הטקטיקות של אובר וליפט

בדרך כלל מדברים על איך חברות מתמודדות עם רגולציה ומה הן נאלצות לעשות כדי לציית. בואו נדבר על חברות שיוזמות מהלכים כדי לשנות את הרגולציה. זה הסיפור על חברות שירותי נסיעה שיתופיות – אובר וליפט. הטקטיקות שמוזכרות כאן מבוססת על הדוח של הפרויקט הלאומי לחוקי עבודה בארה"ב.

הן לא החברות הכי גדולות או הכי עשירות, אבל יש להן יותר לוביסטים מאמזון, וולמארט ומייקרוסופט ביחד. בעזרת הלוביסטים האלו, אובר וליפט פועלות כדי לשנות ולהתאים את הרגולציה. לפי הדוח, רוב המאמץ שלהן ממוקד בארה"ב ועד עכשיו הן הצליחו לשנות את הרגולצה ב-41 מדינות וגם רגולציה עירונית בשלל מקומות.

לפי הדוח, הטקטיקה העיקרית שלהן מכונה "לחדור, לובי, אולטימטום ולשנות את הכללים". איך זה עובד?

שלב 1: לחדור

החברות נכנסות לשוק המקומי ומציפות אותו בשירות החדש. לעיתים הן גם מציעות מחירי רצפה ומבצעים מאוד אגרסיביים. בתוך זמן קצר התושבים המקומיים מתרגלים לשירות החדש ומתבססים עליו. התושבים הופכים ללקוחות קבועים והם זונחים אמצעי תחבורה אחרים. לפעמים אחרי כמה זמן התושבים ממש תלויים בשירות החדש.

לפעמים הפעילות בשלב הכניסה לשוק מתבצעת גם אם החוק אוסר עליהן לפעול – יש דיווחים שזה קרה בפילדלפיה ובמחוז מיאמי-דייד. לפי הדוח, אובר וליפט הבטיחו לנהגים שישלמו את כל הקנסות שיוטלו עליהם.

שלב 2: לובי

בשלב השני, החברות מפעילות המון לוביסטים כדי לקדם תיקוני רגולציה שיקלו עליהן. לפי נתונים של עיריית פורטלנד, בשנת 2015 החברות הפעילו 16 לוביסטים שיעבדו עם מקבלי ההחלטות בעירייה. אותם לוביסטים היוו 30% מכלל פעילות הלובינג מול העירייה. בשנת 2017, פעילות הלובינג של אובר הייתה הייתה יותר גדולה משל כל גורם אחר במדינת ניו יורק.

שווה לציין שלובינג היא פעילות חוקית והיא דרך הפעילות העיקרית של עמותות וארגוני חברה אזרחית.

שלב 3: אולטימטום

לאחר שהתושבים מתרגלים לשירות וכשיש לחברות נוכחות בגופי השלטון, הן מציבות אולטימטום. למשל, הן מאיימות לסגור את הפעילות בעיר אם הרגולציה לא תתוקן באופן שיאפשר להן לפעול. לפי הדוח, אובר וליפט הציבו אולטימטומים כאלו למספר עיריות בטקסס כדי להביא לשינוי של רגולציות שהוטלו עליהן. מאחר שציבור התושבים כבר מתבסס על השירותים של החברות – הן זוכות לגיבוי ולתמיכה ציבורית שעוזרים לקדם את שינויי הרגולציה.

שלב 4: לשנות את הכללים

לבסוף, הדוח טוען שאובר פונה לציבור כדי שיסייע להפעיל לחץ על הרגולטורים ועל מקבלי ההחלטות. אובר, למשל, יוצרת קשר עם לקוחות, מספרת שעתיד הנסיעה השיתופית בסכנה ("future of ridesharing is on the line") ומבקשת מהלקוחות שיעזרו "להציל" אותה. לעיתים הפניות האלו לא כוללות את מלוא המידע.

נטען שאובר שיכללה את השיטות שלה לרמה שמזכירה קמפיין פוליטי: היא מפעילה רובוקול (שיחות טלפון עם מסר מוקלט), שולחות אי-מיילים ישירים, מפעילות קמפיינים ממומנים ברשתות חברתיות ומפרסמות גם בפלטפורמות מסורתיות (כמו טלויזיה). בעקבות המהלך הזה חלק מהציבור נרתם ופונה לרגולטורים ולמקבלי ההחלטות כדי שישנו את הרגולציה.

להבנתי כל הטקטיקות האלו חוקיות, אבל הן מעוררות אי נוחות.

מה אפשר לעשות?

מענה אפשרי אחד הוא להקפיד על רגולציה פשוטה, שיטתית ואחידה. לרוב קבוצות אינטרס מבקשות להכניס לרגולציה מסלולים מיוחדים, הקלות וחריגים. יש רגולציה שחלה על מוניות, רגולציה אחרת על חברות הסעת המונים ויש רגולציה שחלה על חברות תחבורה אחרות. אם מפשטים את הרגולציה ומייצרים מעט מסלולים וכללים פשוטים שחלים על כולם – יהיה פחות מקום למשחקים. עדיף שכל הארכיטקטורה של הרגולציה תגדיר מבנה פשוט, שיטתי ואחיד.

הסדרת היחסים בין השלטון המרכזי למקומי. לעיתים הלחץ עובד כי יש נתק בין רמת שונות של המערכת הציבורית – בשלטון המרכזי או בשלטון המקומי. כדי לפתור את זה, השלטון המרכזי יכול להחליט שהוא לא מתערב ומשאיר לשלטון המקומי לקבוע את הכללים. לחליפין, אפשר להחליט שהכל יקבע על ידי השלטון המרכזי. פתרון ביניים הוא שהשלטון המרכזי יקבע חוק מסגרת, שיגדיר סוגיות ספציפיות שבהן כל רשות מקומיות יכולה לקבוע מדיניות.

שימוש בתהליכי קבלת החלטות שמגינים על הרגולטור. כאשר משתמשים בתהליך קבלת החלטות מובנה, שמבוסס על ניתוח של הבעיה, שימוש בנתונים, שיתוף ציבור, חישוב עלות-תועלת ופרסום פומבי של כל הניתוח – מגינים על הרגולטור מפני לחץ. תהליכי קבלת החלטת איכותיים מעצימים גם את העצמאות וגם המקצועיות של הרגולטור שמגבש רגולציה.

אל תתמקדו בשאלה "האם החברות היו בסדר". זה רק סוף הסיפור. בעיני זה בעיקר סיפור על ממשל מבולבל ומבולגן מבחינת קביעת מדיניות.

רגולציה היא מקצוע מורכב, ועם הזמן השחקנים השונים משתכללים וצצים אתגרים חדשים. הכלים והעקרונות של מדיניות רגולצה יכולים לסייע למקבל ההחלטות להתמודד עם האתגרים האלו.