ארגז חול רגולטורי – כשהרגולטור בודק ומנסה

הסקטור הפיננסי הוא אחד המפוקחים ביותר במדינה המודרנית – וכפוף לעשרות חוקים ולמאות תקנות, צווים ונהלים. בואו ניקח לדוגמה חוק אחד בלבד – בארה"ב חוק דוד-פרנק (שנחקק אחרי המשבר הכלכלי של 2008) מכיל לבדו יותר מ-840 עמודים. וזה רק חוק אחד.

כל הרגולציה הזו מיועדת כדי לנהל סיכונים במצב הנוכחי – זאת אומרת שהיא מותאמת למציאות שבה היא נוצרה. והיא לא נועדה לאפשר פעילות שלא קיימת, כמו מוצר שעדיין לא קיים או טכנולוגיה שלא המציאו.

התוצאה – כדי להציע מוצר או שירות פיננסי חדש צריך להמתין שנים ולהשקיע המון כסף רק כדי לדעת האם הרגולטור חושב שהמוצר או השירות החדשני הזה תואמים את הוראות הרגולציה (וזה הרבה לפני שיינתן אישור). כמו שאפשר לדמיין – בנקים גדולים לא מתלהבים מהרפתקה כזו ויזמים לא מסוגלים לעבור אותה בהצלחה.

וזה מתכון לקיבעון.

הבעיה הזו לא ייחודית לסקטור הפיננסי אבל היא בולטת בו מאוד בגלל מורכבות השירותים, ריבוי הרגולציה וגם הפוטנציאל של טכנולוגיות חדשות.

ארגז החול הרגולטורי

אז כדי לאפשר חדשנות בשוק הפרטי אנחנו קודם כל צריכים רגולציה שתאפשר חדשנות. ולאחרונה זה בדיוק מה שקורה. רגולטורים בריטיים המציאו כלי חדש של מדיניות רגולציה שנקרא ארגז חול רגולטורי (regulatory sandbox). ארגז חול רגולטורי הוא גישה רגולטורית שמאפשרת להתנסות בפעילויות חדשניות לפרק זמן מוגבל ותחת פיקוח ובקרה של הרגולטור.

אתגר אי הוודאות

בואו נבין איך רגולטור חושב. כשרגולטורים מקבלים החלטות הם עושים את זה בתנאי אי ודאות. במקרה הטוב יש להם מידע (חלקי) על העבר והווה, אבל הם לא יודעים מה יקרה בעתיד. הם גם לא יכולים לצפות מה תהיה ההשפעה בפועל של הרגולציה העתידית. אי הוודאות חמורה במיוחד כשמדובר על רגולציה חדשה לגמרי וכשעוסקים בפעילות חדשנית ולא מוכרת (למשל טכנולוגיה פורצת דרך).

לתופעה הזו אני קורא "אתגר אי הוודאות" והיא גורמת לשתי בעיות. הראשונה – פגיעה באיכות ההחלטות, כי הרגולטור לא יכול להבין לעומק את המשמעות של ההחלטה שלו. הבעיה השניה היא שבדיוק בגלל זה רגולטורים נזהרים ונרתעים מלקבל החלטות, במיוחד בתחומים חדשניים. ולכן לעיתים אנחנו נשארים עם רגולציה מיושנת ולא מתאימה.

הפתרון לבעיה הזו הוא רגולציה ניסיונית. הרעיון פשוט: לנסות בצורה מבוקרת, לראות מה התוצאות בפועל – ואז לקבל החלטה מושכלת. הכלי הקלאסי הוא פיילוט – רגולציה זמנית. ארגז חול רגולטורי הוא שכלול של הרעיון הזה: מגדירים סביבה רגולטורית ניסיונית עבור מספר מוגבל של שחקנים וקובעים עבורם כללים מקלים שמאפשרים לבחון מוצר, טכנולוגיה או פעילות חדשה. [אם זה מעניין אתכם – ממליץ לצפות בסרטון הזה שמסביר מעולה את הנושא]

ארגז חול בעצם מאפשר לרגולטור לבצע מעין ניסוי מבוקר ברגולציה – הוא מאפשר לרגולטור לאסוף מידע אבל תוך גידור של הסיכונים מהפעילות החדשה.

ארגז חול לא גורם להפקרות. לא מדובר בפטור שמאפשר להתעלם מהוראות הרגולציה. חברה יכולה להיכנס לארגז החול רק אם היא מקבלת אישור מהרגולטור ולאחר מכן היא כפופה לכללי ארגז החול – שמיועדים גם להגן על האינטרס הציבורי וגם להבטיח שהרגולטור יקבל דיווחים ומידע על הפעילות הניסיונית.

