קליפורניה חווה בשנים האחרונות שריפות ענק הרסניות שהופכות לקטלניות יותר ויותר.  שריפת הענק האחרונה התרחשה בלוס אנג'לס בחודש ינואר האחרון. מעל 29 איש נספו בשריפה ויותר מ-18,000 בתים נשרפו. גם בשנת 2020 התרחשו ברחבי קליפוניה שריפה מאוד קשות.
אחרי כל אסון כזה, עולה דרישה ברורה: "הגנו עלינו! אנחנו צריכים יותר רגולציה! תפעלו כדי למנוע את השריפה הבאה!"

אבל מה אם אגיד לכם שהאסון הגדול לא קרה למרות הרגולציה – אלא אולי דווקא בגללה?

כיצד הרגולציה מחמירה את סכנת השריפות?

הרגולציה נקבעת כאמצעי לניהול סיכונים לציבור – כדי להפחית אותם ולהגן על הציבור. לכן לכאורה, המסקנה ההגיונית מאסונות כאלה היא שהמדינה צריכה לקבוע עוד רגולציה ולהדק את הפיקוח. אבל מבט מעמיק יותר מגלה שהרגולציה הסביבתית היא אחת הסיבות המרכזיות שהשריפות בקליפורניה הופכות למסוכנות יותר.

היערות של קליפורניה הפכו לפצצות תבערה

כדי להבין למה, צריך לחזור עשרות שנים אחורה. בעבר, ניהול היערות בקליפורניה כלל כריתת עצים מבוקרת, רעיית בקר וצמצום הצמחייה היבשה. השיטות האלו שמרו על צפיפות עצים נמוכה יותר, יצרו קווי חיץ שבהם אין עצים או צמחייה צפופה וכך הפחיתו את הסיכון לשריפות ענק.

אבל מאז שנות ה-80, חוקים סביבתיים כמו California Environmental Quality Act ו-California Endangered Species Act הפכו את השיטות האלו לכמעט בלתי אפשריות. החוקים האלו נועדו לשמור על הטבע ועל המגוון הביולוגי באמצעות הגבלת ההתערבות בטבע.
כשהגבילו את ההתערבות ביערות, הם הפכו פי 3 צפופים יותר. זאת אומרת שעל כל תא שטח יש פי 3 יותר עצים וצמחים. על-פניו זה נשמע טוב, אבל בהקשר של שריפות זה אומר יותר עצים שיהפכו לחומר בעירה, ומאחר שלא מנהלים את היער גם לא מפנים את העצים היבשים – שהופכים דלק מושלם לשריפות.
במקום עצים בריאים ומרווחים שנהנים מגישה מספקת לאור שמש, מים וחומרי הזנה – ביערות צפופים צומחים יותר עצים אבל בגלל הצפיפות הם מתייבשים – ואז הופכים מנכס סביבתי לגורם סיכון.

אגב, החוקים הסביבתיים נועדו להגן על המגוון הביולוגי באותם יערות, אבל כשיש שריפות ענק – בעלי החיים האלו נשרפים ובתי הגידול שלהם מושמדים. אז בנוסף לנזק האדיר לאדם נראה שגם הסביבה והמגוון הביולוגי הפסידו (וזה בלי להזכיר את זיהום האוויר האדיר שנגרם משריפות כאלו).

למה אסור לכרות עצים בקליפורניה?

דוח שהוגש לקונגרס ארה"ב כחלק מחקירת השריפות מסביר את הכשל הרגולטורי. תחת המערכת הרגולטורית של קליפורניה, כריתת עצים מצריכה תהליכי אישור מסובכים ויקרים. החוקים מחייבים ביצוע הערכות סביבתיות ממושכות, ולעיתים קרובות ארגונים ירוקים מגישים תביעות שמונעות את קבלת האישורים הללו. במקביל, הוראות מחמירות של הממשל הפדרלי והממשל המדינתי הפכו שריפות מבוקרות – שיטה הכרחית להפחתת דלקת היער – לכמעט בלתי אפשריות לביצוע. באופן אבסורדי, גופי ממשלה ממליצים על שימוש בטכניקות האלו, אבל במקביל אוסרים או מגבילים את השימוש בהן.

