אתם חולים וקיבלתם מרשם לאנטיביוטיקה. צריך ללכת לבית מרקחת. למה הם כל כך רחוקים ואין אף בית מרקחת באזור?

היסטורית אתם יכולים להאשים את סעיף 20(א) לפקודת הרוקחים שקבע:

"לא ייפתח בית מרקחת אלא במרחק של חמש מאות מטרים לפחות מבית מרקחת קיים…"

עד שנת 1991 היה איסור לפתוח שני בתי מרקחת סמוכים (אלא באישור מיוחד ממנכ"ל משרד הבריאות). המטרה הייתה לאפשר לבתי המרקחת להתפרנס ולמנוע עודף של בתי מרקחת צמודים זה לצד זה.

ההוראה הזו פגעה בתחרות, אבל כדאי להעיר שכנראה שהיא גם פגעה בבריאות הציבור. ראשית, הגבלת היצע בתי המרקחת פגעה באספקת התרופות (זה אפילו נרמז בהצעת התיקון לחוק). שנית, החוק קובע מרחק מינימום של 500 מטר, אבל זה לא מרחק מקסימום ולכן בפועל המרחק בין שני בתי מרקחת יכול להיות גדול יותר. שלישית, כשאדם אינו בקו הבריאות 500 מטר יכול להיות מרחק משמעותי (וכאמור, אף אחד לא מבטיח שהמרחק לא יהיה הרבה יותר גדול).

התחרות בין בתי מרקחת

קביעת מרחק מינימלי בין שני בתי מרחקת נועדה לצמצם תחרות. יש לא מעט סוגי עסקים שמתחרים בשוק גיאוגרפי. צרכן יתלבט בין שני עסקים שנמצאים במרחק מסוים ממנו, כי עסקים שנמצאים מחוץ לטווח מסויים הם לא רלוונטיים (location, location, location!). קחו למשל תחנות דלק – המיקום מאוד קריטי. זה לא עוזר לי שבמרחק של 100 ק"מ יש תחנת דלק ממש זולה.

זה סיפור דומה עם בתי מרקחת. קביעת המרחק המינימלי מיועדת בהגדרה לצמצם את התחרות שאיתה בית מרקחת מתמודד. במצב של תחרות מספר עסקים מתחרים על הצרכן והם צריכים להתאמץ. לכן תחרות מורידה את המחירים, משפרת את האיכות וכשיש תחרות גם יש יותר מגוון של מוצרים ושירותים.

בהתאם – רגולציה שפוגעת בתחרות גורמת לעליה במחירים לצרכן, מפחיתה את האיכות ומצמצמת את מגוון המוצרים. היעדר תחרות קשורה ישירות ליוקר המחיה. למשל, בפרק "יוקר המחייה והתחרותיות" של וועדת טרכטנברג נכתב (עמ' 155):

"העלייה המשמעותית שחלה ביוקר המחייה בעשור האחרון, נובעת בעיקר משלושה גורמים בסיסיים המצויים בשליטתה:

א. כשל בסיסי ומתמשך ברגולציה הכלכלית שמפעילה המדינה, בהיבט השפעתה על יוקר המחיה;

ב. העדר חשיפה אפקטיבית לתחרות הבינלאומית במגזרים שונים במשק, ובכלל זה חסמים רבים ליבוא;

ג. קיומם של שווקים ריכוזיים והצרת התחרות ברבים מענפי המשק;"

רגולציה והשפעה על התחרות בשוק

כל רגולציה עלולה להשפיע על התחרות. הסיפור על בתי המרחקת מאוד בוטה כי המטרה המפורשת של הרגולציה הזו הייתה להפחית תחרות. אבל הדוגמאות הנפוצות יותר מורכבות:

1. רגולציה של אישורים מראש. כשצריך לקבל אישור מראש מהמדינה לבצע פעולה – הרגולציה יוצרת חסם כניסה לשוק. זה קורה עם רישיונות והיתרים (למשל רישיון עסק) ופיקוח על עיסוק במקצוע (רפואה, עריכת דין, חשמלאות). הרגולציה מונעת משחקנים חדשים להיכנס וזה כמובן מפחית תחרות.

