אסור למכור פה בזול

פעם היו קוראים לזה "הכל בדולר". חנויות שמוכרות מגוון מוצרים במחירים מצחיקים.

התופעה הזו קיימת בכל העולם – באירופה, בארה"ב וגם במזרח הרחוק. אולי יצא לכם להיתקל בחלקן. יש את MINISO היפנית, את Flying Tiger מדנמרק ובארה"ב תמצאו את Dollar General.

גם אם הן מוכרות מוצרים בקצת יותר מדולר, חנויות "הכל בדולר" (או רשתות סטוק) מאוד פופולריות ומצליחות. בשנים האחרונות הן חדרו חזק גם לישראל.
מסתבר שאנשים אוהבים לקנות בזול.

אבל יש מי שחושב שהתופעה הזו מאוד מסוכנת.

נתחיל בעיר Stonecrest במדינת ג'ורג'יה שבארה"ב. העירייה שם אסרה לפתוח חנויות זולות מעבר לחנויות הקיימות.
למה? שילוב של רגולציה תכנונית-אורבנית ושל בריאות הציבור. מיד נראה איך זה מתחבר.

איך מגדירים איסור על פתיחת חנויות זולות? הדבר המתבקש הוא לפי מחירי המוצרים שלהן. וזה מה שעשו שם – האיסור חל על חנויות שרוב המוצרים שלהן נמכרים במחירים של 5$ או פחות.
אבל הרגולטור העירוני הוסיף עוד תנאי למגבלה. האיסור יחול רק על חנויות קטנות שמוכרות מוצרים זולים.

האיסור לא יחול עליכם אם פתחתם חנות גדולה, שהשטח שלה הוא מעל 12,000 square feet (בערך 1,100 מטר רבוע). במונחים ישראליים זה מחריג חנויות ממש גדולות כמו סופרמרקטים שמחוץ לערים וסניפים גדולים של רשתות כמו הום סנטר ודקטלון.

למה צריך רגולציה?

הרגולציה העירונית הזו מבוססת על שני חששות. החשש הראשון הוא שריבוי חנויות זולות וקטנות אולי יוצר תחושה של שגשוג כלכלי (הרבה חנויות נפתחות), אבל מדובר בחנויות מסוג מסוים (רק מוצרים לבית ורק מוצרים זולים יחסית או באיכות נמוכה). אם יהיו הרבה חנויות "הכל בדולר", הן עלולות לבוא על חשבון חנויות מסוגים אחרים, כמו מכולות וסופרים שכונתיים.

החשש השני נוגע למגוון המוצרים שהחנויות האלו מוכרות ולבריאות הציבור. הרגולטורים חוששים שריבוי חנויות זולות וקטנות ייצור "מדבר מזון" (food deserts). הכוונה לאזור גאוגרפי שבו לאנשים יש גישה מועטה או מוגבלת למוצרי מזון טריים כמו פירות, ירקות ומזון לא מעובד. חנויות "הכל בדולר" מציעות מעט מזון, והמזון שהן מוכרות הוא לרוב מעובד או ממותק – כמו משקאות מוגזים, צ'יפס, עוגיות, ממתקים ומנות מוכנות מראש ("מנה חמה").

ה-USDA (משרד החקלאות הפדרלי) מגדיר "food deserts" כאזור שמתקיימים בו שני תנאים: אזור עם אוכלוסיה חלשה כלכלית (לפחות 20% עוני), שהאוכלוסיה בו גרה במרחק של יותר מ-1.6 ק"מ (1 מייל) מחנות גדולה שמוכרת מזון טרי.

הטענה היא שכשחנויות זולות וקטנות מצליחות, הן משתלטות על המרחב הציבור ואז נוצרים "מדברי מזון" – באותם אזורים אי אפשר (או קשה) לקנות אוכל טרי ובריא.

זו גם הסיבה, לטענת העירייה, לכך שהאיסור לא חל על חנויות גדולות. בחנויות גדולות מוכרים את כל המזון הלא הבריא הזה, אבל גם יש להם מחלקות של פירות וירקות, של מוצרי חלב, מאפים וכו'. אז החשש של העירייה ממוקד בחנויות זולות שהן גם קטנות.

האם יש הצדקה לרגולציה הזו? 

הביקורת על הרגולציה היא ששני החששות האלו מבוססים על גישה קצת פטרנליסטית. זאת אומרת, שומרים על הציבור מפני עצמו, ולא סומכים על אנשים שידעו לקבל החלטות עבור עצמם (למשל מה לקנות ואיפה לקנות).

ויש עוד הנחה סמויה בגישה של העיירה – שחנויות שמוכרות מוצרים זולים לא מוכרות (ולא ימכרו) מוצרים בריאים. מבדיקה שעשיתי עולה שלפחות חלק מהרשתות הזולות (למשל, Dollar Tree) מוכרות גם מצרכים בריאים ולא מעובדים.

אבל יש בעיה יותר עמוקה עם הביסוס לרגולציה הזו. זאת לא סתם הנחת מוצא לא נכונה. זה ממש פרדוקס. העירייה אוסרת למכור מוצרים בזול ובחנויות קטנות. המטרה המוצהרת של העירייה היא שיהיו פחות חנויות קטנות שמוכרות מוצרים בזול. מי שגר בשכונות עוני מבודדות סובל כבר עכשיו מגישה מוגבלת למזון בריא, וודאי במחירים נמוכים.

האיסור גם פוגע בתחרות, ובאופן ספציפי יותר ביזמות – כי המגבלה היא לפתוח חנות קטנה. אז לא רק שאוסרים למכור מוצרים זולים, מקשים על פתיחת עסקים קטנים ובינוניים. והכל כדי לעזור לשכבות החלשות.

מה ההשפעות של הרגולציה? 

מה יקרה לאותן אוכלוסיות אם יסגרו את חנויות "הכל בדולר"? אותם אנשים יגורו רחוק יותר מהחנויות הזולות.

ראשית, אותם אנשים יעברו לעשות קניות בחנויות אחרות שנמצאות באזור, למשל 7-Eleven. המזון שם לא יותר בריא. זו לא רשת בריאות. אבל המחירים ב-7-Eleven גבוהים מ-20$. אז לכאורה הכל בסדר. במילים אחרות – בסך הכל נגרום לאוכלוסיות שחיות בשוליים לשלם יותר על מזון, בלי לשפר מהותית את האיכות שלו.

שנית, כל הדיון היה סביב מוצרי מזון. אבל חנויות "הכל בדולר" מוכרות בעיקר מוצרים אחרים כמו סוללות, מוצרי ניקוי וצעצועים. אם נסגור אותן או נמנע מהן להיפתח – מי שגר בשכונות מבודדות יקנה את אותם מוצרים במחירים גבוהים יותר. יש כאן השפעה על סל מוצרים יותר רחב.

שלישית, כל הרגולציה הזו מתעלמת מהאפשרות למשלוחים. גם ההגדרה של ה-USDA מניחה שאנשים חייבים להגיע פיזית לחנות כדי לקנות מזון בריא. אבל משלוחים היא אפשרות ממשית, שהופכת יותר ויותר פופולרית בשנים האחרונות.

רביעית, העובדה שהאיסור מחריג רק חנויות גדולות מאוד נותן יתרון תחרותי לרשות הגדולות. בנוסף, באזורים עירוניים שבהם אין שטחי מסחר גדולים (כי כל בניין מפוצל לחנויות קטנות) פשוט אי אפשר יהיה לפתוח חנות זולה, אז לא יהיו כאלו. במילים אחרות – הרגולציה הזו דוחפת לייקור מחירים או להעדפה של מעט חנויות מאוד גדולות על פני הרבה חנויות קטנות ובינוניות.

ברגע שרגולציה או מדיניות אחרת נותנת יתרון מובהק לעסקים גדולים – אני מציע לשאול האם הרעיון הגיע מעסקים גדולים. כמובן שאין פה האשמה, כי אין לי נתונים שמצביעים על זה. אבל זה בהחלט צריך להדליק נורה אדומה.

