לפני 99 שנים נחקק בארה"ב חוק ג'ונס (השם הרישמי – The Merchant Marine Act of 1920). החוק נועד לחזק את ענף הספנות האמריקאי. הוא קבע שאוניה שמפליגה בין שני נמלים אמריקאים (נניח – ניו יורק ולואיזיאנה) חייבת להיות בבעלות אמריקאית, ועם צוות ודגל אמריקאי. במילים אחרות: רק ספינות אמריקאיות יכולות להפליג בין שני נמלים אמריקאים (לספינות זרות מותר שרק אחד הנמלים יהיה אמריקאי).

החוק נועד להגן מסחרית על חברות הספנות מפני תחרות. חוק ג'ונס הוא רגולציה פרוטקציוניסטית. הוא אמור לתת לתעשייה המקומית יתרון על חברות בינ"ל. הבעיה היא שהוא גרם לתוצאה ההפוכה.

ההשפעות של החוק

אבל לפני שנדבר על הבעיות בחוק בואו נראה כמה הוא מיושן וכמה חזקה הפרוטקציה שהוא מנסה לתת. לאחרונה מתנגדי החוק "ניצחו" בקרב נגד החוק – ספינות דייג חדשות קיבלו הקלה מהחוק. הקונגרס האמריקאי אישר לאותן ספינות להפליג בין נמלים אמריקאים למרות ש-7% מהפלדה בהן היא מהולנד (חריגה של 1.5% מעל הרף המותר). זה הניצחון – ספינה שמורכבת מ-7% פלדה הולנדית הורשתה להפליג בין שני נמלים אמריקאים.

1. פוגע בתעשיה שעליה הוא מבקש להגן

החוק מונע שימוש בספינות שמיוצרות בעולם. כך הוא בעצם יוצר ביקוש מלאכותי לספינות תוצרת ארה"ב – למרות שהן עולות פי חמש מספינות תוצרת קוריאה או סין. הוא מייקר גם את עלות התפעול: אם כל הצוות חייב להיות אמריקאי, זה מכפיל את העלויות פי שתיים (וכמובן פוגע בגמישות התפעולית וכו'). מה התוצאה של מניעת התחרות וייקור הספינות והצוות? בהיעדר תחרות – אין חדשנות טכנולוגית. תעשיית הספנות בארה"ב והצי הסוחר משתמשים בספינות פחות טובות והן פחות יעילות. וכמובן שהציבור משלם את העלויות הגבוהות (כצרכנים שרוכשים סחורות).

2. פוגע ביעדים מרוחקים שנסמכים על סחר ימי

מאחר שהחוק קיים 99 שנים, יש לא מעט מחקרים עליו. ביטול של החוק ייתן חיזוק משמעותי בעיקר לאזורים שמנותקים מארה"ב היבשתית כמו אלסקה, הוואי וגואם – בגלל שהם תלויים מאוד בסחר ימי. במונחים ישראליים אפשר לומר שהחוק פוגע בפרירפיה. למשל, כשהוריקן "אירמה" פגע בפורטו ריקו ב-2017, טראמפ השהה את תחולת החוק למשך 10 ימים, כדי לאפשר לספינות לא אמריקאיות להגיע לאי ולספק מזון, תרופות וציוד מציל חיים. זה נעשה לאור מצב החירום החמור שפקד את האי (שהוא טריטוריה אמריקאית). אפשר ללמוד ממקרה הקיצון הזה על כל המסחר שלא יכול לקרות בשגרה.

3. מגדיל את הסיכון לתאונות ימיות

החוק לא רק מייצר עלויות כלכליות. מאחר שהספינות האמריקאיות מיושנות, הן פחות בטוחות. ב-2015 נספו 33 איש כשהספינה El Faro טבעה. לא מעט סבורים שהאסון היה נמנע אם היה מדובר בספינה חדישה יותר (El Faro נבנתה ב-1975 וטבעה כשהייתה בת 40).

אבל התמונה הגדולה יותר חשובה מאנקדוטה אחת: בעולם הגיל הממוצע של ספינת סחר הוא 11 שנים, בארה"ב הגיל הממוצע של ספינות סחר עומד על 31 שנים – כמעט פי 3!

4. פוגע בציבור הרחב

העלויות האלו התגלגלו בעיקר לציבור הצרכנים הרחב. פרופסור לכלכלה בשם תומאס גרינס ערך מחקר מעמיק שמצא שהעלות של החוק עבור הצרכנים גדולה מסך התועלות שהפיקו חברות הספנות, יצרניות הספינות והימאים. אז מילא אם הציבור היה מממן חיזוק של התעשיה כדי להגדיל את הרווחה – אבל התוצאה של החוק היא שהעוגה קטנה וכולם מפסידים.

מחקר שהרשות הפדרלית למסחר בינ"ל פרסמה ב-1999 מצא שביטול החוק יתן לציבור האמריקאי תועלת נטו בגובה של 1.32 מיליארד $ בשנה (לפי חישוב אינפלציה זריז – במונחים של היום זה בערך 2 מיליארד $ בשנה – סכום נאה).

סיכום: למה קשה לבטל את החוק

הבעיה עם רגולציה לא טובה היא שהעלויות בדרך כלל מתפזרות על פני ציבור רחב. במקרה הזה, מיליוני צרכנים אמריקאים משלמים יותר על מזון ועל מוצרי צריכה יום-יומיים בגלל ייקור העלויות של תעשיית הספנות. התועלות מגיעות בצורה מרוכזת למספנות שבונות ספינות אמריקאיות (שנהנות מהיעדר התחרות), אבל את המחיר קשה להרגיש – דווקא בגלל שציבור רחב משלם אותו.

ככה יוצא שמעט מרוויחים על חשבון הציבור הגדול שמפסיד, אבל לאותם מעטים בתעשייה יש אינטרס חזק לשמר את המצב עם רגולציה מעוותת.

הטרגדיה של רגולציה גרועה היא שככל שהרגולציה יותר גרועה – כך היא פוגעת בציבור רחב יותר – וככל שהציבור הנפגע רחב יותר – כך קשה יותר לבטל או לתקן את הרגולציה.