תחרות כפתרון לחפיפות וסתירות ברגולציה

מי לדעתכם הרגולטור שמפקח על כך שפיצות עומדות בסטנדרטים בריאותיים? מסתבר שהתשובה לשאלה הזו לא כל כך פשוטה.

בעיית החפיפות בין רגולטורים

במדינה המודרנית יש המון רגולציה חשובה שנקבעת על ידי הרבה רגולטורים. כמה הוראות רגולטוריות יש? אף אחד לא באמת יודע. אחת התוצאות של כמות הרגולציה היא חפיפות וסתירות בין רגולטורים. בפוסט קודם ראינו כל מיני סיפורים על רגולציות סותרות. הבלבול קיים גם כשאין סתירה.

קחו לדוגמה את ה-FDA וה-USDA בארה"ב (המקבילים האמריקאים של משרד הבריאות ומשרד החקלאות). אם אתם מייצרים פיצה – היא תחת פיקוח של ה-FDA. אם תוסיפו עליה נקניק פפרוני – היא עוברת לפיקוח של ה-USDA. זו לא רק חלוקת עבודה, כל גוף מחיל סטנדרטים ושיטות פיקוח אחרות. ה-USDA מבצע בדיקות פרטניות בעוד שה-FDA מבצע פיקוח שיותר מבוסס על ניהול סיכונים.

דבר דומה קיים בישראל. משרד החקלאות מפקח על מזון גולמי ומשרד הבריאות מפקח על מזון מעובד. אם אתם מגדלים מלפפון או מייצרים סטייק – הם בפיקוח של משרד החקלאות. שימו קצת מלח על הסטייק ועל המלפפון – והם עוברים לפיקוח של משרד הבריאות.

ארגון העסקים Business Round table הוציא לפני חודשיים דוח על בעיית החפיפות בין רגולטורים בארה"ב. בדוח הם מראים איך סתירות ואי תאימויות בין רגולטורים מטילים עלויות על העסקים המפוקחים. אבל לא רק המפוקחים נפגעים מזה. ממשלות בעולם מצהירות שרגולציה לא קוהרנטית מייקרת את המוצר לצרכנים וסתירות מפריעות לרגולטור להגן על האינטרס הציבורי.

ארגונים עסקיים בדרך כלל מציעים את הפתרונות הסטנדרטיים לבעיות ברגולציה. במקרה של חפיפות – לשפר את התיאום, להבהיר את חלוקת האחריות ולנסות לצמצם חפיפות וכפילויות. זה די ברור מאליו וכשעושים רפורמה ברגולציה מחפשים איפה אפשר לעשות את זה.
וכאן אני רוצה להציע כיוון חשיבה חדש שלא קיים בישראל.

לחשוב על רגולציה כמו על מוצר

ההצעות של הארגונים העסקיים מיועדות כדי להבטיח שבכל תחום יפעל באופן בלעדי רגולטור אחד. אם נתייחסי לרגולציה כמו מוצר, אז ההצעה של ארגוני העסקים היא להפוך כל רגולטור למונופול בתחום שלו. למשל ה-FDA יהיה המונופול בפיקוח על פיצות.

אבל אנחנו יודעים שבדרך כלל מונופול הוא לא המבנה הכי יעיל. הרבה פעמים אנחנו מעדיפים שתהיה תחרות. זו יכולה להיות תחרות בין יצרנים, ספקים, ממציאים ואפילו בין מקומות עבודה שמתחרים על עובדים. תחרות מכניסה דינמיקה בריאה – של השתדלות ומאמץ. אז אני מציע מודל של תחרות בין רגולטורים.

תחרות בין רגולטורים

מה אם במקום לחפש ולתקן את כל החפיפות בין רגולטורים – פשוט נאפשר להן להתקיים? במצב כזה נאפשר לשני רגולטורים באותו תחום להחיל הוראות על אותה פעילות אבל נאפשר לכל מפוקח לבחור לאיזה רגולטור הוא יהיה כפוף.

