגולציה כשהם זיהו שהבירוקרטיה הממשלתית בעיקר מגבילה את הצרכנים ואת השחקנים החדשים, לטובת המונופולים והמקושרים. גם הנשיא קלינטון חתם על צו נשיאותי חשוב מאוד שחייב את הרגולטורים לשקול חלופות לא רגולטוריות לפני קביעה או הוספה של כל רגולציה, ויצר עוד מסננות כדי למנוע רגולציה עודפת ומזיקה.

אחרי הבחירות האחרונות, אדם ג'נטלסון, לשעבר ראש הסגל של הסנאטור הדמוקרטי ג'ון פטרמן, קרא לדמוקרטים לאמץ "פרוגרסיביות בצד ההיצע" ("supply-side progressivism"), כלומר לצמצם רגולציה שמקדמת מטרות חברתיות (להבדיל מרגולציה שמשרתת יעדים כמו בריאות או בטיחות). והוא לא היחיד. פוליטיקאים דמוקרטים כמו מארי גלוזנקאמפ פרז וג'ארד גולדן מתריעים מפני עודף רגולציה שפוגע בציבור.

אפילו סגנית הנשיא קמלה האריס הבינה שהמדיניות הרגולטורית לא תמיד משרתת את המוחלשים. בקמפיין שלה לנשיאות, היא התחייבה "להסיר חסמים ולצמצם את הבירוקרטיה, גם ברמת המדינה והרשויות המקומיות", בעיקר כדי להתמודד עם משבר הדיור.

הרגולציה עוזרת לטייקונים?

רבים בשמאל רואים ברגולציה דרך לרסן את "העשירים והחזקים". הסנאטורית אליזבת' וורן, למשל, טוענת ש"דה-רגולציה" היא רק שם קוד ל"לתת לעשירים לעשות מה שהם רוצים". הנחת הבסיס שלה היא שרגולציה זה טוב, וצמצום רגולציה זה רע. אבל בפועל, יש לא מעט מקרים בהם הרגולציה משרתת דווקא את בעלי ההון על חשבון התחרות והצרכנים.

למשל, חוקי הניו-דיל בארה"ב גרמו באופן ישיר לעליות מחירים ביותר מ-500 ענפים, מה שגרם לצרכנים לשלם יותר על מזון וביגוד, דווקא בתקופה של אבטלה המונית. מקרים דומים תועדו לאורך עשרות שנים בענפי החקלאות, הפיננסים והתחבורה.

איך זה קורה?

לעיתים קרובות הרגולציה יוצרת חובה לרכוש מוצרים ושירותים מסוימים (למשל, ציוד בטיחות או ביטוח בריאות). לפעמים הרגולציה מונעת תחרות באמצעות איסורים או רישוי מחמיר.
לצערנו לא פעם רגולציה כזו נקבעת בלי הוכחה מספקת שהיא תגן על הציבור, או שהמחיר מוצדק.

מי מרוויח מהרגולציה? תסתכלו על הלוביסטים

רוצים לדעת מי באמת נהנה מחוקים מסוימים? תראו מי נלחם כדי להשאיר אותם. בשנת 2012, התאחדות יצרני הציוד החשמלי (NEMA) פעלה כדי לשמר את האיסור על נורות ליבון. למה? כי האיסור הזה נתן יתרון ליצרנים הגדולים שהקימו קווי יצור לנורות מסוגים אחרים. האיסור פגע ביצרנים קטנים שהתמחו בנורות ליבון זולות. באופן דומה, בחלק ממדינות ארה"ב אסור ליצרן הרכב למכור את הרכבים שלו ישירות לצרכנים.

זו לא תופעה ייחודית לארה"ב. מחקרים מראים שבמדינות עם רגולציה כבדה, הצמיחה בפריון נמוכה יותר, התעסוקה נפגעת ואי-השוויון בהכנסות גדל. בארה"ב הצטברות הרגולציה בין 1980 ל-2012 הקטינה את ההכנסה הממוצעת לנפש בכ-13,000 דולר.
ככל שאתם חלשים יותר – כך הרגולציה פוגעת בכם יותר. משקי בית בעלי הכנסה נמוכה מוציאים חלק גדול יותר מההכנסה שלהם עם מוצרים ושירותים מפוקחים, ולכן הם אלה שסופגים את הנזק הגדול ביותר.

