ותיקי הקוראים בטח זוכרים את הפוסט על הרגולציה בתקופת היובש בארה"ב. האיסור על ייצור, יבוא, שיווק וצריכה של אלכוהול נועד להגן על הציבור, אבל בפועל הוא גרם להרבה יותר נזק ממה שהוא מנע. זה הסתיים בפריחה של ארגוני הפשע ובכך שהממשלה הרעילה אלכוהול שהרג אנשים.

עיקרון העלות-תועלת

כדי לא לעשות שטויות, אנחנו צריכים להבין מראש אילו מחירים יהיו להחלטה שלנו (נזקים, עלויות) ואילו תועלות היא תייצר (כמה תאונות ימנעו, כסף שייחסך). אחר כך עושים השוואה ורואים מה יותר גדול: המינוס או הפלוס.

הספר החדש של קאס סנסטיין (Cass Sunstein) מספר על המהפכה שהתרחשה בממשל האמריקאי מאז שנות ה-80. מהפכת העלות-תועלת.

כמה שזה נשמע בנאלי, זאת מהפכה להצליח לגרום למערכת ממשלתית לעבוד ככה. מעניין להסתכל על מה שקרה בארה"ב, כי בישראל אנחנו עוברים תהליך דומה רק באיחור של 30 שנים.

אם זה כל כך בסיסי, אז מה הסיפור?

קחו דוגמא מהספר – כשאובמה נבחר כנשיא, הארגונים הסביבתיים שמחו כי הם האמינו שנשיא דמוקרטי יקדם רגולציה סביבתית אגרסיבית. הם הופתעו כשממשל אובמה החליט לא לקבוע רגולציה שתגן על האוזון, ובמקביל אישר רגולציה סביבתית על כספית. הארגונים הסביבתיים לא הבינו – האם אובמה בעד הגנה על הסביבה או לא? אולי הכל משחק פוליטי?

סנסטײן ניהל את סוכנות הרגולציה אצל אובמה (OIRA) והוא מספר שהסיבה לא כזאת צבעונית. הרגולציה על האוזון הייתה יקרה ועם תועלת נמוכה, אבל הרגולציה על הכספית הייתה זולה יותר ומנעה נזק רב. זה תמצית הסיפור של ניתוח עלות-תועלת: הוא פותח לנו את העניינים, אבל זה כלי טכני במהותו.

ההיסטוריה של המהפכה

סנסטיין הוא האיש הנכון לספר על המהפכה. הוא עבד בממשל רייגן כשהמפכה התחילה והיה בכיר מאוד בממשל אובמה כשהיא הגיע לשיאה.

זה התחיל בצו נשיאותי של רייגן (רפובליקני) ב-1981. המשיך אצל בוש האב (רפובליקני), קלינטון (דמוקרטי), בוש הבן (רפובליקני) ואובמה (דמוקרטי). למרות שבהתחלה הרעיון של עלות-תועלת נתפס ככלי רפובליקני לדה-רגולציה, קלינטון ואובמה הם הנשיאים שפיתחו אותו והעצימו אותו הכי הרבה.

לכן זאת לא מהפכה פוליטית של שמאל מול ימין, זו מהפכה מקצועית.

התועלת הכי גדולה של עלות-תועלת היא שמסתמכים על נתונים ולא על רגשות ותחושות בטן סובייקטיביות. אגב, סנסטיין כתב את הספר פורץ הדרך nudge, אז הוא גם מבין איך הטיות קוגניטיביות משפיעות עלינו.

בחזרה אלינו. ישראל עושים צעדים ראשונים בכיוון. לא תאמינו כמה פעמים אני יושב מול מקבלי החלטות, שואל כמה עלויות הרגולציה המוצעת תגרום – ומסתכלים עלי במבט מוזר. "החוק מיועד למטרה טובה, מה זה משנה מה יהיו העלויות שלו?".

אז למה לא עושים ניתוח עלות-תועלת כל הזמן?

אתגר ראשון הוא שכדי לעשות ניתוח עלות-תועלת, אנחנו צריכים מידע.

מחסור במידע זה עניין שגרתי ותמיד נשאלת השאלה כמה מידע זה "מספיק". בארה"ב יש איסוף נתונים מסודר אבל בישראל זה כרגע יותר קשה. בלי נתונים כל הדיון מבוסס רגשות.

אתגר שני הוא הכימות.

כדי להשתחרר מתחושות בטן, צריך להשתמש במספרים. לעבוד בצורה מסודרת כדי לכמת את התועלות ואת הנזקים והעלויות. זה מצריך צוות מקצועי שיעזור למומחים מתחומים אחרים (רופאים, מהנדסים, מתכנני ערים) לתרגם את המדיניות למספרים.

אתגר שלישי הוא האובייקטיביות והמידע הלא שלם.

מצד אחד יש טענות שלא מדובר מדע מדוייק אלא בהערכות. מצד שני יש טענה שהממשלה אף פעם לא תקלע בול ולכן עדיף שהיא לא תתערב בכלל. התשובה של סנסטיין היא שצריך לעשות מאמץ לייצר מדיניות איכותית שמבוססת על ניתוח שיטתי ושקוף. ולאורך זמן אפשר להשתפר בזה. 37 השנים האחרונות בארה"ב הן הוכחה שאפשר ללמוד לקבל החלטות הרבה יותר טוב – וגם לבדוק אותן בדיעבד.

אתגר רביעי הוא ערכים מופשטים.

למשל – הערך הכלכלי של חיי אדם, של חופש הביטוי או של פגיעה בפרטיות.

המתנגדים טוענים שלא הכל ניתן לכימות בכסף. הבעיה עם הטענה הזו היא שאם לא מעניקים ערך מוגדר למשהו – נתייחס אליו באופן מעוות. או שנעניק לו משקל מאד גבוה (אפילו אינסופי), או שנתעלם ממנו לגמרי (משקל אפסי). לכן צריך לכמת גם דברים כאלה.

בפועל כולנו מתמחרים דברים כאלה כל הזמן, תחשבו על סל הבריאות או על החלטה באיזו צומת למקם רמזור. ניתוח עלות-תועלת דורש לומר את זה במפורש ולהיות עקביים. יש שיטות לכמת גם דברים שנראים מופשטים (אכתוב על זה בהמשך).

בשורה התחתונה, מהפכת העלות-תועלת הצליחה בגלל העיקרון הבסיסי שלה: הממשלה צריכה לקבוע רגולציה רק אם בסיכום הכולל היא משפרת את החיים של הציבור. ולכן צריך לבטל רגולציה שבנטו גורמת ליותר נזק.

__

אני ממליץ בחום על הספר לכל מי שמתעניין במדיניות ציבורית או בקבלת החלטות באופן כללי. אפשר לרכוש אותו כאן.