2. רגולציה של נורמות מחייבות. אלו הוראות שנאכפות בדיעבד ואין בדיקה מקדימה. רגולציה כזו מטילה עלויות ומגבלות על שגרת הפעילות של העסק. היא מייקרת את הפעילות (עלות שמתגלגלת לצרכן) וגם יוצרת חסם כלכלי להקמת עסקים. למשל, אם רגולציה קובעת שחובה שעסק יהיה בנוי מחומרי בניה מאוד יקרים – לכולם מותר לפתוח עסק, אבל מי שלא יכול להרשות לעצמו לבנות מהחומרים הכי יקרים לא יעשה את זה. הוראות כאלו גם יכולות להקל על תיאום מחירים.

3. רגולציה על יבוא. יבוא הוא מחולל תחרות גדול כי הוא פותח אפשרויות בין-לאומיות בפני הציבור. כאשר מגבילים את היבוא, מקטינים את התחרות [ראו עמ' 173-177]

כמו שהזכרתי בעבר, מדיניות רגולציה היא תחום מורכב ואין שחור או לבן. רגולציה יכולה להגן על הציבור ולשפר את חיי האזרחים. בסוף זה עניין של ניתוח עלות-תועלת. זה נכון גם לגבי תחרות. יכול להיות שרגולציה תצמצם תחרות, אבל בסך הכל היא תהיה מועילה.

לעיתים קרובות רגולציה שחוסמת תחרות משרתת קבוצות אינטרס, שתומכות באותה רגולציה [עמ' 164, 170-171 לפרק התחרותיות]. לפעמים קשה לראות מי מרוויח מהרגולציה ולפעמים ברור מי נהנה מהפחתת התחרות.

אגב, מרתק לקרוא את הפרק על יוקר המחייה והתחרותיות של וועדת טרכטנברג. למשל, הוועדה המליצה לחייב את הרגולטורים לגבש רגולציה בהליך סדור של "רגולציה חכמה" – RIA (דבר שקרה ואף הורחב) [עמ' 171]. הוועדה גם המליצה להסמיך את הרגולטורים לשקול שיקולי תחרות בנוסף לאינטרס המקצועי שלהם (בטיחות, בריאות וכו') [עמ' 172], אבל עד היום לא בוצע שינוי חקיקה כזה.

רגולציה, תחרות והגבלים עסקיים

רשות התחרות (עד לאחרונה: רשות ההגבלים העסקיים) היא רגולטור מוזר. תפקידה לשמור על התחרות והיא פועלת רוחבית על כל הסקטורים במשק (אנרגיה, מזון, תחבורה, קמעונאותף בנקאות וכו'). הרשות פועלת כדי למנוע הסדרים כובלים ("קרטלים") ומיזוגים שיפגעו בתחרות וגם מוודאת שבעלי מונופולין לא מנצלים את כוחם באופן שפוגע בתחרות.

הדבר המעניין לגבי רשות התחרות הוא שהיא מסתכלת כל הזמן על התחרות החופשית כאינטרס ציבורי. לכן אפשר לומר שהיא "רגולטור הפוך" כי יתר הרגולטורים בדרך כלל מצמצמים את התחרות כדי לקדם אינטרסים ציבוריים שונים. יש דיונים וטענות לגבי הצורך ברגולטור תחרותי, אבל במהות היא רגולטור מאוד מעניין וייחודי שמחפש להגדיל את התחרות.

לכן אני חושב שלרשות התחרות יש תפקיד חשוב ב-ecosystem של מדיניות רגולציה. היא יכולה להיות ה"עדשה הרחבה" של רגולטורים ולעזור להם להימנע מפגיעה בתחרות. יצא לי להשתתף בכמה דיונים והתייעצויות עם אנשי הרשות שממש עזרו לנו להימנע מהחלטות שיפחיתו תחרות.

אוהבים תחרות? יש מה לעשות!

ממש לאחרונה רשות התחרות פרסמה קול קורא שבו היא הזמינה את הציבור להצביע על כשלי תחרות שמקורה ברגולציה. במילים אחרות: רשות התחרות מחפשת עוד סעיפים כמו המרחק המינימלי בין בתי מרקחת, כדי לתקן אותם ולהגביל תחרות.

אז אם תחרות חופשית והפחתה של יוקר המחייה יקרים לליבכם – כתבו לרשות ותנו לה תחמושת להפחית את יוקר המחייה.

__
תודה לאמיר זלאיט על הרעיון ועל הסיוע במחקר.