האנרגיה של העתיד: פרק 4 (מה הסיכוי שתהיה אנרגיה גרעינית בישראל?)

תקציר הפרקים הקודמים:
בפרק הראשון שאלנו איזה מקור אנרגיה יכול לעזור לנו להפחית זיהום אוויר ופליטות פחמן דו חמצני וראינו שהחלופה הטובה ביותר היא אנרגיה גרעינית.
בפרק השני בחנו את הסיכונים של אנרגיה גרעינית וראינו שלמרות פחדים והטיות, היא מאוד בטוחה.
בפרק השלישי שאלנו למה לא משתמשים בה יותר וראינו שהתשובה היא בעיקר חסמים רגולטוריים (שכנראה נגרמו בגלל הפחדים מהפרק השני).

היום נסתכל על ישראל ונראה מה עומד ביננו לבין אנרגיה גרעינית בטוחה, ירוקה וזולה.

הפרק הזה נשען על מסמך של מוסד שמואל נאמן, שהוא מכון מחקר למדיניות שיושב בטכניון, שניתח את הנושא בשנת 2011. נתחיל עם שתי סיבות שמחדדות את הצורך של ישראל דווקא עכשיו.

עוד שני יתרונות פרקטיים לישראל

1. תמהיל אנרגיה מגוון יותר.

בשנת 2019, לא פחות מ-64% מהחשמל בישראל יוצר מגז טבעי (היתר: 30% מפחם וכ-6% מאנרגיות מתחדשות). הדבר המדהים הוא שלפי התחזית של רשות החשמל, בשנת 2025 גז טבעי יהיה אחראי ל-83% מייצור החשמל. זה אומר שישראל תהיה תלוייה לחלוטין בגז טבעי כמקור אנרגיה.
כדי שלא נהיה תלויים יותר מידי במקור אחד אנחנו מוכרחים לגוון את מקורות האנרגיה שלנו.
אגב, רשות החשמל מעריכה שאחרי כל התמיכות והסבסוד הממשלתי, בשנת 2025 אנרגיות מתחדשות יתרמו רק 13% מייצור החשמל. כך שאי אפשר להתבסס עליהן כמקור מרכזי (ועל פחם מזהם אין טעם לדבר).

מקור: רשות החשמל, דוח מצב משק החשמל לשנת 2019

2. האמינות של תחנות כוח כוח לייצור גז.

ד"ר שלמה ולד (לשעבר המדען הראשי של משרד האנרגיה) הסביר ש"במערכות גז, בניגוד למערכות פחם, תקלה בודדת עלולה להשבית תחנה שלמה". התכונה הזו הופכת תחנות גז לפחות אמינות. הן מושבתות לעיתים קרובות יותר. אבל זה לא נורא אם יש מקורות אנרגיה אחרים ויציבים שמהווים גיבוי כשיש תקלה. סינגפור, שמסתמכת בעיקר על גז, חווה הרבה הפסקות חשמל מהסיבה הזו ובגלל התבססות על תחנות גז.

גם המגוון וגם האמינות הן סיבות לכך שבעייתי להסתמך על גז טבעי כמקור אנרגיה מרכזי.
אז גם היום, כשיש לנו עתודות גז טבעי – יש צורך במקור אנרגיה מרכזי שיהיה יציב ואמין (בשונה מאנרגיות מתחדשות) ונקי (בשונה מנפט ופחם).

כאן כדאי לחזור ולהדגיש שכמו שאני רואה את זה, כדאי שמשק האנרגיה שלנו יתבסס על מספק מקורות מגוונים ולא על מקור בודד או מקור מרכזי אחד. זאת אומרת שגם אנרגיה גרעינית לא צריכה להיות 100% מהמקורות שלנו (וגם לא קרוב ל-100%). לשם ההמחשה, אפשר לחשוב על תמהיל של 45% גז, 30% אנרגיה גרעינית, 15% אנרגיות מתחדשות ו-10% נפט/ פחם. זו דוגמה להמחשה בלבד לתמהיל מאוזן יותר מהתחזית שבה 83% מהאנרגיה מופקת מגז.

החסמים לאנרגיה גרעינית – אז למה זה לא קורה?

