סימון מזון מהונדס גנטית – איך לבלבל את הציבור

האם משרד החקלאות האמריקאי (ה-USDA) הצליח לייצר את הרגולציה הגרועה בעולם? תשפטו בעצמכם –

כשחוק מבלבל במקום לעזור

בשנת 2016 הקונגרס חוקק חוק שמחייב שכל מזון שמכיל רכיבים שעברו הנדסה גנטית – יסומנו כדי שהצרכן יוכל לדעת. החוק לא קובע שמזון שעבר שינוי גנטית הוא יותר או פחות בטוח, אלא רק עוסק בחובת גילוי. מכוח החוק משרד החקלאות האמריקאי קבע סטנדרט בשם NBFDS. אבל נראה שה-NBFDS לא יעזור לצרכנים אלא בעיקר יבלבל אותם.

כשל 1: רק אם ניתן לזהות חלקיקים מהונדסים

לפי ה-NBFDS אפשר לסמן את אותו מוצר בדיוק גם ככזה שעבר הנדסה גנטית וגם ככזה שלא. אותו מוצר בדיוק, מאותו ספק, מאותם חומרי גלם שגולדו באותו שדה – יכולים להיות מסומנים בשני סימונים סותרים, וזה יהיה בהתאם לסטנדרט.

למה? כי הסטנדרט לא מחייב סימון של מוצר מזון כמהונדס גנטית אם המזון לא מכיל חומר מהונדס גנטית שניתן לזיהוי ("if the food does not contain detectable genetically modified material").

הבעיה היא בביטוי "שניתן לזיהוי" ("detectable"). יש מגוון טכנולוגיות לזיהוי ביוכימי ויש מיכשור בדרגות דיוק שונות. וכל אחד יכול להשתמש בשיטה אחרת. הטכנולוגיה כל הזמן מתקדמת ומשתפרת. וסטנדרט הזיהוי ישתנה.

ויותר חשוב – לפי הסנטדרט לא משנה כמה חומר מהונדס יש, אלא רק שזיהינו כזה. אם נבדוק מוצר מזון ונגלה שיש בו רק מולקולה אחת שעברה הנדסה גנטית – האם כל המזון ייחשב למהונדס גנטית?

ממש לא ברור. הצרכנים לא יכולים להסתמך על הסימון וזה הולך לייצר המון פרנסה לעורכי דין.

כשל 2: ריבוי חוקים ומוצרים מורכבים

חובת הגילוי על הנדסה גנטית לא תחול אוטומטית על כל סוגי המזון. החוק וקבע שהחובה תחול על מוצרים שמפוקחים במסגרת חוקים אחרים (כתוב משבו בסגנון – "הוראות סעיף זה יחולו על מוצרי מזון שמוגרים בחוק x"). וכאן מתחיל הסלט.

ראשית, כי מדובר על חוקים של שני רגולטורים: ה-USDA וה-FDA (חלקכם בטח זוכרים שכבר דיברנו על הטנגו ששני הגופים האלו מנהלים). ולא רק שמדובר על שני רגולטורים עם בעיות תיאום, החוקים עצמם כוללים הגדרות שלא לגמרי מתיישבות אחת עם השניה.

למשל, מוצרי מזון שמכילים דגים (חוץ משפמנון) ובשר ציד (כמו בשר צבי ובשר אנבים) מפוקחים לפי ה-Food, Drug and Cosmetic Act ולכן תחול עליהם חובת סימון אם הם מכילים רכיבים מהונדסים גנטית (אגב, הם לא מפוקחים לפי ה-Federal Meat Inspection Act, אין לי מושג למה).

כנראה שלא תהיה בעיה אם מדובר על מוצר עם רכיב אחד, כמו תירס או בשר בקר. אבל מה קורה במוצרים מורכבים – למשל עוגיות או קציצות? (שמכילות חיטה, סוכר, שומן, שמן, תבלינים ועוד)

במקרה כזה יכול להיות שחלק מהמרכיבים פטורים מחובת הסימון וחלק מהמרכיבים מחייבים סימון. מה עושים במקרה כזה? נניח שהרכיב המרכזי (40% מן המוצר) פטור מסימון, אבל הרכיב השני הכי מרכזי (20%) מחייב בסימון. האם הולכים לפי המרכיב הכי נפוץ במוצר ולפיו ממחליטים אם יש חובת גילוי על כל הרכיבים בתוך אותו מוצר? או שאולי חובת הסימון חלה בנפרד על כל רכיב – בין אם הוא מרכזי ובין אם הוא שולי? כרגע אין ממש תשובות.

התוצאה היא בעיקר בלבול – גם עבור היצרנים אבל בעיקר עבור הצרכנים.

זה אירוני כי חובות גילוי מיועדות לגשר על פערי מידע ולעזור לצרכנים לקבל החלטות. בפועל, נראה שהסטנדרט החדש ישיג את ההיפך.

2 תגובות בנושא ״סימון מזון מהונדס גנטית – איך לבלבל את הציבור"

  1. הבלוג שלך מצויין והכתיבה שלך קצרה, קולעת, תמציתית ומעניינת.
    כל הכבוד.
    לאט לאט אני מבקר פה יותר ויותר ומתמכר לתוכן שגורם לדפוסי מחשבה להיות מאותגרים ומסוקרנים.
    תודה רבה לך גיא 🙂

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s