אין כניסה למאחרים

מערכת הרכבות השווייצרית פועלת בדיוק כמעט מוחלט. האתגר הוא שרכבת אחת שמאחרת עלולה לשבש את לוח הזמנים של כל המערכת – כי זו מערכת ליניארית, שבה כל רכבת תלויה בזו שלפניה.

ומסתבר ש-10% מהרכבות שמגיעות מגרמניה חוצות את הגבול באיחור. השווייצרים לא מהססים – הם מתייחסים לאיחורים האלה כמו לאיום מערכתִי, כזה שעלול להתפשט כמו וירוס.

אם האיחור משמעותי – הרכבת נעצרת בגבול ולא נכנסת.
אם האיחור קל – היא נכנסת להסגר: מנותבת לרציפים צדדיים, הרחק מהליבה, כדי לא "להדביק" את שאר המערכת.

זה יישום קלאסי של עקרונות ניהול סיכונים:
– לא סופגים את הסיכון, מנסים לצמצם אותו מראש.
– התגובה היא לא עונש, אלא מה שנדרש כדי לבלום ולגדר את הסיכון.
– שומרים על רציפות תפקודית דרך הגנה על הליבה.

השוויצרים הבינו אמת פשוטה: אי אפשר לשמור על דיוק וביצועים גבוהים אם עושים ויתורים ופשרות.
פתרון נוקשה? אולי, אבל הוא עובד.

ובראייה רחבה יותר – איחור הוא לא רק בעיה תפעולית של קווי רכבות.
איחור הוא גם התנהגות של אנשים – ואם מנרמלים אותו, הוא מתפשט. גם בארגונים.