משהו מדהים קורה במדינת אידהו בארה"ב. כל הרגולציה שלה עומדת להתבטל (אולי).

הכל התחיל בגלל שהרגולציה של אידהו בנויה בצורה יחודית. בכל שנה צריך לבחון את הרגולציה ולעגן אותה מחדש בפרלמנט. בדרך כלל התהליך הזה קורה באופן טבעי ובלי עניין גדול. אבל השנה קרה משהו אחר.

הרגולציה בתוקף עד סוף יוני ולכן לפני מספר חודשים הפרלמנט של אידהו התכנס לדיון על עיגון מחדש של הרגולציה. מדובר על כ-8,200 עמודים שמכילים 736 פרקים שונים. אבל הדיונים בפרלמנט הסתיימו בלי להגיע להסכמה והפרלמנט יצא לפגרה עד סוף השנה.

לכן הדרך המרכזית שבה אפשר לשמר את הרגולציה (כולה או חלקה) בתוקף זה באמצעות צווי חירום המושל (ראש הרשות המבצעת של המדינה).

שקיעת הרגולציה

אבל העסק רק מתחיל להסתבך כי מושל מדינת אידהו, בראד לייטל (Brad Little) הכריז מלחמה על עודף הרגולציה. הוא לא רק מדבר, הוא גם עושה. לייטל נכנס לתפקיד רק בחודש ינואר וכבר הספיק להעביר כמה רפורמות גדולות. אחת מהן קבעה שעל כל רגולציה חדשה שרוצים להוסיף – צריך לבטל שתי רגולציות קיימות (זה נקרא one in – two out). זה נשמע משמעותי אבל בפועל המנגנון מעורר הרבה שאלות. בפוסט הזה הסברתי את נקודות התורפה של המנגנון.

מה יכול לקרות?

כנראה שהמושל לייטל יחיל צווי חירום על חלק לא מבוטל מהרגולציה של אידהו כדי שהיא תמשיך לחול. ועדיין, במצב הייחודי הזה יכולים לקרות כל מיני דברים מעניינים.

ראשית, המון הוראות עשויות להתבטל. עלול להיווצר כאוס אבל זה גם יכול להיות ניסוי מעניין (ומסוכן) – לראות מה קורה במצב עולם "נקי" בלי חלק מן ההוראות. שנית, בדרך כלל חלק מהרגולציה ממשיך להתקיים מכח האינרציה (כמו רגולציה על מצות ואיסורים בני 100 שנים על ריקודים ועל מסחר בינ"ל). לכן אפשר להניח שחלק מהרגולציות שיתבטלו ב-1 ליולי לא יחודשו לאחר מכן. שלישית, אירוע בסדר גודל כזה נותן מקום לדיון ציבורי – אם באמת פותחים את ספר החוקים יש לציבור הזדמנות להתייחס להוראות שחלות עליו ולהשפיע.

כמובן שיש הרבה רגולציות נחוצות שמשרתות תכליות חשובות. האתגר של כל ממשלה הוא לזהות אילו הוראות נחוצות ואילו לא (ואז לשפר ולדייק את הרגולציות הנחוצות). לדעתי זה רוב מה שמעסיק כרגע את הממשל באידהו – להחליט אילו רגולציות לשמר בצו חירום ועל אילו לוותר.

עדכון (1.7.2019): המושל לייטל הוציא צווי חירום שהשאירו בתוקף 81% מהרגולציה במדינה. כל היתר התבטלה: 19% מהרגולציה בהיקף של כ-900 עמודים איבדה היום תוקף.

עלייתם של סעיפי השקיעה

אבל הסיפור האמיתי הוא הסיבה שכל זה קרה דווקא באידהו. הרגולציה של אידהו מכילה מנגנון שנקרא סעיפי שקיעה (sunset clause). הרעיון פשוט: לרגולציה יש תאריך תום תוקף – וכשהוא מגיע הרגולציה מתבטלת, אלא אם עיגנו אותה מחדש. המנגנון מגן על קובעי המדיניות מפני הסטטוס-קוו – ההמשכיות הנצחית של הרגולציה עד אינסוף (כי שינוי מייב פעולה יזומה). הוא גם עוזר להבטיח שהרגולציה מתאימה למטרה שלה (fit for purpose). חוקים צריך לעגן מחדש בפרלמנט, תקנות צריך לעגן בחתימת השר ונהלים צריכים להקבע ולהתפרסם מחדש על-ידי הגורם המקצועי המוסמך. הרקע לרעיון של סעיפי שקיעה הוא שלעיתים קרובות חוקים בכלל לא עוברים בחינה או עדכון בדיעבד במשך עשרות שנים.

השימוש בסעיפי שקיעה נועד להבטיח שהמערכת לא מתאבנת ושהרגולציה לא מתיישנת. הרי אם לא נבדוק את הרגולציה שלנו אחת לכמה זמן – יצטבר עליה אבק, היא תתיישן ותהפוך ללא רלוונטית (לא מועילה או אפילו מזיקה). סעיפי שקיעה דורשים חשיבה מחדש אחת לתקופה ויוצרים מערכת מסודרת עם לוחות זמנים ידועים מראש.

וכשחושבים על זה, אנחנו מכירים מנגנון ממשלי שעובד בדיוק באופן הזה – תקציב המדינה. את התקציב צריך להעביר אחת לשנה (במקרים חריגים הוא היה דו שנתי). חשוב לנו שהמדיניות התקציבית תהיה עדכנית, שיתקיים לגבי דיון ציבורי ושהיא תבחן פעם בשנה. אז למה זה הגיוני שרגולציה תקבע לנצח? הכל תלוי בברירת המחדל. בתקציב ברירת המחדל היא חובת חידוש תקופתית, אך ברגולציה ברירת המחדל היא היעדר מנגנון קבוע לבחינה, עדכון ותיקון.

סעיפי שקיעה לא חייבים להיות לתקופה קצרה של שנה. בנייר מדיניות שכתבתי יחד עם כמה קולגות, אנחנו מציעים לקבוע שרגולציה בחקיקה ראשית תבחן אחת ל-20 שנים, תקנות וצווים יבחנו פעם ב-10 שנים ונהלים כל 5 שנים. פרק זמן כזה מעניק יציבות ומאפשר מספיק זמן כדי לבחון את ביצועי הרגולציה בפועל. ועם זאת – 20 שנים זה שיפור משמעותי בהשוואה לברירת המחדל של היעדר בחינה תקופתית סדורה.

איידהו היא לא המדינה היחידה בעולם שעושה שימוש בסעיפי שקיעה (תוכלו לקרוא על עוד דוגמאות בנייר המדיניות שלנו), אבל מגיע לה קרדיט על השימוש במנגנון כזה. מצד שני, אם צריך לאשר את כל הרגולציה בבת אחת, זה יוצר מצבים מוזרים כמו זה שקורה עכשיו באידהו. לכן כדאי לייצר פריסה הדרגתית של מועדי השקיעה.

מה שחשוב לזכור זה שסעיפי שקיעה מעניקים לנבחרי הציבור ולרגולטורים הזדמנות לבחון את הרגולציה ולקבל החלטה עדכנית אחת לתקופה. הצגתי את הקונספט הזה בתחרות הרעיונות של "רדיקל" (מבית הארץ) והוא זכה במקום השביעי בתחרות שלהם – מוזמנים לקרוא.