הפער הגדול בין ארה"ב לאירופה

לפני שלושים שנה הפער בפריון העבודה בין אירופה לארצות הברית היה קטן. מאז קרה משהו. בין 1995 ל-2019 הפריון לשעת עבודה בארה"ב גדל בכ-50%, לעומת 28% בלבד בגוש האירו. בממוצע שנתי, מדובר ב-2.1% מול 1%. שנה אחת של פער כזה כמעט לא מורגשת. אבל במצטבר לאורך שלושים שנה – זה שינוי דרמטי.

הגרף הזה מה-The Financial Times מציג את התוצאה: אירופה דורכת במקום בזמן שארה"ב מתקדמת.
פיריון העבודה בארה"ב הכפיל את עצמו פי 5 מאז 1950. באירופה בקושי פי 2 (הערה: השנים קצת שונות כי מקורות המידע שונים, ויש באירופה שני חריגים: פינלנד ואירלנד).

למה זה חשוב?

פריון הוא כמה אנחנו מייצרים – שירותים, תרופות, מזון וכו'. גדילה בפריון אומרת שאנחנו יכולים לייצר יותר באמצעות אותה שעת עבודה. אפשר לעבוד פחות ולקבל יותר. הפרט יקבל שכר גבוה יותר, החברה – תהנה מיותר רווחה.
לאורך זמן, זה המנוע המרכזי של שיפור ברמת הרמת חיים.
בכלכלה שבה הפריון נמוך, או לא משתפר – איכות החיים של הציבור תעמוד במקום או תלך אחורה.

ולכן כדאי לשאול מה עוזר ומה מקשה על חברות לשפר את הפרודוקטיביות שלהן?

כאן הרגולציה נכנסת לתמונה. היא לא כל הסיפור, כמובן. גם שוק ההון, מיומנויות ומבנה ענפי חשובים. אבל רגולציה משפיעה על פריון בכמה מסלולים די ישירים:

1. חסמי כניסה מקשים על חברות חדשות ויעילות להיכנס לשוק – מה שעלול להשאיר אותנו עם טכנולוגיות ושיטות עבודה מיושנות;
2. עלויות ציות ואי ודאות פוגעות בהשקעות – אתם לא הייתם משקיעים כסף בעסק שפועל במדינה שלא ברור מה הכללים בה או שהם מאוד יקרים;
3. כללים לא מתאימים יכולים לעכב אימוץ של שיטות עבודה וטכנולוגיה;
4. ופיצול רגולטורי מקשה על חברות מצליחות לגדול (לעשות scale) – בתוך אותה מדינה או למדינות שכנות.

לפני שנתיים הוגש לנציבות האיחוד האירופי דוח דרגי – שנכתב ע"י ידי נשיא הבנק המרכזי האירופי וראש ממשלת איטליה לשעבר מריו דרגי. הדוח נועד לבחון איך אירופה יכולה להתמודד עם אובדן התחרותיות ופערי הפריון מול ארה"ב וסין.
הדוח מצביע במפורש על כך שעומס רגולטורי ובירוקרטי מעלה את עלויות התפעול, מגדיל חסמי כניסה ופוגע בפריון ובתחרות באירופה. 61% מהחברות באיחוד האירופי שנשאלו בסקר ההשקעות של ה-EIB הגדירו רגולציה עסקית כחסם ארוך טווח להשקעה.

גם סקר שה-OECD ערך בקרב ארגוני עסקים בכל המדינות החברות בו מצא מצא שרגולציה היא החסם הכי משמעותי עבור עסקים. יותר מגיוס עובדים מוכשרים, יציבות גיאופוליטית או מיסים.

שוק אחד. בערך

לאיחוד האירופי יש לכאורה יתרון עצום: שוק פנימי של מאות מיליוני צרכנים. אבל חברה שמצליחה במדינה אחת ורוצה להתרחב למדינות אחרות עדיין נתקלת בדרישה לקבל רישיונות, הוראות בירוקרטיות, כללים מקצועיים ומערכות משפטיות שונות.

קרן המטבע העולמית העריכה שהחיכוך הרגולטורי במסחר בסחורות בין מדינות האיחוד שקול בהשפעה שלו למכס בגובה 45%, בעוד שבארה"ב הנתון הוא 15%.
גרוע מזה, כשמדברים על חברות שמציעות שירותים – החסם האירופי מוערך במכס בגובה 110%!