  • נניח שאתם מייצרים פיצה – תבחרו אם להיות כפופים ל-FDA (כולל כל הדרישות ומנגנון הפיקוח שלהם) או ל-USDA.
  • אם יש לכם מתקן לייצור אנרגיה שפולט קרינה אלקטרו-מגנטית – תבחרו בין משרד האנרגיה, המשרד להגנת הסביבה או משרד הבריאות.

מרגע שהמפוקח יבחר ברגולטור – יחולו עליו כל ההוראות וכל מנגנוני הפיקוח והאכיפה של אותו רגולטור. ומצד שני, רגולטור אחר לא יוכל להטיל דרישות על המפוקח באותו נושא. ולצורך ההמחשה נקבע שמפוקח יכול לבחור רגולטור פעם בשלוש שנים (סתם מספר לשם הדוגמה). בכל מקרה המפוקח חייב לבחור רגולטור ממשלתי (לא מדובר בהפרטה או בדה רגולציה).

שיטה כזו מבטיחה וודאות ופותרת את בעיית החפיפות בלי שנצטרך למצוא את כל החפיפות ולהגיע לפשרה בין הרגולטורים המצטלבים. בנוסף, שיטה כזו תעודד את הרגולטורים לבחור בין גישה תחרותית לגישה קרטליסטית. אם הרגולטורים יבחרו "להתחרות" זה בזה על מי קובע דרישות יעילות יותר ונותן שירות טוב – הציבור ירוויח. אם הרגולטורים יבחרו "להתקרטל" ולהיות דומים זה לזה – הם יצמצמו לבד את הסתירות ביניהם וכך איכות הרגולציה תשתפר. אפשר לחשוב על עוד דרכים שבהן תחרות עשויה לתמרץ רגולטורים לשפר את איכות הרגולציה שלהם.

כמובן שהצעה כזו מעוררת חשש מפני "מירוץ לתחתית" שבו החברות יבחרו ברגולטור עם הדרישות הכי עמומות והכי מקלות. העניין הוא שאנחנו לא יודעים מי משני הרגולטורים החופפים קבע את הדרישות המדויקות. היום כשיש חפיפה המפוקח צריך לעמוד בדרישות של שני הרגולטורים (גם אם הן סותרות). במודל של תחרות בין רגולטורים – לא יהיה כפל רגולציה ואפשר לסמוך על הרגולטורים שהם רוצים להגן על הציבור, כי בכל מקרה מדובר ברגולטורים ממשלתיים.

זה לא רעיון מקורי שלי. בבריטניה יש מודל שנקרא Primary Authority. עסק מפוקח יכול לבחור לעבוד מול רגולטור מוסמך שיהיה הרשות המרכזית עבורו. אותו רגולטור יקבע את ההוראות שיחולו על העסק בתחומים הבאים: הגנת הצרכן וקשרי מסחר, הגנת הסביבה ובטיחות אש. באותם תחומים יחולו על העסק ההוראות ותכניות הפיקוח של ה-Primary Authority ורגולטורים אחרים חייבים לכבד אותן. המודל הזה רץ כבר כמה שנים בהצלחה.

במצב הנוכחי פעילויות רבות כפופות לאישור של הרבה מאוד רגולטורים שפועלים בחפיפה וכל אחד מהם יכול להטיל וטו. מודל של תחרות בין רגולטורים יכול לתת מסגרת בריאה ופתרון חלקי לבעיית הכפילויות והחפיפות בין רגולטורים.

שירות במקום רגולציה

מאחורי כל רגולציה יש סיפור. ובכל סיפור יש גיבורים.