בנייר מדיניות שענת גרימולנד ואני חיברנו, ניתחנו את הקונספט של רגולציה ניסיונית ואיך אפשר להשתמש בארגז חול רגולטורי כדי לענות על הצרכים האלו.

איך זה נראה בפועל?

ה-CFPB הוא רגולטור אמריקאי אגרסיבי שמפקח על הסקטור הפיננסי. לעיתים קרובות הוא מואשם בעלויות שהוא מטיל ובחסמים לחדשנות עסקית וטכנולוגית. לאחרונה הוא פועל כדי לאמץ ארגז חול רגולטורי.

יש הרבה סוגים של ארגזי חול רגולטוריים. ארגז החול של ה-CFPB מבוסס על "נמל מבטחים" (Safe harbors). הרגולטור קובע באילו מצבים או תנאים פעילות חדשה תעמוד בהוראות הרגולציה ותהיה מותרת. בדרך כלל מגדירים כמה אלמנטים בסיסיים – שמשקפים את תמצית הרגולציה. ואז היזמים יודעים לכוון את הפעילות כדי שיוכלו להיכנס לנמל המבטחים. שיטה כזאת מאפשרת לחברות שמשתתפות בארגז החול להשיק מוצרים ושירותים ניסיוניים בלי לדאוג שהרגולטור יקבע שהן מפירות את החוק.

היופי בשימוש בנמל מבטחים הוא שמוצרים שמפותחים בארגז החול עומדים במהות הרגולציה. אי אפשר להשתמש בארגז החול כדי להתחמק מהרגולציה. וליזמים יש ודאות והם יכולים להתקדם בלי לחשוש שיבלמו אותם.

ה-CFPB לא לבד. למעשה הוא גם לא מהראשונים בתחום. ארגז החול הרגולטורי הומצא על-ידי רגולטורים פיננסיים בבריטניה בשנת 2015, כדי לאפשר פיתוח וניסוי של מוצרים פיננסיים חדשניים בעיקר Fintech. היום הוא אחד הדברים החמים בסצנת מדיניות הרגולציה בעולם. בשנת 2017 כבר 17 מדינות הפעילו ארגז חול רגולטורי והיום יש יותר מ-50 מדינות שבוחנות ומיישמות ארגז חול רגולטורי. גם אנחנו חלק מהמגמה הזו – בתחילת שנת 2019 התפרסם דוח של צוות בין משרדי על שימוש בארגז חול רגולטורי בתחום הפינטק בישראל.

ארגז החול הרגולטורי הוא הזדמנות אדירה. הוא מאפשר לרגולטורים וודאות ומשפר את ההחלטות שלהם. והציבור יכול להינות מקידמה, חדשנות ויזמות.
הכלי הזה לא מוגבל רק לפיננסיים. תחשבו על חינוך, על תחבורה, על בריאות, על חדשנות במכרזים ממשלתיים. אין גבול לחדשנות.

עכשיו צריך לדאוג שארגז החול הרגולטורי יהפוך מבאז וורד, לכלי נפוץ שמשמש רגולטורים בשגרה.

ענת ואני מארגנים מפגש חשיבה על אימוץ ארגז חול רגולטורי בישראל. אם אתם עוסקים במדיניות ציבורית או בפעילות חדשנית – מוזמנים לשלוח לי הודעה ונעביר לכם פרטים.

איך להציל את יערות הגשם בברזיל?

בחודש אוגוסט 2019 כולנו שמענו על שריפות ענק ביערות הגשם של ברזיל. אקטיביסטים קראו לכל מיני צעדים – החל מהפגנות מול שגרירות ברזיל בתל אביב ועד לחרם על חברות ישראליות שעושות עסקים בברזיל.

אני רוצה להציע גישה פרקטית של מדיניות שמבוססת הבנה של התהליכים והתמריצים השונים. זו הגישה שבה נוקטת מדינת קליפורניה, שהיא סמן ימני (אידיאולוגית – שמאלי) בכל מה שנוגע למדיניות סביבתית.

קליפורניה רוצה להציל את יערות הגשם של ברזיל

הרעיון פשוט – אם רוצים להשפיע על ההתנהגות של הברזילאים צריך לספק להם אלטרנטיבה טובה. הרעיון של ממשלת קליפורניה הוא לשלם לחקלאים ברזילאים כדי שישמרו על העצים.