1. עלויות.

מחיר הדלק הוא אפסי, אבל עלות ההקמה מאוד גבוהה (כמו שראינו, זה כמובן מושפע מאוד מהרגולציה). כשזול להקים ויקר לתפעל – יש סיכוי שיוקמו תחנות כוח שבטווח הארוך יהיו לא יעילות. אבל כשההקמה היא השלב היקר יותר – הרבה פרויקטים בכלל לא יקרו.

2. רגולציה.

זו הסיבה המרכזית והיא מורכבת מכמה חלקים. כמובן שברקע צריכה להתקבל החלטת מדיניות עקרונית ללכת לכיוון הזה.

תכנון ובניה

כדי להתחיל צריך לקבל אישור לבנות.

השלב הראשון הוא תכנון – צריך שתהיה תכנית מתאר ארצית (תמ"א) שתאפשר הקמת של תחנת כוח גרעינית בשטח מסוים. כיום אין כזה תכנון בתמ"א 10, שמאגדת את התכניות לתחנות כוח. נושא התכנון נמצא באחריות מנהל התכנון (במשרד הפנים) ותמ"א עצמה מאושרת בממשלה.

השלב השני הוא רישוי הבניה. צריך לבצע תכנון מפורט של התחנה ולקבל אישור מכל הגורמים הרלוונטיים. בדרך כלל אנחנו מדברים על 20-30 גופים ממשלתיים, שכל אחד אחראי על התחום שלו. למשל – משרד התחבורה, המשרד להגנת הסביבה, רשות העתיקות, רשות המים, פיקוד העורף, חברת החשמל, משרד הבריאות ועוד ועוד.

מאחר שאין כיום תכנון, אין אפשר לקבל היתר בנייה וגם אין מסלול לבחינה של בקשה להיתר להקמת תחנת כוח גרעינית.

רישוי עסקים ורישוי בכלל

נניח שתבנו תחנת כוח גרעינית – תצטרכו לקבל הרבה אישורים כדי לתפעל אותה. המרכזי ביניהם הוא רישיון עסק. צו רישוי עסקים קובע שתחנת כוח חייבת באישור של המשרד להגנת הסביבה, המשטרה, משרד העבודה (בטיחות בעבודה) והכבאות. וכנראה שידרשו אישורים נוספים מעוד גורמים.
גם תהליך הרישוי הזה והדרישות לא קיימות כיום.

ביטחון

אני מהמר שגם משרד הביטחון והוועדה לאנרגיה אטומית במשרד ראש הממשלה יהיו גורמים מרכזיים בקביעת הכללים ובפיקוח על תחנת כוח גרעינית.

רגולציה על תשתיות תומכות

בתחנת כוח גרעינית יש מעט דלק גרעיני והיא מכילה הגנות מסיביות. למשל, בעולם הריצפה והקירות של ליבת הכור עשויים בטון והם בעובי של כמה מטרים. הם מיועדים לשרוד פיצוצים, איומים ביטחוניים ואפילו התרסקות של מטוס נוסעים.

אבל מה לגבי המצבור שבו שומרים עתודות של אורניום? ומה לגבי ההובלה שלהן אל התחנה? גם את האתרים האלו צריך למגן ולנהל, כך שתהיה רגולציה על מעטפת יותר רחבה מהמתקן עצמו.

הכיסא הריק

מי יהיה הרגולטור?

אם עקבתם עד פה אתם מבינים שהרגולציה הקיימת מציבה לא מעט חסמים להקמת תחנת כוח גרעינית, אבל לא פחות חשוב – חסרה לנו מסגרת רגולטורית כדי לאפשר פעילות כזו. זה לא שסתם אסור, גם אין לנו דרך כרגע לומר שמותר.

כלומר, יש עוד משהו שחסר, מישהו, וזה רגולטור. אם מדינת ישראל תחליט שהיא הולכת על הפקת אנרגיה גרעינית היא תצטרך רגולטור ייעודי שיתמחה בנושא הזה וכנראה שהוא יהיה הרגולטור המרכזי של תחנות הכוח האלו, במיוחד בסוגיות בטיחות. אז גם היעדר רגולטור מתאים זה חסם.
נצטרך לראות מי יהיה הרגולטור הזה ואיך הוא יפעל.

