לשבור את המעגל

בשנת 1978, לורנס סינגלטון הורשע באונס, חטיפה וניסיון רצח של נערה בשם מרי וינסנט.
הוא נידון ל-14 שנות מאסר, העונש המקסימלי באותה תקופה.
הוא שוחרר לאחר 8 שנים בלבד בשל התנהגות טובה. בשנת 1997 הוא רצח את רוקסן הייז, אם לשלושה.

בעיית הרצידיביזם

מקרים כאלה מזעזעים אותנו בצדק. הם מעלים שאלה קשה: איך ייתכן שאדם שכבר נתפס, נשפט, הורשע ונכלא על עבירה חמורה, משתחרר וחוזר לבצע עבירה אלימה קשה?

זו בעיית הרצידיביזם: חזרה לפשיעה אחרי שהעבריין כבר עבר דרך מערכת האכיפה, המשפט והענישה.

נתונים מארה"ב מראים שעבור רבים מהאנשים שנכנסים לכלא, זו לא הפעם הראשונה. וגם לא השנייה. לחלקם יש היסטוריה ארוכה מאוד של מעצרים קודמים. כלומר, במקרים רבים לא מדובר באירוע חד פעמי, אלא בדפוס חוזר. הגרף מציג עבור אסירים שהוכנסו לכלא בשנת 2014 כמה מעצרים קודמים היו להם. רק ל-4.5% מהאסירים היה מעצר אחד. מעל 70% מהאסירים נעצרו יותר מ-5 פעמים שונות (ואם תסתכלו בקצה הימני של הגרף – יש שיעור דומה של אסירים עם מעל 30 מעצרים).

בארה"ב רוב האנשים שמגיעים לכלא הם עבריינים חוזרים עם היסטוריית מאסרים ומעצרים ארוכה.

זו תופעה של חזרה לפשע (recidivism): מעגל של פשיעה, הרשעה, ענישה, שחרור, פשיעה חוזרת וכו'.

כשמסתכלים על ציר הזמן – נראה שמאסר נוסף הוא בלתי נמנע. בחלוף שנתיים וחצי מהשחרור כמעט 80% מהאסירים נעצרים שוב, וכמעט 60% מורשעים ונשלחים למאסר נוסף.

והנתונים די דומים עבור עבריינים מקבוצות אתניות שונות.

ענישה או שיקום?

אם אדם משתחרר בלי טיפול, בלי תעסוקה, בלי ליווי או פיקוח אפקטיבי, בלי מסגרת ובלי תוכנית שיקום, אנחנו לא באמת שוברים את המעגל. אנחנו רק מחכים לסיבוב הבא (ועודף רגולציה רק מחמיר את הבעיה הזו).

האם מאסרים ארוכים יותר מפחיתים פשיעה חוזרת? המחקר לא נותן תשובה אחת פשוטה.
יש מחקרים שמראים שמאסרים ארוכים מפחיתים חזרה לפשיעה בקרב קבוצות מסוימות, בעיקר עבריינים מסוכנים יותר או בעלי עבר פלילי משמעותי. ההיגיון ברור: אדם שנמצא בכלא לא יכול לפגוע בציבור באותו זמן, ולעיתים גם תקופת מאסר ארוכה יותר מאפשרת טיפול, הרחקה והרתעה.
אבל יש גם מחקרים שמראים שמאסר עלול להגביר חזרה לפשיעה. הכלא יכול לנתק אדם ממשפחה, עבודה וקהילה. ושהות בכלא מחזקת את החשיפה ואת הקשר עם עברייניים. כלא יכול להפוך אדם שהיה בשולי הפשיעה לעבריין עמוק יותר.

לכן אי אפשר לנהל מדיניות רצינית עם סיסמה בינארית: “להחמיר או לשקם”.

הדיון צריך להיות דיפרנציאלי לסוג העבירה וגם לעבריין. עבריין צעיר, לא אלים, שנכשל בפעם הראשונה, יכול להיות מועמד טוב לשיקום, טיפול, פיקוח קהילתי או ענישה חלופית. לעומת זאת, עבריין אלים שחוזר שוב ושוב לפשוע מציב סיכון אחר לגמרי וסיכויי השיקום שלו שונים. צריך להבחין בין הקבוצות.

המהפך של אל סלבדור

במשך שנים אל סלבדור נחשבה לאחת המדינות האלימות והמסוכנות בעולם. כנופיות שלטו בשכונות, גבו דמי חסות, איימו על תושבים ורצחו באין מפריע. בשנת 2015 שיעור מקרי הרצח במדינה הגיע לכ-106 רציחות ל-100 אלף תושבים, מהגבוהים בעולם.

המפנה הגדול הגיע ב-2022, כשהנשיא הכריז על מצב חירום. המדינה הרחיבה מאוד את סמכויות המשטרה והצבא, הגבילה זכויות חוקתיות, וביצעה מעצרים המוניים. נעצרו יותר מ-83 אלף בני אדם.

במקביל, שיעור הכליאה באל סלבדור זינק לרמה חריגה. במרץ 2024 היו במדינה כ-109,519 אסירים, שהם כ-1,659 אסירים לכל 100 אלף תושבים. זה אחד משיעורי הכליאה הגבוהים בעולם. יש טענות על מאסרי שווא וארגוני זכויות אדם דיווחו על מאות מקרי מוות בבתי הכלא.

באותן שנים שיעור הרצח ירד באופן דרמטי. בשנת 2024 נרשמו באל סלבדור 114 מקרי רצח בלבד, שהם כ-1.9 רציחות ל-100 אלף תושבים. זו ירידה של כ-98% לעומת השיא של 2015.

אל סלבדור היא לא מודל פשוט לחיקוי. היא מציגה מהלך מאוד אגרסיבי שנבע מסיטואציה קיצונית. אבל המחיר היה כבד מאוד. במדינה דמוקרטית, אנחנו רוצים להבטיח הגנה טובה יותר לזכויות של חשודים, נאשמים ואסירים.

אז מה אפשר לעשות?

1. להפסיק לדבר על “עבריינים” כאילו מדובר בקבוצה אחת. להבחין לפי סוג העבירה, היסטוריה של עבריינות וכו'.
2. לחזק את ודאות האכיפה (לגבי ההסתברות להיתפס ולהענש וחומרת העונש). מחקרים רבים מראים שהסיכוי להיתפס משפיע יותר מחומרת העונש. מערכת איטית, לא עקבית ולא צפויה, מחלישה את ההרתעה.
3. להשקיע בשיקום כחלק ממערך האכיפה, לא כקישוט. אם אדם משתחרר מהכלא בלי תעסוקה, בלי טיפול ובלי מסגרת, המערכת לא באמת סיימה את העבודה שלה והוא כנראה יחזור לכלא.

כך אפשר להגן טוב יותר על הציבור, בלי להגיע לקיצוניות של מאסר המוני מצד אחד, או שחרור מסוכן מצד שני.