כדי לצמצם את הפשיעה האלימה ברחובות ניו יורק, השוטרים בודקים האם אנשים חשודים נושאים נשק. התהליך נקרא SQF (קיצור של: Stop, Question, Frisk). תחילה מעכבים אדם ומתשאלים אותו, אם התשובות חשודות מבצעים חיפוש חיצוני (מעל הבגדים) לאיתור כלי נשק. דוח של New York Civil Liberties Union ניתח את הנתונים שמשטרת ניו יורק פרסמה על השנים 2014-2017.

81% מהעיכובים היו של

שחורים או לטינים (בעיקר גברים צערים). אבל ב-80% מאותם מקרים ה-SQF התברר כלא מוצדק והחשודים שוחררו מיידית (ללא מעצר או זימון לחקירה). בסך הכל ב-93% מהמקרים לא נמצא נשק. זאת מערכת מאוד לא מדוייקת.

נראה שמשטרת ניו יורק טעתה בדרך, כי היא שכחה את המטרה. אז בואו נחזור להתחלה ונבין איפה זה השתבש.

בשביל מה יש פיקוח ואכיפה?

רוב הזמן אנחנו מדברים על חוקים שקובעים מה מותר ומה אסור. אנחנו קובעים את החוקים האלו כדי להגן על הציבור. למשל, מדינות רבות קבעו שאסור לנהוג תחת השפעת אלכוהול. למה? כי אם אנשים לא ינהגו כשהם שתויים, יהיו פחות תאונות דרכים. אם נצייר את התכנית הזאת, היא תראה ככה:

חוק שאוסר על נהיגה בשכרות ⇦ נהגים לא שיכורים ⇦ פחות תאונות

התכנית שלנו מבוססת על זה שאנשים יצייתו לחוק. כי גם אם נקבע את החוק הכי נהדר בעולם – הוא לא שווה כלום אם אנשים לא יפעלו לפיו. וזו המטרה של מערך הפיקוח והאכיפה – לעודד ציות להוראות.

מערך הפיקוח והאכיפה (supervision and enforcement) נועד לשרת את המטרות של הרגולציה העיקרית – בריאות, בטיחות, תחרות וכו'.

גופי פיקוח ואכיפה רבים שוכחים שהתפקיד שלהם הוא לעודד ציות להוראות. הרבה פעמים הם מתבלבלים וחושבים שהתפקיד שלהם לתפוס עבריינים או לחלק קנסות. אבל זאת טעות.

נניח שהמשטרה תצליח לתפוס ולהטיל קנס על כל מי שעובר על החוק – האם השגנו את המטרה? לא, כי אם הציבור ימשיך לא לציית להוראות (למשל לנהוג בשכרות) לא שיפרנו את הבטיחות. אנחנו לא מחפשים להעניש אנשים, אנחנו רוצים שהם יפעלו בצורה בטוחה. וכשמערך הפיקוח והאכיפה לא ממוקד – הוא גם לא עושה את העבודה שלו וגם מייצר סרבול ובירוקרטיה.

להרחבה מומלץ לקרוא את פרק ג' במדריך לניהול סיכונים ברגולציה ובמדיניות ציבורית.

בחזרה לניו יורק

כשהשוטרים של משטרת ניו יורק (וכל יחידת פיקוח אחרת) מגיעים בבוקר לעבודה, הם מקבלים סט של הוראות שהם צריכים לאכוף. אי אפשר לבדוק את כולם כל הזמן ולכן הם צריכים להחליט מה לעשות – אילו הוראות לאכוף, איפה להיות, מתי ואת מי לבדוק.

העיקרון הראשון של ניהול סיכונים בפיקוח ואכיפה הוא מיקוד (Targeting). למשל – מה ההפרות הכי מסוכנות (חומרה), או איפה מתרחשות הכי הרבה הפרות (הסתברות).

בדרך כלל זו המסקנה ההגיונית. למשל, שוטרי תנועה לא פרוסים במרחקים שווים לאורך כל הכבישים במדינה כדי לבצע בדיקות אלכוהול לכל הנהגים בצורה שווה. הם גם לא מבצעים את הבדיקות האלו אקראית באמצע היום. שוטרי התנועה מבצעים בדיקות אלכוהול בעיקר בשעות הלילה ביציאה מאזורי בילוי – כי שם יש הסתברות להרבה יותר הפרות של נהיגה בשכרות.

אבל לא מספיק רק להפעיל שיקול דעת, צריך גם להשתמש בנתונים. הדוגמה על משטרת ניו יורק מלמדת שבחלק מהמקרים, הדגימה הייתה על סמך דעות קדומות. לאורך שנים משטרת ניו יורק עיכבה הרבה יותר גברים שחורים ולטינים – כשהבחירה הזו התבררה כשגויה. בכל שנה בוצעו עשרות אלפי פעולות פיקוח ואכיפה שממוקדות באוכלוסיה ספציפית – אבל הרוב המכריע של הנבדקים נמצאו נקיים. שנה אחרי שנה והמדיניות לא השתנתה. אני מעריך שזה בגלל שההחלטה של השוטר בשטח לא הייתה מבוססת על מודיעין או נתונים סטטיסטיים, אלא על תחושת בטן. ותחושת בטן יכולה להיות שגויה או מעוותת בגלל אמונות ודעות סוביקטיביות.

מבחינת הממשלה – התוצאה הייתה פיקוח ואכיפה לא אפקטיביים. מבחינת האזרחים – נגרמה התנכלות ויחס מפלה.

יכול להיות שצעירים שחורים ולטינים נושאים נשק מסוכן יותר מאכלוסיות אחרות. וזה בהחלט מצדיק לבדוק אותם יותר. אבל התוצאות מלמדות שמשהו במערך הפיקוח לא עובד. יכול להיות שהשוטרים לא נמצאים במקום או בזמן הנכון. יכול להיות שחלק מהשוטרים מעדיפים לעכב מישהו לא מאיים שלא יעשה להם בעיות. התופעה הזו מכונה creaming (לאכול רק את הקצפת) – להתמודד עם מי שנוח ולא עם המקרים הקשים, גם אם זה אומר לא לטפל במי שמסכן את הציבור. ויכול להיות שהם מתמקדים באוכלוסיה הלא נכונה.

רוב החוקים נכשלים בשלב היישום, בעיקר בגלל שהפיקוח והאכיפה לא עובדים. חוק מעולה יסתכם בתוצאות עלובות אם הביצוע שלו בשטח (שירות, פיקוח, אכיפה, בקרה) לא יהיה מספיק טוב.

ככל שהפיקוח והאכיפה יהיו ממוקדים יותר בסיכונים ויתבססו על נתונים – כך הם ישרתו יותר את הרגולציה, יפחיתו חיכוך מיותר עם הציבור ויהיו חסכוניים במשאבים.

__

תודה רבה לגבי לבל על הסיוע במחקר ובכתיבה.