כולנו מכורים למשהו. חלק מאיתנו מכורים לחומרים – קפאין, ניקוטין, אלכוהול. חלק מכורים להרגלים והתנהגויות – הימורים, כסיסת ציפורניים, התמכרות לעבודה. בשנים האחרונות יש תופעה מדאיגה – התמכרות למוצרים טכנולוגיים ובעיקר לרשתות חברתיות. זה לא במקרה. יש הרבה טענות שחברות טכנולוגיה בונות את המוצרים שלהן כדי לייצר אפקט ממכר.

התמכרויות עלולות להיות הרסניות ולכן חשוב לטפל בהן ברצינות.

חוק SMART למניעת התמכרויות לרשתות חברתיות

כדי להתמודד עם הבעיה הזו, סנטור אמריקאי הגיש הצעת חוק בשם Social Media Addiction Reduction Technology, או בקיצור – SMART. ההתמכרות של פוליטיקאים אמריקאים היא לחוקים עם ראשי תיבות קליטים. לפי הצעת החוק, יאסר על חברות אינטרנט לנצל פסיכולוגיה אנושית כדי להחליש את יכולת הבחירה של המשתמש או הצרכן

(מזכיר קצת את תופעת התבניות האפלות, שכתבתי עליה בעבר).

מעבר לאיסור הכללי והעמום, הצעת החוק כוללת כמה איסורים ספציפיים: ניגון אוטומטי של סרטוני וידאו (autoplay ב-youtube), וגם "מישחוק" שנותן למשתמש חיזוק חיובי על שימוש באפליקציה (כמו "הכרה" או badge שפייסבוק נותנת למשתמשים פעילים).

החוק גם קובע מגבלת זמן לגלישה ברשתות חברתיות. 30 דקות ביום. לכל הרשתות החברתיות ובכל המכשירים. אחרי 30 דקות, כל הרשתות החברתיות צריכות להינעל. המשתמש יוכל לשנות את המגבלה הזו, אבל היא תתאפס ל-30 דקות בתחילת כל חודש.

הבעיה העיקרית עם הצעת החוק היא שנראה שמחוקקים בלי להבין. סעיף 6 לחוק מורה לערוך מחקר מקיף כדי להבין את התופעה ואת הסיבות להתמכרות לרשתות חברתיות. אז אולי כדאי לעשות את המחקר לפני שמחוקקים? מסתבר שיש קצת מחקר על הנושא וייתכן שהבעיה שונה ממה שנדמה למנסחי הצעת החוק. מחקר אחד שמצאתי לא מצא ראיות מובהקות לכך שרשתות חברתיות פוגעות בבני נוער. זה לא אומר שלא צריך רגולציה, זה אומר שאנחנו לא יודעים מספיק.

ויש בעיות גם בתוכן של החוק.
החוק אוסר על פונקציות טכנולוגיות, אבל טכנלוגיה היא ניטרלית מבחינה מוסרית ואפשר להשתמש בה לגם למטרות חיוביות. למשל, אפשר להשתמש ב-autoplay למטרות טובות, כמו הורים שרוצים שהילדים שלהם יצפו ברצף בתכניות חינוכיות ומעשירות.

ומצד שני, טכנולוגיה יכולה להיות מזיקה. הצעת החוק מבקשת לייצר פונקציות חדשות למטרות חיוביות, כמו נעילת חשבון אחרי 30 דקות שימוש ביום. אבל משתמש לא מכור עלול להינעל מחוץ לחשבון שלו ולהיפגע מכך. למשל, מישהו שמשתמש ברשת חברתית למטרות עבודה או כדי לשמור על קשר עם קרובי משפחה שלו. והכי חמור – מישהו שרוצה לקרוא פוסטים על מדיניות רגולציה ולא יכול בגלל שהרגולציה סגרה לו את פייסבוק.

זה נכון שאתרי אינטרנט ורשתות חברתיות אחראיים לבזבוז של זמן רב. אבל יש בהן גם תוכן אמיתי שהיום קל להפיץ יותר מאי פעם. ההוכחה הכי יפה ליתרונות של אותן פלטפורמות היא שהסנטור שהגיש את הצעת החוק SMART פרסם טור דעה חריף נגד הרשתות החברתיות בו הוא טען ש"היה עדיף שפייסבוק הייתה נעלמת" – ומיהר לפרסם את הטור הזה בפייסבוק.