כשאדם רוצה לשכור דירה הוא נמצא בעמדת נחיתות מול בעל הדירה. בעלי דירות חוששים שהשוכר, שהוא לרוב אדם זר, יגרום נזק לדירה או יברח בלי לשלם את החשבונות. לכן מקובל לדרוש שהשוכר יפקיד בטוחה. יש כל מיני סוגים של בטוחות – לפעמים דורשים כסף מזומן, לפעמים צ'ק ביטחון ולפעמים ערבות בנקאית. בעל הדירה דורש ולרוב מקבל את הבטוחה שרצה.

אבל יש שתי בעיות עם השיטה הזו. הבעיה הראשונה היא שהרבה פעמים השוכר מפסיד מהמנגנון הזה. אם צריך להפקיד כסף מזומן – זה כסף שאי אפשר להשתמש בו וגם לא תמיד יש לאדם כסף נזיל מעבר לשכר הדירה. גם ערבות בנקאית עולה כסף. הבעיה השנייה היא שבדרך כלל מפקידים את הבטוחה אצל בעל הדירה. הוא מחליט מתי לממש אותה. ובסיום החוזה הוא גם יכול להתעכב בהחזרת הבטוחה, גם אם אין לו הצדקה.

כמו בכל סיפור טוב – יש לנו קונפליקט. וזו הבעיה שאנחנו רוצים לפתור.

שני פתרונות אפשריים: כפיה או שירות

בואו נניח שהסיפור נכון ומדוייק ושאנחנו רוצים למצוא פתרון לבעיה הזו. מה עושים?

רגולציה של אסור ומותר

התגובה המיידית היא לחוקק. אם בעל הדירה פוגע בשוכר – אז נאסור על בעל הדירה לדרוש בטוחות מסוימות וגם נגביל את גובה הערבות. אנחנו יודעים מה צריך לקרות – אז נחייב את הגיבורים של הסיפור להתנהג בצורה הראויה. האם הבעיה תפתר אם נחייב אנשים להתנהג אחרת? מחקרים מראים שלא בטוח.
הבאתי בעבר דוגמאות לרגולציה שלא הצליחה לפתור את הבעיה ואפילו יצרה בעיות נוספות – בתחום החינוך, המסחר והתכנון העירוני.

אבל אולי הסיפור קצת שונה. הנה גישה אחרת. מפקידים את הבטוחה אצל בעל הדירה כי זה הדבר הפרקטי והזול. אפשר לשכור עורך דין, שיחזיק את הבטוחה בנאמנות עבור שני הצדדים. אבל זה עולה כסף ורוב האנשים גם לא יחשבו על מנגנון משפטי כזה.

פתרון מבוסס שירות

אם אנחנו מבינים את הבעיה לא כמצב של קונפליקט ישיר, אז הפתרונות יכולים להיות שונים.

למשל – בבריטניה הממשלה מציעה שירות של שמירת הבטוחות עבור הצדדים לחוזה השכירות. השוכרים מעבירים את הבטוחות לרשות ממשלתית ששומרת את הכסף ללא תשלום. בתום תקופת החוזה בעל הדירה מאשר שהדירה הוחזרה בצורה תקינה ושכל התשלומים והחובות שולמו כנדרש, ואז הרשות מחזירה את הכסף לשוכר. אם בעל הדירה מבקש לממש את הבטוחה או לא לשחרר אותה – חובת ההוכחה עליו. אין עיכובים כי בעל הדירה צריך להודיע אם הוא מסכים או מתנגד בתוך 10 ימים. כך נמנעים מניצול של העובדה שהכסף נמצא אצל אחד הצדדים.

המנגנון הזה קיים יותר מעשור ונראה שהוא עובד. היתרונות הם שבעל הדירה מקבל בטוחה חזקה – הכסף לא נמצא אצל השוכר, והשוכר יודע שבעל הדירה לא יכול להשתמש בכסף מתי שירצה. הכסף נמצא באמצע, אצל גורם ניטרלי. לשני הצדדים יש תמריץ ואין כוח א-סימטרי.

