בשנת 2015, ממשל אובמה העביר חבילת רגולציה מקיפה שכונתה – CPP, קיצור ל-Clean Power Plan. אובמה והסוכנות להגנת הסביבה (EPA) תכננו לעשות מהפכה ולהילחם בשינוי האקלים. בין יתר ההוראות, ה-CPP הגדיר לכל מדינה בארה"ב יעד משלה להפחתת פליטות הפחמן. הרגולציה אפשרה לכל מדינה להגיש לממשל הפדרלי תכנית שמפרטת איך היא מתכוונת להגיע ליעד (זה בעצם תקן ביצוע), ובמקרה שאחת המדינות לא תגיש כזו תכנית, נקבע שה-EPA יוכל להתערב ולקבוע את המערכת הרגולטורית הטובה ביותר ("best system") להפחתת הפליטות, והיא תחול על יצרני החשמל באותה מדינה. המטרה של כל היעדים של כל המדינות יחד הייתה להפחית את פליטת הפחמן מייצור חשמל ביותר מ-30% עד שנת 2030 (ביחס לרמות שנמדדו בשנת 2005).
התכנית של אובמה באמת יצרה מהפכה, אבל לא את זו שהוא קיווה להשיג.
הקרב המשפטי
אחרי שממשל אובמה קבע את ה-CPP הוגשו נגדה שורת עתירות לבתי משפט. העתירות הוגשו גם על-ידי חברות אנרגיה וגם על-ידי מדינות בארצות הברית. אחת המדינות שעתרה כנגד הרגולציה היא מדינת מערב וירג'יניה.
בשנת 2022 ניתן פסק הדין של בית המשפט העליון של ארה"ב תיק West Virginia v. EPA. פסק הדין הזה הוא המהפכה שקרתה כתוצאה מהמהלך של ממשל אובמה.
בפסק הדין נקבע שאין ל-EPA סמכות חוקית להטיל את המגבלות שהם ביקשו לקבוע (אני בכוונה לא נכנס לפרטים כי ההסדר עצמו טכני ולא מאוד משנה). בית המשפט קבע שהמקור החוקי שעליו ה-EPA ביקשו להסתמך הוא חוק אוויר נקי (Clean Air Act), אך אין בחוק סמכות לקבוע רגולציה כזו.
ההחלטה של בית המשפט היא תקדימית בגלל הכלל שהוא מייצר. בית המשפט קבע שמדובר בשינוי רגולציה משמעותי עם השפעות מרחיקות לכת. שינוי כזה מעורר שאלות מרכזיות וכבדות משקל – ולכן סוכנות ממשלתית חייבת לקבל את הסמכות לכך באופן ברור ומפורש מהקונגרס. מאחר שאין כזו סמכות בחוק אוויר נקי, אין ל-EPA סמכות לקבוע רגולציה כזו.
בית המשפט קבע שחוק אוויר נקי עסק בהפחתת סוגים שונים של פליטות מזהמים, אך ההוראות של ה-EPA בדבר הפחתת פליטות הפחמן הדו-חמצני בכל סקטור האנרגיה כדי לצמצם את סיכוני האקלים – לא נופלות בגדר הסמכות שניתנה בחוק.
הכלל הזה נקרא "דוקטרינת השאלות המרכזיות" (The major questions doctrine) – אם הרגולטור רוצה לקבוע רגולציה בנושא שמעורר שאלות וסוגיות משמעותיות, הוא חייב להראות שיש לו סמכות מפורשת לכך בחוק של הקונגרס. ולפי בית המשפט, הקריאה של חוקי הקונגרס תהיה בצמוד לנוסח ולא באופן מרחיב או גמיש.
זו המהפכה האמיתית שהתרחשה, ואובמה ממש לא כיוון אליה.
רעידת האדמה
ארגוני סביבה ביקרו את פסק הדין על כך שהוא יצר מכשול דרקוני למאבק בשינוי האקלים. זה בהחלט נכון. אך בעיני זו לא רעידת האדמה האמיתית שפסק הדין יצר.
בית המשפט העליון לא קיבל את הפרשנות של ה-EPA לחוק אוויר נקי והבהיר שרגולטורים ממשלתיים לא יכולים להסתמך על שפה מעורפלת בחוק כשהם מקבלים החלטות בעלות "משמעות כלכלית ופוליטית עצומה" ("vast economic and political significance").
ההשפעות המיידיות היו רק על המדיניות (בשלב זה של ממשל ביידן) בתחום שינוי האקלים. פסק הדין למעשה חסם את ה-EPA מיצירת מגבלות כאלו, לפחות עד שהקונגרס יעביר תיקון לחוק שיסמיך את ה-EPA לעשות זאת. זו ההשפעה הקטנה.
אבל הדרמה האמיתית גדולה יותר. פסק הדין וההנמקה שבו חלה על כל קביעה או שינוי רגולציה "מרכזי" (major) על-ידי גוף פדרלי. המשמעות של דוקטרינת השאלות המרכזיות משקפת איזון שונה של היחס בין שלוש הרשויות בארה"ב – הסמכות של הרשות המבצעת צומצמה, וניתן יותר משקל וכבוד לסמכות של הרשות המחוקקת. זה אומר שיש לרגולטור מרחב תמרון מצומצם יותר, וכעת צריך את הקונגרס כדי לקדם מהלכים שעד עכשיו רגולטורים פדרליים היו מעבירים באופן עצמאי.
גם אפשר להניח שבעתיד הקרוב יהיו עתירות כנגד רגולטורים שבעבר קבעו רגולציה עם השפעות משמעותיות ללא סמכות מפורשת בחוק של הקונגרס (כן, תיאורטית אפשר לנצל את הפסיקה הזו גם באופן רטרואקטיבי).
הרגולטור - גיא מור 