בספטמבר 2019 הרגולטור של מדינת קליפורניה אימץ תכנית חדשה שמיועדת לתעשיות אמריקאיות כמו חשמל ובתי זיקוק. אותן תעשיות כפופות למגבלה מחמירה של פליטת פחמן דו חמצני. לפי התכנית (Tropical Forest Standard), תעשיות מזהמות בקליפורניה ישלמו לממשלות באזורים טרופיים כדי שלא יכרתו שם עצים, והתשלום הזה יהיה מעין "קיזוז" ממכסת הפחמן הדו חמצני שנקבעה ברגולציה של קליפורניה.

אפשר "לצייר" את הפתרון ככה:

רגולציה בקליפורניה > חברות בקליפורניה > ממשלות זרות > חקלאים במדינות זרות

התשלום יאפשר לחברות התעשייה האמריקאיות לפלוט פחמן דו חמצני. התשלום הזה יהווה תמריץ לממשלות זרות למנוע כריתת יערות. והכסף יאפשר לאזרחים של אותן מדינות, כמו חקלאים ברזיאלים להשקיע בפעילויות אלטרנטיביות שאולי יקרות יותר. הרעיון הוא שהתרומה הסביבתית של הצלת העצים שקולה ואפילו גבוהה מההשפעה של פליטת הפחמן הדו חמצני.

מדובר במהלך רגולטורי די מורכב

מצד אחד, קליפורניה קבעה מכסות פליטת פחמן דו חמצני מחמירות עבור החברות. המכסות האלו מגבלות את כושר הייצור, מחייבות השקעה כספית בטכנולוגיות יקרות ואף עלול למנוע את הפעילות. על הבסיס הזה מוסיפים את האפשרות "לקנות" קיזוז של מכסת הפליטות, באמצעות תשלום – לא לרגולטור בקליפורניה, אלא למדינה אחרת. ואפשר גם למכור את הקיזוז הזה לחברה אחרת.

לרגולציה כזו קוראים Cap & Trade – מגבילים משאב או פעילות מסוימת ואז מאפשרים סחר, כדי שהשוק יביא להקצאה הכי יעילה של אותו משאב.

מצד שני, קליפורניה מייצרת מעין רגולציה עבור המדינות הטרופיות. התכנית קובעת שורה של Best Practices לשמירה על יערות – עבור המדינות באזורים הטרופיים. רק מדינות שיאמצו את ה-Best Practices שקליפורניה קבעה יוכלו לקבל כסף מחברות תעשייה אמריקאיות ולעבור בשיתוף עם קבוצות מהמגזר השלישי – שיוודאו שהתכנית אכן מיושמת.

התוצאה: מהלך חדשני

1. יצירת שוק למסחר בינ"ל במכסות פחמן דו חמצני, בהשראת אמנת קיוטו. רק שהפעם זו לא הקהילה הבינ"ל שיוצרת את השוק, אלא מדינה אחת (בעצם, חלק ממדינה – קליפורניה היא חלק מארה"ב).

2. מדינת קליפורניה פועלת כדי להשפיע על מדינות אחרות. ממש מדיניות חוץ, כשהסמכות היחידה שהיא מפעילה היא סמכות רגולטורית כלפי חברות אמריקאיות שפועלות בקליפורניה.

3. שיתוף פעולה בין מגזרי – על מדינתי. התכנית מערבת שלושה מגזרים שונים. מהמגזר הראשון: ממשלת קליפורניה שמחוללת את המהלך והממשלה של המדינה הטרופית. מהמגזר השני: חברות התעשיה מקליפורניה והחברות המקומיות במדינה הטרופית. ומהמגזר השלישי: ארגונים סביבתיים שיסייעו, ילווו ויבצעו בקרה.

היופי והתחכום בגישה של קליפורניה היא שהם מתחילים להתייחס לכולם כשחקנים שיכולים להיות חלק מהפתרון, ולא רק בתור בעיה או "אנשים רעים". זו גישה שמבוססת על שיתוף פעולה במקום לעומתיות.

ספקות ושאלות

למרות הרעיון השאפתני והכוונות הטובות, חשוב לשאול גם שאלות פרקטיות. נתחיל בשאלות קטנות.

מה קורה אם יש שריפה לא מכוונת ביער ("כוח עליון") – האם מקזזים את זה מהתשלום של המדינה הטרופית? האם מבטלים את ההטבה שהחברה הפרטית קיבלה? והאם זה הוגן בהתחשב שהחברה הפרטית שילמה כסף והממשלה הזרה השקיעה אותו בשינוי הפעילות של אזרחיה. לא לגמרי ברור.

