לפני שבועיים פורסם המפרט המלא של הדור החדש של טכנולוגיית HDMI (גרסה 2.2) – פרוטוקולים, פורמטים וכל הדרישות הטכניות. למי שלא מכיר או לא זוכר, כבל HDMI הוא סוג חיבור נפוץ למסכים וטלויזיות, שמאפשר להעביר וידאו, סאונד ועוד סוגי מידע.
המפרט החדש מאפשר התקדמות טכנולוגית מהדור הקודם של HDMI, אבל למעשה מדובר בטכנולוגיה קיימת. לא מדובר בקפיצה הנדסית, אלא בקפיצה מערכתית: מעכשיו יש מפרט ברור עבור הטכנולוגיה החדשה (2.2) שכולם יכולים לעבוד לפיו.
כל עוד לא היה תיאום, השחקנים בשוק בבעיה. נניח שאתם יכולים לייצר כבל חדש, שמעביר מידע מאוד מהר ותמונה ברזולוציה גבוהה – הכבל לא שווה כלום אם המכשירים שמתחברים אליו לא עובדים על אותה טכנולוגיה. כדי שיהיה ערך בכבל החדשני שלכם צריך שהמחשבים ידעו לשדר עליו ושהמסכים ידעו לקרוא את המידע שהוא מעביר.
וזה כל הסיפור: תיאום וסנכרון.
לכן יצרו פרוטוקול ומפרט אחיד ומוסכם עבור דור 2.2 של HDMI. לא כי מישהו הכריח, לא כי נחתה רגולציה. פשוט כיעכשיו יש תשתית טכנית מוסכמת אחת, שברורה וידועה לכולם. כל יצרן יודע בדיוק איך לבנות כבל, איך ליישם את הפורמט, ואיך להבטיח שהמכשירים שלו (טלוויזיות, מחשבים, רסיברים) יעבדו טוב עם כל השאר.
בלי תיאום כזה, גם הכבל הכי מתקדם – שיכול להעביר וידאו ברזולוציה פנטסטית – עלול להתברר כחסר ערך, אם המחשב לא יודע לשדר עליו, או אם הטלוויזיה לא מזהה את המידע שהוא מעביר.
לכן, עצם קיומו של מפרט אחיד פותר את הבעיה מהשורש: הוא יוצר סנכרון בין השחקנים במערכת. כולם מיישרים קו, פשוט כי עכשיו יש קו ברור להיצמד אליו.
ומה שמעניין עוד יותר: זה לא קרה בזכות ממשלה. מי שעמד מאחורי הפיתוח ופרסום המפרט הוא גוף התקינה HDMI Forum – קבוצה וולונטרית של חברות מהתעשייה.
ארגוני תקינה הם גופים שבהם יושבים נציגים מהמגזר הפרטי, והם כותבים תקנים שמבוססים על הידע המקצועי העדכני. לפעמים התקנים האלה מגלמים Best Practice, ולפעמים הם פשוט מייצרים תיאום בין שחקנים כדי שכולם יוכלו לעבוד אחד עם השני.
יש המון תקנים כאלו: ל-WIFI, usb, bluetooth, mp3 לסידור של המקשים על המקלדת שלכם ועוד.
ולמרות שהם לא מחייבים – הם עובדים. למה? כי הם טובים. וכשיש תקן טוב – כולם רוצים לאמץ אותו, מרצונם החופשי. לא צריך לאכוף, לא צריך רגולטור – רק להסכים על שפה אחת.
אז מה למדנו?
שלפעמים הבעיה היא רק בתיאום.
ושהפתרון לא חייב להגיע מהממשלה – לפעמים כל מה שצריך זה שכולם ידברו באותה שפה.
הרגולטור - גיא מור 
מה שכתבת נכון מאוד, ובכל זאת מעניין לדבר גם על החסרונות והמורכבות של תקינה כזו. קביעת תקן היא פעילות מאוד פוליטית, גם כשהיא מערבת גופים רשמיים (מכוני תקנים או גופי פיקוח) וגם כשהיא התנדבותית: בכל קביעת תקן יש מנצחים ומפסידים. למשל, חברה שהטכנולוגיה שברשותה לא תואמת לתקן, תצטרך לעשות התאמות ותגיע לשוק באיחור. לעומתה, חברה שיש לה טכנולוגיות שתואמות לתקן – לרוב החברות שהובילו את כתיבתו – מצפה להרוויח ממנו, למשל אם היא מחזיקה בפטנטים או טכנולוגיות ייחודיות ששימוש בהם עוזר לעמוד בתקן. גם לגופי התקינה עצמם יש אינטרסים; למשל תקן HDMI של HDMI forum מתחרה ב-DisplayPort של VESA שגם הוא גוף וולונטרי מתוך התעשייה (אך מתחרה). ההכנסות של גוף התקינה, מרשיונות, תמלוגים על הצגת הלוגו, ומעבדות סרטיפיקציה לא זניחות ומשפיעות גם הן על השיקולים של גופי התקינה ושל היצרנים.
אהבתיאהבתי
היי עודד
תודה רבה על ההערה המעמיקה והמפורטת.
אני מסכים שיש גם חסרונות ומחירים למנגנוני התקינה, ושלפעמים נופלים לקויים משמעותיים.
לכן הדיון המעניין הוא על האלטרנטיבות.
בין אם אלו אלטרנטיבות 'פנימיות' – שינוי אופן הפעולה של גופי התקינה, או אלטרנטיבות 'חיצוניות' – כמו קביעת ההוראות על ידי ממשלות.
אני לא בטוח שהליקויים שהצגת לא יתרחשו גם בממשלה. וייתכן שיש חסרונות נוספים להעברת התפקיד הזה אל ממשלות.
אהבתיאהבתי
זה מה שהופך את זה למעניין 🙂 אם זה היה פשוט לא היה צריך לקרוא את הבלוג שלך.
מצד אחד, לעתים קרובות תקנים בתעשיה ו-interoperability הם מה שמאפשר תחרות. מצד שני, כמו שכתב אדם סמית ב”עושר העמים”
People of the same trade seldom meet together, even for merriment and diversion, but the conversation ends in a conspiracy against the public.
וזה בהחלט קורה גם בתקינה וולונטרית וגם בתקינה ממשלתית.
אהבתיאהבתי