אתמול (12.5.2025) הנשיא דונלד טראמפ חתם על צו נשיאותי דרמטי, שמטרתו להפחית את מחירי התרופות בארה"ב. טראמפ הבטיח שהמהלך יוביל להפחתה של עד 90% במחירי תרופות מסוימות.
רקע שחשוב להבין
מחירי התרופות בארה"ב גבוהים בהשוואה למדינות מפותחות אחרות. זו תופעה ארוכת שנים שפוגעת ומפריעה לציבור האמריקאי. יש לכך מגוון סיבות, למשל:
- בארה"ב אין פיקוח מחירים על תרופות (בשונה מחלק מהמדינות).
- בארה"ב אין מיקוח ורכש מרכזי של תרופות. בקנדה ובישראל יש גוף ציבורי שקונה באופן מרוכז תרופות, ולכן יש לו כוח מיקוח מול חברות התרופות.
- פטנטים – בארה"ב תקופת ההגנה שפטנטים מעניקים ארוכה, ובנוסף חברות משתמשות ב"פטנטים משניים" כדי להאריך את משך ההגנה. כאשר תרופה מוגנת בפטנט יש רק גוף אחד שיכול למכור אותה. במדינות אחרות, תרופות הופכות יותר מהר לגנריות.
שתי דוגמאות לפערי מחירים:
התרופה Trulicity לטיפול בסוכרת, עולה בארה"ב $1,117 , לעומת $282 בקנדה.
והתרופה Ozempic לירידה במשקל עולה בארה"ב $936, לעומת $148 בקנדה.
בלינק הזה יש עוד דוגמאות.
מצד שני, חברות התרופות טוענות שאם לא יהיה להן את השוק האמריקאי, לא יהיו משאבים ולא יהיה תמריץ להשקעות האדירות במחקר ופיתוח של תרופות, מה שיפגע בחדשנות. אבל הטיעון הזה עוד יותר מרגיז את האמריקאים, כי הוא אומר שהם משלמים ביוקר ומממנים את התרופות שכל כל העולם.
מה כוללת המדיניות של טראמפ?
אתמקד בשני רכיבים מרכזיים.
- במגזר הציבורי, ארה"ב תשלם על תרופות מחיר מופחת: המחירים שהממשל בארה"ב משלם יושוו למחיר הנמוך ביותר שמשלמת מדינה אחרת. זה בעיקר חל על תרופות שניתנות במסגרת תכניות ממשלתיות כמו Medicareו- Medicaid.
זו לא רגולציה, אלא ניהול של רכש ציבורי. לדעתי זה הצעד הפחות חשוב בגלל שרוב התרופות בארה"ב לא נרכשות או ניתנות דרך הערוץ הזה. - הוראות לחברות התרופות לגבי כלל השוק: החברות קיבלו 30 יום להפחית את המחירים מרצונן. אם לא – משרד הבריאות יקבע פיקוח מחירים ויכפה אותו על החברות בכל השוק האמריקאי.
ניתוח: רגולציה בלי לקרוא לזה רגולציה
טראמפ לא חיכה לקונגרס ולא קבע רגולציה חדשה. אבל בפועל – זה בדיוק מה שהוא עשה. הוא הציב אולטימטום לחברות התרופות: תורידו מחירים, או שנכריח אתכם בכוח להוריד אותם.
בדרך כלל האיום הוא שאם המפוקחים לא יעשו את זה בעצמם – הרגולציה תהיה יותר מחמירה. זה כמובן יכול להיעשות בעוד תחומים – תתקין אמצעי בטיחות X או שאני אכריח אותך להתקין אמצעי בטיחות בהיקף כפול. זה ממש לא מוגבל לעולם פיקוח המחירים.
האיום הזה מעורר שאלה מעניינת – האם איום ברגולציה שקול להטלת רגולציה?
זו שאלה קשה במדיניות רגולציה.
מבחינה משפטית – ברור שעדיין אין כאן רגולציה. החברות לא חייבות לעשות שום דבר. אי אפשר להעניש אותן על הפרת כלל, כי לא נקבע שום כלל.
אבל מבחינה פרקטית של השפעה על השוק – ברור שקרה פה משהו.
טראמפ מפעיל לחץ כדי לשנות התנהגות של שחקנים פרטיים, וזה בדיוק מה שעושה רגולציה. הוא פשוט עושה את זה באמצעים פחות פורמליים.
רגולטור קובע כלל כדי לשנות התנהגות, ואם המפוקחים לא יצייתו – הוא יכפה את זה עליהם באמצעות אכיפה. טראמפ קבע אולטימטום כדי לשנות התנהגות, ואם המפוקחים לא יצייתו – הוא יכפה את זה עליהם באמצעות רגולציה (ואם הם לא יציתו לה – תהיה אכיפה).
זה פשוט שלב אחד נוסף בשרשרת של איום-רגולציה-הפרה-אכיפה.
מה שטראמפ עושה לא ייחודי. השימוש באולטימטומים ובאיום זו פרקטיקה שרגולטורים משתמשים בה.
הלך כזה מכונה "soft law" – איום, הצהרה או לחץ ציבורי שמחליפים את הרגולציה הפורמלית. הוא לא חייב לעבור חקיקה, אבל מייצר תוצאה רגולטורית. כלומר – הציבור והחברות מתנהגים אחרת, רק כי הממשל איים עליהם.
זה מעלה המון שאלות מעשיות: אולי זה אפילו עדיף על רגולציה רגילה? אם אפשר להשיג שינוי בלי בירוקרטיה ובלי אכיפה – זה חסכוני יותר, מהיר יותר וגמיש יותר. מצד שני – זה גם פוגע בשקיפות, בהליכי שיתוף ציבור, וביכולת לבקר את המדיניות.
זה גם יוצר מצב שבו החלטות בעלות השפעה אדירה מתקבלות בלי תהליך מסודר. ניתוח של השפעות, שימוש בנתונים וכו' – מבצעים רק לרגולציה. אם יצרנו כאן מסלול עוקף, אולי לא תעשה חשיבה מסודרת לפני.
למעשה, יש פה מעין עיקוף: בלי חקיקה, בלי בקרה פרלמנטרית, בלי ניתוח מקצועי לפני החלטה ובלי שקיפות. והכי חשוב – זו תזכורת לכך שרגולציה היא קודם כול מנגנון לשינוי התנהגות, לא אוסף של סעיפים. ואם יש איום חזק מספיק – גם זה יכול להספיק.
הרגולטור - גיא מור 