מה קורה למי שלא עומד ברגולציה?

ב-2015 התפוצצה פרשת "דיזלגייט" – התברר שפולקסווגן ואאודי התקינו במיליוני רכבים תוכנה שעוקפת את מבחני הפליטה, כדי לרמות את הרגולטורים. בארה"ב, מעל 300 אלף רכבים כאלו נרכשו חזרה מהלקוחות כדי להוריד אותם מהכביש.

אבל אז צצה בעיה אחרת: מה עושים עם כל הרכבים שנפסלו ואיפה שמים אותם?

הפתרון שנמצא הוא שדות חניה אינסופיים באמצע שום מקום. אחד מהם הוא מגרש ענק במדבר מוהאבי בקליפורניה, שבו אלפי רכבים חדשים עומדים בשורות ישרות, בשמש הקופחת, ופשוט מחכים. מסתבר שהמדבר שומר עליהם מקורוזיה. בנתיים הרכבים מחכים שהחברה (והרגולטורים) יחליטו מה לעשות איתם: לתקן, לייצא, או לגרוט.

זו תמונה מרהיבה, וגם מטרידה. כי היא מראה את מה שלא רואים במסיבת העיתונאים שבה "הצליחו" לאכוף את החוק. ההפרה נענשה והצלחנו להגן על הציבור.
אבל עכשיו יש מאות אלפי רכבים תקינים יחסית, חלקם חדשים לחלטין, שפשוט עומדים ומעלים אבק.

וזה לא מקרה נדיר. זה יקרה באופן מעט שונה בכל תחום שבו יש פסילה או החרמה – כלי רכב, מזון, תרופות, צעצועים וכו'. בכל המקרים האלו מאחורי הקלעים קורים שלושה דברים:

1. השמדה של משאבים – מוצרים מושמדים כי אסור לשווק אותם. לפעמים הם יחסית תקינים או בטוחים.
2. עלויות התהליך – הובלה, אחסון, טיפול והשמדה עולים בעצמם כסף רב, שמשולם בסוף על ידי הציבור.
3. השפעות סביבתיות – יותר פסולת, יותר זיהום, יותר בזבוז אנרגיה שהושקעה בייצור ובהשמדה.
   

כמובן שזה לא אומר שצריך להימנע מאכיפה.
אבל חשוב שנזכור שניתוח מחזור חיים מלא הוא רלוונטי לא רק עבור מוצר או תהליך עסקי (כמו שתיארתי בפוסט המיתולוגי על שקיות ניילון), אלא גם על החלטות רגולטוריות.

הרגולציה לא מסתיימת ברגע שהטלנו קנס או פסלנו מוצר. צריך לחשוב גם על "החיים שאחרי" – מה עושים עם מה שנפסל, איך מצמצמים בזבוז, ואיך מגבשים כללים שימנעו לא רק את ההפרה אלא גם את ההשלכות של האכיפה.

בסוף, כל נקודה בתמונה היא רכב אחד מבין אלפי רכבים. וכל רכב שעומד במדבר הוא תזכורת לכך שאכיפה היא רק שלב אחד – והשאלה האמיתית היא מה קורה ביום שאחרי.