הבעיה היא לא רק חדשנות, צריך גם לגדול

זה מביא אותנו לאחד הפערים המעניינים ביותר. חברה אירופית ממוצעת שקיימת לפחות 25 שנה מעסיקה כ-10 עובדים. חברה אמריקאית מקבילה מעסיקה כ-70 עובדים.
זה לא פרט טכני. חברות גדולות מסוגלות לפזר עלויות, להשקיע יותר במחקר ופיתוח, להטמיע אוטומציה ולהפיץ טכנולוגיות על פני שוק גדול יותר. אירופה לא סובלת רק מפער חדשנות. היא סובלת גם מפער ביכולת להפוך חדשנות לפריון – לקחת רעיון, ליישם אותו ולגדול. 

שכבה על שכבה

יש עומס רגולטורי, אבל הבעיה אינה רק מספר הכללים. באירופה יש רגולציה לאומית, ומעליה רגולציה של האיחוד. לפעמים הרגולציה האירופית מחליפה רגולציה לאומית ויוצרת שוק אחיד. אבל לפעמים היא מתווספת עליה ואז העסק צריך לעמוד בשתיהן. בנוסף, לפעמים הרגולציה האירופית מאפשרת למדינות להוסיף עליה דרישות לאומיות מחמירות או מפורטות יותר, כך שבמקום מערכת אחידה נוצרת שכבה נוספת של רגולציה מקומית (Gold-plating). ולפעמים הדרישות של האיחוד האירופי מפורשות או נאכפות בצורה אחרת ממדינה למדינה.

דרגי מצביע למשל על ה-GDPR, רגולציית הפרטיות של האיחוד האירופי. למרות שהיא נועדה ליצור מסגרת אחידה, המדינות רשאיות לקבוע כללים משלהן ב-15 תחומים שונים. בתחומים אחרים יש חפיפות בין מערכות דיווח, חובות סימון ותהליכי רישוי.

התוצאה יכולה להיות אותה "כמות של רגולציה", אבל בהרבה יותר שכבות, עם יותר סיבוכיות ופחות שוק אחיד. אין אירופה אחת, בפוטנציאל יש היום 28 "אירופות": 27 מדינות והאיחוד האירופי עצמו.

לפעמים אפשר לראות את העיכוב בעיניים

בתשתיות אנרגיה, למשל, דוח דרגי מצא שבמרבית מדינות האיחוד תהליך קבלת היתר להקמת טורבינות רוח ביבשה נמשך בערך שש שנים. ביוון ובאירלנד הוא יכול להגיע לשמונה ותשע שנים. זה כבר לא "ניירת". אלה שנים שבהן הון מחכה, תשתית לא נבנית וטכנולוגיה לא נכנסת לשימוש – וזה רק כדי לקבל את האישור הראשוני, לפני שמתחילות העבודות.
לשם ההשוואה, לפי משרד האנרגיה האמריקאי פרויקט כזה בארה"ב לוקח כולו עד 4 שנים – לא רק קבלת ההיתר, אלא גם איתור אתר, קבלת זכויות בקרקע, בדיקות, רישוי, חיבור לרשת, מימון ובנייה בפועל.
באירופה שלב אחד לוקח יותר מכל התהליך בארה"ב.

ועכשיו מגיע ה-AI

כל זה חשוב במיוחד בגלל גל הפריון הבא – ה-AI. בשנת 2023 השקעות הון סיכון ב-AI באיחוד האירופי הסתכמו בכ-8 מיליארד דולר. בארה"ב – כ-68 מיליארד.
האוכלוסיה בארה"ב קטנה מזו של אירופה, ועדיין היא מושכת יותר מפי 8 השקעות בתחום.

אם אירופה תגיע למהפכה הזאת עם אותם חסמים – הפער של שלושים השנים האחרונות עלול רק לגדול.

רגולטורים רגילים לשאול איזה נזק הם מצמצמים. אבל חיוני לבחון את העלויות – גם העלויות הישירות בזמן ובכסף, וגם העלויות העקיפות בצמיחה, תחרות ופריון.

כשלא עושים את זה – נשארים מאחור.
ולכן מהתפקיד של הרגולטור צריך להיות לבחון גם בריאות, בטיחות וסביבה; אבל גם עלויות והשפעה על המשק.