השריפה הגדולה של לונדון פרצה בבוקר ה-2.9.1666 במאפייה ברובע הסיטי של לונדון. האש התחזקה בגלל רוחות מזרחיות חזקות והציתה עוד ועוד בתי עץ. במשך כארבעה ימים היא כילתה את רוב האזור המוקף חומה של העיר. נהרסו כ־13,000 מבנים, ועשרות אלפי תושבים נותרו חסרי בית. אין מידע מהימן על מספר ההרוגים, גם בגלל תיעוד חלקי באותה תקופה וגם בגלל שבחלק מהמקרים האש החזקה לא הותירה אחריה ראיות.
האש מלווה את האדם כמעט מראשית ההיסטוריה האנושית. לאורך כמעט כל התקופות אש הייתה מאוד חשובה, למשל לחימום ובישול; אבל גם מאוד מסוכנת. הסכנה הגדולה ביותר נובעת מכך שהיא הולכת ומתפשטת, ושכל שהשריפה גדולה – כך יותר קשה לכבות אותה. ובמשך תקופה ארוכה לא היה פתרון לכיבוי שריפות גדולות.
כולם יודעים שכדי לכבות שריפה צריך מים (כדי לקרר אותה), וחלק מהאנשים יודעים שאפשר גם לחנוק את האש. והיום גם יש לנו הרבה אמצעים. אבל איך עשו את זה לפני שהומצאו כל הטכנולוגיות החדשות?
באופן מסורתי כיבוי שריפות הייתה משימה מסובכת ומסוכנת, שהתבצעה בעיקר באמצעות "בריגדות דליים" (Bucket brigade) – שורות של אנשים שמעבירים ביניהם דליים מלאים במים אל מוקד השריפה. השיטה הזו הייתה הטכניקה הכי טובה שאפשר, אבל היא הייתה איטית וגם מצריכה כוח אדם רב. במקרים רבים בריגדת דליים הייתה לא מספיק יעילה כדי לעצור את התפשטות האש.
בערים צפופות היה אתגר למצוא מקורות מים זמינים בזמן אמת. וגם אם היה מקור מים – התוצאה הייתה לעיתים קרובות כישלון במאבק בשריפה שהייתה עלולה להתפשט במהרה. במקרים מסוימים נעשה שימוש גם במנופים, חבלים וכלים אחרים, אך גם עם כל השכלולים האלו – אי אפשר היה להעביר מספיק מים מספיק מהר כדי לנצח את האש.
המצאת ברז הכיבוי
ברז הכיבוי, שאנחנו מכירים היום, הומצא בסביבות 1801 על ידי פרדריק גראף, מהנדס בחברת המים של פילדלפיה. המערכת כללה ברזים קבועים ויציבים, ברובם עשויים ברזל יצוק, שהותקנו ברחובות וחוברו ישירות למערכת המים העירונית. הברזים כללו יציאת מים שניתן לחבר אליה צינור כיבוי רחב (שמאפשר להזרים הרבה מים).
היכולת להתחבר לאספקת מים בלתי מוגבלת מבחינה פרקטית שיפרה את היכולת לכבות שריפות באופן דרמטי. ובגלל שאפשר היה להתחבר למערכת המים בקלות ובמהירות – זמן התגובה לשריפות התקצר משמעותית.
ההמצאה של ברזי הכיבוי שינתה באופן יסודי את יכולת הכיבוי העירונית. עד להמצאת הברזים, צוותי כיבוי היו נדרשים לחפש מקורות מים סמוך לאזור השריפה. לעיתים הם נאלצו לחפור באדמה כדי לאתר מי תהום או מי נחלים.
זה לא היה שיפור רק ביעילות, אלא שינוי של כללי המשחק. ברגע שהיה ברז כיבוי סמוך לשריפה – צוות כבאים קטן ומיומן היה יכול להשתלט על שריפות גדולות מאוד. אתם לא צריכים אותם בשגרה אבל כיום ברזי כיבוי נחשבים לאבן יסוד בתשתית הציבורית של כל עיר מודרנית.
