רגולציה ועבודה מאורגנת

הממשלה מעצבת את שוק העבודה

למשפט ולרגולציה יש תפקיד מרכזי בעיצוב החברה שבה אנחנו חיים. רגולציה מטילה אחריות, מחלקת סיכונים ויוצרת מבנים חברתיים.

אחד המבנים האלו הוא העבודה המאורגנת. הרעיון שעומד מאחורי ארגוני עובדים הוא שלמעסיק יש יותר כוח מלעובד בודד, ולכן התאגדות של קבוצת עובדים יכולה לתרום לאיזון בכוח המיקוח עם המעסיק. דיני העבודה מורכבים משלושה חלקים: (1) חוזה העבודה – שהוא הסכם בין הצדדים; (2) חוקי עבודה (רגולציה כמו שכר מינימום ושעות עבודה ומנוחה); (3) הסכמים קיבוציים בין ארגוני עובדים למעסיק. לכן בדרך כלל מתייחס לדיני העבודה כמערכת שהיא שני-שליש הסכמית ורק שליש אחד של רגולציה.

אבל יש רגולציה נוספת שמתחבאת שם. הרגולציה של ארגוני העובדים. המדינה קבעה כל מיני חובות וסמכויות שחלות על ארגוני עובדים.

לארגוני עובדים יכולה להיות תרומה רבה – באיזון כוח המיקוח של עובדים חלשים, באספקת שירותים (כמו במדינות סקנדינביה) ואפילו בסיוע לקבלת החלטות (בדיונים בהם השתתפתי ב-OECD יש נציגים של ארגוני עובדים, מעסיקים וצרכנים. ותמיד היו להם תובנות טובות).

התארגנות וגביית דמי טיפול

מתוך תמיכה ברעיון של ארגוני עובדים ומאחר שלא קל לייצר התארגנות כזו, בחוק הסכמים קיבוציים נקבע שכדי שארגון עובדים יהפוך לארגון יציג – הוא צריך לצרף לפחות שליש מן העובדים במקום העבודה. זה תנאי כדי שארגון העובדים יקבל את שורה של הסמכויות וכוחות. ארגון עם שליש מהעובדים יכול להשבית את מקום העבודה או לנהל משא ומתן עם המעסיק ולחתום על הסכם קיבוצי שיחול על כל העובדים במקום העבודה.

כמו כל ארגון, גם ארגון עובדים צריך תקציב כדי לפעול. לכן בחוק נקבע שמותר לנכות משכר העובד דמי טיפול עבור ארגון העובדים. דמי הטיפול מנוכים במקור (כמו מיסים). זאת אומרת שהם אפילו לא משולמים לעובד, אלא מועברים ישירות מן המעסיק אל ארגון העובדים. גובה דמי הטיפול עומדים על כ-1% מהשכר (תלוי בגובה השכר). כל ארגון עובדים יציג זכאי לקבל דמי טיפול מהשכר של כל העובדים. בגלל חשש מבעייה של "טרמפיסטים", עובד לא יכול להתנגד להעברת הסכום הזה לארגון היציג וגם עובד שלא חבר בארגון העובדים חייב לשלם.

לפי הסקר החברתי של הלמ"ס, נכון לשנת 2016 27.1% מהשכירים בישראל חברים בארגוני עובדים. שני הארגונים הגדולים ביותר הם ההסתדרות הכללית (53%) והסתדרות המורים (17%). שימו לב שהמספרים מתארים את העובדים שחברים בארגוני עובדים, אבל חובת התשלום חלה גם על מי שעובד באותם מקומות ולא חבר בארגון העובדים. בחישוב אצבע שמרני, 1% מהשכר החודשי של 27% מהעובדים בישראל יוצא מאות מיליוני ש"ח בשנה (טלי חירותי-סובר מ-TheMarker דיווחה על כחצי מיליארד ש"ח בשנה רק בהסתדרות).

סיכום ביניים: ראינו שתי רגולציות. אחת שקובעת כמה עובדים צריך כדי להפוך לארגון יציג ומחייב, והשנייה שקובעת שארגון יציג יכול לגבות בכפייה נתח מהשכר של כל העובדים.

