בין לחץ לשיתוף ציבור

אני שומע את זה שוב ושוב. יש משהו שרודף רגולטורים ומקבלי החלטות בממשלה. הם מרגישים שלא משנה מה הם עושים ואיזו החלטה הם מקבלים – תמיד יתקפו אותם שהם קיבלו החלטה לא נכונה. כמו שאמר לי אחד הרגולטורים, גם כשהוא משוכנע שהוא מקבל החלטה נכונה ומאוזנת – בדיעבד יגרמו לו או להתחרט עליה או לפקפק בעצמו. זה קורה בלי קשר לאיכות העבודה שלהם או עד כמה הם משוכנעים שההחלטה נכונה.

תמיד היו ארגונים, קבוצות אינטרס ופרובוקטורים עם לשון חדה. אבל מאז עליית הרשתות החברתיות, ההתקפות על רשויות ציבוריות התגברו. זה נעשה קל מתמיד.

זה הכי בולט כשמתקבלת החלטה להקל ברגולציה מיותרת או לייעל תהליך. גם רגולטור שהתבסס על נתונים, וידא שהוא ממשיך להגן על הציבור, מסתמך על מיטב הידע המקצועי והעולמי – יחטוף. יגידו שהוא מפקיר את הציבור, שאם כבר צריך להגן יותר ולא פחות, ושהוא כופר בתפקידו.
יתקפו את הרגולטור ויפקפקו במניעים ובמקצועיות שלו. אבל אף אחד לא ישאל מה האינטרס של הגורם שתוקף את הרגולטור, או על אילו נתונים הוא מתבסס.
אנחנו דורשים מהרגולטור נקיון כפיים ומקצועיות ברמה של NBA, אבל כל ספק ברגולטור מתקבל בברכה ובלי שאלות.

מצפן פנימי-חיצוני

חלק מרכזי בממשל ציבורי איכותי הוא היכולת של מקבל החלטות, כמו הרגולטור, לקבל את ההחלטות הטובות ביותר האפשריות עבור הציבור, על בסיס המידע הטוב ביותר הזמין (best available information).

הרגולטורים לא מושלמים ולא צריך להניח אוטומטית שהם תמיד צודקים.

הבעיה היא שהלחץ העצום שמופעל עליהם – מעוות את סביבת קבלת ההחלטות.
מאוד קשה לדון בסוגיה באופן נקי, כשאת יודעת שאם תחליטי בכיוון מסוים – מצפה לך קמפיין תקשורתי ארסי ותביעות בבית משפט.

אני מציע לרגולטורים לאמץ מצפן כפול: פנימי וחיצוני. זו גישה שיכולה לעזור להם להסתכל על המדיניות גם באופן עצמאי וגם מבחוץ פנימה.

איך זה עובד? ראשית, כל רגולטור צריך מצפן פנימי חזק – לזכור מה המטרות שלו. למשל להגן על בטיחות העובדים, לא לייצר עלויות גבוהות מידי ולתמוך בחדשנות. לפעמים מועיל לכתוב את זה על דף או לתלות על הקיר. העיקר שזה יהיה משהו שימושי, שחוזרים אליו ועובדים לפיו בפרקטיקה.

החלק השני הוא המצפן החיצוני. כאן צריך לחשוב על "לקוחות" או בעלי עניין מרכזיים, ולחשוב על ההשפעה של ההחלטה עליהם וגם איך היא נתפסת בעיניהם. הרגולטור צריך לבחור את בעלי העניין הרלוונטיים: זה לא צריך להיות הגורם הכי חזק או הכי קולני. אלא דווקא מי שמייצג קבוצה משמעותית באופן אותנטי. למשל – ציבור צרכני המזון, קבלני הבנייה שמפוקחים על-ידי הרגולטור, העובדים החדשים במפעלים. ואז להתחשב בהם וגם להקשיב להם (לפני ואחרי קבלת ההחלטה). המצפן החיצוני משלים את המצפן הפנימי: הרגולטור לא מתנתק מהעולם החיצוני, אבל הוא בוחר באופן מודע ומראש למי חשוב להקשיב (וכך גם מסמן ממי צריך להיזהר).

השילוב של מצפן פנימי וחיצוני עוזר לרגולטור לזכור את המטרה והתפקיד שלו; וגם להבין את הציפיות של האזרחים, המפוקחים והשותפים במערכת.

הגישה הזו מאזנת בין הגדרת התפקיד היבשה, לבין קשב החוצה, תוך בניית חסינות ללחצים ועיוותים. היא מסייעת לרגולטורים בממשלה לקבל החלטות מתוך יושרה ציבורית ומקצועית, ולא מתוך פחד או כפייה.

התפקיד שלנו

גם אנחנו חשופים לקמפיינים ולניסיונות להפעיל לחץ על מקבלי החלטות.

למשל, רעיונות גרועים שמידי פעם חוזרים לקדמת הבמה ומנסים להשיג מספיק תמיכה כדי לקדם אותם (מה שנקרא – רעיונות זומביים, כתבתי עליהם פה).

עיוותים רבים ברגולציה נובעים מכך שקבוצת אינטרס הצליחה להפעיל מספיק לחץ – בעצמה או בגיבוי ציבורי – כדי לקדם החלטה מזיקה או לבלום תיקון של המצב הנוכחי. לפעמים הם מצליחים לרתום את התקשורת, או מספיק אנשים מהציבור (בעידן הרשתות החברתיות זה קל מבעבר).

לעיתים הרגולטור או המערכת שסביבו נכנעים ללחץ, וזה כמובן כשל של המערכת הציבורית.

אבל זה קורה כי אנחנו משתפים עם זה פעולה. במקום לגבות את הגורם הממשלתי – יותר מידי אנשים בוחרים לתקוף אותו באופן כמעט אוטומטי. נסחפים אחר קבוצת אינטרס, קונים אייטם תקשורתי שמעודד פחד, או הולכים שולל אחרי קמפיין פוליטי.

ולכן גם לנו יש אחריות.

אל תתנו לאנשים להטעות אתכם עם סיסמאות כמו "הפחתת דרישות היא הפקרות" או "מדובר בתכנית בזבזנית" או "אסור להקים את הפרויקט – זו תהיה בכייה לדורות".
אתם לא צריכים לעשות דוקטורט או להפוך לאנשי מקצוע בכל תחום אפשרי. אבל אפשר להיות פחות נחרצים, פחות למהר לעשות לייק או לשתף, ולפעמים גם לבדוק. ומידי פעם – גם לתת אמון במקבלי ההחלטות בממשלה.

זה לא כתב הגנה על רגולטורים.
מקבלי ההחלטות צריכים להתמקד בציבור ולהבטיח שהם משרתים אותו באופן יעיל ומספקים לו ערך ממשי. אבל בלי אמון בסיסי במקבלי ההחלטות המקצועיים, הם לא יוכלו לעשות את העבודה שלהם. ואם הם תמיד מקבלים ביקורת על כל החלטה, גם על החלטות נכונות, זה פשוט לא מאפשר להם לשרת אותנו.