כשהמדינה נכנסת לכם למקלחת

נתחיל בגילוי נאות: אחד הדברים ששנאתי בדירות שכורות בתל אביב זה מקלחת עם זרם מים חלש. אישתי אומרת שמה שעושה חדר טוב בבית מלון זה זרם המים.

למרות הדעה הנחרצת שלי בנושא, ממשל ביידן פועל כדי להגביל את זרם המים במקלחות. האם הטיעונים שלהם משכנעים?

טיפה רקע: החל משנת 1992 יש רגולציה פדרלית שקובעת שראש מקלחת (shower head) יוכל להוציא מקסימום 2.5 גלונים בדקה (בערך 9.5 ליטר בדקה).

הדיון הוא על צריכת מים אז צריך להזכיר לקוראים הישראלים שארה"ב לא סובלת ממחסור במים כמו ישראל.

אבל החוק נוסח כך שהמגבלה חלה על כל חור (nozzle) בנפרד, כך שבסך הכל אפשר היה להגיע לזרימה יותר חזקה. הצרכן גם היה יכול לקנות מספר ראשים למקלחת. ככה הציבור האמריקאי עקף את הרגולציה עד שבשנת 2011 ממשל אובמה תיקן את ההוראה וקבע שסך כל הזרם צריך להיות פחות מ-2.5 גלונים לדקה.

אובמה – טראמפ – ביידן

ואז הגיע ממשל טראמפ, שביטל את התיקון של ממשל אובמה והחזיר את המצב המקורי (זה מאוד דומה לסיפור עם מדיחי הכלים).

גופים סביבתיים ביקרו את השינוי שממשל טראמפ ביצע וקראו לו "אחת הרגולציות המטורפות ביותר של הנשיא טראמפ". זו טענה קצת מוזרה כי הם התעלמו מכך שממשל טראמפ בסך הכל החזיר את המצב שהיה קיים במשך 19 שנים.

וכמו שאתם מתארים לעצמכם – ממשל ביידן פועל עכשיו כדי לבטל את הכלל של ממשל טראמפ.

כל המגבלות האלו בכלל סותרות את החוק של הקונגרס בנושא. ה-  The Energy Policy and Conservation Act of 1975 קובע שהממשלה צריכה לשמור על יכולת הבחירה של הצרכן ולהימנע מדרישות שמתערבות במאפיינים של מוצרים. למשל החוק קובע כך:

the Secretary may not prescribe an amended or new standard under this section if the Secretary finds (and publishes such finding) that interested persons have established by a preponderance of evidence that the standard is likely to result in the unavailability in the United States in any covered product type (or class) of performance characteristics (including reliability), features, sizes, capacities, and volumes that are substantially the same as those generally available in the United States at the time of the Secretary’s finding

אז למה צריך להגביל את הזרם במקלחת?

לממשל ביידן ולארגונים שתומכים במהלך יש שלושה טיעונים מרכזיים. אחד טוב ושניים חלשים.

הטיעון הראשון הוא חיסכון – מטרת הרגולציה היא לחסוך במים ובחשמל. בשנת 2020 הכלל הביא לחיסכון של 111 מיליארד $ בחשבונות מים וחשמל של הציבור וגם חסך 4.3 טריליון גלונים של מים.
זה בהחלט טיעון הגיוני (יכול להיות שזה לא מספיק משכנע אבל זה טיעון קביל).

הטיעון השני הוא שאף אחד לא יפגע מהמגבלה הזו, כי אף אזרח אמריקאי לא רוצה ראש מקלחת שמוציא יותר מ-2.5 גלונים בדקה.
אבל אם אף אחד לא רוצה לקנות כזה מוצר, אז בכלל לא צריך הרגולציה הזו. לא צריך לאסור פעילות שלא מתבצעת.
עצם העובדה שהכלל יצר חיסכון – מלמדת שהכלל שינה התנהגות של צרכנים שקודם השתמשו בראש מקלחת שצרך יותר מים. אם קובעים מגבלות ברגולציה זה נועד להגביל מישהו ולכן מישהו יפגע מהמגבלות.

הטיעון השלישי מנסה להפחיד.
נטען שמערכות חימום המים לא יעמדו בזרימה של יותר מ-2.5 גלונים בדקה. ולכן הארגונים הזהירו שבעלי בתים שיתקינו ראשי מקלחת גדולים יאלצו להחליף את כל הצנרת בבית!
ואגב, אם אדם פרטי בוחר להתקין במקלחת שלו ראש מקלחת עם זרם חזק וכתוצאה מכך הוא צריך לשפץ את הצנרת – זו בחירה שלו ועניין שלו. זה לא מצדיק איסור פדרלי.

---

יש הגיון בטיעון של חיסכון במים ואנרגיה. בהחלט יש מקום לדיון על מדיניות שתקדם חיסכון כזה. וכמובן שאם רוצים לחסוך, עדיף רגולציה שתצמצם את גודל החורים במקלחת מאשר רגולציה של מכסות מים קשיחות (זה גם תלוי בעומק ההתערבות תחת כל חלופה).

אבל המקרה הזה מדגים איך עושים שימוש בטיעונים חסרי היגיון ובניסיונות הפחדה כדי לקבוע רגולציה.
רגולציה שנקבעת מהסיבות הלא נכונות היא בדרך כלל רגולציה מזיקה.