תארו לעצמכם בעל עסק קטן, נניח חנות ציוד משרדי. בעל החנות פונה לחברת אשראי חוץ-בנקאי ומבקש הלוואה לרכישת מלאי חדש. החברה מאשרת את ההלוואה, והלקוח חותם – דיגיטלית – על שטר חוב כערובה להחזר. שטר חוב הוא התחייבות להחזיר את החוב, ואם לא מחזירים את החוב – שטר החוב הוא ערובה עבור המלווה.
החודשים חולפים, החוב לא משולם, והחברה נאלצת לפנות להוצאה לפועל כדי לממש את שטר החוב. אלא שאז, ההוצאה לפועל דוחה את הבקשה בנימוק שהחתימה דיגיטלית ולכן אינה תקפה.

נעשה zoom out: איך זה משפיע על המשק? עבור חברות האשראי החוץ-בנקאי, מדובר בסיכון קיומי. כל המודל העסקי שלהן נשען על חתימות דיגיטליות, כי הם לא מתרוצצים עם דפים בין הלקוחות שלהם (וגם הלקוחות לא רוצים את ההתעסקות הזו).

המקרה הזה קרה באמת. והוא רלוונטי לעוד סקטור שהולך וגדל – חברות הפינטק (fintech), חברות טכנולוגיה שמפתחות שירותים ומוצרים פיננסיים. במקרה הזה, מדובר בחברות שמספקות הלוואות באמצעות כלים טכנולוגיים וכמובן שהחתימה על ההסכמים היא דיגיטלית.
הבעיה היא שהנוהל של רשות האכיפה והגבייה קובע שחתימות דיגיטליות לא תקפות.

האם דיני השטרות תקועים במאה ה-19?

הסיפור הזה הוא על ההתנגשות בין שני עולמות. מצד אחד, דיני השטרות בישראל מבוססים על חוק בריטי משנת 1882, שנכתב בעידן שבו נייר ודיו היו הסטנדרט. החוק הזה נכתב עוד לפני שהמציאו את מכונות הכתיבה.
מצד שני, אנחנו מנהלים את החיים שלנו באמצעות כלים דיגיטליים. חתימות אלקטרוניות מוכרות כמעט בכל תחום – החל מהזמנת מוצרים באינטרנט, וכולל חוזים, עסקאות נדל"ן ואפילו מסמכים ממשלתיים. כולם כבר עברו לדיגיטל.

בחזרה לסיפור שלנו. חברות הפינטק טענו: "אם חתימה דיגיטלית טובה לכל המסמכים המשפטיים, למה ששטרי חוב יהיו שונים?" רשות האכיפה והגבייה השיבה: "אנחנו לא שוללים את זה, אבל בלי חקיקה ברורה – לא נוכל לאפשר את זה".

פסק הדין

השופטת לימור חלד-רון בבית משפט השלום בפתח תקווה הכריעה: חתימה דיגיטלית על שטר חוב תקפה ומחייבת משפטית. השופטת קבעה שאין הבדל מהותי בין חתימה פיזית לחתימה דיגיטלית, כל עוד היא בטוחה, מזוהה ובלתי ניתנת לשינוי. בנוסף, השופטת דרשה מהמדינה לעדכן את הנהלים תוך 90 יום כדי לאפשר את מימוש ההחלטה.
חברות האשראי החוץ-בנקאי וחברות הפינטק נשמו לרווחה – המודל העסקי-טכנולוגי שלהם לא קרס.

אבל רגע… זה כבר הותר ב-2019

מסתבר שהמהפכה הזו יכלה לקרות הרבה קודם. בשנת 2018 תוקן חוק חתימה אלקטרונית ונקבע בו שכל חתימה אלקטרונית שמספקת רמת וודאות סבירה – תהיה כבילה ומותרת.

ואם זה לא מספיק – בשנת 2019 היועץ המשפטי לממשלה פרסם הנחייה שקבעה שמסמכים אלקטרוניים יכולים להחליף מסמכים פיזיים. היועץ המשפטי לממשלה ביסס את ההנחיה על מספר עקרונות מרכזיים. לפי עיקרון "השקילות הפונקציונלית" צריך לבחון האם ניתן לממש את מטרת הכלי המשפטי באופן דיגיטלי ואם כן – לאפשר את האפיק הדיגיטלי. ולפי עיקרון "הניטרליות הטכנולוגית" הפרשנות של החקיקה והרגולציה צריכות להיות ניטרליות ולא להעדיף טכנולוגיה אחת (כתב יד / פקס / חתימה במייל / חתימה של חברה ספציפית וכו'). כלומר, לפי הנחיית היועץ המשפטי לממשלה, אם מסמך דיגיטלי עומד באותן דרישות פונקציונאליות של מסמך נייר – אין סיבה לא לקבל אותו.

למי שלא מכיר – היועץ המשפטי לממשלה נחשב כפרשן המוסמך של החוק עבור כלל רשויות הממשלה. וההנחיות שלו קובעות את הפרשנות המשפטית המחייבת עבור כלל גופי הממשלה. ולכן אם היועץ המשפטי לממשלה קבע שאין עדיפות למסמך נייר על מסמך דיגיטלי או חתימה דיגיטלית – העמדה הזו מחייבת את כלל הממשלה.

מה הלאה?

• לפי פסק הדין, רשות האכיפה והגבייה תצטרך להתאים את הנהלים שלה כדי לאפשר שימוש גורף בשטרי חוב דיגיטליים.
• עסקים יוכלו להתנהל בצורה מהירה ויעילה יותר, בלי ניירת מיותרת.
• כנראה שעוד רשויות יישמו את העיקרון שמאחורי פסק הדין (הנחיית היועץ המשפטי לממשלה), מה שאומר שיותר ויותר שירותים ממשלתיים ופעולות משפטיות יתאפשרו גם באופן דיגיטלי.

המסקנה? פסק הדין מזכיר לנו שרגולציה טובה היא כזו שמתקדמת יחד עם הטכנולוגיה ולא משתרכת אחריה, ושאחרי כל החלטה חייבים גם הטמעה.