עולם המטבעות הדיגיטליים מרגיש לפעמים כמו מערב פרוע – כל אחד יכול ליצור מטבע, לפתוח פלטפורמה למסחר, ולהבטיח הרים וגבעות. מצד אחד – יש המון חופש ומקום להזדמנויות, אבל גם סיכונים. אז באוסטרליה החליטו לעשות סדר.
אבל – וזה החלק המעניין – הם לא התחילו מהמקום שבו כולם נוטים להתמקד.
במקום להתעסק בשאלות "האם להנפיק מטבע דיגיטלי כזה או אחר" או "מה נחשב מטבע חוקי", הרגולטור האוסטרלי החליט להתחיל מהשחקנים שמחזיקים את המטבעות בפועל עבור בעלי המטבעות.
כלומר: במקום רגולציה על המטבע ("אסור לסחור במטבע קריפטו"), רגולציה על שחקנים כמו פלטפורמות מסחר, ברוקרים, נותני שירותי משמורת וגם מי שמנפיקים מטבעות יציבים (stablecoins). בסלנג הבנקאי התפקיד הזה מכונה לפעמים "משמורן" (מלשון "שומר" / "משמרת").
לא כל רגולציה היא רגולציה טכנולוגית – לפעמים היא רגולציה על השימוש
הרגולציה האוסטרלית לא מנסה להסדיר את הטכנולוגיה של בלוקצ'יין או את עצם קיומם של מטבעות דיגיטליים. היא גם לא מטילה חובות על כל מי שקונה, מוכר או מנפיק מטבעות. הרגולציה מתמקדת בשלב מסוים בשרשרת – בשחקנים שמבצעים פעולה אחת מסוימת: שומרים מטבעות של אחרים.
הבחירה הזו חושפת לנו שלב משמעותי שלפעמים שקוף עבורינו: לשאול על מי חלה החובה ומאיפה נובע הסיכון. לא כל מי שקשור לטכנולוגיה חדשה מהווה סיכון או קשור להתממשות של הסיכון. לפעמים רק מי שמנהל כספים של מישהו אחר צריך להיות תחת פיקוח. זה לא שונה ממוצרים מסוכנים אחרים – למשל:
- כשמוצר עלול להיות רעיל, אפשר להטיל רגולציה על הייצור שלו (למשל, חובה להתקין אמצעי בטיחות במפעל), או על השימוש בו (למשל, איסור לבצע שימוש בחומר בבתי ספר)
- ואפשר גם להפנות את הדרישות לגורם ספציפי: מותר לאדם לייצר את החומר רק אם הוא בעל תואר בהנדסה; רק לרוקח מותר למכור את החומר; רק אדם מעל גיל 18 יכול לקנות את המוצר.
זה נשמע סמנטי, אבל יש לנו הרבה דרגות של חופש בעיצוב ההוראות ולפעמים שינוי סמנטי מפחית או מגדיל מאוד את העומס שהרגולציה יוצרת או משפר מאוד את האפקטיביות שלה.
ולמה זה מעניין גם מחוץ לאוסטרליה?
כי יש פה גישה רגולטורית ששווה להכיר: לא להיבהל מהטכנולוגיה ולא לרוץ לפקח על כל דבר שזז, אלא לזהות היכן באמת קיימים סיכונים שדורשים טיפול. ואז לשאול – על מי ועל מה אפשר לפקח?
בדרך כלל יש יותר מאפשרות אחת. למשל – אפשר לקבוע מגבלות על הנפקה או שימוש במטבע קריפטו (רגולציה על המטבע); אפשר לקבוע חובות על המוכר או על הקונה (רגולציה על שחקן ספציפי – שמשתמש בטכנולוגיה) ואפשר לקבוע רגולציה על שחקן עסקי שמהווה פלטפורמה (במקרה הזה – מי ששומר את הנכס). ויש כמובן עוד תשובות אפשריות לשאלה – על מי תחול הרגולציה?
הבחירה על מי להטיל את הרגולציה משפיעה על תוכן ההוראות שיקבעו, ועל היכולת לציית ולאכוף את הרגולציה.
למשל, הבחירה של האוסטרלים היא אסטרטגית. במקום להילחם במטבעות – מתמקדים באנשים ששומרים או מנהלים כסף של אחרים. יש פה חשיבה של ניהול סיכונים.
הם זיהו את מוקד הסיכון (בעיניהם) והטילו עליו את החובות. הם בחרו בשחקן חוזר, שמחזיק נכסים של הרבה אנשים אחרים (גם כסף של אחרים וגם הרבה ממנו). זה מאפשר להם לא להכביד על מי שלא מהווה סיכון, ולא להתעלם ממי שמצריך פיקוח.
וגם אצלנו – כשמדברים על רגולציה של מטבעות דיגיטליים, חשוב לשאול: מה הבעיה שאנחנו מנסים לפתור? איפה הסיכון? מה השלב שבו הוא מתרחש? אילו שחקנים תורמים לו במיוחד? ומה הדרך היעילה ביותר להתמודד איתו?
שימוש בשאלות כמו – על מי להחיל את הרגולציה יכול לעשות את כל ההבדל בין רגולציה שמנהלת סיכונים לבין רגולציה שפשוט "מפחדת מהעתיד".
בונוס: DeFi מחוץ לתמונה (בינתיים)
מה זה בכלל DeFi?
DeFi זה קיצור של Decentralized Finance, זאת אומרת מימון מבוזר. מדובר בפלטפורמות שמאפשרות לבצע פעולות פיננסיות כמו הלוואות, מסחר והמרות בלי מתווכים. הכל מתבצע על גבי בלוקצ'יין, באמצעות חוזים חכמים. זה אומר שאין בנק ואין ברוקר – רק קוד פתוח שרץ באינטרנט והעסקה מבוצעת ישירות בין שני הצדדים.
המשמעות היא שבמקרים רבים, אף אחד לא מחזיק עבורכם את הכסף – אתם שולטים ישירות בנכסים הדיגיטליים שלכם דרך הארנק הדיגיטלי. לכן במודל הזה אין משמורן, ואין בעלי מקצוע בתווך. אז כל הרגולציה של האוסטרליים בכלל לא רלוונטית.
מה האוסטרליים החליטו לגבי DeFi?
כרגע הוא מחוץ לרגולציה. הסיבה פשוטה: כמו שראינו, חלק גדול מה-DeFi לא כולל החזקה של נכסים על ידי צד שלישי. הרגולטור הבין שהבעיה נמצאת בעיקר כשיש מתווך (או צד שלישי אחר) – ושם הוא בוחר להתמקד קודם.
זו בחירה רגולטורית מעניינת: לזהות את המקומות שבהם יש סיכון לציבור – צד שלישי שעלול לסכן את הנכס או סיכון כמו אובדן גישה לכספים במקרה של קריסה – ולהתמקד בהם.
הרגולטור - גיא מור 