הבריטים קבעו שהמנגנון הזה מחייב רק בחלק מהחוזים. יש בבריטניה שני סוגים מרכזיים של חוזי שכירות:

חוזה assured shorthold tenancy – שכירות קצרה לתקופה של עד 6 חודשים. אפשר להאריך אותה מעבר, אבל לאחר 6 חודשים בעל הדירה רשאי להחליט על סיום השכירות לפי בחירתו. בחוזים כאלו מנגנון הערבות הוא מחייב.

חוזה assured tenanc – חוזה לתקופה ארוכה. השכירות מסתיימת רק בתום התקופה. בחוזים כאלו המנגנון הוא שירות וולונטרי והצדדים רשאים להחליט אם להשתמש בו או לא.

ומה לגבי גובה הבטוחה שהשוכר מפקיד? זה נקבע בין הצדדים ואין רגולציה שמגבילה את גובה הסכום שהשוכר מפקיד.

המנגנון הזה כולל רגולציה, אבל במהותו מדובר בשירות. הוא לא מבוסס על קביעת כללים ואכיפה שלהם, ובעיקר נותן מענה לצרכים של שני הצדדים. לדעתי זו דוגמה לכך שלא תמיד צריך רגולציה כופה. באמצעות שירות, הממשלה פותרת את הבעיה, בלי להתערב בתוכן של ההתקשרות בין הצדדים. הוא גם לא מצריך הרבה משאבים ממשלתיים (כמו פיקוח ואכיפה) שעולים כסף למשלם המיסים.

אייזק ניוטון אמר שאנחנו בונים יותר מידי חומות ופחות מידי גשרים. זו דוגמה למדיניות שמציבה פחות חומות, ובונה יותר גשרים לשיתוף פעולה בין אנשים.

האם לדעתכם זה פתרון טוב? הייתם רוצים שיהיה כזה מנגנון בישראל?

רישיון שלילי – למה עוד בירוקרטיה היא לא הפתרון לבעיית ההתעללות בפעוטות

לאחרונה אנחנו שומעים על מקרים מזעזעים של התעללות בחסרי ישע. פרשות של התעללות בקשישים או מטפלות שלפי החשד מתעללות בפעוטות. זה מתסכל ומקומם, ובני המשפחה מרגישים חסרי אונים מול התופעה הזו. אחת הטענות היא שגם כשמטפלות נתפסות מתעללות – הן יכלות להמשיך לעסוק בטיפול בפעוטות.

בפוסט הזה אני רוצה להציע פתרון, כלי שנקרא רישיון שלילי. להמשיך לקרוא רישיון שלילי – למה עוד בירוקרטיה היא לא הפתרון לבעיית ההתעללות בפעוטות

אישור בשתיקה – לקחת אחריות על הזמן

במהלך הלימודים יעל (שם בדוי) עשתה סמסטר של חילופי סטודנטים באירופה. ומאז היא חלמה להביא לישראל פיצה איטלקית. אחרי הלימודים יעל החליטה ללכת על זה ולפתוח פיצרייה באחת הערים במרכז הארץ. היא התחילה לחפש נכס ולהשוואת מחירים של תנורים, והגישה בקשה לרישיון עסק. "אין בעיה" היא חשבה "אגיש את המסמכים ועד שאקבל את הרישיון כבר אסיים לקנות את הציוד ואהיה מוכנה לפתיחה". אחרי ארבעה חודשים של המתנה יעל התחילה לחשוד שמשהו לא בסדר. אחרי תשעה חודשים היא עדיין לא קיבלה תשובה והתחילה לומר לחברים "כבר יכולתי ללדת בזמן הזה". לקח יותר משנה עד שהיא קיבלה סוף סוף את הרישיון ויכלה לפתוח את הפיצריה.

יעל לא לבד. משרד הפנים ומשרד ראש הממשלה העריכו שבממוצע לוקח 10 חודשים לקבל רישיון עסק. זה לא ייחודי רק לארץ. גם בניו יורק ובשיקגו עסקים ממתינים חודשים כדי לקבל רישיון עסק או היתרים שונים. להמשיך לקרוא אישור בשתיקה – לקחת אחריות על הזמן

אידהו מציגה: שקיעה רומנטית

משהו מדהים קורה במדינת אידהו בארה"ב. כל הרגולציה שלה עומדת להתבטל (אולי).