אלו הרבה מחסומים שצריך לפרוץ.
מצד שני, אנחנו יודעים שכשאין ברירה – המערכת יודעת להשתנות. זה מה שקרה לפני 20 שנים עם מתקני ההתפלה: היינו במשבר מים והיו הרבה חסמי רגולציה להקמת מתקני התפלה. המדינה מצאה דרכים לפרסם מכרזי BOT ושחברות פרטיות הקימו ומתפעלות מתקני התפלה. וכיום הפרויקט הזה מספק עשרות אחוזים מצריכת המים שלנו.

3. תפיסה ציבורית

המדיניות מושפעת מהשיח הציבורי ובישראל יש רתיעה משימוש באנרגיה גרעינית. קורים פה כמה דברים:

א. סוגיית האנרגיה הגרעינית היא דוגמה לכך שככל שיש לציבור פחות מידע – כך העמדה יותר נחרצת. אין בישראל כמעט דיון על סוג האנרגיה הזה, כנראה בגלל שילוב של פופוליזם ובורות.

ב. אין שיח. שנות ה-80 הויכוחים בעולם היו סביב סטנדרט הבטיחות של תחנות כוח גרעיניות. בישראל אין שיח כזה, פשוט לא מתעסקים ולא מקדמים את הנושא.

ג. התנגדות עקרונית. כדאי להזכיר שיש ארגוני סביבה שמתנגדים בעקביות לאנרגיה גרעינית, למרות שכל הנתונים מראים שזו חלופה מצויינת וישימה לאנרגיות מזהמות.

ד. הסכנה, בעיני, היא שהדיון החשוב הזה יגלוש לפסים פוליטיים ומפלגתיים. כמו שד"ר יעקב סבו ציין בדיונים של מוסד שמואל נאמן, בהרבה מדינות בעולם אין דיון ענייני אלא חלוקה פוליטית – הימין בעד אנרגיה גרעינית והשמאל נגד. למה? ככה. התוויות הפוליטיות עלולה למנוע דיון ענייני.

בשלות

הסיפור הזה לא נגמר. למען האמת בישראל הוא אפילו לא התחיל.

זה בידיים שלנו לקבוע האם משהו ישתנה בשנים הבאות, כמו שאמר גדעון פרנק (שהיה עד 2007 מנכ"ל הוועדה לאנרגיה אטומית) בדיונים במוסד שמואל נאמן:

"בלי להצביע על נקודת כשל ספציפית, אני יכול לקבוע כיום כי מערכת הרגולציה בארץ אינה מפותחת מספיק. זה החסם האמיתי.
במחאה הציבורית ששטפה את מדינת ישראל בקיץ שעבר היו גם כמה קולות קטנים שדיברו על רמת השירות הממשלתי הנדרשת כדי להתקדם.
חוסר הבשלות הזו הוא הסיכון הגדול ביותר לכל מערכות התשתית. אם לא יהיה פה טיפול נמשיך לקיים ימי עיון ובכל יום יגידו שאולי תהיה התקדמות עוד 20 שנה." 

התובנה הזו רלוונטית באופן כללי. לא רק לאנרגיה גרעינית ולא רק לישראל. אנחנו צריכים לדחוף להחלטות רציונאליות ולשירות ציבורי איכותי. אני מקווה שנקבל את ההחלטות הנכונות.

____

הבהרה: הסדרה נקראת "האנרגיה של העתיד" אבל אני לא מאמין שנכול להסתמך על מקור אנרגיה בודד. חשוב לציין שלמרות שהסדרה מציגה את ההזדמנויות שבאנרגיה גרעינית – אנרגיה גרעינית לא מושלמת והיא לא פתרון קסם שחף מאתגרים. הבלוג לא מקדם מדיניות אנרגטית ולי אין אג'נדה שאני מקדם.
המטרה של הסדרה הייתה לחשוף בפני קוראים ישראליים שיח שכמעט לא קיים בארץ.

תודה רבה לעידן לוי ולפרופ' יונתן דובי על הייעוץ וההערות בכתיבת סדרת הפוסטים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: