כשמדברים על חדשנות טכנולוגית, קל להתפעל מהמהירות שבה בינה מלאכותית מתפתחת ולהתלונן על כך שהרגולציה חייבת להדביק את הקצב. אבל האם הרגולציה באמת "מאחרת את הרכבת"? או שאולי היא דווקא רצה מהר מדי? (והאם היא רצה לכיוון הנכון?)
בארה"ב, המחוקקים ממהרים לסגור את הפער באמצעות הצעות חוק חדשות. לפי נתוני Multistate.ai, נכון לתחילת 2024 היו 636 הצעות חוק ברמת המדינות. זה קצב מסחרר, במיוחד כשמביאים בחשבון שכבר יש מעל 500 רגולציות ונהלים פדרליים שמתייחסים ל-AI.
נשאלת השאלה – האם יש צורך בכל כך הרבה חוקים חדשים?
בעיית "פער הקצב" – למה הממשלה תמיד מאחרת?
בדיונים על רגולציה של טכנולוגיות מתקדמות, עולה לעיתים קרובות השאלה: האם הממשלה מפגרת מאחור? הרי חברות טכנולוגיה פועלות במהירות מסחררת, בעוד שהחקיקה מתקדמת לאט כמו תהליך בירוקרטי טיפוסי.
האנליסט אדם ת'ירר (Adam Thierer) מתאר בעיה זאת כ"בעיית פער הקצב" (Pacing Problem) – הפער ההולך וגדל בין קצב ההתפתחות של טכנולוגיות חדשות לבין המהירות שבה ממשלות מסוגלות לנסח ולאכוף חוקים מתאימים.
במצב כזה, הפיתוי לחוקק במהירות הוא גדול – אבל הניסיון מראה שחקיקה פזיזה עלולה ליצור בעיות קשות יותר בעתיד. חוקים שנחקקים תחת לחץ של "פער הקצב" נוטים להיות או מחמירים מדי (וחונקים חדשנות) או רופפים מדי (ולא באמת מספקים הגנה לציבור).
ויותר מזה – אפשר לחוקק או לגבש רגולציה במהירות סבירה. אבל כדי לגבש רגולציה איכותית צריך מידע וזה לוקח יותר זמן. החיפזון לחוקק – גורם לרוב לרגולציה באיכות ירודה.
הדרך הנכונה לטפל בפער הזה היא לא למהר לחסום או להכתיב רגולציה קשיחה, אלא לשמור על גמישות ויכולת תגובה עם הזמן. במקום למהר לחוקק, עדיף להפעיל את הכלים המשפטיים הקיימים ולבחון את השוק בעזרת רגולציה מבוססת-נתונים.
אופציות ריאליות – למה לפעמים עדיף לחכות?
בעולם הפיננסים קיים מושג בשם "אופציות ריאליות" (Real Options) – רעיון שמקורו בתורת ההשקעות ומדבר על גמישות בקבלת החלטות בתנאי אי-ודאות.
לפי עקרון זה, משקיעים וחברות לא חייבים להשקיע מיד בפרויקט מסוים. לפעמים עדיף להמתין ולשמור את האפשרות להשקיע בעתיד, כשיהיו יותר נתונים.
הכלכלנים ברונווין הול (Bronwyn H. Hall) ובית'יקה חאן (Beethika Khan) מסבירים זאת כך:
"הדבר החשוב ביותר להבין לגבי החלטות מסוג זה הוא שבכל רגע נתון הבחירה האמיתית היא לא בין אימוץ הטכנולוגיה לבין אי-אימוצה, אלא בין אימוץ כעת לבין דחיית ההחלטה למועד מאוחר יותר."
איך זה קשור לרגולציה?
גם במדיניות ציבורית, לרגולטורים יש אופציה ריאלית. אלביס שר "it's now or never", אבל בדרך כלל זה לא נכון. הרגולטורים יכולים לבחור אם לפעול עכשיו, בעוד שנה או שנתיים. הם יכולים להחליט להמתין (ולאסוף מידע בינתיים) ואולי להתערב בעתיד, כאשר יהיה להם מידע טוב יותר.
גישה של "המתנה מודעת" יכולה להיות אסטרטגיית ביניים בין "לפעול עכשיו" ו-"להימנע מרגולציה". זה מודל מנטלי שיאפשר לרגולטורים לשמור על גמישות ולהגיב כשיהיה מספיק מידע או כשבאמת יתגלו כשלים חמורים.
בנוסף, כדאי לזכור שבמדינה המודרנית לא קיים "וואקום רגולטורי" לגבי AI. החקיקה והרגולציה הקיימת מטפלת בסיכונים רבים דרך רגולציה כמו דיני הגנת הצרכן, חוקי אפליה ודיני זכויות יוצרים. ייתכן שצריך לפרש איך הם חלים על AI, אבל האיסורים להפלות, להטעות או לגנוב יצירות כבר קיימים.