החובה לשלם דמי טיפול ארגוני מעוררת מתחים והתנגדות. הסיבה העיקרית היא שבגלל חוק השליש, ייתכן שחלק מן העובדים (ואפילו רובם) לא חברים בארגון העובדים אבל חייבים לשלם כאחוז משכרם לארגון העובדים. זה פחות או יותר המצב בישראל, אבל בארה"ב יש הרבה אקשן סביב הנושא ורובו מתנהל בפינג-פונג בין המחוקק לבתי משפט.

ארה"ב: גביית דמי טיפול והחופש לעבוד

בחלק מהמדינות בארה"ב יש חובה לשלם דמי טיפול לארגוני העובדים, ויש גם תנועת התנגדות חזקה. המתנגדים לכפיית התשלום לארגון העובדים טוענים שלכל אדם יש זכות יסוד לעבוד ולהתפרנס ושאי אפשר להגביל אותה בחובה לשלם למישהו אחר. לכן התנועה המתנגדת לחובת תשלום דמי הטיפול נקראת the right to work (הזכות לעבוד).

בשנת 1947 הקונגרס הפדרלי העביר חוק שאפשר למדינות לקבוע בעצמן האם מותר או אסור לחייב את כל העובדים לשלם דמי טיפול. ארגוני העובדים תקפו את החוק הזה בבית משפט וטענו שמדובר בפגיעה בזכות החוקתית לחופש הביטוי ולחופש ההתאגדות. בשנת 1949 בית המשפט העליון של ארה"ב דחה את עמדת ארגוני העובדים וקבע שלא מדובר בפגיעה בזכות חוקתית. בהמשך בית המשפט העליון גם קבע שכסף שגובים מהעובדים יכול לשמש רק למטרות של משא ומתן קיבוצי, ולא למטרות פוליטיות.

לאורך השנים לא פחות מ-27 מדינות בארה"ב העבירו חוקי right to work [ראו תרשים בהמשך], שביטלו את החובה הגורפת לשלם דמי טיפול (חוקים כאלו מחלישים כמובן את הכוח של ארגוני העובדים). חלק מהמדינות האחרות, למשל אלינוי, העבירו חוקים הפוכים – שהטילו על כל העובדים חובה לשלם לארגוני עובדים. החוקים האלו קבעו שתשלום לארגון העובדים הוא תנאי לעבודה במגזר הציבורי, ולכן באותן מדינות כל העובדים בגופים ממשלתיים חוייבו לשלם לארגוני העובדים. המגזר הציבורי נשאר המבצר הכי משמעותי של החובה הגורפת לשלם דמי טיפול לארגוני עובדים.

map - right to work

ההתפתחות האחרונה התרחשה ביוני 2018. בפסק דין Janus, בית המשפט העליון של ארה"ב דן בעובדים במגזר הציבורי, שחוייבו לשלם דמי טיפול לארגון העובדים כתנאי להעסקתם. חשוב לזכור שמדובר על יותר מ-20 מיליון עובדים – בממשל הפדרלי, המדינתי והמקומי (שמהווים 14.5% מכלל כוח העבודה). בית המשפט העליון קבע שארגוני עובדים במגזר הציבורי מנהלים משא ומתן עם הממשלה ולכן הפעילות שלהם פוליטיות בהגדרה, כי הם משפיעים על החלטות ציבריות ועל שירותים ציבוריים. לכן אם יכפו בית המשפט העליון קבע שאי אפשר לכפות על עובדים במגזר הציבורי לשלם דמי טיפול לארגון שהם לא חברים בו. הקביעה הזו שחררה באופן מוחלט את עובדי המגזר הציבורי בארה"ב ומצד שני פגעה בקופה של ארגוני העובדים.

כמו כל רגולציה, גם הכללים שחלים על ארגוני עובדים צריכים לאזן בין מטרה חברתית כלשהי לבין חירות הפרט. וכמו רוב הרגולציה גם חוק השליש וגם הסמכות לגבות דמי טיפול נראים כמו פרטים קטנים ואפורים, אבל כשמסתכלים על התמונה הגדולה יש להם השפעות כלכליות אדירות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s