שאלה אחרת – מה קורה אם החקלאים לוקחים את הכסף שניתן להם, ואז עוברים לברא יער אחר באזור שלא נכלל בתכנית? כאן דווקא יש פתרון – בניגוד לתכניות שהאו"ם יזם, התכנית הזו מיועדת לחול על מדינות שלמות כדי לא להשאיר "שטח מת" שלא מטופל. בנוסף, השיפור בטכנולוגיית לווינים ובפריסת לווינים מאפשר היום לעקוב הרבה יותר טוב אחרי מצב היערות ולזהות פגיעה בהם. צילומי לוווין הראו בזמן אמת שהשריפות באמזונס קטנות בהשוואה לשריפות באנגולה ובקונגו (מעניין למה לא שמנעו על זה).

אבל סימן השאלה הכי גדול נוגע לאפקטיביות. ספק רב אם מדינת קליפורניה תוכל לבדה למנוע את הבירוא של יערות הגשם בדרום אמריקה. לפי התכנית, חברות יוכלו לקזז עד 8% מהפליטות שהן צריכות להפחית לפי הרגולציה. את יתר ההפחתה הן יצטרכו לעשות בדרך הרגילה, ולהפחתה הזו לא תהיה השפעה על יערות הגשם באמזונס.
וזו נקודת התורפה המרכזית של התכנית: התכנית הזו היא פשרה בין צמצום פליטות פחמן דו חמצני בקליפורניה, לבין שמירה על יערות במדינות אחרות. יש פה קונפליקט סביבתי פנימי: מה יותר חשוב – צמצום פליטות או שמירה על יערות הגשם? ויש עוד ביקורות – של מדעני אקלים וגם ביקורות של הקהילות המקומיות במדינות הטרופיות, שטוענים שלא באמת התייעצו איתם בעיצוב התכנית.

אלו שאלות קשות.

אבל לזכות מי שמקדם את התכנית ראוי לומר שהיא עשויה להיות הצעד הכי משמעותי שנעשה בשנים האחרונות כדי להגן על יערות הגשם. וזה לא צעד כוחני שפוגע בריבונות של המדינות הטרופיות. אלא צעד שמחזק ותומך. אלו לא רק מילים יפות, לפי ההערכות התכנית תפנה מיליארד דולר בתוך עשור להגנה על יערות הגשם.

נצטרך לראות האם קליפורניה תצליח לייצר שוק לפליטות פחמן (Cap & Trade) והאם היא תצליח לרתום גם את החברות המקומיות וגם את הממשלות הזרות (והאם הממשלות יצליחו לרתום את האזרחים שלהן).

אבל אנחנו יכולים ללמוד איך אפשר לקדם מדיניות – לא באמצעות כוח וחרמות, ולא דרך עצומות ודיבורים. קליפורניה בחרה להבין את הדינמיקה ולהשפיע על התמריצים, באמצעות שיתוף פעולה.

שירות במקום רגולציה

מאחורי כל רגולציה יש סיפור. ובכל סיפור יש גיבורים.

כשאדם רוצה לשכור דירה הוא נמצא בעמדת נחיתות מול בעל הדירה. בעלי דירות חוששים שהשוכר, שהוא לרוב אדם זר, יגרום נזק לדירה או יברח בלי לשלם את החשבונות. לכן מקובל לדרוש שהשוכר יפקיד בטוחה. יש כל מיני סוגים של בטוחות – לפעמים דורשים כסף מזומן, לפעמים צ'ק ביטחון ולפעמים ערבות בנקאית. בעל הדירה דורש ולרוב מקבל את הבטוחה שרצה.

אבל יש שתי בעיות עם השיטה הזו. הבעיה הראשונה היא שהרבה פעמים השוכר מפסיד מהמנגנון הזה. אם צריך להפקיד כסף מזומן – זה כסף שאי אפשר להשתמש בו וגם לא תמיד יש לאדם כסף נזיל מעבר לשכר הדירה. גם ערבות בנקאית עולה כסף. הבעיה השנייה היא שבדרך כלל מפקידים את הבטוחה אצל בעל הדירה. הוא מחליט מתי לממש אותה. ובסיום החוזה הוא גם יכול להתעכב בהחזרת הבטוחה, גם אם אין לו הצדקה.

