"מעשה מצער עד למאוד בשני פעוטים שמצאו מותם בחניקה, כשנכנסו אל תוך מקרר ריק שעמד בחצר ביתם, ודלת המקרר נסגרה מאחוריהם. אין חולקין שהמקרר היה משל המשיב, ושהלה העמידו בחצר ההיא אחרי שהוציאו מכלל שימוש."

כך נפתח פסק הדין של השופט חיים כהן בהליך הפלילי נגד מרדכי בש (בסופו הוא הורשע).

הסיפור של מדרכי בש זיעזע את המדינה באותה תקופה, לא בגלל מה שמר בש עשה (או לא עשה) – אלא בגלל המוות המזעזע והמיותר של שני הילדים. פסק הדין ניתן בשנת 1964. באותה תקופה למקררים הייתה ידית פתיחה חיצונית ולא ניתן היה לפתוח אותם מבפנים. ילדים ששיחקו במקרר היו עלולים להתקע בתוכו מבלי יכולת לצאת.

איך מונעים את האסון הבא?

יש למדינה ארגז כלים מגוון.

בחלק מהסיכונים אפשר לטפל באמצעות רגולציה מסוג אישורים מראש – אסור לבצע פעולה בלי לקבל אישור פרטני מהממשלה (למשל רישיון או היתר). זה יוצר בירוקרטיה.

בחלק מהסיכונים אפשר לטפל באמצעות רגולציה של נורמות מחייבות – קובעים כלל ואוכפים אותו באמצעות פיקוח וענישה (למשל כללים של אסור, מותר וחייב).

יש סיכונים שבהם המדינה לא צריכה להתערב באמצעות רגולציה – אלא להשתמש במשפט הפלילי ובתביעות אזרחיות כדי למצות את הדין, להרתיע ולתת פיצוי לנפגעים. יש גם רגולציה מתקדמת וכלים לא רגולטוריים, אבל לא נרחיב עליהם כרגע.

כנסת ישראל מחליטה להתערב

פסק הדין בעניין מרדכי בש ניתן בדצמבר 1964. אחרי חודשים ספורים, במאי 1965 – הוגשה הצעת "חוק למניעת מפגעים (בטיחות מקררים)". החוק מיועד להתמודד עם סיכון מאוד ספציפי וכולל שתי הוראות מהותיות:

– "לא ייצר אדם מקרר, ולא יעבירנו לאחר, אלא אם נקבע בו מנגנון המאפשר לפתוח דלתו מבפנים, בהתאם לתקנות."

– "לא יפקיר אדם מקרר, ולא יזניחנו, אלא לאחר שהוריד דלתו של המקרר."

זו רגולציה מסוג "נורמות מחייבות" – לא צריך לקבל אישור מראש ואין תהליך בירוקרטי. שימו לב שלא חייבים לקבוע אישור מראש, גם כשמדובר בסיכון חמור (והכנסת השכילה להימנע מקביעת מנגנון בירוקרטי למרות שבטח היו בציבור קריאות שדרשו "רישוי מקררים").

דברי ההסבר להצעת החוק קצרים באופן קיצוני (70 מילים):

"ביום 4 במרס 1962 אירע אסון מחריד בחיפה כששני ילדים נכנסו למקרר נטוש, הדלת נסגרה עליהם והם נחנקו למוות בתוך מלכודת המקרר בלא יכולת לצאת. כדי למנוע תקלות מעין אלו באה הצעת חוק זו, לקבוע הוראות האוסרות ייצור מקררים או מכירתם מבלי שהותקנו בהם דלתות שמאפשרות פתיחתם מבפנים, כן מחייבת ההצעה את כל הנוטש מקרר לפרק מעליו את הדלת. חוקים ברוח זו קיימים גם בארה״ב. הם נחקקו לאחר אסונות דומים שארעו שם."

החוק עבר בשלוש קריאות ונכנס לספר החוקים ביולי 1965. את הנוסח הסופי שלו אפשר למצוא כאן.

כנראה שברשות הפלסטינית אין כזה חוק (לא טרחתי לחפש), כי מקרים דומים קורים שם גם בשנים האחרונות.

איך רגולציה באה לעולם

אין ספק שמבחינת מטרתו, החוק נועד לקדם מטרה ראויה ולמנוע אסונות מצערים. אבל אני רוצה להעלות שתי שאלות לגבי האופן שבו החוק בא לעולם.

1. האם הכנסת הייתה צריכה להתערב במתן פתרון ספציפי?

בשיטה הדמוקרטית, הכנסת היא הגוף שקובע את הנורמות העליונות (חוקים), שאותם הממשלה פורטת באמצעות תקנות, צווים, נהלים וכו'. האם זה נכון שהכנסת תקבע חוקי-מיקרו שעוסקים בסוגיה מאוד צרה?

לשם השוואה – יש לנו את פקודת הנזיקין, שקובעת מסגרת לכל המקרים שמישהו גורם למישהו אחר נזק, ויש את חוק הגנת הצרכן שמסדיר באופן כללי את היחסים בין צרכן לבין עוסק (מכוחו הותקנו תקנות ויצאו הוראות שונות).

האם לא יותר נכון שהכנסת תעסוק בחקיקה העקרונית ותשאיר לממשלה להסדיר נושאים פרטניים?

[הסתייגות 1: יכול להיות שלא היה חוק שהסמיך את הממשלה לטפל בנושא. הסתייגות 2: החוק מסמיך את שר המסחר להתקין תקנות, אבל אולי היה צריך לתת לממשלה לקבוע הכל]

בימנו הכנסת מעבירה חוקים ממש ספציפיים ולעיתים אנקדוטליים. למשל "חוק הקופאיות" (חוק הזכות לעבודה בישיבה ובתנאים הולמים). מאחר שמדובר בנושאים מאוד פרטניים והליך החקיקה בכנסת ארוך ומסורבל, אולי עדיף שדברים כאלו יקבעו על ידי הממשלה, כדי לאפשר גמישות והתאמה בעתיד (וכדי לפנות את הכנסת לעסוק בנושאי מאקרו ובפיקוח על הממשלה).

2. תגובה מהירה לאנקדוטה – עלולה להיות פופוליסטית

יש לי חשש כשחברי כנסת ממהרים לחוקק בעקבות פרשה מזעזעת. זה כמובן ראוי שחברי הכנסת יהיו קשובים לרחשי הלב של הציבור, אבל חקיקה פזיזה עלולה להיות פופוליסטית ולא מספיק איכותית. תהליך איכותי לוקח זמן. כאשר ממהרים להסדיר סוגיות מורכבות, עלולים לייצר מדיניות שגויה. אין לי ביקורת קונקרטית על החקיקה ב-1965 כי אני לא יודע מה הלך שם וגם נראה שהפתרון שנבחר הוא מדויק ואפקטיבי.

מה אפשר לקחת מהסיפור הזה?

אפילו כשהסיכון גדול לא חייבים מנגנון בירוקרטי של בדיקה ממשלתית מראש, וחשוב להיזהר מיוזמות חקיקה שבאות בעקבות מקרה אנקדוטלי.