אנשי שמאל שבחנו את הרגולציה באופן ביקורתי

באופן אירוני, בארה"ב דווקא השמאלנים היו בין הראשונים להתריע מפני ההשפעות המזיקות של רגולציה עודפת. כבר בראשית המאה ה-20, הנשיא וודרו וילסון הזהיר בספרו "החירות החדשה" שככל שהממשלה מתערבת יותר בעסקים, כך אנשי העסקים יאלצו להתקרב יותר לממשלה, להשפיע עליה ולבסוף – ללכוד אותה מבפנים.

זה בדיוק מה שקרה. בשנות ה-70, פעילים חברתיים כמו מארק גרין וראלף ניידר ציינו שתעשיות מפוקחות שולטות למעשה ברגולטורים שלהן – תופעה שאנחנו מכירים היום כ"שבי רגולטורי". הנשיא הדמוקרטי ג'ימי קרטר ניסה לשנות את זה כשהוא מינה את הכלכלן אלפרד קאהן למנהל רשות התעופה האזרחית – במטרה לקדם רפורמות ברגולציה.
קאהן חקר את התחום והראה שהרגולטורים עצמם חשים מחויבות לשמור על האינטרסים של החברות שעליהן הם מפקחים. על בסיס התובנה הזו ולאחר שזיהה את הנזקים שהרגולציה העודפת יוצרת, קאהן התחיל לבטל רגולציות שהגנו על מונופולים בענף התעופה – עד שלבסוף ביטל את הרשות כולה.

רפורמה כזו נגד כל חברות התעופה מעוררת הרבה התנגדות. מי תמך במהלך? אנשי שמאל בולטים כמו ניידר והסנאטור טד קנדי. אפילו היועץ המשפטי של קנדי, מי שלימים הפך לשופט בית המשפט העליון, סטיבן ברייר, אמר שהיחידים שהתנגדו לרפורמה היו הרגולטורים עצמם (שחששו על הכיסא שלהם) ובכירי התעשייה (שחששו מאובדן היתרון שהרגולציה העניקה להם). הרפורמה הזו הטיבה מאוד עם הציבור האמריקאי: מחירי הטיסות צנחו, היעדים התרחבו, והתחרות חזרה.

האם השמאל האמריקאי צריך לחשב מסלול מחדש?

ג'ימי קרטר (הדמוקרט) הוא הנשיא שהפחית הכי הרבה נטל רגולטורי בהיסטוריה של ארה"ב – יותר מכל יורשיו, כולל רונלד רייגן ודונלד טארמפ.

טראמפ מוביל כעת מאבק דומה, אבל הוא יתקשה להצליח אם רק הרפובליקנים יתמכו בכך. רפורמות מקיפות ברגולציה עוזרות לציבור וחוסכות לו כסף, אבל זה כסף שבעלי האינטרסים מפסידים כתוצאה מהרפורמה. ולכן כל רפורמה כזו נתקלת בהתנגדות.
אם הדמוקרטים יכירו בכך שדילול רגולציה יכול לשרת את האינטרסים של הציבור הרחב ובפרט של השכבות החלשות, המאבק ברגולציה עודפת יהפוך לדו-מפלגתי – והסיכוי לקדם אותו יעלה.

בשביל זה הדמוקרטים צריכים לשנות את הגישה שלהם כלפי רגולציה וגם להיות מוכנים לתת לטראמפ ניצחון פוליטי. אני לא פרשן פוליטי, אז בואו נחזיק אצבעות שהדמוקרטים בארה"ב ישנו כיוון ויתמכו בצמצום ובביטול רגולציה עודפת ומזיקה.

ומילה עלינו

בישראל השיח הציבורי והפוליטי פחות מפותח בנושאים כלכליים, ובוודאי בכל הנוגע לרגולציה (זו אחת הסיבות שאני טורח לכתוב ולפרסם). אבל גם אצלנו לימין יש נטייה טבעית להתנגד לרגולציה ולשמאל לתמוך בה. אני מקווה שגם אצלנו הציבור ילמד שרגולציה אינה עניין של כמות וגם אין נוסחת קסם של ימין ושמאל. רגולציה צריכה להיות איכותית ולכולנו יש אינטרס שהיא תשיג את המטרות שלה, תהיה יעילה ותשרת את הציבור ולא את המונופולים.