הדיון והחשש מפני חנויות קטנות וזולות ממש מתעלם מהכוח של רשתות ענק כמו Walmart. רשתות כאלו רק הולכות ומתחזקות, וגם ככה קשה לחנויות קטנות ושכונתיות שצריכות להתחרות ברשתות הגדולות. והנה בא הרגולטור העירוני ועוזר עוד קצת לגדולים.

חוץ מהקטנת התחרות, לרשתות הגדולות יש מגוון השפעות על שכר, תעסוקה ופשע באותן שכונות. קשה לדבר על מרקם החנויות והעסקים בעיר בלי לחשוב על התחרות של הקטנים מול הגדולים.

מגבלות על חנויות זולות – גרסת טקסס

העיר Fort Worth בטקסס קבעה מגבלות דומות. הגישה של עיריית Fort Worth הייתה שונה: הם לא אסרו על פתיחת חנויות, אלא קבעו איפה ניתן לפתוח חנויות "הכל בדולר".
כדי לפתוח חנות חדשה של "הכל בדולר" היא צריכה לעמוד בשני תנאים מצטברים:
(1) החנות תהיה במרחק של לפחות 3.2 ק"מ (2 מיילים) מחנות "הכל בדולר" קיימת.
(2) החנות חייבת למכור פירות, ירקות ומוצרי חלב טריים בלפחות 10% מהשטח שלה.

לזכות הרגולטורים בטקסס יאמר שהרגולציה שלהם קשורה יותר למטרות ופחות נותנת יתרון לעסקים גדולים.

הביקורת המתבקשת היא שהרגולציה ממש מתערבת בפעילות של החנויות – ומגדירה איזה אחוז משטח החנות ישמש למכירת מוצרים "בריאים". מעבר לבעיות של התערבות ומיקרו-ניהול, הוראות כאלו מעלות המון שאלות לשלב היישום – מה נחשב מזון 'בריא', מתוך מה מחשבים את השטח של ה-10% ועוד.

ובאופן כללי יותר – למה צריך בכלל להשתמש באחוזים? אם רוצים שהחנויות ימכרו ירקות ופירות – שיחייבו אותן למכור ירקות ופירות. אומנם זו התערבות אבל היא ממוקדת במטרה.

הרגולציה של Fort Worth מעוררת שאלות גם ברמה העקרונית. למשל, אם מחייבים חנויות "הכל בדולר" למכור פירות, ירקות ומוצרי חלב – למה צריך לקבוע שהן יהיו רחוקות מחנויות אחרות?

זה צריך להיות בדיוק הפוך!

קודם כל, אם חנות חדשה מוכרת מזון בריא – לא נרצה להגביל אותה. להיפך, נרצה כמה שיותר חנויות כאלו ובכל מקום.

שנית, למה להרחיק חנויות שמוכרות מזון בריא מחנויות "הכל בדולר"? זה מקטין תחרות – תחרות מול חנויות "הכל בדולר" ותחרות מול חנויות אחרות, כמו סופרמרקטים ענקיים שבסביבה.

שלישית, הכלל הזה משאיר את האזור שסביב "חנויות הכל בדולר" בלי חנויות שמוכרות מזון בריא. זה בדיוק ההיפך ממטרת הרגולציה.

גם הגרסה המשופרת של Fort Worth לא אופטימלית.

---

בריאות הציבור היא מטרה חשובה וראויה. גם חשוב להסתכל על המרחב העירוני-אורבני ועל ההשפעות שלו על חיי התושבים. אבל נראה שהרגולציות האלו מחמיצות עוד שני דברים חשובים – יוקר המחייה והתחרות.

זה בהחלט טוב שלתושבים יהיה היצע של מזון בריא, אך אנחנו רוצים שתיהיה תחרות בריאה בין החנויות. המקרה הזה מדגים שהכל קשור בהכל וצריך לגבש רגולציה שמשיגה את התוצאה הכי טובה במכלול.