הכל התחיל בגלל שהרגולציה של אידהו בנויה בצורה יחודית. בכל שנה צריך לבחון את הרגולציה ולעגן אותה מחדש בפרלמנט. בדרך כלל התהליך הזה קורה באופן טבעי ובלי עניין גדול. אבל השנה קרה משהו אחר.

הרגולציה בתוקף עד סוף יוני ולכן לפני מספר חודשים הפרלמנט של אידהו התכנס לדיון על עיגון מחדש של הרגולציה. מדובר על כ-8,200 עמודים שמכילים 736 פרקים שונים. אבל הדיונים בפרלמנט הסתיימו בלי להגיע להסכמה והפרלמנט יצא לפגרה עד סוף השנה.

להמשיך לקרוא אידהו מציגה: שקיעה רומנטית

רגולציה על ערפדים

צעיר לנצח

מאז תחילת שנות ה-2000 יש טרנד בריאותי חדש – עירוי דם צעיר. אנשים קונים מנות דם (בעיקר פלזמה) של אנשים צעירים ומבצעים עירוי דם – מכניסים אותו לתוך מחזור הדם שלהם. מאחורי התופעה הזו יש אמונה שלדם צעיר יש תועלת בריאותית.

הכל התחיל בגלל מחקר שבוצע בעכברים מבוגרים וצעירים, והתפרסם בכתב העת nature. מאז הטרנד תפס תאוצה בעקבות שמועות על כל מיני מפורסמים ואנשי עסקים שמקבלים עירוי של דם צעיר. למשל, הייתה שמועה כזאת על היזם פיטר ת'יל. בחיפוש שעשיתי גיליתי שאפילו היה קטע על הנושא בסדרת הטלויזיה "עמק הסיליקון" (Silicon Valley).

התומכים בטיפול הזה סבורים שעירוי דם צעיר מונע הזדקנות (anti-aging) ופגיעה בזיכרון, ושהטיפול אפקטיבי נגד מחלות כמו דמנציה, פרקינסון, טרשת נפוצה (MS), אלצהיימר ומחלות לב. השימוש בדם צעיר זכה לכינוי "טיפול ערפדי" (vampire treatments). להמשיך לקרוא רגולציה על ערפדים

עיצוב מדיניות באמצעות כלים מעולם העיצוב

בסופו של דבר, רגולציה היא כלי לעיצוב התנהגות של אנשים. הבעיה מתחילה כשמוסיפים אנשים למשוואה. אנשים הם יצורים מורכבים ולא צפויים, וניסיון לחזות מראש כיצד יגיבו לרגולציה ולמדיניות ציבורית מסתיים פעמים רבות בכישלון ובתוצאות לא רצויות.

אחת הדרכים להתמודדות עם האתגר הזה היא לשלב את ״משתמשי הקצה״ (AKA – האזרחים) בתהליך עיצוב הרגולציה. הגישה הזו מניחה שקבלת החלטה שלא מערבת את ״משתמשי הקצה״ היא למעשה סוג של ניחוש. שילוב הציבור בתהליכי יצירת רגולציה ושירותים ציבוריים מאפשר לצמצם את אי הוודאות ובסופו של דבר מגדיל את הסיכוי להשיג את התוצאות הרצויות עם מינימום השפעות שליליות.

שימוש בכלים עיצוביים לקביעת מדיניות טובה יותר

נשמע מסובך? מסתבר שזה לא מדע בדיוני

ב-2014 הוקמה בבריטניה יחידה בשם Policy Lab כדי להתמודד בדיוק עם האתגר הזה.

להמשיך לקרוא עיצוב מדיניות באמצעות כלים מעולם העיצוב