מקרה מבחן: הרגולציה בוירג'יניה ובטקסס
דווקא בטקסס, מדינה שמזוהה עם גישה פחות רגולטורית, הוגשה הצעת חוק בשם TRAIGA – Texas Responsible AI Governance Act. ההצעה מכילה אלמנטים מחוק ה-AI של האיחוד האירופי, שנחשב למחמיר מאוד. הצעת החוק מציעה להטיל חובות כבדות על מפתחי ומפיצי AI, לחייב אותם לבצע דיווחים תקופתיים על כל שינוי במערכת ולקבוע איסורים רחבים על מערכות AI "מסוכנות".
גם בוירג'יניה הוגשה הצעת חוק בשם HB 2094, שנראה שמבטאת רגולציה בסגנון האיחוד האירופי.
שני החוקים מתעלמים מהעובדה שכבר קיימים חוקים שמגנים מפני אפליה ופגיעות בנתונים. הם מוסיפים שכבת רגולציה נוספת ומיותרת שרק תכביד על החברות.
התוצאה? רגולציה לא יעילה שפוגעת בחדשנות, מכבידה על עסקים קטנים ובינוניים, וגורמת לאמריקה לאבד את היתרון שלה בתחומי הטכנולוגיה.
איך מדינות צריכות להתנהל?
במקום להעמיס עוד חוקים מתוך לחץ ופאניקה, יש שלושה עקרונות פשוטים שצריכים להנחות מחוקקים ורגולטורים:
- לטפל בנזקים אמיתיים, לא באיומים תאורטיים – טכנולוגיה חדשה יכולה להיות משהו מאוד מפחיד (ואני לא מנסה לזחזל בסיכונים הפוטנציאליים). אבל צריך להתמקד בסיכונים המרכזיים ובצמצום נזקים אמיתיים ולא מדומיינים.
- להשתמש במסגרת המשפטית הקיימת – חוקי הצרכנות, הפרטיות והאפליה שכבר קיימים יכולים וצריכים לחול גם על AI. הרגולטורים ובתי המשפט מנוסים בהפעלה שלהם. אין צורך להעמיס חוקים חדשים על שוק שעדיין מתעצב ואין צורך לייצר מערכת משפטית חדשה מאפס.
- הציבור ונציגיו צריכים להיות מעורבים בתהליך – רגולטור עלול להיות שבוי בתפיסה שטכנולוגיה חדשה מאוד מסוכנת ולמהר לקבוע הוראות חדשות, בלי לקבל פידבק מהציבור. נבחרי ציבור כמו חברי פרלמנט, ואנשים מהציבור ממש (כולל מומחים, חוקרים ועמותות) צריכים להיות בחדר כשמתנהל הדיון בנושא.
סיכום: סבלנות רגולטורית במקום חקיקה חפוזה
החשש מ-AI מוביל מחוקקים ורגולטורים למהר להגיב. אבל חקיקה חפוזה עלולה לפגוע יותר ממה שהיא מועילה. כבר היום ישנם כלים משפטיים ורגולטוריים לטפל בחלק מהאתגרים שהטכנולוגיה מביאה.
כשאנחנו לא מבינים את הסיכונים ואת ההשלכות של הרגולציה שלנו – החיפזון עלול להזיק. לכן, מה שדרוש זה סבלנות וגישה מבוססת נתונים, לא קביעת רגולציה על אוטומט.
אם הרגולטורים לא ישכילו לעצור ולבחון את הצורך האמיתי, הם עלולים לחנוק את החדשנות. ומה אז? במקרה הרע – חסמנו את הקדימה. במקרה הפחות רע – הסטארטאפים והמשקיעים פשוט יעברו למקום אחר.
הרגולטור - גיא מור 
נכון שרגולציה מוקדמת מדי או לא מותאמת ומבוססת על ידע מספיק, עלולה לחנוק חדשנות ואף ליצור בעיות קשות יותר בעתיד.. מצד שני ללא רגולציה ועיגון חקיקתי, יש קושי בהיתכנות ליישום הרעיונות בסקאלה משמעותית ולא מעבדתית- מו"פית, ובנוסף, יש אי וודאות ליזמים השונים בתחום, בהקשר של הדרישות בהם יצטרכו לעמוד ולכוונן אליהן. אני חושבת שרצוי גם להסתכל על רגולציה (גם אם היא אינה אופטימלית בשלבים הראשונים ולא מבוססת על מידע מלא) לא רק כנטל ובירוקרטיה, אלא דווקא ככלי שיוצר וודאות מה, מעודד ומקדם הטמעת חדשנות ויוצר תעשייה שלמה בתחום.
אהבתיאהבתי