גודל הפיתה: 80 או 100 גרם?

תראו איזה פנינה שלחו לי: פסק דין של בית המשפט העליון שעסק ברגולציה על פיתות.

המחוקק קבע שפיתה צריכה לשקול 100 גרם לפחות, אבל האופים אפו פיתות של 80 גרם – ולכן הרגולטור (המפקח על המזונות) שלל להם את רישיון האפייה .
כמה מחשבות על פסק הדין:

מיקרו

זו דוגמה קלאסית למיקרו־מנג'מנט רגולטורי.
הממשלה בוחרת לעסוק במשקל של כל פיתה. כתוצאה מכך גם בית המשפט העליון נגרר לסוגיה.

מבחן האנקדוטה

לפי האופים, הפיתה מיועדת לפלאפל, ומנת פלאפל מצריכה פיתה קטנה יותר של 80 גרם, אחרת היא מתפרקת.
רגולציה תמיד עוסקת בפרטים הקטנים, אבל אם זה נשמע מגוחך – כנראה שזה לא עניין להתערבות ממשלתית.

מה הבעיה?

הצורך להוכיח בעיה ציבורית או סיכון שהם מספיק חמורים כדי להצדיק התערבות ממשלתית.
מי בעצם נפגע מזה שפיתה קטנה נמכרת? הצרכנים אולי רצו דווקא מוצר קטן וזול יותר, אבל הרגולציה דרשה מהשוק לספק מוצר שאיש לא ביקש.

הרגולציה שאתם לא מכירים

כל ההליך המשפטי מתנהל כשברקע יש עוד רגולציה: אופים חייבים לקבל רישיון מרגולטור ממשלתי.
נשמע מוזר?
היום הרישיון הזה כבר לא קיים, אבל מי שרוצה לאפות ולמכור מאפים – צריך לרוב גם רישיון עסק וגם רישיון יצרן מזון ממשרד הבריאות.
אבל בניגוד לממונה על המזונות, משרד הבריאות לא עוסק בגודל הפיתות שמותר למכור.

השורה התחתונה

העתירה נדחתה ובית המשפט קיבל את עמדת הרגולטור – אבל עצם הסיפור מזכיר לנו עד כמה חשוב לשאול תמיד: האם הרגולציה משרתת צורך אמיתי, או שהיא רק מייצרת גיחוך ובזבוז?

הערת שוליים לקוראים המשפטנים

שימו לב לאורך של פסק הדין – עמוד וחצי בלבד.