רגולציה חדשה מעצבת את התחבורה בעיר

החל מאתמול חובה על רוכבי אופניים חשמליים בישראל לחבוש קסדה (הקנס הוא 250 ש"ח ובקרוב יעלה ל-1,000 ש"ח). זו הזדמנות טובה לדבר על הרגולציה בתחום.

בשנים האחרונות עלו על הכבישים (ועל המדרכות) הרבה אופניים וקורקינטים חשמליים. מדובר על כלי רכב מנועײַם קלים, קטנים וזולים.
כמו כל פעילות וכל כלי רכב, הם כרוכים בסיכון והשאלה היא האם יש צורך ברגולציה ממשלתית, ואם כן – מה צריכים להיות הכללים.

האתגר הוא שמדובר בתופעה חדשה לכן אין לנו הרבה נתונים וניסיון. אנחנו גם לא לגמרי מבינים לאן היא הולכת.

יכולנו לצפות את התופעה הזאת כבר לפני 15 שנים. הסגווי (segway) עבד על אותם עקרונות – רכב אישי עם מנוע חשמלי. רק שהסגווי לא הפך לתופעה רחבה.

בעיני שתי המגמות המרכזיות שאנחנו רואים הן: (1) קפיצה במספר הכלים המנועיים שהם קלים אישיים; (2) כלכלה שיתופית שמגבירה נגישות ומגדילה עוד יותר את מספר המשתמשים. למשל, אנחנו רואים שיש ספקי שירות שמשכירים כלים חשמליים ומנגישים אותם (למשל bird).

כמו הרבה מוצרים – גם אופניים וקורקינטים חשמליים הגיעו לישראל אחרי שהיו קיימים בעולם ולכן יש לנו פחות ניסיון. בואו נסתכל על שלושה אתגרים שצריך להתמודד איתם.

איך לרכוב?

אופניים וקורקינטים חשמליים עונים על צורך – הם מספקים פתרון פשוט וזול. אבל הם גם מסוכנים: ב-2015 היה הרוג אחד בתאונות אופניים חשמליים, ב-2018 (עד ספטמבר) היו 16 הרוגים. הנה תרשים על מספר הנפגעים מתוך דוח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת:

אגב, מוזר שאופניים חשמליים גורמים להרבה יותר נפגעים מקורקינטים חשמליים. שווה בדיקה.

אחת הטענות היא שהסיבה לתאונות ולרמת סיכון גבוהה היא שמדובר ברוכבים לא מיומנים או כאלה שמתפרעים לא יודעים לנהוג. אם זה אכן נכון וצריך להקנות מיומנות, ידע וניסיון – משטר של אישורים מראש (למשל חובה להחזיק ברישיון נהיגה) יכול להיות פתרון מתאים. מצד שני, אם הסיבה לגידול היא הפופולריות הרבה בשנים האחרונות, יכול להיות שפשוט צריך לוודא שהרוכבים מוגנים – למשל הגבלת מהירות, חובה לחבוש קסדה ומגנים. ואולי הסיכון הוא לא לרוכב אלא להולכי רגל? לפי הממ"מ "מספר תאונות האופניים החשמליים שבהן נפגע הולך רגל גבוה בכ-40% ממספר תאונות האופניים הרגילים שבהן נפגע הולך רגל". החיכוך בין רוכבים להולכי רגל מעלה שאלה אחרת – איפה צריך לרכוב?

איפה לרכוב?

מדובר על רכב מנועי, אבל קל, קטן ואיטי בהשוואה למכוניות ואופנועים. אז איפה עדיף שהוא יהיו?

כשהם נוסעים על מדרכה – הם מסכנים הולכי רגל.

כשהם נוסעים על הכביש – הם מסכנים את עצמם ומפריעים לתנועה.

כשהם נוסעים על שבילי אופניים – הם מסכנים את רוכבי האופניים (כי הם נובעים יותר מהר ומדובר בכלי כבד) ויש טענות שהם יוצרים עומס כי השבילים לא מיועדים לכל כך הרבה תנועה.

זאת אומרת שבמנותק מהכלי עצמו (למשל, מגבלת מהירות) ומהנהג (רישיון, חבישת קסדה) יש שאלה לגבי המקום הנכון עבור האופניים והקורקינטים החשמליים. כמובן שזו לא רק שאלה של חוקי "מותר/אסור". זו גם שאלה של תשתיות – האם קיימת תשתית רכיבה עבור האופניים והקורקינטים החשמליים, שמספקת בטיחות לכל עוברי הדרך?

