איך להילחם בבועות מדיניות?

בשנות ה-90 הייתה בארה"ב היסטריה סביב חטיפות ילדים. סיפורים מצמררים כיכבו במהדורות החדשות, סדרות טלוויזיה ליבו את הפחד, והציבור דרש (ובצדק מבחינתו) שהממשלה תגן על הילדים. בתגובה, הרשויות הקימו מנגנוני אכיפה ייעודיים, חוקקו חוקים מחמירים, והקימו מאגרי מידע לאומיים למעקב אחרי עברייני מין.

רק שיש בעיה אחת: הבעיה כמעט ולא הייתה קיימת.
הסיכון של חטיפה של ילד על ידי זר מוחלט – נדיר בצורה קיצונית. פחות מאלפית אחוז מכלל מקרי ההיעלמות (פחות מ-0.001%). רובם המוחלט של הילדים שנעדרים בורחים מהבית או נחטפים על ידי אחד ההורים. לא על ידי זרים מפחידים.

ובכל זאת – הציבור דרש והרשויות ביצעו. ככה זה בדמוקרטיה.
אבל הדבר המדהים הוא שהמנגנונים שהוקמו אז עדיים ממשיכים לפעול. תקציבים ממשלתיים, מערכות שלמות, דיווחים וחוקים. כאילו אנחנו עדיין ב-1995 והציבור בהיסטריה רגעית. כבר שלושה עשורים שמאות מיליוני דולרים ממשיכים לזרום לטיפול בבעיה שלא קיימת. ולמה? כי פעם פחדנו (ממשהו שגם אז היה זניח). והפחד הזה ממשיך להכתיב את המדיניות.

האבסורד גדול אפילו יותר כשמבינים את המחיר: בזמן שממשיכים לממן את המלחמה בבעיה שכמעט לא קיימת, יש בעיות אמיתיות – כמו התעללות בתוך המשפחה או בריונות פיזית ובריונות ברשת – שלא זוכות לתשומת הלב והמשאבים הנדרשים.

וזה הסיפור של בועת מדיניות.

מדיניות שהתנפחה בזכות רגש – אבל ריקה מצורך

בועת מדיניות היא לא סתם טעות של שיקול דעת. זו תופעה שיטתית – ממשיכים להשקיע במדיניות מסוימת גם כשהצורך בה כמעט נעלם. לפעמים זה קורה כי המערכת פשוט "ננעלה". אבל לעיתים קרובות זה קורה בגלל רגשות.

במקרה הזה – הפחד מחטיפות ילדים. פחד שהתחיל מסיבה מוצדקת (אם כי מוגזמת), אבל המשיך הרבה אחרי שהאיום עבר והופרך. רגשות עזים כמו פחד, כעס או תקווה מוגזמת יכולים לסנוור גם פוליטיקאים, גם את הציבור וגם את אנשי המקצוע.

במקום ביטחון מנסים להשיג תחושת ביטחון.
ובמקום תוצאות מוחשיות – מנסים להראות שאנחנו עושים מה שמצפים מאיתנו.

וכך, ממשיכים להזרים כספים, חוקים ומשאבים אחרים – למדיניות שלא מתאימה למציאות.

אז מה עושים כשהבועה כבר קיימת?

בפוסט קודם הסברתי איך נולדת בועת מדיניות, ואיך היא נעשית עמידה. בקצרה: כי היא ניזונה מרגשות, ממוסדות, מאינטרסים ומשיח ציבורי. עכשיו הגיע הזמן לשאול: איך מתמודדים עם בועות מדיניות?

במאמר חדש פרופ' משה מאור מציע שלוש דרכים מרכזיות להתמודד עם בועות מדיניות – במיוחד כאלה שמוזנות מרגשות שלא קשורים למצב המציאותי-עובדתי (רגשות דיספונקציונליים):

1. לחכות ולראות

לפעמים עדיף לא לפעול מיד. כשאין מספיק ודאות שהמדיניות מיותרת, או כשהנזק מהתערבות עלול להיות גדול מהבועה עצמה – ההמתנה היא אסטרטגיה מכוונת. זה רלוונטי במיוחד כשקשה לזהות אם הרגש הציבורי מוצדק או מנופח, או כשאין כלים מתאימים לתקן את המצב בלי להזיק יותר. במקרה כזה עדיף להתכונן ולהמתין לשעת כושר.

2. בלימת הרגש

במקרים שבהם אי אפשר פשוט לבטל את המדיניות – אפשר לצנן את הרגש שמזין אותה. זה בעצם טיפול שורש כדי לנטרל את הדלק של המדיניות. זה יכול להיות באמצעות קמפיין מידע שמרגיע את הציבור, שיתוף נתונים שמראים שהסיכון קטן, או שימוש בגורמים אמינים שמרגיעים את המערכת הציבורית. הרעיון הוא לא לנסות לעצור את המדיניות מיד, אלא קודם כל להקטין את הסחף ולהכין את הקרקע לשינוי המדיניות.

3. לפוצץ את הבועה

כשהמדיניות ממש מזיקה, כשהעלות שלה עולה בהרבה על התועלת – צריך לעצור אותה. גם אם זה לא פופולרי. גם אם הציבור עוד לא "שם". זה דורש אומץ, אבל זו חובה מוסרית ומקצועית. בדוגמה שהבאתי זה אומר לעצור את התקציבים המנופחים למאבק בחטיפות נדירות ולהפנות את הכסף לבעיות שקורות כל יום, כדי להציל חיים אמיתיים.

חלק מהעבודה של רגולטורים היא לעבוד עם הסנטימנט הציבורי

המאמר של מאור מסמן שלב חדש בחשיבה על מדיניות ציבורית. הוא מראה שרגשות והלך רוח ציבורי הם לא רק רעש רקע. הם מנועים של מדיניות. וכשהם הופכים לדיספונקציונליים (כשהם מנותקים מהמציאות) הם יכולים להחזיק מדיניות גרועה הרבה אחרי שפג תוקפה.

לכן, ממשלות לא יכולות להסתפק רק בניתוח עלות-תועלת או נתונים טכניים. הן צריכות להבין גם את הפסיכולוגיה של הציבור – ולהתמודד עם הרגשות שמעוותים את המדיניות.

וברמה הפרטנית – רגולטור לא יכול להסתפק בלהיות "צודק" מבחינה מקצועית צרה (שיקולים הנדסיים או רפואיים). הוא צריך להכיר את השיח הציבור והמערכת הרחבה שבתוכה הוא פועל, ולדעת לתקשר איתה.

כי בסוף, רגולציה היא לא רק כללים. היא ניהול של תהליכי עבודה והבנה של ההקשר שבתוכו כללים נוצרים. מדיניות לא מונעת רק מנתונים, אלא גם מרגש ולחצים.

---

הפוסט מבוסס על מאמר של פרופ' משה מאור: How can governments respond to policy bubbles driven by dysfunctional emotions? שפורסם בשנת 2025.