כשהממשלה לא יכולה

מה קורה כשעוד ועוד מדיניות נקבעת בלי גידול מקביל ביכולת לבצע אותה?
כל מיני תופעות מוזרות, שמי שעבד בתוך הממשלה מכיר היטב.
הנה שלוש דוגמאות:

תוספת רגולציה בלי משאבים ליישם

אם קובעים עוד ועוד הוראות רגולציה בלי משאבים מתאימים לפיקוח ולאכיפה – נוצרת "סלקציה שקטה". מצב שבו צוותים בוחרים בעצמם מה לעשות ומה לא. לרוב הם בוחרים את המשימות שקל יותר לבצע, או כאלה שיש להן השפעה בטווח הקצר.

זה טרגי כי לרוב זה לא שהשר מטיל עוד משימות על משרד ממשלתי – זה הדרג המקצועי שמקדם תוספת רגולציה שצריך יהיה ליישם (לאכוף, להעניק רשיונות, לתת שירות) – בלי לחשוב שאחר כך מישהו יצטרך לעשות את כל העבודה שהם יצרו לעצמם.

היעדר משאבים לבצע עבודת מטה

לפעמים חסרים משאבים לביצוע עבודת מטה, למשל לעצב את המדיניות.
פתרון נפוץ הוא לפצות על הפער באמצעות שימוש בחברות ייעוץ. זה פתרון לגיטימי.

הבעיה מתחילה כשאין לגורמים הממשלתיים יכולת להפעיל ולנהל את חברות הייעוץ: הם לא מגדירים את המשימה והתוצרים, לא מנהלים את צוות היועצים באופן מספק, ומתקשים לבצע בקרה על התוצרים. ולעיתים הספק מנהל את המזמין (הממשלה).

לבלבל פרויקט מדיניות עם פרויקט טכנולוגי

בפרויקטים טכנולוגיים רבים המשרד הממשלתי לא יודע להגדיר את הבעיות והצרכים או לדבר את השפה הטכנולוגית. הוא רוצה דיגיטציה, אז הוא מביא ספק טכנולוגי, ממשלתי או חיצוני. אבל זה פשוט לא מספיק.

כשקופצים לפתרונות דיגיטליים באמצעות ספק חיצוני – במקרה הטוב מקבלים דיגיטציה של התהליך הקיים, לא טרנספורמציה דיגיטלית. במקרה הרע, שופכים מיליונים ויוצרים עוד שכבה של בירוקרטיה דיגיטלית, שמתווספת לחקיקה ולנהלים שנבנו לעולם פיזי של לפני 40 שנה.

כדי לתקן מדיניות או לתת מענה לצורך ציבורי – צריך לעשות עבודת תוכן לפני שמתחילים לפתח מערכות טכנולוגיות. למשל – אילו חוקים צריך לתקן, אילו שלבים בתהליך אנחנו רוצים לבטל ואילו נתונים חשוב לנו לאסוף.

כשפונים למיקור חוץ ללא תמונה ברורה של הצרכים, החלטה על האסטרטגיה או יכולת לנהל את הפרויקט – כל פעם קורה אותו דבר: התוצאה מנותקת מהצרכים האמיתיים. או שבכלל לא נותנים מענה לבעיות, או שמשאירים לגורם הטכנולוגי לקבוע מדיניות ולקבל החלטות עסקיות.

---

כשמוסיפים עוד ועוד משימות, בלי יכולת לבצע – הכשל הוא בלתי נמנע.
כשיוצרים עוד תכנית ממשלתית או עוד רגולציה, חייבים לעצור ולשאול אם יש משאבים ויכולת לבצע אותם (capacity).
ואם הדרג הניהולי מתעלם ממחסור במשאבים או ביכולת, מישהו יקבל את ההחלטה במקומו. זה יכול להיות פקח בדרג השטח, או ספק טכנולוגיה חיצוני.

אבל הגורם החיצוני, חכם ככל שיהיה, הוא לא תחליף להחלטות מדיניות, לניתוח תהליכים ולהבנת התוכן המקצועי לעומק. 

איך מתמודדים עם זה? ארחיב בהמשך