הפתרון לגירעון: למסות את המיליארדרים

קליפורניה במצוקה תקציבית שמסכנת תוכניות דגל בתחומי הבריאות והחינוך. לפי הערכות מדובר במחסור בהיקף של עשרות מיליארדי דולרים בתקציב, שנובע מפער מבני בין הוצאות להכנסות. כדי לסגור את הפער הזה, מקבלי ההחלטות בקליפורניה שוקלים מיסים חדשים ופתרונות יצירתיים. 

אחד הפתרונות המרכזיים שנשקלים בקליפורניה הוא מס חד פעמי בשיעור של 5% על נכסי מיליארדרים. נשמע פשוט: נמסה את המיליארדרים למען רוב הציבור. למיליארדרים יש כל כך הרבה כסף, הם לא ירגישו אם ניקח מהם מיליון או שניים. אבל רגולציה טובה נבחנת לא לפי הכוונה או הנחות כלליות, אלא לפי התוצאה. וכאן מתחיל הסיפור המורכב.

המורכבות

המס המוצע הוא לא מס על הכנסה – אלא מס על שווי נכסים של המיליארדרים. זה חורג מהאינטואיציה הרגילה שלנו לגבי מיסוי, כי הוא לא מוטל על זרם ההכנסות השנתי אלא על כל מלאי הנכסים. כלומר, המדינה לא תמסה לפי כמה כסף אדם הרוויח השנה, אלא כמה הוא שווה באופן מצטבר.

כדי להבין את המשמעות ניקר את אילון מאסק כדוגמה ונשתמש בהערכות קיימות. נניח שאילון מאסק מרוויח כל שנה 100 מיליון דולר. אבל השווי המצטבר של כל הנכסים שהוא צבר שווה (בתים, נכסי נדל"ן אחרים, מניות, פטנטים) הוא כ-780 מיליארד דולר.

זה הבדל טכני לכאורה, אבל עם השלכות מדיניות גדולות.

המשמעות הראשונה היא הברורה ביותר – הרחבת בסיס המס. מיליארדרים (וגם אנשים כמוכם וכמוני) צוברים את ההון שלהם לאורך זמן. ההכנסה השנתית לרוב נמוכה מסך כל ההון והנכסים שאדם הרוויח וצבר. להטיל 5% מס חדש על סך הנכסים זה לא כמו להטיל עוד 5% מס על ההכנסות. זה הרבה יותר כסף. למשל, בדוגמת אילון מאסק (בחישוב פשטני) – הוספת מס של 5% על ההכנסות שלו תהיה בגובה של 5 מיליון דולר, אבל 5% מס על הנכסים שלו תהיה בגובה של 39 מיליארד דולר. זה כמעט פי 8,000.

המשמעות השנייה היא בעיית נזילות. חלק גדול מההון של מיליארדרים לאיושב במזומן אלא מושקע בנכסים: מניות (חלקן לא סחירות), נדל״ן, קניין רוחני ועוד. כדי לשלם מס על שווי הנכסים, הם יצטרכו למכור חלק מהנכסים שלהם – כי אי אפשר לשלם מס בהעברת מניות. מס כזה עלול לכפות מכירה של מניות או העברת שליטה, רק כי המדינה צריכה כסף. כאן לא רק מדובר בגביית כסף, אלא התערבות בהחלטות כלכליות וניהוליות כמו מבנה השליטה בחברה.

המשמעות השלישית היא הערכת שווי. הכנסה היא נתון חשבונאי שניתן למדידה יחסית פשוטה (וגם זה לא באמת פשוט – כמו שיעידו כל המומחים למיסוי). אבל שווי נכסים הוא תמיד עניין של אומדן. מה השווי של סטארט־אפ פרטי? של פטנט? של יצירת אמנות? אנחנו יודעים עד שאנחנו לא מוכרים. אותו דברים עם מניות – שווי המניות של טסלה משתנה כל הזמן. ברגע שהמס נשען על שווי נכסים, זה יוצר פתח לוויכוחים אינסופיים, חוסר ודאות ועלויות גבוהות. זה מגדיל חיכוך, יוצר סכסוכים, ומעמיס מערכתית – גם על המדינה וגם על הנישומים.