שתי אלטרנטיבות

אם אין לנו מספיק מידע, עדיף שלא נמהר לחוקק – בוודאי שלא חוקים כל כך גורפים. ואם חשוב לנו לטפל בנושא, יש כמה דברים שאנחנו יכולים לעשות בנתיים (עד שנערוך מחקר מקדים וננתח את הבעיה).

1. מענה ממוקד. יש מספיק כלים רגולטוריים לטפל בבעיה הזו. בארה"ב ה-Federal Trade Commission ובישראל הרשות להגנת הצרכן, מחזיקות בסמכויות רחבות למנוע ניצול ופגיעה בצרכנים. ה-FTC כבר עשתה את זה. הרגולטורים בתחום יכולים לפרסם חוות דעת שמבהירות את הרגולציה ולנקוט בפעולות אכיפה ממוקדות בפרקטיקות בעיתיות של פלטפורה כזו או אחרת.

2. לחזק את הציבור. כשקורה משהו לא טוב, האינסטינקט שלנו הוא לרדוף אחרי "האנשים הרעים". לאורך זמן התוצאה היא "משחק תופסת" אינסופי בין הרגולטור למפוקחים. צנזורה היא דוגמה קלאסית לכישלון כזה. הרבה יותר אפקטיבי לחזק את הציבור – כדי שלא יהיו "קורבנות". אפשר לסייע למשתמשים לשלוט טוב יותר בסביבה הדיגיטלית, למשל – להדריך איך לבטל את הגלילה האינסופית ברשתות חברתיות, איך לבטל התראות push בנייד ואיך לבטל את ה-autoplay ב-youtube.

אפשר לקחת את זה צעד קדימה עם בקרה. לא בקרה ומעקב ממשלתיים, בקרה עצמית שלנו. אתן שתי דוגמאות לאפליקציות אנדרואיד חינמיות שעוזרות לי (לא פרסומת, משתף מניסיון אישי). actiondash מציגה לי דוחות על הזמן שביליתי מול מסך הטלפון ועל מספר ההתראות שקיבלתי בשעה/ יום/ שבוע. stay focused חוסמת אפליקציות והתראות מיותרות ומציגה לי באופן בולט כמה פעמים פתחתי את הטלפון ביממה האחרונה. ויש עוד המון כלים.

כלים כאלו מחזקים אותנו ובונים לנו יכולת להתמודד עם גירויים ומניפולציות שונות. כמו חקיקה כופה, הם אפקטיביים רק אם מתאימים לבעיה שאיתה אנחנו מתמודדים. ולכן כלים כאלו לא רק עוזרים למשתמש, הם גם פיילוט מצויין להבנת הבעיה. דמיינו שבמקום להקדיש זמן לגיבוש חקיקה לבעיה שאנחנו לא מבינים, היינו משקיעים את הזמן והמאמץ כדי לספק לציבור המשתמשים מידע וכלים שיעזרו להם.

הרגלים רעים

אם אתם אנשי ימין תתאכזבו לשמוע שהסנטור שמקדם את הצעת החוק הוא רפובליקני בשם ג'וש הווליס (Josh Hawley’s) שבאופן כללי מתנגד לרגולציה כבדה ול-big government. לכאורה זה לא מסתדר אידיאולוגית כי "הוא אמור להיות נגד רגולציה". אבל לדעתי זה בכלל לא עניין אידיאולוגי כי במציאות הדברים יותר מורכבים. לכל אחד מאיתנו יש נקודה רכה שקרובה לליבו. אדם יכול להתנגד לרגולציה עד שזה נוגע לנושא שחשוב לו – למשל שמירה על הסביבה או חינוך מיוחד או בטיחות תינוקות.

מדיניות רגולציה היא מעבר לאידיאולוגיה פוליטית. אנחנו לא צריכים לקבוע חוקים לגבי תופעות שאנחנו לא מבינים. אנחנו לא צריכים לקבוע מדיניות שתגרום יותר נזק מתועלת. אנחנו חייבים להגדיר יעדים מדידים ולבדוק את התוצאות של הרגולציה בפועל. זה נכון בין אם אתם בימין, בשמאל או במרכז.

הצעת החוק של סנטור ג'וש הווליס היא תזכורת שכולנו מכורים למשהו. חלק מאיתנו מכורים לקפאין, ניקוטין ואלכוהול. חלק מאיתנו מכורים להחלטות חפוזות ללא נתונים. רגולציה כזו עלולה להיות הרסנית, לא פחות מהתמכרות.