כמו בכל סיפור טוב – יש לנו קונפליקט. וזו הבעיה שאנחנו רוצים לפתור. להמשיך לקרוא שירות במקום רגולציה

רישיון שלילי – למה עוד בירוקרטיה היא לא הפתרון לבעיית ההתעללות בפעוטות

לאחרונה אנחנו שומעים על מקרים מזעזעים של התעללות בחסרי ישע. פרשות של התעללות בקשישים או מטפלות שלפי החשד מתעללות בפעוטות. זה מתסכל ומקומם, ובני המשפחה מרגישים חסרי אונים מול התופעה הזו. אחת הטענות היא שגם כשמטפלות נתפסות מתעללות – הן יכלות להמשיך לעסוק בטיפול בפעוטות.

בפוסט הזה אני רוצה להציע פתרון, כלי שנקרא רישיון שלילי.

להמשיך לקרוא רישיון שלילי – למה עוד בירוקרטיה היא לא הפתרון לבעיית ההתעללות בפעוטות

אישור בשתיקה – לקחת אחריות על הזמן

במהלך הלימודים יעל (שם בדוי) עשתה סמסטר של חילופי סטודנטים באירופה. ומאז היא חלמה להביא לישראל פיצה איטלקית. אחרי הלימודים יעל החליטה ללכת על זה ולפתוח פיצרייה באחת הערים במרכז הארץ. היא התחילה לחפש נכס ולהשוואת מחירים של תנורים, והגישה בקשה לרישיון עסק. "אין בעיה" היא חשבה "אגיש את המסמכים ועד שאקבל את הרישיון כבר אסיים לקנות את הציוד ואהיה מוכנה לפתיחה". אחרי ארבעה חודשים של המתנה יעל התחילה לחשוד שמשהו לא בסדר. אחרי תשעה חודשים היא עדיין לא קיבלה תשובה והתחילה לומר לחברים "כבר יכולתי ללדת בזמן הזה". לקח יותר משנה עד שהיא קיבלה סוף סוף את הרישיון ויכלה לפתוח את הפיצריה.

יעל לא לבד. משרד הפנים ומשרד ראש הממשלה העריכו שבממוצע לוקח 10 חודשים לקבל רישיון עסק. זה לא ייחודי רק לארץ. גם בניו יורק ובשיקגו עסקים ממתינים חודשים כדי לקבל רישיון עסק או היתרים שונים. להמשיך לקרוא אישור בשתיקה – לקחת אחריות על הזמן

אידהו מציגה: שקיעה רומנטית

משהו מדהים קורה במדינת אידהו בארה"ב. כל הרגולציה שלה עומדת להתבטל (אולי).

הכל התחיל בגלל שהרגולציה של אידהו בנויה בצורה יחודית. בכל שנה צריך לבחון את הרגולציה ולעגן אותה מחדש בפרלמנט. בדרך כלל התהליך הזה קורה באופן טבעי ובלי עניין גדול. אבל השנה קרה משהו אחר.

הרגולציה בתוקף עד סוף יוני ולכן לפני מספר חודשים הפרלמנט של אידהו התכנס לדיון על עיגון מחדש של הרגולציה. מדובר על כ-8,200 עמודים שמכילים 736 פרקים שונים. אבל הדיונים בפרלמנט הסתיימו בלי להגיע להסכמה והפרלמנט יצא לפגרה עד סוף השנה.

להמשיך לקרוא אידהו מציגה: שקיעה רומנטית

רגולציה על ערפדים

צעיר לנצח

מאז תחילת שנות ה-2000 יש טרנד בריאותי חדש – עירוי דם צעיר. אנשים קונים מנות דם (בעיקר פלזמה) של אנשים צעירים ומבצעים עירוי דם – מכניסים אותו לתוך מחזור הדם שלהם. מאחורי התופעה הזו יש אמונה שלדם צעיר יש תועלת בריאותית.

הכל התחיל בגלל מחקר שבוצע בעכברים מבוגרים וצעירים, והתפרסם בכתב העת nature. מאז הטרנד תפס תאוצה בעקבות שמועות על כל מיני מפורסמים ואנשי עסקים שמקבלים עירוי של דם צעיר. למשל, הייתה שמועה כזאת על היזם פיטר ת'יל. בחיפוש שעשיתי גיליתי שאפילו היה קטע על הנושא בסדרת הטלויזיה "עמק הסיליקון" (Silicon Valley).

התומכים בטיפול הזה סבורים שעירוי דם צעיר מונע הזדקנות (anti-aging) ופגיעה בזיכרון, ושהטיפול אפקטיבי נגד מחלות כמו דמנציה, פרקינסון, טרשת נפוצה (MS), אלצהיימר ומחלות לב. השימוש בדם צעיר זכה לכינוי "טיפול ערפדי" (vampire treatments). להמשיך לקרוא רגולציה על ערפדים