מי חיסל את יצרני הבירה הקטנים?

אני מגיע לתאילנד. מדינה תוססת, אוכל רחוב בכל פינה, מדפים עמוסים בבירות.
במבט ראשון זה נראה כמו גן עדן לחובבי בירה: עשרות מותגים, שמות שונים, בקבוקים מגוונים.

אבל אז משהו לא מסתדר.
אני מתחיל לקרוא את האותיות הקטנות, לשאול, לברר.

מאחורי כל המגוון הזה עומדות כמעט תמיד אותן שתי חברות.
לא שתיים גדולות ועוד כמה קטנות. שתי ענקיות וזהו.

זה לא מקרה.
זה לא טעם מקומי. וזו גם לא העדפה תרבותית.

זה סיפור קלאסי על איך כוונות טובות יוצרות חסמי כניסה, מוחקות תחרות, ומחסלות שחקנים קטנים בלי שאף אחד התכוון לזה.

איך הרגולציה סגרה את השוק

במשך שנים החוק בתאילנד הכיר רק בשני מסלולים לייצור בירה.

המסלול הראשון: מבשלת בירה “אמיתית”
כדי לקבל רישיון היית צריך:

• יכולת ייצור של לפחות 10 מיליון ליטר בשנה
• הון עצמי של 10 מיליון בהט, בערך מיליון שקל

זה סינון אוטומטי. מי שאין לו גב של תאגיד – לא נכנס.

המסלול השני: פאב שמבשל לעצמו
גם כאן לא מדובר בבוטיק חופשי:

• מותר למכור רק במקום הייצור
• רק ישירות לצרכן
• ייצור מינימלי של 100 אלף ליטר בשנה
• ואם הגעת למיליון ליטר, חזרת אוטומטית למסלול של מבשלה תעשייתית

בפועל, החוק יצר שוק עם מעט מאוד שחקנים והרבה מאוד חסמים.

הרפורמה של 2022 – ומה באמת קרה

ב-2022 משרד האוצר התאילנדי הכריז על רפורמה רחבה של גיליוטינה רגולטורית.
גם שוק הבירה נכנס לרשימה. המדינה ביטלה את דרישות המינימום לייצור ואת דרישת ההון העצמי.

על הנייר זה נראה כמו פתיחת שוק. בפועל, הם החליפו את זה בחסמים אחרים. היום כל מבשלת בירה קטנה חייבת:

• להירשם כמפעל תעשייתי לפי חוק המפעלים
• לעמוד בדרישות תשתית ומבנה של מפעל
• כפופה לדרישות סביבה מחמירות, כולל מקרים של EIA יקר וממושך
• מוגבלת בבעלות זרה
• נדרשת לאישורים חופפים מכמה רשויות

כלומר, ביטלו סעיף אחד בעייתי, אבל השאירו מערכת שלמה שמתאימה רק למי שיכול להקים מפעל תעשייתי מלא.

התוצאה צפויה: קמו מעט מבשלות קטנות, אבל מעט מאוד.

הבונוס הסמוי לגדולים

כאן נכנס האפקט המעניין באמת. לשתי ענקיות הבירה בתאילנד, Singha ו-Chang, כבר יש:

• מפעלים עצומים
• קווי ייצור
• צי שינוע
• מערך הפצה ארצי
• ספקים, יועצים ואישורים קיימים

ברגע שזה המצב, למה לעצור בבירה?
וכך הן התרחבו גם למים מינרליים, משקאות קלים ומשקאות אנרגיה.
הריכוזיות בשוק הבירה זלגה לשווקים נוספים, גם כאלה שבהם לא הייתה רגולציה חוסמת מלכתחילה.

רגולציה שמקשה על כניסה שומרת על הכוח של הקיימים, וכשהם כבר גדולים היא מסתבר שהרגולציה איפשרה להם להתרחב בקלות לשווקים חדשים.
וככה נוצר שוק ריכוזי, לא רק בבירה, אלא במגוון תחומים.

איפה טעינו?

הטעות המרכזית היא בלבול בין סיכון לכללים הפורמליים.
הרגולטורים העדיפו לעבוד מול מפוקחים גדולים, והקשו מאוד על שחקנים קטנים.

אבל זה הפוך מניהול סיכונים נכון, כי גודל אינו ערובה לרמת סיכון. לפעמים זה ממש ההיפך.

מבשלה קטנה מייצרת פחות, קרובה ללקוחות, ופשוטה יותר לתפעול ולפיקוח.
היא לא מסוכנת יותר מעצם היותה קטנה.

וזה גם רלוונטי להיבטי תחרות.
כשמתכננים דרישות לפי הגדולים, רק הגדולים שורדים.

זה דפוס שחוזר על עצמו: רגולציה שנבנית עבור הגדולים – מוחצת את הקטנים. ואפילו את הבינוניים.

רגולטורים מדמיינים תמיד את השחקן הגדול.
תחשבו על יצרן מזון בישראל – על מי אתם חושבים? כמעט תמיד על תאגיד ענק.

וכך נכתבות הוראות שמתאימות רק לו.

מה אפשר לעשות אחרת?

יש לא מעט חלופות שלא מוותרות על בטיחות:

• לקבוע תוצאות ולא תהליכים
• להתמקד בתברואה וסיכוני ליבה (ולא בהכתבת כמות הייצור)
• לחזק גילוי מידע והעצמת הצרכן
• לבצע בדיקות מדגמיות לפי רמת סיכון
• לייצר מסלולי רישוי מדורגים לפי גודל
• לצמצם אישורים מראש שיוצרים חסמי כניסה

בקיצור, אפשר להגן על הציבור בלי לדרוס שחקנים קטנים.

שוק הבירה התאילנדי הוא שיעור חי במדיניות ציבורית.
כשיש חסמי כניסה – מקבלים פחות תחרות, פחות גיוון ופחות חדשנות.
כשמעצבים את הרגולציה לפי הגדולים – מוחקים את הקטנים.

אם אהבתם את הפוסט הזה – אולי תתעניינו בסקירה של חוקי אלכוהול מסביב לעולם.