דרישות רגולטוריות
ברז הכיבוי היה כל כך מוצלח שממשלות ורשויות מקומיות התחילו לחייב את ההתקנה שלו. לברז הכיבוי שאנחנו מכירים יש שני חלקים: תשתית המים העירונית (שצריכה לספק מים בלחץ ובספיקה מספיק גבוהים) והברז עצמו – שצריך להתחבר לצנרת העירונית ואותו יש להתקין במקומות הרלוונטיים.
עם הזמן עלה הצורך ברגולציות שנועדו להבטיח את תפקוד הברזים בזמן חירום. לדוגמה, בארה"ב פותחו ברזים עם מערכת ניקוז למניעת קפיאת מים בעונות חורף קשות ונקבעו תקנים לגבי השימוש בהם.
בנוסף, הרגולציה קובעת היכן צריך להתקין ברזי כיבוי – מחוץ או בתוך מבנים, כדי להבטיח כיסוי מיטבי בכל רחבי העיר. גם בישראל יש הוראות רגולטוריות שמכתיבות את מיקומם של ברזי הכיבוי, תחזוקתם והבטחת זמינותם המיידית בעת הצורך.
הכל בזכות העובדה שברז הכיבוי מסייע לנו להילחם באפקטיביות בשריפות.
ניהול משברים
ניהול סיכונים עוסק בצמצום ההסתברות או החומרה של סיכונים שונים. כדי לנהל סיכונים – קובעים הוראות רגולטוריות שיחולו על כל האוכלוסיה הרלוונטית, למשל כל בעלי העסקים או כל הנהגים. ההנחה היא שאם נחייב את כל הנהגים לאותת או את כל רוכבי האופנועים לחבוש קסדות – האמצעים יצמצמו את ההסתברות או החומרה של הסיכון.
ברז כיבוי עובד אחרת. הוא אמצעים לניהול משברים. ניהול משברים מתמקד בטיפול בסיכון לאחר שהתממש. ברזי הכיבוי, כאמצעי לניהול משברים, לא מונעים את השריפות, הם יכולים רק להקטין חלק מהחומרה של האירוע שכבר התממש. אלא הם מאפשרים לצוותי החירום שמגיבים למשבר (השריפה) להתמודד איתו בצורה הרבה יותר יעילה ואפקטיבית, בזכות החיבור למערכת המים העירונית.
ברז הכיבוי מספק לצוותי הכיבוי גישה מיידית למקורות מים, חוסך זמן ומפשט את הלוגיסטיקה, מה שמאפשר להם להתמקד במשימה המרכזית – כיבוי השריפה. ברזים אלו ממלאים תפקיד קרדינלי בניהול המשבר, שכן הם מאפשרים להפעיל את כוחות החירום בצורה מתואמת, עם מינימום עיכובים, ומגבירים את סיכויי ההצלחה במצבי חירום.
ניהול משברים הוא 80% ההכנה מראש, כי בזמן משבר אין זמן לחשוב ולתכנן; בוודאי שלא להיערך וליצור תשתיות. בעת משבר עומדים לרשותנו רק הכלים שהכנו לעצמנו מראש. במקרה הזה – חיבור לרשת המים.
לצד אמצעי צמצום מראש, ניהול משברים הוא רכיב משמעותי במדיניות ציבורית ובהגנה על הציבור.
ברז הכיבוי הוא תזכורת לכך שיכולת ההתמודדות שלנו עם משברים נקבעת הרבה לפני שהם מתפרצים. הוא ממחיש את הערך של השקעה מוקדמת בתשתיות, תכנון חכם והיערכות קונקרטית – לא כהצהרה, אלא כפתרון מוכן לשעת הצורך.
בדיוק כמו בכיבוי שריפות, גם במדיניות ציבורית ההצלחה תלויה ביכולת לזהות את נקודות התורפה מראש ולמקם מראש את ה"ברזים" שלנו – הכלים, המערכות והמשאבים. כך שביום פקודה הם יהיו שם, זמינים, מוכנים, ויתנו את המענה הנדרש בדיוק ברגע שבו נצטרך אותם.
הרגולטור - גיא מור 