איפה לחנות?

בהתחלה ראינו חדירה מהירה של אופניים וקורקינטים חשמליים. עכשיו אנחנו רואים חדירה מהירה של שירותי השכרת אופניים וקורקינטים חשמליים. לא צריך לקנות אופניים חשמליות – אפשר לשכור בקלות ובמחיר נוח.

אבל השירותים השיתופיים יוצרים שאלה לגבי מקום החניה של האופניים. קורקינטים כמו של bird אפשר להחנות בכל מקום (dockless). לכן גם כשהקורקינטים חונים הם עלולים לגרום להפרעה להולכי הרגל. אולי צריך לקבוע כללים לאיפה מותר לחנות? אולי צריך להקים מקומות חניה יעודיים (כמו חניונים לרכב וחניה של בכחול לבן)?

כמו שאתם רואים – יש הרבה שאלות פתוחות. אז איך מתמודדים עם השאלות האלו במציאות?

שני סיפורים קצרים

1. רכיבה שיתופית בעיר המלאכים

בלוס אנג'לס התושבים התלוננו על רוכבי קורקינטים חשמליים שנוסעים על שבילי אופניים ומחנים אותם על מדרכות (הנה סרטון שאומר הכל). אז בשלב הראשון עיריית לוס אנג'לס הוציאה ל-Bird מכתב שדרש מהם להפסיק את הפעילות שמפריעה לתושבי העיר. זו לא הייתה עדיין רגולציה, והצעד הזה נועד לאפשר ל-Bird ומפעילים אחרים לגבש פתרון בעצמם.

כשזה לא קרה, העירייה הוציאה רגולציה זמנית (פיילוט לשנה) שקבעה שחברות שמשכירות אופניים וקורקינטים חשמליים חייבות ברישיון. כל רישיון מאפשר כמות מוגבלת של כלי רכב, כך שבסך הכל לא יהיו יותר מ-3,000 אופניים וקורקינטים חשמליים בלוס אנג'לס (מבחינתם חלק מהותי מהבעיה הוא העומס הכמותי). בנוסף כל חברה חייבת להחזיק פוליסת ביטוח עם תקרה של לפחות 5 מיליון דולר ולהפעיל מוקד שיהיה זמין 24/7 כדי לדווח על רוכבים שלא מצייתים לכללים. לוס אנג'לס מתמקדת בחברות ההשכרה כחלק מן הפתרון וההסדרה של השימוש בקורקינטים החשמליים.

2. בתפוח הגדול אין קורקינטים

לעומת זאת, מי שהיה בניו יורק לא נתקל בקורקינטים חשמליים. זה בגלל שמדינת ניו יורק הטילה איסור מוחלט על שימוש ברכבים ממונעים שהמנוע שלהם נשלט ע"י כידון של רוכב בעמידה ("a device with a motor attached and a handlebar for a standing rider.")

לאחרונה עיריית ניו יורק החלה להגיב לצורך בפתרונות תחבורה זמינים וברי השגה, מתוך תפיסה שהדרך להגביר את הבטיחות היא לגיטימציה של קורקינטים חשמליים ולא איסור עליהם.

עיריית ניו יורק החלה לקדם רגולציה עירונית שתאפשר שימוש בקורקינטים חשמליים, בכפוף לשורה של כללים על הרוכבים: מגבלת מהירות של 15 קמ"ש לקורקינטים ו-20 קמ"ש לאופניים חשמליים ולייצר פיילוט עירוני לבחינת ההתנלהות תחת הרגולציה החדשה. כל המהלך היה תלוי בכך שמדינת ניו יורק תבטל את האיסור הגורף שחל היום.

אז בלוס אנג'לס הרגולציה מופניית לחברות שמשכירות קורקינטים חשמליים, ובניו יורק הרגולציה כנראה תופנה לרוכבים עצמם. לרגולציה הזו יש כמובן עלויות והיא גם פוגעת בתחרות.

הנקודה היפה היא שבגלל שמדובר בתופעה לא מוכרת וברגולציה חדשה, בשתי הערים קובעים את הרגולציה בזהירות. קודם מגבשים תכנית פיילוט לזמן מוגבל מראש, אחר כך בוחנים מה היו ההשפעות – ואז מקבלים החלטה מושכלת.

כמו שחשוב לנסוע בזהירות, גם חשוב לקבוע רגולציה בזהירות.