איך כמעט יצרתי רגולציה מזיקה?

בשנת 2016 הצוות שלי עבד על שורה של רפורמות בתהליכי יבוא. הצלחנו לייצר שינויים גדולים ונכון לתחילת 2019 יש כבר חיסכון של 130 מיליון ש"ח כל שנה.

אחד התחומים היה יבוא מזון לבעלי חיים – מחיות מחמד ועד מזון לחיות מייצרות מזון. מיפינו את כל ההוראות וישבנו עם יצרנים, משווקים ויבואנים כדי להבין איפה הבעיות והעלויות שמוטלות עליהם. אחר כך עבדנו יחד עם הרגולטור הממשלתי ויחד גיבשנו תכנית לרפורמה.

ביטלנו חובות סימון, זירזנו תהליכים וצימצמנו את מתכונת הבדיקות כדי להתמקד רק במה שנחוץ. כל הזמן זכרנו שהיבואנים אמרו שההתנהלות בתוך הנמל מאוד יקרה, שכל פעולה וכל יום בתוך הנמל עולים להם הון. אז בחנו כמה חלופות במטרה להוציא את הבדיקות מהנמל. בסוף בחרנו באחת החלופות וכתבנו נוהל שמעגן אותה באופן רשמי.

רגע לפני שפרסמנו את הנוהל, מישהו מהצוות הציע להראות את טיוטת הנוהל ליבואנים ולשמוע מה דעתם.

מה שקרה אחר כך תפס אותי בהפתעה מוחלטת.

כל היבואנים התנגדו לנוהל – אותו נוהל שכתבנו כדי להקל עליהם. מסתבר שההצעה שלנו הייתה מייקרת את התהליך ולא מקלה על היבואנים. עברנו איתם על החלופות השונות והם אמרו שלמרות הרצון הטוב שלנו, עדיף להשאיר את הבדיקות בתוך הנמל. כשבדקנו את הנתונים שהיבואנים העבירו ראינו שהם צודקים ופספסנו שורה של בעיות ועלויות חדשות שהנוהל היה מייצר. זה היה רגע ההתפכחות שלי.

הסיפור הזה הוא על שיתוף ציבור. עשינו שיתוף ציבור בשלב זיהוי הבעיות, אבל כמעט שכחנו לדבר עם הציבור על הפתרונות. הייתי שבוי בקונספציה. ניסיתי להגיע לפתרון לבד, בלי להתייעץ עם גורמים מחוץ לממשלה.

מה זה שיתוף ציבור?

"שיתוף ציבור הוא אמצעי לקבלת החלטות טובות יותר: עדכניות, רלוונטיות וישימות יותר. זהו תהליך שבמסגרתו בעלי עניין, מומחים, קבוצות מהציבור והציבור בכללותו, מעורבים ברמות שונות בתהליכי קבלת החלטות, עיצוב מדיניות ויישומה."

שיתוף ציבור = לדבר עם ולשמוע עוד אנשים. אלו יכולים להיות עובדים ממשרדי ממשלה אחרים, מומחים מהאקדמיה, בעלי עניין ועד הציבור הרחב. באופן מסורתי ממשלות קצת שכחו שהן לא לבד במשחק ושהן יכולות לדבר עם גורמים נוספים. בהחלטות רגולטוריות זה קריטי.

למה לשתף?

1. שיקולים פרקטיים. שיתוף ציבור עוזר לנו לקבל החלטות טובות יותר. גם אם אני האדם הכי חכם בחדר, אני לא הכי חכם בעולם. ובכל מקרה – אין לי את כל המידע ואני לא רואה את כל זוויות ההתבוננות. שיתוף ציבור עוזר לי כמקבל החלטות להבין יותר טוב את המציאות, להיחשף לעוד רעיונות ולצמצם את מרווח הטעות שלי. יש כל כך הרבה טעויות – בשלב התכנון והביצוע – שאפשר היה למנוע אם רק היינו טורחים לעצור ולהתייעץ עם מישהו מבחוץ.

2. דמוקרטיה. זה נשמע שחוק אבל אם אני משרת ציבור שהשכר שלו משולם מכספי המיסים, מן הראוי שאדבר ואשמע את האנשים שאני משרת. חברי כנסת ושרים עומדים לבחירה כל 2-4 שנים. אבל הדרג המקצועי לא נבחר בהליך דמוקרטי. המינימום שאנחנו יכולים (וצריכים!) לעשות זה לדבר עם הציבור במסגרת תהליכי קבלת החלטות.

לפעמים אני נתקל בהתנגדות לרעיון של שיתוף ציבור, בטענה שאי אפשר לשאול את המפוקחים איך הם רוצים שיפקחו עליהם ("החתול והשמנת"). העניין הוא ששיתוף ציבור הוא לא התפרקות מאחריות. מקבל ההחלטות לא חייב לקבל את כל העמדות שהוצגו לו. חשוב לשמוע, אבל בסוף ההחלטה היא של הגורם המוסמך.

התנגדות אחרת שעולה לפעמים היא – "נדבר עם הציבור בסוף, עדיין אי אפשר לעשות שיתוף כי עוד לא קיבלנו החלטה".
זו טעות. שיתוף ציבור הוא כלי בתהליך קבלת ההחלטות, ולכן אם זה כבר הוכרע – זה לא שיתף ציבור.

איך עושים שיתוף ציבור?

מסתבר שזה לא כל כך פשוט. קשה להגיע לקהלים הרלוונטיים, ולא פשוט להציג שאלה מדוייקת שממנה מקבלים תשובות איכותיות. כשאני זוכר לעשות שיתוף ציבור, אני לא הכי טוב בזה. לדעת לשתף ציבור זו מיומנות שאפשר ללמוד.

למזלנו, יש במשרד רה"מ אגף לשיתוף ציבור, עם אנשים שמתמחים בדיוק בזה. וממש לפני שנה הם פרסמו מדריך מעולה לשיתוף ציבור בעבודת הממשלה (פרט טריוויה: המדריך עצמו נכתב בתהליך משתף). אני ממליץ להעיף מבט, זה מדריך מאוד נגיש ונעים לקריאה, שמתאים גם למי שעובד מחוץ לממשלה. כי כל אחד יכול להרוויח מלשמוע עוד דעה ועוד רעיון.

בעיני היחס של מישהו לשיתוף ציבור עוזר להבחין בין עובד מדינה למשרת ציבור. משרת ציבור שלא מאמין שהוא צריך לשמוע את הציבור – פשוט לא מבין את התפקיד שלו ויקבל החלטות גרועות.