התוצאה? יערות שמתמלאים בחומר דליק טבעי, ושריפה קטנה אחת יכולה להפוך לקטסטרופה.

ניסוי טבעי: מה קורה כשהממשלה לא מתערבת?

בשנת 2020 כשהשריפה הגדולה Creek Fire שרפה יותר מ-1.5 מיליון דונם בהרי סיירה נבדה, היה אזור אחד באותם יערות שלא נפגע כמעט בכלל – שטח של 80,000 דונם מסביב לאגם שייבר (Shaver Lake).

מה ההבדל?
זה לא היה בגלל המים באגם, לא בגלל אקלים שונה ולא בגלל כיוון הרוח.

האזור הזה פשוט נוהל על ידי חברה פרטית שהשתמשה בשיטות מוכחות לניהול יערות: כריתת עצים סלקטיבית, שריפות מבוקרות ורעיית צמחייה. באופן אירוני, דווקא במקום שבו "פוגעים בטבע" לפי התפיסה הרגולטורית – היער נותר בריא וחי, והאש לא הצליחה להשתלט עליו.

הרגולציה לא רק מחמירה את הבעיה – היא גם מעכבת את הפתרון

אבל זה לא מסתיים בכך שהרגולציה יוצרת יערות מועדים לפורענות. היא גם מקשה מאוד על שיקום האזורים שנפגעו לאחר אסון. מדוע?

1. היתרי בנייה מסובכים – אחרי ששריפה הורסת שכונה שלמה, התושבים צריכים לעבור מסלול ייסורים רגולטורי כדי לקבל אישורים לבנות מחדש את הבתים שלהם.

2. החמרת הרגולציה. בנוסף, מאחר שהרגולציה הולכת ומחמירה עם השנים – סביר שהיום לא יאשרו לכם לבנות את הבית שבניתם לפני 20 שנים ונשרף. וגם אם כן – זה יהיה יקר יותר בגלל דרישות חדשות.

3. עלויות מחמירות בגלל חוקים סביבתיים – חוקי הבנייה הירוקה שקליפורניה אימצה והגבלות הפיתוח מעלות את מחירי הדיור, מה שהופך את תהליך השיקום לאיטי ויקר מאוד.

אז מה צריך לעשות?

במקום להוסיף עוד דרישות באופן אוטומטי אחרי כל אסון, צריך קודם כל לעצור כדי לנתח ולהבין את הגורמים לשריפות ולפעול באופן מושכל. במקרה הזה נראה שקליפורניה צריכה לבצע שינויים עמוקים שיאפשרו ניהול חכם של היערות:

1. להסיר את המגבלות שמונעות כריתת עצים סלקטיבית.
2 להקל על שריפות מבוקרות וצמצום הצמחייה היבשה, כל עוד מדובר בפרקטיקות המקובלות לניהול יער.
3. לאפשר לבעלי קרקעות פרטיים לנהל את היערות שבבעלותם ללא חסמים מיותרים.

לסיכום: הגיע הזמן לחשוב לפני שמוסיפים רגולציה מזיקה

נראה שהאסון הנוכחי הוא תוצאה של רגולציה כושלת שלא מבוססת על חשיבה פרקטית, אלא על אידיאולוגיה סביבתית נוקשה שלא בודקת מה היו התוצאות בפועל.
זה סינדרום שחוזר בהרבה מקרים: בגלל שהכוונות מאוד טובות ובגלל אמונה במטרה, אנחנו שוכחים לבדוק מה יהיו התוצאות בפועל. אני לא מפקפק בכוונות של מקדמי החוקים האלו, אבל מה שנחשב זה ההשלכות במציאות.

אז בפעם הבאה שמישהו קופץ ואומר "זה קרה בגלל מחסור ברגולציה" – כדאי לבדוק אם זה באמת נכון לפני שממהרים לחוקק.