והמשמעות הרביעית, והחשובה ביותר, היא שינוי התנהגות. מס שמוטל על הון, במיוחד אם הוא לא קבוע ומוטל באופן רטרואקטיבי, יוצר תמריץ חזק להוציא נכסים מהמדינה או לשנות תושבות. כאן אנחנו חוזרים לעיקרון בסיסי במדיניות מס: מס טוב אמור לא לעוות התנהגות (לגבות כסף בלי לשנות התנהגות אחרת). במקרה הזה, העיוות הוא בליבת המס. לכן המחלוקת סביב המס החדש היא לא רק מוסרית או פוליטית – אלא מקצועית. כי יהיו למס הזה השפעות הרבה מעבר לגביית מס.

למה זה מסוכן?

בקליפורניה יש יותר מיליארדרים מכל מדינה אחרת בארה״ב. וכיום כ־50% מהכנסות מס ההכנסה מגיעות מה־1% העליון. נטל מס ועודף רגולציה כבר מרחיקים מקליפורניה אזרחים ועסקים, לא רק מיליארדרים – מה שמרוקן את קליפורניה לאט לאט מאנשים מוכשרים ופוגע בהכנסות ממיסים.

המיליארדרים בקליפורניה כבר שילמו מס הכנסה (וישלמו בעתיד על נכסים שעדיין לא מימשו), ואת היתרה אחרי מס הם צברו לנכסים. עכשיו מוצע להטיל מס נוסף על הנכסים (שאפשר לטעון שהוא היה בלתי צפוי). וזה צפוי להבריח מיליארדרים מקליפורניה. כבר עכשיו מיליארדרים כמו מייסדי גוגל החלו להזיז נכסים החוצה, עוד לפני שהמס עבר.

אבל יש סיבה אחרת שההצעה הזו פשוט שגויה מהבסיס.

הסיבה שההצעה שגויה מהיסוד

אמרנו בהתחלה שלקליפורניה יש בעיה – ההוצאות גבוהות מההכנסות. זה פער קבוע.

המס המוצע הוא חד פעמי. זאת אומרת, גם אם קליפורניה תצליח לגבות מספיק כסף באמצעות המס הזה – זה פתרון חד פעמי. אבל יש לה מחסור תקציבי כל שנה. והיא לא יכולה להטיל כזה מס כל שנה, גם לא פעם בעשור.

זאת אומרת, לקליפורניה יש פער וקבוע, והפתרון שהם בחרנו הוא חד פעמי.
לא צריך להיות מומחה למיסוי כדי להבין את זה.

הסוף הלא טוב של הסיפור

גם תומכים במיסוי עשירים ובמיסוי נכסים, כמו פוליטיקאים במפלגה הדמוקרטית מודים שזה הימור כבד, שעלול להיכשל. לא במקרה, כמעט כל המועמדים הדמוקרטיים של מושל קליפורניה מתרחקים מהיוזמה.

בסופו של דבר, הוויכוח על מס המיליארדרים בקליפורניה הוא לא רק ויכוח על צדק חלוקתי, אלא על איכות עיצוב המדיניות. האם נכון לפתור בעיה תקציבית אמיתית וקבועה באמצעות כלי חד־פעמי, נפיץ, שמגדיל תלות בקבוצה צרה וגם מעודד אותה לברוח מהמדינה? גם מי שחושב שהתשובה הערכית הנכונה היא “כן” חייב להתמודד ביושר עם המשמעויות המעשיות: סיכון גבוה, חוסר ודאות, פגיעה ביציבות הכלכלית של המדינה וחוסר מענה לבעיה התקציבית הקבועה.
וזה בדיוק ההבדל בין סיסמה טובה למדיניות טובה.