למה נהיגה במהירות של 130 קמ״ש לא תחסוך לכם זמן – ומה זה אומר על רגולטורים?

דמיינו שאתם נוסעים בכביש מהיר במהירות של 100 קמ״ש. ואז, אתם מאיצים ל-110, ואחר כך ל-130. נשמע כמו דרך לחסוך זמן, נכון? אבל כשבודקים את המספרים מגלים משהו מפתיע: האצה מ-30 ל-50 קמ״ש תחסוך לכם 8 דקות על פני 20 ק״מ. אבל מ-110 ל-130? זה יחסוך לכם פחות מדקה.

איך זה הגיוני?
ברוכים הבאים לעולם של תועלת שולית פוחתת (ידועה גם כתפוקה שולית פוחתת).

הפוך על הפוך

הרעיון נולד במאמר של שני חוקרים ישראלים – איל פאר ואייל גמליאל –בשם "Pace yourself: Improving time-saving judgments when increasing activity speed" (2013).  והוא חושף טעות יסודית באינטואיציה שלנו לגבי מהירות, וגם לגבי החלטות אחרות. בתמצית: כלל שהמהירות עולה – החיסכון בזמן הולך ופוחת. במילים אחרות: ככל שאנחנו נוסעים מהר יותר, אנחנו מרוויחים פחות זמן מכל קפיצה נוספת במהירות. אבל המחיר שאנחנו משלמים (בטיחותי, כלכלי וסביבתי) ימשיך לעלות.

המאמר חושף תופעה מפתיעה: כשאנשים צריכים להעריך כמה זמן הם יחסכו על ידי האצה – הם טועים באופן שיטתי. אנשים נוטים להעריך בחסר את החיסכון בהאצה ממהירות נמוכה, ולהעריך ביתר את החיסכון בהאצה ממהירות גבוהה. והטעות הזו לא מוגבלת לנהיגה. החוקרים מצאו את אותה הטיה גם בתחומים אחרים:

• ברפואה: כשמוסיפים עוד רופאים למרפאה, אנשים מעריכים בצורה שגויה כמה זמן המתנה זה יחסוך.
• בתעשייה: שיפורים "מרשימים" בקצב ייצור לא תמיד חוסכים יותר זמן משיפורים צנועים יותר. עדיף להגדיל את קצב הייצור מ־30 ל־50 יחידות לשעה (שיפור של 67%), מאשר מ־110 ל־130 (שיפור של 18%).
• ואותו דבר רלוונטיים גם בשירותים דיגיטליים: למשל הגברת מהירות הגלישה באינטרנט.

הסיבה היא שאנשים חושבים על שיפורים כאילו מדובר בקו ישר (ליניארי), אבל מדובר בפונקציה עקומה. ככל שנמצאים במהירות גבוהה יותר, כל תוספת מועילה פחות ופחות.

הפתרון של החוקרים: למדוד אחרת, זאת אומרת להציג את הנתונים אחרת. להמיר את מדד המהירות (למשל, קמ״ש) למד קצב – כלומר, להציג את הזמן שנדרש ליחידת מרחק.

לדוגמה:
במקום להציג מהירות 60 קמ״ש, להציג קצב של דקה לכל ק״מ
במקום להציג מהירות 90 קמ״ש, להציג קצב של 40 שניות לכל ק״מ
כשמציגים את זה ככה, הנתונים ברורים ולא מצריכים חישוב מתמטי, וזה שומר עלינו מפני ההטיה. החוקרים מציעים לעבור להצגה באמצעות כלי שהם המציאו: Paceometer מד קצב (במקום Speedometer, שמודד מהירות).

בשלושה ניסויים (בישראל ובארה"ב) החוקרים מצאו שמי שקיבל את המידע כקצב ולא כמהירות, העריך הרבה יותר טוב את משך הנסיעה, את החיסכון בזמן, ואת המהירות הדרושה להגיע בזמן. והכי חשוב – הוא טעה פחות.

