נתונים למלחמה בתאונות הדרכים

בסן פרנסיסקו נהרגים מידי שנה כ-30 הולכי רגל ורוכבי אופניים. העירייה החליטה להתמודד עם התופעה הזו, אבל במקום לקבוע חוקים ותקנות – היא חקרה את התופעה לעומק. הם אספו מידע היסטורי על התנועה בתוך העיר ועל תאונות הדרכים שהתרחשו. כדי שלא להתבסס רק על נתוני עבר, העירייה פיתחה מערכת בשם TransBase שממפה את התנועה בעיר וחוזה היכן יתרחשו תאונות דרכים בעתיד. בעזרת המערכת והמידע שנאסף, העירייה זיהתה שתאונות שגורמות ל-70% מן הפציעות מתרחשות מספר מצומצם של צמתים (12% מן הצמתים).

חמושים בתובנה הזו ובנתונים מדויקים, אנשי העירייה ידעו איפה להתמקד ואיך כיצד לתכנן את המדיניות. תכנית הפעולה מבוססת גם על הנתונים הסטטיסטיים וגם על תחקירי עומק של התאונות. למשל, הוחלט להרחיב את המדרכה בפינות של הצמתים המסוכנים – כדי לתת להולכי רגל יותר מקום בטוח וגם להצר את הכביש ולהוריד את מהירות הנסיעה. בנוסף, זוהו נקודות קריטיות שבהן חשוב לבצע הפרדה בין רוכבי אופנים לנהגים. המדיניות הזו מבוססת על הבנה של הבעיה, באמצעות נתונים.

איך גורמים לממשלה לאמץ מדיניות מבוססת נתונים?

מה שוות החלטות שלא מבוססות על נתונים? מעט מאוד. תחשבו על החלטה מחיי היום יום:

לשכור או לקנות דירה, או לבחור מקום עבודה. מה דעתכם לקנות "דירה"? בלי לדעת את המיקום שלה, באיזו קומה היא נמצאת, מה המחיר שלה, הגודל שלה וכו' – ההחלטה תהיה טפשית וחלולה לחלוטין. גם אם יהיו לכם קצת נתונים, יכול להיות שזה לא יספיק כדי לקבל החלטה מושכלת.

האתגר הגדול הוא לא להשתמש בנתונים בשלב קבלת ההחלטות, אלא לעבוד בשגרה כדי שהנתונים יהיו קיימים כשנצטרך אותם. לעיתים קרובות, המידע והנתונים בכלל לא נאספים. נתונים הכרחיים לקבלת החלטות, אבל בדרך כלל אנחנו נזכרים בזה ברגע שבו אנחנו צריכים אותם.

גם בארה"ב המצב לא מושלם, אך יש שם מחויבות רבה מאוד לנושא. ב-14 לינואר 2019 התרחשה קפיצת מדרגה נוספת קדימה. טראמפ חתם על "חוק יסודות לקביעת מדיניות מבוססת נתונים" (H.R. 4174, the “Foundations for Evidence-Based Policymaking Act of 2018”).

החוק כולל שורה של הוראות שמעניקות לנתונים מקום של כבוד בתהליך קבלת ההחלטות של הממשל בארה"ב. אם רוצים ללמוד על שימוש בנתונים (evidence based decision making), אפשר להתייחס לחוק כמעין "מדריך לממשלות לשימוש בנתונים".

שימוש בנתונים בקביעת מדיניות

בחלק הראשון של החוק ("Federal Evidence–Building Activities") יש הוראה לראש של כל סוכנות ממשלתית לכלול בתכנית האסטרטגית שלה: רשימה של נתונים שהיא תאסוף וישמשו אותה כדי לקבל החלטות. כל סוכנות גם נדרשת לזהות את האתגרים לגבי שימוש במידע ולבחון איך להתגבר עליהם. החוק גם כולל את האמירה הכללית – מידע סטטיסטי חשוב גם לממשלה וגם לציבור:

"Federal statistics are an important source of information for public and private decision-makers such as policymakers, consumers, businesses, investors, and workers"

תשתית לאיסוף, שיתוף וניתוח נתונים

האמריקאים לא עוצרים שם. הם בונים בכל ארגון מערך של בעלי תפקידים שיקדמו שימוש בנתונים. בכל סוכנות ממשלתית צריך למנות Evaluation Officer שיהיה אחראי על השימוש בנתונים באותה סוכנות. גם צריך למנות מומחים סטטיסטיים, שיעזרו ליתר העובדים להשתמש בנתונים (כי כימאים, רופאים ועורכי דין לא בהכרח ידעו איך).

