לכל רגולציה יש מחיר גלוי ומחיר נסתר. המחיר הגלוי הוא העלות של אמצעי צמצום הסיכון, למשל מתקני בטיחות או בדיקות שחובה לבצע. המחיר הסמוי הוא שהפעילות המפוקחת מצטמצמת, למשל בגלל בדיקות בטיחות פחות טיסות יכולות להמריא, או שיזמים מוכשרים מתעסקים במילוי טפסים במקום פיתוח פתרונות טכנולוגיים ויש פחות המצאות.
דווקא המחיר הסמוי הוא לרוב הגבוה יותר, למרות שהוא לא נמדד בקלות.
בישראל העלות הגלויה של רגולציה מוערכת בכ-70–100 מיליארד ש"ח בשנה. ומה לגבי המחיר הסמוי? אין לנו כימות שלו.
שלושה סוגי עלות – משולש הסיכון
בעולם ניהול הסיכונים אנחנו מציגים את הדילמה כך: במה אתם מוכנים לשלם?
- בנזק שייגרם מהסיכון עצמו
- במחיר אמצעי הצמצום
- או בפגיעה בפעילות הכלכלית והחברתית
הקונספט הזה נקרא "משולש הסיכון". הוא נמצא בכל החלטה – תמיד צריך לבחור במה לשלם
צמצום הפעילות – לא רק עלות, אלא פגיעה ממשית
מעבר לעלויות הציות לרגולציה, הפגיעה יכולה להיות בחסימה או דחיקה של פעילויות מועילות.
- מיסוי גבוה מרתיע עסקים ומקטין פעילות
- רגולציה סביבתית על חומרי הדברה עלולה להביא לנטישת גידולים חקלאיים
- דרישות לרישוי מסעדות דגים נאים (סושי) ימנעו את פתיחתן
- תקני בטיחות נוקשים חוסמים תחבורה שיתופית או שימוש ברחפנים
- רגולציה פיננסית על גיוס הון מרחיקה יזמים מהשוק ומקטינה את שוק ההון
כל אלו לא עלויות הציות לרגולציה – אלא צמצום או השבתה של פעילות.
הבעיה: הפגיעה הזו סמויה.
אם מוסיפים דרישה שמייקרת את תהליך הייצור של מוצר מסוים – אפשר לראות בדוחות הכספיים של החברות שיש להם הוצאות חדשות וממש לכמת את זה (נניח שהדרישה מהווה 10% מעלות המוצר).
אבל הפגיעה בפעילות היא סמויה. היא לא מופיעה בדוחות כספיים, אבל היא משבשת שווקים, מחסלת חדשנות, ומייקרת שירותים.
זהירות מול פעילות – להבין את המחיר האמיתי של עודף רגולציה
הגרף הבא מצליב בין עוצמת הרגולציה (וההגנה שהיא מספקת) לבין הפגיעה בפעילות הכלכלית.
הציר האנכי: רמת הסיכון לאחר קביעת הרגולציה (סיכון שיורי). ככל שהגרף יותר נמוך – כך הרגולציה מחמירה יותר.
הציר האופקי: התועלת הכלכלית / חברתית מהפעילות המפוקחת (למשל תעסוקה, חדשנות, שירותים לציבור, או תרומה לתחרות).
העקומה הכחולה מייצגת את קו האופטימום: הפחתה מרבית של סיכון עם מינימום פגיעה בפעילות.
אפשר לראות שככל שהסיכון נמוך יותר – גם הפעילות יורדת.
אבל במציאות – אנחנו לרוב על אחת מהעקומות האדומות: פגענו בפעילות יותר ממה שצריך, בגלל דרישות רגולטוריות עודפות או לא ממוקדות. ולפעמים: גם פגענו יותר ממה שהיה צריך וגם סיפקנו פחות הגנה ממה שאפשר.
הפתרון: אותה רמת בטיחות – עם פחות נזק למשק
האם אנחנו באמת צריכים לפגוע כל כך הרבה כדי להשיג הגנה? לא תמיד.
חשוב לעצור ולשאול – האם אנחנו מוכנים לספוג כזו פגיעה בפעילות במשק כדי לצמצם סיכונים? האם אנחנו לא רוצים רכבות מהירות, להשתמש ברחפים, מסעדות סושי, לייבא מוצרים מהעולם המפותח – ועוד הרבה פעילויות.
כנראה שאפשר לקחת יותר סיכונים. גם כי התועלת גבוהה מהנזק, וגם כי אנחנו לא בנקודת האופטימום.
הרבה פעמים אנחנו קובעים דרישות לא מספיק יעילות וממוקדות. יש לנו דרישות מיותרות ועודפות, ויש לנו דרישות לא מספיק ממוקדות בצמצום הסיכון.
במילים אחרות – אפשר לספק את אותה רמה של בטיחות, בריאות, הגנה על הצרכנים או על הסביבה – בפחות פגיעה במשק.
זה לא תמיד מצריך פשרות (trade-offs): לעיתים קרובות לא צריך לוותר על רמת הבטיחות. לדוגמה:
- מערכת מתזים רגילה מספקת מענה מצוין, אין צורך במתזים מיוחדים.
- בשר יישמר היטב גם בטמפרטורה של 4 מעלות (לא רק 2 מעלות).
- אפשר לבצע בדיקה תקופתית אחת ל-3 שנים, במקום כל שנה.
- בעל עסק יכול לחתום על תצהיר – בלי נוטריון.
אתם מבינים את הרעיון. השינויים האלו כמעט ולא מעלים את רמת הסיכון, אבל מפחיתים משמעותית את הפגיעה בפעילות.
לכן רגולטורים צריכים לשאול: האם ניתן להשיג את אותה רמת בטיחות עם פחות נזק לפעילות?
כדי להשיב על זה צריך ליישם תהליך שיטתי של ניהול סיכונים ציבוריים. לא מדובר רק בזיהוי סיכונים, אלא גם בהערכת החומרה וההסתברות; להבין מה התועלת הפונקציונאלית מכל חובה ואיסור רגולטורי ומה ההשפעה העקיפה יותר על הפעילות המשקית.
רגולציה חכמה וניהול סיכונים הם לא עניין של נטילת יותר סיכונים, אלא קודם כל – למצות את הפוטנציאל מההוראות.
סיכום: שתי טעויות שחוזרות על עצמן
- לפעמים אנחנו מצליחים לצמצם את הסיכון, אבל עושים זאת בצורה בזבזנית.
- ההשפעות השליליות של הרגולציה הן לא רק בעלויות הציות, אלא ממש במניעה של פעילות חיובית. זו העלות הגבוהה ואותה אנחנו כמעט אף פעם לא מודדים.
הרגולטור - גיא מור 