תועלת שולית פוחתת בכל החלטה שלנו

הרעיון שהתועלת מכל תוספת הולכת ופוחתת ממש לא מוגבל למהירות. הוא עיקרון יסודי בכלכלה, והוא תקף גם לכל החלטה יומיומית שלנו.
תחשבו על אדם שאוכל פיצה: הפרוסה הראשונה טעימה בטירוף. השנייה – עדיין כיף. אבל הפרוסה השישית? כבר פחות. זה נכון גם לגבי כסף. השקל הראשון שלכם שווה הרבה יותר מהשקל המיליון.

אותו עיקרון חל גם על מדיניות ציבורית ובמיוחד על רגולציה. נניח שיש רגולציה שנקבעה כדי לצמצם סיכון מסוים. הצעד הראשון (למשל, לאסור שימוש בחומר הכי רעיל) נותן תועלת גבוהה. אבל כל תוספת – מגבלה על חומרים נוספים, עוד טופס, עוד חובת רישוי, עוד תקן – תורמת פחות תועלת, אבל העלות (והנזק האגבי) שלה ממשיכה לעלות (ולהצטבר).

איפה זה פוגש את הרגולטור?

לרגולטורים יש שתי נטיות רקע:

1. הם נוטים להתאהב בהצלחה הראשונית: אחרי שמנעת סיכון אחד, למה לא להוסיף עוד כלל כדי למנוע עוד קצת סיכון?
2. הם נוטים להישאב ל"ראיית מנהרה" של התמקדות באותו סיכון וניסיון למנוע אותו לחלוטין. כמובן שהרבה יותר קל וישים לצמצם 80% מהסיכון מאשר לצמצם אותו ב-100%. למה? בדיוק בגלל תועלת שולית פוחתת.

השאלה המעניינת היא – מתי נכון לעצור, מתי "לא משתלם" להמשיך להאיץ. במקרה של רגולטורים: מתי לא משתלם להמשיך להוסיף עוד הוראות. הצגתי את הקונספט הזה מזווית של ניתוח סיכונים כמותי בפוסט הזה.

סיבה אחת לא להוסיף עוד הוראות היא עלות-תועלת: מנקודה מסויימת, העלות של כל תוספת גבוהה יותר מהתועלת. שימו לב: בזמן שכל תועלת שולית הולכת ופוחתת, העלויות רק גדלות כי בנוסף לעלות עצמה, יש גם הצטברות של הוראות שלאט לאט הופכות למאסה של דרישות שקשה להשתלט עליהן כמכלול.

סיבה שנייה לא להוסיף עוד הוראות היא העלות האלטרנטיבית: את הזמן והקשב של הרגולטור עצמו אפשר להקדיש לנושאים אחרים. זה יכול להיות סיכון אחר או תהליך אחר. וגם פה: אם כבר צמצמנו את הסיכון ב-60% יכול להיות שהדבר הכי חכם שאנחנו יכולים לעשות זה לעבור הלאה ולטפל בסיכון אחר. כי ההפחתה הראשונית היא הכי משמעותית.

סיכום: להתחיל לחשוב על התועלת השולית של המדיניות

לפני שמאיצים עוד קצת – ברכב או ברגולציה – תעצרו לשאול: כמה באמת נרוויח מהתוספת הזו? האם הזמן שנחסוך בנסיעה או הבטיחות שנשיג שווים את המחיר?

זכרו שהאינטואיציה שלכם מטעה אתכם, ההאצה הראשונית היא המשמעותית ביותר. לאחר מכן, כל תוספת היא שולית ולפעמים אפילו זניחה.

ובמילים אחרות: תועלת שולית פוחתת היא לא רק עיקרון מתמטי. היא קריאת אזהרה למקבלי החלטות – להוסיף "עוד קצת" לפעמים כמעט לא משנה. לפעמים זה רק מאט אותנו.