תארו לעצמכם שאתם מייצרים בירה בעבודת יד. אתם מתמודדים עם תחרות מול תאגידים גדולים, ואז מגיעות צרות חדשות — אינפלציה, ירידה בביקוש ועכשיו גם מכסים. כן כן, מכסי היבוא של טראמפ פוגעים גם ביצרני הבירה האמריקאיים. פחיות האלומיניום ומכלי הנירוסטה שאתם צריכים, מתייקרים בגלל מכסים על יבוא. מחירי חומרי הגלם קופצים.
זו המציאות של מבשלות הבירה הקטנות ברחבי ארצות הברית ובפרט בטקסס.
בשנה האחרונה מספר המבשלות שנסגרו בארה"ב עלה על מספר אלה שנפתחו — בפעם הראשונה מזה עשרות שנים. מבשלות רבות מבינות שהן לא יכולות להילחם רק עם כוס בירה טובה. הן צריכות למכור משהו נוסף: קהילה.
איך עושים את זה? מוסיפים גן משחקים. כן, ממש ככה.
פתאום מבשלות נראות יותר כמו פארקים: מתקני משחק לילדים, מגרשי כדורגל, במות להופעות חיות, משאיות אוכל — אפילו פארקי כלבים ומיני גולף. המטרה היא למשוך משפחות, לייצר חוויית בילוי מלאה ולהפוך למוקד חברתי.
הסכנה הישנה-חדשה
אבל עם החדשנות הזאת מגיע איום חדש — והפעם מצד הרגולציה.
הרבה רגולציות רואות במבשלה עסק תעשייתי – "מפעל ייצור ומכירה של אלכוהול". לא מרכז בילוי. ברגע שמבשלה מוסיפה מגרש משחקים — היא עלולה להיתקל בדרישות רגולטוריות נפרדות ומכבידות: ביטוחי צד ג', תקני בטיחות למתקנים, רישיון עסק נפרד למתקני פנאי ואפילו איום על רישוי האלכוהול עצמו – בטענה שאסור למכור אלכוהול במקום בילוי לילדים.
הבעיה מחריפה כי אין אחידות: רשות מקומית אחת יכולה להיות גמישה ולהבין את המודל החדש, אבל רשות אחרת תפרש אותו כהפרת היתר — ותסגור את המקום. בלי שינוי במדיניות, הסכנה היא שמבשלה ששרדה את הקורונה, האינפלציה והמכסים — תיפול בשדה המוקשים הבירוקרטי.
אז מה הפתרון?
מאחר שחלק ניכר מהבעיה נובע מההגדרות והפרשנות שלהן, הנה כמה כיוונים:
- לעדכן את ההגדרות הרגולטוריות ולאפשר שילוב פעילויות מגוונות במבשלה.
- באופן כללי – לשאוף לקבוע ברגולציה רק מה אסור ורק את המינימום ההכרחי.
- לייצר מסלול רישוי מותאם, שלא יחייב עמידה בדרישות שנקבעו עבור גני ילדים סטנדרטיים ולמתקני ספורט מקצועיים.
- להנחות את המפקחים בשטח להפעיל שיקול דעת גמיש ולא לפגוע ביזמות המקומית.
כי רגולציה חכמה לא מתעקשת על פרשנות נוקשה ומיושנת, אלא מאפשרת חידושים.
הרגולטור - גיא מור 