בנוסף, כל סוכנות נדרשת להקים מאגר מידע מרכזי שלה שבו ירוכז כל המידע. נשמע מובן מאליו? זה לא. אם עבדתם בארגון גדול, אתם בטח מכירים את התופעה שכל מחלקה שומרת את המסמכים שלה אחרת, לפעמים בשרת אחר. ויש תמיד עובדים ששומרים את המסמכים שלהם מקומית (על המחשב שלהם). מה שווה מידע שאי אפשר למצוא ואי אפשר לנתח? האמריקאים הבינו שצריך מישהו שינהל המאגר ויקטלג את המידע. ולכן כל סוכנות צריכה למנות "ממונה נתונים" (Chief Data Officer) שאחראי על ניהול המידע של הארגון – החל מאיסוף, שמירה, הגנה, שימוש ושיתוף של המידע.

אלו לא מינויים לשם כבוד. זאת חוכמה קטנה להעביר חוק או החלטת ממשלה שמחייבת את המשרדים לעשות משהו. אם רוצים להשיג משהו יותר מהצהרה – צריך לבנות מערכת ולספק כלים (דבר דומה נעשה בישראל בהחלטות הממשלה בנוגע למדיניות רגולציה – יש הרבה השקעה בבניית תשתית ובבניית יכולת). וזה בדיוק מה שטראמפ והקונגרס עושים: הם דורשים מכל סוכנות ממשלתית להשתמש בנתונים וגם נותנים להן את הכלים לעשות את זה.

ומה בנוגע לשיתוף מידע?

שקיפות מתחילה בתוך הבית – למשל כאשר משרד ממשלתי אחד יכול לקבל ולהשתמש במידע שמשרד אחר אסף. מדובר באתגר משמעותי, גם בגלל הפוליטיקה הארגונית וגם בגלל הצורך לאמץ סטנדרטים ושיטות עבודה אחידות שיאפשרו לכולם בממשלה להשתמש בנתונים. אין דבר יותר טיפשי מאיסוף נתון שכבר נמצא בידי הממשלה.

באותו הקשר, החוק שם דגש על הגישה של הציבור לנתונים. ממשלת ארה"ב מפעילה אתר בשם Data.Gov שמנגיש נתונים ומידע לציבור הרחב. בנוסף, האזרחים יכולים להגיש בקשה לקבל מידע שאינו מופיע באתר. יישום אחד של הגישה הזו אפשר לראות באתר של הלמ"ס האמריקאי: הם בנו כלי אינטרקטיבי לניתוח מגמות סחר, שיכול לעזור ליצואנים אמריקאים לזהות שווקים פוטנציאליים.

סעיף אחר קובע שעל הממשל לפעול כדי שהציבור הרחב (אזרחים, עסקים, חוקרים וארגונים) יבין איזה מידע שימש כדי לקבל החלטות ומה היה הערך שלו לממשלה. הסעיפים הללו מלמדים על ההבנה של הממשל את התפיסה שהנתונים חשובים גם לציבור והם לא "שייכים" לממשלה ואף יותר מכך – שימוש נכון בנתונים עשוי להצמיח תועלת הדדית.

ועכשיו גאווה ישראלית: בהחלטת ממשלה 1933 ("שיפור העברת המידע הממשלתי והנגשת מאגרי מידע ממשלתיים לציבור") נקבע שמשרדי הממשלה ישתפו ביניהם מידע (כאשר מדובר בנתון ששניהם דורשים מהציבור) ושמשרד ממשלתי לא יבקש מהציבור מידע על שקיים בידי משרד ממשלתי אחר (החל מ-2022 יחול על אנשים פרטיים והחל מ-2023 יחול על תאגידים).

צמצום בירוקרטיה של איסוף מידע

איך אוספים מידע מהציבור? בדרך כלל בשאלונים. העניין שזה כרוך בבירוקרטיה ובטרטור של האזרח (בלמ"ס בישראל זה נקרא "נטל ההשבה" על שאלון). בחוק האמריקאי החדש נכתב: "איכות הסטטיסטיקה הפדרלית תלויה בנכונות של עסקים להגיב על סקרים סטטיסטיים. צמצום נטל הדיווח יגדיל את שיעורי התגובה, ולכן יעניק לממשלה מידע מדויק יותר על המשק".

במילים אחרות – גם אם צמצום בירוקרטיה זה לא התשוקה שלכם בחיים, כדאי להפחית את הטרטור כדי שהממשלה תקבל מידע יותר טוב.

השורה התחתונה היא שאם אנחנו מבינים שלמידע יש ערך אדיר – אנחנו צריכים להתייחס אליו כך. אומרים ש"מידע הוא הנפט של המאה ה-21". אך האם המערכות הציבוריות שלנו מתייחסות למידע כאילו הוא שווה כל כך הרבה, או שהן אוספות אותו כמו מחסן גרוטאות?

___

תודה לליפז דדון חורי על הסיוע במחקר ובכתיבה.